דף קמו עמוד א * שינוי וסת (המשנה את דרכו ומנהגו באכילה) - תחילת חולי מעיים (ולכן ימי עני רעים גם בשבתות וימים טובים). * הסוגיה עוסקת ב"סבלונות" (המתנות ששולח הארוס לארוסתו לאחר הקידושין) במקרה שלבסוף לא נישאו, ודנה האם ומתי צריכה הארוסה להחזיר לארוס את ה"סבלונות". * סבלונות העשוין ליבלות - אין נגבין (הארוסה לא צריכה להחזיר אותן אם לא נישאו לבסוף), ושאין עשוין ליבלות - נגבין (אע"פ שאכל ושתה עמהן). דף קמו עמוד ב * במשנה מבואר ששכיב מרע שהקנה את כל נכסיו לאחרים, אומדים את דעתו שעל דעת כן נתן שאם ימות תתקיים המתנה ואם יעמוד מחוליו תחזור אליו ואע"פ שלא התנה כך במפורש. * משנתנו שסוברת שהולכים אחר אומדן הדעת - לדעת רב נחמן זו שיטת רבי שמעון בן מנסיא, ולדעת רב ששת זו דעת רבי שמעון שזורי.
דף קמז עמוד א * הגמרא מביאה ארבע דעות של אמוראים למקור לכך שמתנת שכיב מרע היא מן התורה. * שלשה דברים ציווה אחיתופל את בניו: אל תהיו במחלוקת, ואל תמרדו במלכות בית דוד, ואם מזג האויר ביום טוב של עצרת ברור (/בלול) זריעת החיטים תצליח באותה השנה. * אבא שאול אומר: יום טוב של עצרת ברור (=לא מעונן) - סימן יפה לכל השנה כולה. * רב זביד אמר שאם היום הראשון של ראש השנה חם אז כל השנה תהיה חמה, ואם קר אז כל השנה תהיה קרה. דף קמז עמוד ב * לדעת רב נחמן: מתנת שכיב מרע היא מדרבנן, ותיקנו זאת שמא תיטרף דעתו עליו (מתוך צער שהוא יודע שלא יקיימו בניו צוואתו). * לדעת רב נחמן: במקום שלא מועיל קנין בבריא, הרי שלא מועילה אמירה בשכיב מרע לקנות (ולכן אם אמר שכיב מרע "ידור פלוני בבית זה" או "יאכל פלוני פירות דקל זה" - לא אמר כלום).
דף קמח עמוד א * שכיב מרע שאמר "תנו הלואתי (ממון שחייב לי פלוני במלוה על פה) לפלוני (לפלוני אחר)" - יתקיימו דבריו. (והגמרא מביאה שני הסברים של אמוראים מדוע דין זה לא חל בבריא אך כן בשכיב מרע). * לדעת רב: האומר לחברו "מנה לי בידך תנהו לפלוני", אם אמר זאת כשעמדו שלשתן יחדיו - קנה. * לדעת רב נחמן: אם אמר לחברו שמקנה לו את הדקל חוץ מפירותיו - הדין הוא ששייר לעצמו גם את מקום צמיחת הפירות, דהיינו את ענפי האילן (לפי גרסת רשב"ם ע"פ הב"ח). דף קמח עמוד ב * שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים: "אם במחלק" - מת קנו כולן, עמד חוזר בכולן, "אם בנמלך" - מת קנו כולן, עמד אינו חוזר אלא באחרון. * לדעת רב נחמן: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד - חוששים שמא יש לו נכסים במדינה אחרת, ואז זו "מתנת שכיב מרע במקצת" שאם עמד אינו חוזר (אא"כ הדגיש שנותן את כל נכסיו, או שמוחזק לנו שאין לו נכסים במדינה אחרת). * הגמרא מכריעה ששכיב מרע שנתן את כל נכסיו לאחד, ואח"כ חזר בו במקצת הנכסים ונתן אותם לאחר - נחשב הדבר שגילה בדעתו שרצונו לחזור בו מכל המתנה שנתן לראשון, ולכן למעשה זו "מתנת שכיב מרע במקצת" שדינה כמתנת בריא. * כאשר השכיב מרע הקדיש / הפקיר / חילק לעניים את כל נכסיו ואח"כ עמד מחוליו - הגמרא מסתפקת אם הדין הוא כמתנת שכיב מרע שעמד מחוליו שיכול לחזור בו או לא.
דף קמט עמוד א * שכיב מרע שאמר "נכסי לפלוני" והוסיף ואמר "יהנה/יראה/יעמוד/ישען בהן" - הגמרא מסתפקת האם כוונתו היתה להקנות לו את הנכסים או לא. * שכיב מרע שמכר את כל נכסיו - אם הניח את מעות המכר כפי שהם ולא השתמש בהם, ועמד מחוליו, יכול לחזור בו. * שכיב מרע שהודה שנכסיו שייכים לפלוני - הדין הוא שהנכסים הם אכן של פלוני (ואין לומר שהודה בכך רק כדי שלא יחשבו בני אדם שבניו עשירים ואין הנכסים באמת של פלוני). דף קמט עמוד ב * במשנה (קמו:) נאמר ש"שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת" - וסובר רב יהודה בשם רב ששיעור "כל שהוא" היינו שיעור "קרקע כדי פרנסתו". * רב ירמיה בר אבא סובר שגם מטלטלים נחשבים לשיור, וגם בהם השיעור הוא כדי פרנסתו. * רבי זירא שיבח את שתי המימרות הללו, אך רב יוסף התקיף את דעתו של רבי זירא (וסובר שהמשנה התכוונה דוקא לקרקע ודוקא בשיעור כל שהוא).
דף קנ עמוד א * למסקנת הגמרא: בכל מקום במשנה שכתוב "קרקע" הכוונה היא לקרקע דווקא (אך במשנה במסכת פאה אין הכוונה דוקא לקרקע ונאמר בה "קרקע" אגב הרישא של המשנה). * למסקנת הגמרא: בכל מקום במשנה שכתוב "כל שהוא" הכוונה היא שדי בכל שהוא ממש (אך במשנה במסכת חולין אין הכוונה דוקא לכל שהוא ונאמר בה "כל שהוא" אגב הרישא של המשנה). * אדם שאמר שהוא מקנה את "מטלטליו" לפלוני, הדין הוא שאותו פלוני קנה את כל הכלים שלו חוץ מחטים ושעורים, אא"כ אמר שהוא מקנה לו את "כל מטלטליו"; ואם אמר שמקנה לו את "כל מטלטליו המטלטלים" קנה אפילו את החלק התחתון של הריחיים. *הגמרא מסתפקת האם בלשון בני אדם עבדים נכללים בלשון קרקעות או מטלטלים, ומביאה שתי הוכחות שהם נכללים בלשון מטלטלים אך דוחה אותן. דף קנ עמוד ב * חמישה נותני מתנה הם שאין דינם חלוק מנותני מקצת עד שיכתבו את כל נכסיהם ואז דינם חלוק ממשיירי קצת ממנו: שכיב מרע, עבדו, אשתו, בניו, מברחת. * האומר "נכסיי לפלוני" - גם הדברים הבאים נקראים נכסים: עבדים, קרקעות, בגדים, מעות, שטרות, בהמה, עופות, תפילין (והגמרא בעמוד הבא מסתפקת בנוגע לספר תורה).
דף קנא עמוד א * האומר "נכסיי לפלוני" - הגמרא מסתפקת אם ספר תורה כלול בכך. * אפילו מי שסובר שאשה המקנה נכסים כדי להבריח אותם מבעלה אינה יכולה לחזור בה - זה רק באופן שלא גילתה דעתה במפורש שהנתינה היתה רק כדי להבריח מבעלה. * כל שנתן מתנה באופן שאילו עמד מחוליו היה חוזר בו - יכול לחזור בו אף בהיותו חולה (ואף באופן בו חוזר מהמתנה רק כדי לתת את הנכסים למישהו אחר ולא לעצמו). * "דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו". דף קנא עמוד ב * מי שמצוה את נכסיו לאחרים מפני שסבר שעומד למות וניכר דבר זה מכלל דבריו - אף אם שייר במתנה ועשה קנין, אם עמד מחוליו חוזר. * לדעת רבא בשם רב נחמן: מתנת שכיב מרע במקצת הרי היא כמתנת בריא וצריכה קנין (בגמרא מובאות שלוש קושיות על כך משלוש משניות, והקושיות נדחו). * הגמרא מכריעה להלכה שמתנת שכיב מרע במקצת צריכה קנין (וגם אם מת). * הגמרא מכריעה להלכה שהמצווה נכסיו לאחרים מפני שסבר שעומד למות וניכר דבר זה מכלל דבריו - אינו צריך לעשות קנין, ודוקא אם מת לבסוף (ואם לא מת חוזר ואפילו אם עשו קנין).
דף קנב עמוד א * שכיב מרע שנתן לפלוני את כל נכסיו במתנה ועשה על כך קנין - רב סובר שהרי היא כמתנת בריא שאם עמד מחוליו אינו חוזר בו והרי היא כמתנת שכיב מרע שיכול לתת לפלוני את החוב שחייב לו אדם מסויים, ושמואל מסתפק מה הדין כי אולי כוונתו היתה להקנותו בשטר ואין שטר יכול לחול לאחר מיתה. * שכיב מרע שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני" ומת - רב סובר שאין כותבין ונותנין (שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה), ושמואל חולק. [והגמרא מבארת מדוע מחלוקת זו לא סותרת את המחלוקת הקודמת]. דף קנב עמוד ב * לדעת שמואל: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים וקנו מידו וייפה את כוחו (שכתב "וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא") - אם מת, קנה המקבל מתנה את כל נכסיו. * מתנת שכיב מרע מבטלת מתנת שכיב מרע אחרת שקדמה לה. * כתב וזיכה לזה כתב וזיכה לזה (=כתב כל נכסיו לראשון ומסר לו את השטר לראיית זכותו ואח"כ כתב כל נכסיו לשני ומסר לו את השטר לראיית זכותו) - לדעת רב הראשון קנה, ולדעת שמואל השני קנה.
דף קנג עמוד א * מתנת שכיב מרע שכתוב בה "מתנה זו אני מקנה לך בחיים ובמות" - לדעת רב (וכך פסקו נהרדעי): הרי היא כמתנת שכיב מרע, לדעת שמואל: הרי היא כמתנת בריא. * לדעת אמימר (שלא כדעת רבא) אין חילוק בין הלשונות, ולכן בין אם אמר "בחיים ובמות" ובין אם אמר "מחיים ובמות" הרי זו מתנת שכיב מרע. * במקרה שיש ספק אם בשעת נתינת המתנה היה שכיב מרע - נחלקו רבי מאיר וחכמים על מי להביא ראיה (על הנותן או על מקבל המתנה). דף קנג עמוד ב * במקרה שיש ספק אם לאחר שנתן את המתנה הבריא ונתבטלה המתנה ולאחר מכן מת מחולי אחר או שלא הבריא אלא מת מתוך מחלה זו והמתנה קיימת - לדעת רבה (ורבי נתן) לא בטלה המתנה, ואביי (ורבי יעקב) חולק. * בקעה - בימות החמה דינה כרשות היחיד לענין שבת וכרשות הרבים לענין טומאה (אם לא עברו עליה פעם אחת ימות הגשמים), ובימות הגשמים דינה כרשות היחיד גם לענין שבת וגם לענין טומאה.
דף קנד עמוד א * במשנה (קנג ע"א) מובא שאם יש ספק אם בשעת נתינת המתנה היה שכיב מרע, הרי שלדעת חכמים המוציא מחברו עליו הראיה - ונחלקו האמוראים בסוגייתנו: לדעת רב הונא ורבה הראיה צריכה להיות הבאת עדים, ולדעת רב חסדא ורבה בר רב הונא הראיה צריכה להיות קיום השטר. (והגמרא מבארת את מחלוקת רבי מאיר וחכמים בהתאם לכל דעה). * גם רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו בכך - לדעת רבי יוחנן: ראיה בעדים, ולדעת ריש לקיש: ראיה בקיום השטר. דף קנד עמוד ב * רבי אלעזר הוא תלמידו של רבי יוחנן, ורבי ינאי הוא רבו של רבי יוחנן. * רבי יוחנן, שאמר ש"דברי הכל מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו", התכוון לומר שכך היא דעת חכמים (אבל רבי מאיר חולק). * למסקנת הגמרא יש להפוך את הדעות - לדעת רבי יוחנן: ראיה בקיום השטר, ולדעת ריש לקיש: ראיה בעדים.
דף קנה עמוד א * אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נותן ומקבל ועדים כולם גדולים וכשרים. * קטן היורש קרקעות אביו שמת - לדעת רבא בשם רב נחמן: רשאי למכור קרקעות אלו מגיל 18, ולדעת רב הונא בר חיננא בשם רב נחמן: מגיל 20. * רבי זירא מקשה מברייתא לשיטת רב הונא בר חיננא (והגמרא מתרץ קושיה זו בעמוד הבא). דף קנה עמוד ב * האמוראים נחלקו האם שנת ה-18 (או ה-20, לדעה השניה שלעיל) דינה כשנה שלפניה (ונחשב לקטן ולא יכול למכור קרקעות שירש מאביו) או כשנה שלאחריה (ונחשב לגדול ויכול למכור). * מי שיודע בטיב משא ומתן רשאי למכור קרקעות אביו גם לפני הגיל הנ"ל. * לענין עדות על מטלטלים - נאמן להעיד על מה שראה ושמע מגיל 13. * מתנת קרקע שנותן נער מגיל 13, אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן, נחשבת למתנה.
דף קנז עמוד א * שמואל מסתפק לשיטת חכמים שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם - מה הדין במקרה של לווה הכותב בשטר "משעבד אני לך כל הנכסים הקנויים לי וכן נכסים שאני עתיד לקנות" ולאחר ההלוואה קנה נכסים, האם אכן חל השעבוד על הנכסים שקנה, ואם מכרם/הורישם יכול המלווה לגבותם מהלקוחות או לא. * הגמרא מביאה שני ניסיונות להוכיח שחל השעבוד במקרה הנ"ל, אך דוחה ניסיונות אלו. * מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן. דף קנז עמוד ב * הגמרא מביאה שני ניסיונות נוספים להוכיח שחל השעבוד במקרה הנ"ל, אך דוחה ניסיונות אלו. * אם במקרה הנ"ל חל השעבוד - נחלקו הדעות מה הדין במקרה בו לוה מאחד וכתב בשטר שמשעבד כל מה שיקנה, ואח"כ לוה מאדם נוסף וכתב לו גם כך, ואח"כ חזר וקנה קרקעות ומכרן או מת והורישן: דעה אחת סוברת שראשון קנה, ודעה שניה סוברת שיחלוקו וכך מכריעה הגמרא להלכה. * לרב אשי היה "מהדורא קמא" ו"מהדורא בתרא", וברשב"ם הביא מרב האי גאון ור"ח, שרב אשי סיים את תלמודו לאחר 30 שנה פעם ראשונה, ואח"כ סיים את תלמודו פעם שניה לאחר עוד 30 שנה.
