דף קעא עמוד א * לדעת רב: עדים רשאים לכתוב אפילו 10 שטרות על שדה אחת - לדעת רב יוסף מדובר בשטר מתנה, ולדעת רבה מדובר אפילו בשטר מכירה ובאופן שאין בו אחריות. * הגמרא מביאה את הברייתא שהוזכרה בסוף העמוד הקודם (הסותרת את דברי רב שבעמוד הקודם), ובה נאמר שלדעת רבי יהודה מי שפרע מקצת חובו, העדים קורעים את השטר וכותבים לו למלוה שטר אחר (על הסכום שנותר) מזמן כתיבתו של שטר הראשון. * בברייתא מובא ששטר חוב שזמנו כתוב בתאריך מסוים לפי חודשי החמה/הגוים, ולפי החשבון יוצא תאריך זה בשבת או ביום כיפור - לדעת רבי יהודה זהו שטר מאוחר וכשר, ולדעת רבי יוסי השטר פסול. דף קעא עמוד ב * רבי פדת מבאר שמחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי הנ"ל היא רק במקרה בו לא מוכח האיחור מתוך השטר עצמו. * לשיטה הסוברת ש"כותבים שובר" - מסיקה הגמרא שכותבים שובר גם במקרה שהלוה רוצה לפרוע את כל החוב ולא רק את מקצתו. * במשנה במסכת שביעית נאמר ששטרי חוב מאוחרים כשרים, ורב המנונא טוען שדין זה הוא רק בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר אפילו שטרות מאוחרים פסולים. (והגמרא מבררת את טעמו).
דף קעב עמוד א * הגמרא מביאה חמישה דינים בנוגע לכתיבת שטרות. * יש לכתוב בשטר את המקום בו נכתב השטר, אף שעניינו של השטר שעליו מעידים היה במקום אחר. * המשנה בתחילתה עוסקת בחלוקת ירושה, והמשנה בסופה עוסקת בכתיבת שטר על אדם בזמן שיש באותה עיר אדם נוסף עם שם זהה לשלו. דף קעב עמוד ב * שטר שלא נכתב בו כלל שם המלווה, והאדם המחזיק בשטר טוען שהוא המלווה - לדעת רב הונא אינו יכול לגבות בשטר זה (לפי פירוש הרשב"ם). * רבה מנסה להוכיח מברייתא שההלכה במקרה הנ"ל היא שהמחזיק בשטר יכול לגבות בשטר זה, ואביי דוחה את ההוכחה שלו.
דף קעג עמוד א * אותיות נקנות במסירה (אפשר למכור שטר על ידי מסירתו לאדם אחר) - ונחלקו אביי ורבא אם צריך המחזיק בשטר להביא ראיה שאכן קנאו מבעליו הראשונים. * שני יוסף בן שמעון הגרים בעיר אחת - לפי המשנה (שבדף הקודם): אין יכולים להוציא שטר חוב זה על זה, אך יכולים להוציא על אחרים, לפי הברייתא הראשונה: אף לא יכולים להוציא על אחרים; לפי הברייתא השניה: יכולים להוציא שטר חוב זה על זה וכן על אחרים. * הלוה לחבירו ממון בכמה שטרות - אם אמר "שטר לך בידי פרוע", הגדול שביניהם בחזקת פרוע; אם אמר "חוב לך בידי פרוע", השטרות כולם בחזקת פרועים. דף קעג עמוד ב * המלווה את חברו על ידי ערב - לא יתבע את הערב תחילה; אך אם אמר המלווה לערב "על מנת שאפרע ממי שארצה" - יתבע את הערב תחילה אם אין ללווה נכסים. * הגמרא מבררת מנין לומדים שערב משתעבד (רשב"ם: באמירה בלבד ללא קנין). * לדעת אמימר דין זה שהערב משתעבד למלווה תלוי במחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי אם 'אסמכתא קניא', אך רב אשי חולק.
דף קעד עמוד א * בדף זה מתחילים את לימוד השליש האחרון של סבב לימוד הדף היומי. * כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב (ולכן יפרע מן הקבלן ואע"פ שיש נכסים ללווה) וצידון וראיה אחרונה. * הגמרא מביאה דעות שונות איזו לשון היא קבלת 'ערבות', ואיזו לשון היא קבלת 'קבלנות'. * דין נכסי הלווה כדין 'ערב', ולכן טעה הדיין שהוריד את המלווה לנכסי הלווה קודם שתבע מהלווה עצמו שישלם את חובו. * ערב שפרע חוב הלווה לאחר מיתת הלווה ותובע מהיתומים הקטנים של הלווה שישלמו לו, אין היתומים צריכים לשלם לו, והטעם לכך - לדעת רב פפא: כי פריעת בעל חוב מצוה ויתומים לא חייבים עדיין במצוות, לדעת רב הונא בריה דרב יהושע: מחשש שמא התפיס הלווה למלווה בחייו צרורות של כסף בשווי חובו. דף קעד עמוד ב * נפסקה הלכה כרב הונא בריה דרב יהושע, והגמרא מקשה מברייתא על רב פפא ומתרצת. * אדם שנעשה ערב לאדם שלווה מגוי, ומת הלווה קודם שפרע את החוב, ופרע הערב את החוב לפני שתבע הגוי את היתומים - נחלקו הדעות אם יכול לתבוע מהיתומים שיפרעו לו את הממון שפרע לגוי. * "בתר עניא אזלא עניותא" (אחרי העני הולכת העניות - מזלו גורם שיפסיד אף במקומות שבני אדם אחרים לא מפסידים). * הגמרא מכריעה להלכה, שרק ערב של כתובה לא משתעבד, ואף אם יש קרקעות לבעל בעת ההתחייבות. * לדעת רב הונא: שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי - נאמן. (והגמרא דנה ומבררת את טעמו).
דף קעה עמוד א * לדעת רב ושמואל: מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. * שכיב מרע שאמר "מנה לפלוני בידי" ואמרו יתומים "חזר ואמר לנו אבא פרעתי" - נאמנים, אך אם אמר "תנו מנה לפלוני" ואמרו יתומים "חזר ואמר אבא פרעתי" - אין נאמנים. * שכיב מרע שתבעו אדם ממון בפני עדים והודה לדבריו - לא צריך לומר "אתם עדי" כדי להוכיח שכוונתו להתחייב בהודאה זו, כי אין אדם משטה בשעת מיתה, ולכן התכוון לדברים שאמר. * שכיב מרע לא צריך לומר "כתובו", כי דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים הם דומים. דף קעה עמוד ב * הרוצה שיחכים - יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן והן כמעיין הנובע. * מלוה בשטר ומלוה בעל פה - לדעת עולא: מדין תורה גובה מנכסים משועבדים, כי "שעבודא דאורייתא", ורבה חולק. * רב ושמואל סוברים שמלוה על פה אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות, כי "שעבודא לאו דאורייתא", ור' יוחנן ור' שמעון בן לקיש חולקים.
דף קעו עמוד א * רב פפא מכריע להלכה שמלוה על פה גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות. * הוציא המלוה על הלוה שטר שכתוב בו בכתב ידו של הלוה שהוא חייב לו ממון - אע"פ שהודה הלוה בפני הדיינים שזה כתב ידו וכתבו עליו בית דין "קיום", אינו גובה אלא מנכסים בני חורין. * ערב שחתם על השטר לפני חתימת העדים - אם כתב "פלוני ערב", גובה המלוה מהערב רק מבני חורין, אך אם כתב "ופלוני ערב", גובה אף מנכסים משועבדים. * מלוה החונק את הלוה בשוק שיפרע לו את חובו, וכדי להצילו אמר לו אדם אחר שהוא ישלם לו - רבי ישמעאל חולק על בן ננס וסובר שחלה ערבותו וחייב לפרוע. דף קעו עמוד ב * הגמרא מכריעה להלכה שערב שהתחייב בשעת מתן מעות ההלואה ללוה - אינו צריך קנין כדי להתחייב, אך אם נעשה ערב לאחר מתן המעות ללוה - כן צריך קנין כדי להתחייב, וערב של בית דין - לא צריך קנין. הדרן עלך מסכת בבא בתרא
