דף קסו עמוד א
* יד בעל השטר על התחתונה, ואינו יכול להוציא מהלוה אלא כמשמעות הפחותה ביותר שבשטר.
* לדעת רב אשי, וכך מוכח ממשנה בכריתות, יש הבדל בין לשון "דינרי" (שמשמעותו היא דינרי זהב) לבין לשון "דינרים" (שמשמעותו היא דינרי כסף).

דף קסו עמוד ב
* אם בחלק התחתון של השטר נמחקה אות אחת (אך לא יותר מכך) - ניתן ללמוד מהחלק העליון של השטר מה אמור היה להיות כתוב.
* שטר שהיה כתוב בחלק העליון שלו "קפל" ובחלק התחתון שלו "ספל" - הגמרא נשארת בספק אם חוששים לזבוב שמחק חלק מהאות וגם למטה היה כתוב בהתחלה "קפל".

דף קסז עמוד א
* אביי מביא שני דינים שונים בנושא שטרות שהטעם בהם הוא מחשש לזיוף שטרות.
* הגמרא מביאה שלושה מעשים של זיוף שטרות, שבהם האמוראים הצליחו לגלות את הזיוף והזייפן הודה להם.
* ניתן לכתוב גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו כיוון שהוא יכול לגרשה בעל כורחה.

דף קסז עמוד ב
* ניתן לכתוב גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו רק אם הסופר והעדים מכירים שהשמות הכתובים בגט אלו השמות של האיש ושל אשתו.
* שני אנשים ששמם "יוסף בן שמעון" הדרים בעיר אחת - אין מגרשים את נשותיהם אלא זה בפני זה.
* כל אדם שהוחזק שמו בעיר במשך 30 יום אין חוששים שמא הוא משקר, כיוון שהיה חושש שיגיע אדם מעירו ויגלה שאין זה שמו האמיתי.

דף קסח עמוד א
* תלמיד חכם אין דרכו לדקדק בהכרת נשים, אך אם אמר שדקדק היטב והוא מכירה - הרי הוא נאמן (ולכן אם אמר שהוא מכירה שזו האשה שחתם על שוברה - נאמן).
* תלמיד חכם ההולך לקדש אשה, לא ילך לבדו, אלא ילך עם עם הארץ, מחשש שיחליפו לו את האשה שרוצה לקדש.
* חכמים תיקנו שהאשה תשלם את שכר סופר הגט, כדי שלא יעכבנה הבעל.
* נחלקו האמוראים מה הפירוש של "שטרי בירורין".
* לדעת רבי יוסי "אסמכתא קניא", ורבי יהודה חולק. (והגמרא מכריעה שאין הלכה כרבי יוסי).

דף קסח עמוד ב
* בברייתא מובא הניסוח של קיום שטר שנמחק.
* שטר שנקרע (קרע של בית דין) - פסול, אבל שטר שנקרע מעצמו - כשר.
* שטר שנמחק או נטשטש - אם רישומו ניכר, כשר.
* אין כותבים 2 שטרות מקח (לאותו אדם) על שדה אחת.
* אם בא המלווה לבית דין ואמר "אבד שטר חובי" (שטר הלוואה) ועדיין לא נפרע ע"י הלווה - אין כותבים לו את השטר מחדש (אף אם יש עדים שמעידים שכתבו וחתמו ונתנו לו את השטר).

דף קסט עמוד א
* הנותן מתנה לחברו וכתב לו עליה שטר, והחזיר לו מקבל המתנה לנותן את השטר - לדעת רשב"ג חזרה המתנה לרשותו של הנותן, וחכמים חולקים.
* לדעת רב ספרא: אין כותבים 2 שטרות מקח (עם אחריות) לאותו אדם על שדה אחת.
* שטר "טירפא" (שטר שכותבים בית דין שיכול המלווה לגבות את קרקעותיו של הלווה) שלא כתוב בו "קרענו את השטר חוב של המלווה" - לא נחשב לשטר "טירפא".

דף קסט עמוד ב
* לדעת רב פפא/אשי אין ראיה מהברייתא (שבסוף הדף הקודם) ש"אין כותבים שובר".
* מי שנושה בחברו חוב של קרקע, אינו מתפייס בקבלת מעות אלא רוצה קרקע ממש.
* האמוראים נחלקו אם "אחריות - טעות סופר" או לא.
* לדעת רבה: רשב"ג וחכמים (שלעיל) נחלקו אם "אותיות נקנות במסירה".

דף קע עמוד א
* הגמרא מביאה חמש אפשרויות (וחלקן נדחו) לביאור מחלוקת רבי ורשב"ג שבברייתא שבסוף העמוד הקודם (המחלוקת היא בנוגע למי שמוחזק בקרקע וטוען שיש לו שטר מקח על השדה ויש לו גם עדי חזקה - לדעת רבי: נידון בשטר, ולדעת רשב"ג: נידון בחזקה).
* המלווה את חברו בעדים - אינו צריך לפורעו בעדים.
* לדעת רב: האומר לחברו פרעתיך בפני פלוני ופלוני - צריך שיבואו פלוני ופלוני ויעידו (למרות שאם לא היה אומר כן היה נאמן לומר שפרעו בינו לבינו).

דף קע עמוד ב
* רשב"ם מכריע להלכה כדעת רשב"ג (וכפי שפסק רב גידל בשם רב) שאין צריך לברר (=שאין צריך לחייב אדם משום שפת יתר שאמר בטענתו).
* מי שפרע מקצת חובו - לדעת רבי יהודה: יכתוב לו הלווה למלווה שטר חדש (על הסכום הנותר) ויקרע את השטר הקודם, לדעת רבי יוסי: יכתוב המלווה ללווה שובר (שטר שכתוב בו שפרע לו סכום מסוים), ולדעת רב: בית דין מקרעים השטר וכותבים לו למלווה שטר אחר (על הסכום שנותר) מזמן ראשון.
* רב תנא הוא ופליג.

דף קעא עמוד א
* לדעת רב: עדים רשאים לכתוב אפילו 10 שטרות על שדה אחת - לדעת רב יוסף מדובר בשטר מתנה, ולדעת רבה מדובר אפילו בשטר מכירה ובאופן שאין בו אחריות.
* הגמרא מביאה את הברייתא שהוזכרה בסוף העמוד הקודם (הסותרת את דברי רב שבעמוד הקודם), ובה נאמר שלדעת רבי יהודה מי שפרע מקצת חובו, העדים קורעים את השטר וכותבים לו למלוה שטר אחר (על הסכום שנותר) מזמן כתיבתו של שטר הראשון.
* בברייתא מובא ששטר חוב שזמנו כתוב בתאריך מסוים לפי חודשי החמה/הגוים, ולפי החשבון יוצא תאריך זה בשבת או ביום כיפור - לדעת רבי יהודה זהו שטר מאוחר וכשר, ולדעת רבי יוסי השטר פסול.

דף קעא עמוד ב
* רבי פדת מבאר שמחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי הנ"ל היא רק במקרה בו לא מוכח האיחור מתוך השטר עצמו.
* לשיטה הסוברת ש"כותבים שובר" - מסיקה הגמרא שכותבים שובר גם במקרה שהלוה רוצה לפרוע את כל החוב ולא רק את מקצתו.
* במשנה במסכת שביעית נאמר ששטרי חוב מאוחרים כשרים, ורב המנונא טוען שדין זה הוא רק בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר אפילו שטרות מאוחרים פסולים. (והגמרא מבררת את טעמו).

דף קעב עמוד א
* הגמרא מביאה חמישה דינים בנוגע לכתיבת שטרות.
* יש לכתוב בשטר את המקום בו נכתב השטר, אף שעניינו של השטר שעליו מעידים היה במקום אחר.
* המשנה בתחילתה עוסקת בחלוקת ירושה, והמשנה בסופה עוסקת בכתיבת שטר על אדם בזמן שיש באותה עיר אדם נוסף עם שם זהה לשלו.

דף קעב עמוד ב
* שטר שלא נכתב בו כלל שם המלווה, והאדם המחזיק בשטר טוען שהוא המלווה - לדעת רב הונא אינו יכול לגבות בשטר זה (לפי פירוש הרשב"ם).
* רבה מנסה להוכיח מברייתא שההלכה במקרה הנ"ל היא שהמחזיק בשטר יכול לגבות בשטר זה, ואביי דוחה את ההוכחה שלו.

דף קעג עמוד א
* אותיות נקנות במסירה (אפשר למכור שטר על ידי מסירתו לאדם אחר) - ונחלקו אביי ורבא אם צריך המחזיק בשטר להביא ראיה שאכן קנאו מבעליו הראשונים.
* שני יוסף בן שמעון הגרים בעיר אחת - לפי המשנה (שבדף הקודם): אין יכולים להוציא שטר חוב זה על זה, אך יכולים להוציא על אחרים, לפי הברייתא הראשונה: אף לא יכולים להוציא על אחרים; לפי הברייתא השניה: יכולים להוציא שטר חוב זה על זה וכן על אחרים.
* הלוה לחבירו ממון בכמה שטרות - אם אמר "שטר לך בידי פרוע", הגדול שביניהם בחזקת פרוע; אם אמר "חוב לך בידי פרוע", השטרות כולם בחזקת פרועים.

דף קעג עמוד ב
* המלווה את חברו על ידי ערב - לא יתבע את הערב תחילה; אך אם אמר המלווה לערב "על מנת שאפרע ממי שארצה" - יתבע את הערב תחילה אם אין ללווה נכסים.
* הגמרא מבררת מנין לומדים שערב משתעבד (רשב"ם: באמירה בלבד ללא קנין).
* לדעת אמימר דין זה שהערב משתעבד למלווה תלוי במחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי אם 'אסמכתא קניא', אך רב אשי חולק.

דף קעד עמוד א
* בדף זה מתחילים את לימוד השליש האחרון של סבב לימוד הדף היומי.
* כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב (ולכן יפרע מן הקבלן ואע"פ שיש נכסים ללווה) וצידון וראיה אחרונה.
* הגמרא מביאה דעות שונות איזו לשון היא קבלת 'ערבות', ואיזו לשון היא קבלת 'קבלנות'.
* דין נכסי הלווה כדין 'ערב', ולכן טעה הדיין שהוריד את המלווה לנכסי הלווה קודם שתבע מהלווה עצמו שישלם את חובו.
* ערב שפרע חוב הלווה לאחר מיתת הלווה ותובע מהיתומים הקטנים של הלווה שישלמו לו, אין היתומים צריכים לשלם לו, והטעם לכך - לדעת רב פפא: כי פריעת בעל חוב מצוה ויתומים לא חייבים עדיין במצוות, לדעת רב הונא בריה דרב יהושע: מחשש שמא התפיס הלווה למלווה בחייו צרורות של כסף בשווי חובו.

דף קעד עמוד ב
* נפסקה הלכה כרב הונא בריה דרב יהושע, והגמרא מקשה מברייתא על רב פפא ומתרצת.
* אדם שנעשה ערב לאדם שלווה מגוי, ומת הלווה קודם שפרע את החוב, ופרע הערב את החוב לפני שתבע הגוי את היתומים - נחלקו הדעות אם יכול לתבוע מהיתומים שיפרעו לו את הממון שפרע לגוי.
* "בתר עניא אזלא עניותא" (אחרי העני הולכת העניות - מזלו גורם שיפסיד אף במקומות שבני אדם אחרים לא מפסידים).
* הגמרא מכריעה להלכה, שרק ערב של כתובה לא משתעבד, ואף אם יש קרקעות לבעל בעת ההתחייבות.
* לדעת רב הונא: שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי - נאמן. (והגמרא דנה ומבררת את טעמו).

דף קעה עמוד א
* לדעת רב ושמואל: מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות.
* שכיב מרע שאמר "מנה לפלוני בידי" ואמרו יתומים "חזר ואמר לנו אבא פרעתי" - נאמנים, אך אם אמר "תנו מנה לפלוני" ואמרו יתומים "חזר ואמר אבא פרעתי" - אין נאמנים.
* שכיב מרע שתבעו אדם ממון בפני עדים והודה לדבריו - לא צריך לומר "אתם עדי" כדי להוכיח שכוונתו להתחייב בהודאה זו, כי אין אדם משטה בשעת מיתה, ולכן התכוון לדברים שאמר.
* שכיב מרע לא צריך לומר "כתובו", כי דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים הם דומים.

דף קעה עמוד ב
* הרוצה שיחכים - יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן והן כמעיין הנובע.
* מלוה בשטר ומלוה בעל פה - לדעת עולא: מדין תורה גובה מנכסים משועבדים, כי "שעבודא דאורייתא", ורבה חולק.
* רב ושמואל סוברים שמלוה על פה אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות, כי "שעבודא לאו דאורייתא", ור' יוחנן ור' שמעון בן לקיש חולקים.

דף קעו עמוד א
* רב פפא מכריע להלכה שמלוה על פה גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות.
* הוציא המלוה על הלוה שטר שכתוב בו בכתב ידו של הלוה שהוא חייב לו ממון - אע"פ שהודה הלוה בפני הדיינים שזה כתב ידו וכתבו עליו בית דין "קיום", אינו גובה אלא מנכסים בני חורין.
* ערב שחתם על השטר לפני חתימת העדים - אם כתב "פלוני ערב", גובה המלוה מהערב רק מבני חורין, אך אם כתב "ופלוני ערב", גובה אף מנכסים משועבדים.
* מלוה החונק את הלוה בשוק שיפרע לו את חובו, וכדי להצילו אמר לו אדם אחר שהוא ישלם לו - רבי ישמעאל חולק על בן ננס וסובר שחלה ערבותו וחייב לפרוע.

דף קעו עמוד ב
* הגמרא מכריעה להלכה שערב שהתחייב בשעת מתן מעות ההלואה ללוה - אינו צריך קנין כדי להתחייב, אך אם נעשה ערב לאחר מתן המעות ללוה - כן צריך קנין כדי להתחייב, וערב של בית דין - לא צריך קנין.

הדרן עלך מסכת בבא בתרא