דף קעב עמוד א
* הגמרא מביאה חמישה דינים בנוגע לכתיבת שטרות.
* יש לכתוב בשטר את המקום בו נכתב השטר, אף שעניינו של השטר שעליו מעידים היה במקום אחר.
* המשנה בתחילתה עוסקת בחלוקת ירושה, והמשנה בסופה עוסקת בכתיבת שטר על אדם בזמן שיש באותה עיר אדם נוסף עם שם זהה לשלו.

דף קעב עמוד ב
* שטר שלא נכתב בו כלל שם המלווה, והאדם המחזיק בשטר טוען שהוא המלווה - לדעת רב הונא אינו יכול לגבות בשטר זה (לפי פירוש הרשב"ם).
* רבה מנסה להוכיח מברייתא שההלכה במקרה הנ"ל היא שהמחזיק בשטר יכול לגבות בשטר זה, ואביי דוחה את ההוכחה שלו.

דף קעג עמוד א
* אותיות נקנות במסירה (אפשר למכור שטר על ידי מסירתו לאדם אחר) - ונחלקו אביי ורבא אם צריך המחזיק בשטר להביא ראיה שאכן קנאו מבעליו הראשונים.
* שני יוסף בן שמעון הגרים בעיר אחת - לפי המשנה (שבדף הקודם): אין יכולים להוציא שטר חוב זה על זה, אך יכולים להוציא על אחרים, לפי הברייתא הראשונה: אף לא יכולים להוציא על אחרים; לפי הברייתא השניה: יכולים להוציא שטר חוב זה על זה וכן על אחרים.
* הלוה לחבירו ממון בכמה שטרות - אם אמר "שטר לך בידי פרוע", הגדול שביניהם בחזקת פרוע; אם אמר "חוב לך בידי פרוע", השטרות כולם בחזקת פרועים.

דף קעג עמוד ב
* המלווה את חברו על ידי ערב - לא יתבע את הערב תחילה; אך אם אמר המלווה לערב "על מנת שאפרע ממי שארצה" - יתבע את הערב תחילה אם אין ללווה נכסים.
* הגמרא מבררת מנין לומדים שערב משתעבד (רשב"ם: באמירה בלבד ללא קנין).
* לדעת אמימר דין זה שהערב משתעבד למלווה תלוי במחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי אם 'אסמכתא קניא', אך רב אשי חולק.

דף קעד עמוד א
* בדף זה מתחילים את לימוד השליש האחרון של סבב לימוד הדף היומי.
* כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב (ולכן יפרע מן הקבלן ואע"פ שיש נכסים ללווה) וצידון וראיה אחרונה.
* הגמרא מביאה דעות שונות איזו לשון היא קבלת 'ערבות', ואיזו לשון היא קבלת 'קבלנות'.
* דין נכסי הלווה כדין 'ערב', ולכן טעה הדיין שהוריד את המלווה לנכסי הלווה קודם שתבע מהלווה עצמו שישלם את חובו.
* ערב שפרע חוב הלווה לאחר מיתת הלווה ותובע מהיתומים הקטנים של הלווה שישלמו לו, אין היתומים צריכים לשלם לו, והטעם לכך - לדעת רב פפא: כי פריעת בעל חוב מצוה ויתומים לא חייבים עדיין במצוות, לדעת רב הונא בריה דרב יהושע: מחשש שמא התפיס הלווה למלווה בחייו צרורות של כסף בשווי חובו.

דף קעד עמוד ב
* נפסקה הלכה כרב הונא בריה דרב יהושע, והגמרא מקשה מברייתא על רב פפא ומתרצת.
* אדם שנעשה ערב לאדם שלווה מגוי, ומת הלווה קודם שפרע את החוב, ופרע הערב את החוב לפני שתבע הגוי את היתומים - נחלקו הדעות אם יכול לתבוע מהיתומים שיפרעו לו את הממון שפרע לגוי.
* "בתר עניא אזלא עניותא" (אחרי העני הולכת העניות - מזלו גורם שיפסיד אף במקומות שבני אדם אחרים לא מפסידים).
* הגמרא מכריעה להלכה, שרק ערב של כתובה לא משתעבד, ואף אם יש קרקעות לבעל בעת ההתחייבות.
* לדעת רב הונא: שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי - נאמן. (והגמרא דנה ומבררת את טעמו).

דף קעה עמוד א
* לדעת רב ושמואל: מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות.
* שכיב מרע שאמר "מנה לפלוני בידי" ואמרו יתומים "חזר ואמר לנו אבא פרעתי" - נאמנים, אך אם אמר "תנו מנה לפלוני" ואמרו יתומים "חזר ואמר אבא פרעתי" - אין נאמנים.
* שכיב מרע שתבעו אדם ממון בפני עדים והודה לדבריו - לא צריך לומר "אתם עדי" כדי להוכיח שכוונתו להתחייב בהודאה זו, כי אין אדם משטה בשעת מיתה, ולכן התכוון לדברים שאמר.
* שכיב מרע לא צריך לומר "כתובו", כי דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים הם דומים.

דף קעה עמוד ב
* הרוצה שיחכים - יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן והן כמעיין הנובע.
* מלוה בשטר ומלוה בעל פה - לדעת עולא: מדין תורה גובה מנכסים משועבדים, כי "שעבודא דאורייתא", ורבה חולק.
* רב ושמואל סוברים שמלוה על פה אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות, כי "שעבודא לאו דאורייתא", ור' יוחנן ור' שמעון בן לקיש חולקים.

דף קעו עמוד א
* רב פפא מכריע להלכה שמלוה על פה גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות.
* הוציא המלוה על הלוה שטר שכתוב בו בכתב ידו של הלוה שהוא חייב לו ממון - אע"פ שהודה הלוה בפני הדיינים שזה כתב ידו וכתבו עליו בית דין "קיום", אינו גובה אלא מנכסים בני חורין.
* ערב שחתם על השטר לפני חתימת העדים - אם כתב "פלוני ערב", גובה המלוה מהערב רק מבני חורין, אך אם כתב "ופלוני ערב", גובה אף מנכסים משועבדים.
* מלוה החונק את הלוה בשוק שיפרע לו את חובו, וכדי להצילו אמר לו אדם אחר שהוא ישלם לו - רבי ישמעאל חולק על בן ננס וסובר שחלה ערבותו וחייב לפרוע.

דף קעו עמוד ב
* הגמרא מכריעה להלכה שערב שהתחייב בשעת מתן מעות ההלואה ללוה - אינו צריך קנין כדי להתחייב, אך אם נעשה ערב לאחר מתן המעות ללוה - כן צריך קנין כדי להתחייב, וערב של בית דין - לא צריך קנין.

הדרן עלך מסכת בבא בתרא