דף יח עמוד א * הגמרא מקשה בעמוד זה שמונה קושיות על שיטת רבא (הסובר שאדם לא רשאי לחפור בור בסמוך לגבול שבין השדה שלו לשדה חברו), ומתרצת. * לדעת רבא, עולה מהמשניות השונות שהדברים הבאים קשים לכותל: גפת, זבל, מלח, סיד, סלעים, רטיבות, הרעדת הקרקע הנעשית ע"י ריחיים, הבל וחום התנור, שורשי האילן עד עשרים וחמש אמה. דף יח עמוד ב * הסוגיה בעמוד זה מכונה "סוגיית חרדל" והאריכו בה המפרשים. * לדעת חכמים: על המזיק להרחיק את עצמו (אף אם מתחילה עשה כדין), ולדעת רבי יוסי (למסקנה): על הניזק להרחיק את עצמו.
דף יט עמוד א * צריך להרחיק חפירה של נברכת הכובסין ששורים בה בגדים ("מחמצן") מכותל חברו שלושה טפחים, וצריך להרחיק חפירה של נברכת הכובסין שכובסים ומשפשפים בה בגדים ("נדיין") מכותל חברו ארבע אמות. * הרישא של המשנה עוסקת בהרחקת היזק של רטיבות (והגמרא מסתפקת האם מספיק הרחקת שלושה טפחים או לסוד בסיד או שצריך את שניהם), והסיפא של המשנה עוסקת בהרחקת היזק של חום (ומספיק הרחקת שלושה טפחים או לסוד בסיד). * שלושה תירוצים מובאים בגמרא לבאר מדוע במשנה שלנו העוסקת בדיני הרחקת נזיקין מוזכר סלעים אך לא מוזכר חול, ואילו במשנה העוסקת בדיני הטמנה מוזכר חול אך לא מוזכר סלעים. דף יט עמוד ב * לדעת רבה בר בר חנה: מותר לאדם להשתין מים בצד כותלו של חברו (משום שאין הוא מזיקו בכך), אך הגמרא דוחה את דבריו. * לדעת שמואל: אם אדם הניח דבר שעתידים ליטלו (כגון: עוגה דקה ורכה שהיא נמאסת מלחלוח הכותל וכל שכן עוגה עבה) בחלון שיש בו רוחב טפח על מנת לסתום חלק מן החלון ולמעטו משיעור טפח - אין זה מועיל למנוע את מעבר הטומאה.
דף כ עמוד א * הגמרא ממשיכה לאורך כל העמוד להקשות על דברי שמואל שבעמוד הקודם (שאמר שאם אדם הניח דבר שעתידים ליטלו בחלון שיש בו רוחב טפח על מנת לסתום חלק מן החלון ולמעטו משיעור טפח - אין זה מועיל למנוע את מעבר הטומאה). * תינוק שנולד בחודש השמיני להריון הרי הוא נחשב כמוקצה ואסור לטלטלו בשבת. דף כ עמוד ב * לדעת רב בכל דבר ניתן לעשות מחיצה (לחצוץ בפני הטומאה או לגבי הלכות שבת) חוץ ממלח ורבב, ושמואל סובר שניתן אף במלח, ובגמרא מבואר שהם לא חולקים אלא דיברו בסוגי מלח שונים. * יש להרחיק את הריחיים מהכותל בגלל הקול (רש"י: קול הנהגת החמור / קול הריחיים). * המשנה והגמרא עוסקים בדיני הרחקת נזיקין שיש לאדם להרחיק בתוך ביתו כדי שלא יזיק את שכניו. * רב יוסף אמר שיין שלנו אפילו עשן העולה מן הנר קשה לו. * המשנה מבארת אלו דברים אדם רשאי לעשות בביתו ואין דיירי החצר רשאים לעכב עליו ואלו דברים כן רשאים לעכב עליו.
דף כא עמוד א * יהושע בן גמלא תיקן שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסים את התינוקות ללמוד מגיל שש או שבע. * רב אמר לרב שמואל בר שילת, שכשהוא מכה את התינוק, שיכה אותו מכה קלה בלבד. * סכום מנין התינוקות הראויים למלמד אחד הוא עשרים וחמישה, ואם יש ארבעים אז מעמידים עוזר למלמד התינוקות. * אם יש מלמד תינוקות, ויש אחד אחר שלמד יותר - נחלקו האמוראים אם מפטרים את הראשון וממנים את השני. * האמוראים נחלקו מה עדיף - מלמד תינוקות שלומד הרבה עם התינוקות אך אינו מדקדק לראות שלא יטעו בהבנתם, או הפוך. דף כא עמוד ב * יואב הרג רק את הזכרים של עמלק, כי רבו לימד אותו שיש לקרוא "תמחה את זָכָר עמלק". (ונחלקו הדעות אם יואב הרג את רבו כעונש על כך). * בכל הפסד שלא חוזר - אין צורך להתרות בבעלי המלאכה שיעשו מלאכתם כראוי, אלא הרי זה כאילו התרו בהם, ואם עשו דבר שלא כראוי מותר לסלק אותם מיד מתפקידם. ָ* נחלקו התנאים אם מותר לאדם לפתוח חנות בצד חנותו של חברו (ורב הונא סובר כדעה האוסרת). * רב הונא מודה שמלמד תינוקות לא יכול לעכב על שכנו מללמד תינוקות כמותו.
דף כב עמוד א * עזרא תקן להן לישראל שיהו רוכלין מחזירין בעיירות כדי שיהיו תכשיטין מצויין לבנות ישראל [ולכן אף שסובר רב הונא בריה דרב יהושע שרשאי בן עיר זו לעכב על בן עיר אחרת שלא יירד לאומנותו, הרי שמודה הוא ברוכלין המסתובבים בעיירות למכור תכשיטי נשים]. * רב אדא בר אבא - חמישה אמוראים נחלקו אם הם היו הגורם לפטירתו. דף כב עמוד ב * לדעת רבא ביאור המשנה (שבעמוד א) הוא כך: מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו במרחק ארבע אמות ונפל לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות. * בעיר חדשה צריך להרחיק ארבע אמות גם מכותל חצר. * הגמרא מבארת שדין המשנה (שמרחיקין את הסולם מן השובך של יונים ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמייה) הוא גם לדעת רבי יוסי (הסובר שרשאי אדם לנטוע אילן בחצירו סמוך לבורו של חברו אף שעתידים שורשי האילן להזיק את הבור) כי לפעמים הנזק בא מיד עם הנחת הסולם.
דף כג עמוד א * "גרמא בניזקין אסור" (לדעת רב טובי בר מתנא). * לדעת רבה בר אבוה: אין חזקה מועילה לגבי היזק (=אף אם הוחזק אדם להזיק את חברו רשאי הלה למחות בידו) - אך דין זה הוא רק בנזקים חמורים. * המשנה והגמרא עוסקות בשיעור שצריך להרחיק את יוני השובך כדי שלא יזיקו בשדות אחרים. * טוענין ללוקח וטוענין ליורש (=מספיק שיביא עדים שהמוכר או המוריש החזיקו בשדה זו שלוש שנים, ומעתה בית דין טוענים עבורו שודאי החזיקו על פי דין). דף כג עמוד ב * המשנה עוסקת בדיני גוזל שנמצא ברשות הרבים סמוך למקום שובכים ומבארת למי הוא שייך. * לדעת רבי חנינא: "רוב וקרוב - הולכין אחר הרוב". * כל המדדה אין מדדה יותר מחמישים אמה. * רבי ירמיה שאל מה יהיה הדין כאשר נמצא גוזל שרגלו אחת בתוך חמישים אמה לשובך ורגלו אחת חוץ לחמישים אמה לשובך, האם נחשב כ"מדדה" ושייך לבעל השובך או לא - ועל שאלה זו הוציאו אותו מבית המדרש (שהיה מטריח עליהם).
דף כד עמוד א * לדעת רבא (לפני שחזר בו): רוב ומצוי לעומת קרוב - לדעת כולם הולכים לפי הרוב. * רבא למד מהברייתא של רבי חייא: (1) רוב וקרוב הלך אחר הרוב. (2) מהתורה יש לילך אחר הרוב. (3) די ברוב אחד. * חבית של יין שנמצאה צפה בנהר: אם נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל - מותרת; אם נמצאת כנגד עיר שרובה נכרים - נחלקו רב ושמואל אם אסורה (משום יינם של גויים) או מותרת. דף כד עמוד ב * מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה, כי נאה הדבר לעיר שיהא מרחב פנוי לפניה. * קדירת השותפים אינה לא חמה ולא קרה (כי כל אחד סומך על חברו שיטפל בה), ולכן אם האילן קדם לעיר הדין הוא שקוצץ את האילן ורק אח"כ יתבע מהם את דמיו, כי אם יצטרכו בני העיר ליתן תחילה את הדמים כל אחד אומר ממני לא יתחילו ונמצא האילן עומד והעיר מגונה ואין זו תפארת ארץ ישראל. * מרחיקים גורן קבוע מן העיר חמישים אמה, כדי שלא יזיק. (ונחלקו האמוראים בביאור הסיפא של המשנה אם עוסקת בגורן שאינו קבוע או שמבארת את הרישא של המשנה העוסקת בגורן קבוע).
דף כה עמוד א * דברים הגורמים לריח רע (נבלות, קברות, בורסקי) - יש להרחיק מהעיר חמישים אמה. * לדעת ת"ק: אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר, ולדעת רבי עקיבא: ניתן לעשות לכל רוח (וירחיק חמישים אמה) חוץ מלצד מערב. * ריב"ל ורבי אבהו סוברים שהשכינה במערב, ורבי אושעיא ורבי ישמעאל ורב ששת סוברים שהשכינה בכל מקום. * משה רבינו דימה את התורה לארבע רוחות - כשם שאי אפשר בלא הם, כך אי אפשר לעולם בלא תורה (רש"י). דף כה עמוד ב * לדעת ר"א העולם דומה לאכסדרה (מוקף שלוש מחיצות, ללא רוח צפונית), ולדעת רבי יהושע העולם דומה לאוהל המוקף מחיצה מכל צדדיו. * מיום שחרב בית המקדש לא הגיעו הגשמים ע"י רוח דרומית. * מיום שחרב בית המקדש אין הגשמים יורדין מאוצר טוב. * אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין, וסימניך שולחן בצפון ומנורה בדרום, ורבי יהושע בן לוי אמר: לעולם ידרים, שמתוך שמתחכם מתעשר. * בברייתא מבואר שיש להרחיק את האילן מן הבור - גם כאשר הבור למטה (כי אז השורשים של האילן יורדים למטה לבור ומזיקים) וגם כאשר הבור למעלה (כי אז השורשים מחוררים את הקרקע ומקלקלים על ידי כך את קרקעיתה של הבור). * שמואל פסק הלכה כרבי יוסי שעל הניזק להרחיק את עצמו, ואמר רב אשי שרבי יוסי מודה שעל המזיק להרחיק את עצמו אם ההיזק בא מידיו ממש ("גירי דידיה").
דף כו עמוד א * לדעת רבינא: רבי יוסי מודה ב"גירי דיליה" כאשר ההיזק הולך מכוחו אך לא אם הרוח מוליכה את ההיזק. * לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו אלא אם כן הרחיק ממנו בארץ ישראל ארבע אמות ובבבל שתי אמות - מרחק זה הוא כדי עבודת הכרם (שכשיחרוש את אילנותיו לא יהא צריך להכניס מחרישתו לתוך שדה חברו). * בין אילן לגפנים צריך להרחיק יותר מארבע אמות. * דקל הנותן פירות בשיעור קב - אסור לקוצצו (ומסופר על מישהו שנפטר בעקבות כך). דף כו עמוד ב * מצר (=רצועת קרקע) שהחזיקו בו רבים לעבור דרכו - אסור לקלקלו ולסותמו. * במשנה (בעמוד א) נאמר שאם היה חופר בור ושורשי אילן חברו מעכבים בעדו מלחפור הרי הוא קוצץ את השורשים - והגמרא (בעמוד ב) מסתפקת למי שייכים העצים הקצוצים. * לדעת עולא: אילן העומד בסמוך לגבול שבין שתי שדות בתוך שש עשרה אמה לשדה האחרת - גזלן הוא (כי יונק משדה חברו), ואין מביאים ממנו בכורים (כי זה לא נחשב "בארצך"). (והגמרא מבררת את המקור לדעתו).
דף כז עמוד א * שטחו של העיגול שבתוך הריבוע הוא שלושה רבעים משטחו של הריבוע. * הגמרא מקשה מכמה משניות על חידושו של עולא מהעמוד הקודם (שאמר שאילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואין מביאים ממנו בכורים), ומתרצת. * קרקע כל שהוא - חייב בפאה ובבכורים וכותבים עליו פרוזבול. דף כז עמוד ב * לדעת רבין בשם רבי יוחנן: אחד אילן הסמוך למיצר ואחד אילן הנוטה - מביא וקורא, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. (בניגוד לדעת רב דימי בשם רבי יוחנן שסובר שאילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואין מביאים ממנו בכורים). * אילן שענפיו נוטים לתוך שדה בית השלחין של חבירו - לדעת כולם: רשאי בעל השדה לקצוץ את כל הנוטה מן הענפים לתוך שדהו ("כנגד המשקולת"), בגלל שהצל הנגרם מן הענפים מזיק לבית השלחין. * המשנה האחרונה בפרק עוסקת באילן שענפיו נוטים לרשות הרבים, ומביאה שלוש דעות עד איזה גובה חייב בעל האילן לקצוץ את הענפים. (והגמרא דנה ומבארת את המחלוקת). * הגמרא מבררת האם דין המשנה שנוי במחלוקת רבי אליעזר וחכמים אם הולכים אחרי "אומדנא דהשתא".
דף כח עמוד א * פרק שלישי (פרק "חזקת הבתים"), המתחיל בעמוד זה, עוסק בענייני חזקה. * חזקה של קרקעות העושות פירות במשך כל השנה היא שלוש שנים שלימות, וחזקה בקרקעות העושות פרי בעונתן אינה שלוש שנים שלימות, ונחלקו התנאים מהו שיעור זמן החזקה. * רבי יוחנן אמר ששמע מהולכי אושא שהיו אומרים שהמקור לכך שחזקה היא שלוש שנים נלמד משור המועד. דף כח עמוד ב * הגמרא מקשה כמה קושיות על הלימוד של הולכי אושא, ומתרצת. * את הקושיה האחרונה על הלימוד של הולכי אושא, ניתן לתרץ רק לשיטתם (שיטת רבי ישמעאל, שהולכי אושא זה הוא), אך לא לדעת חכמים החולקים על רבי ישמעאל. * לדעת רב יוסף: המקור לדין חזקת שלוש שנים לדעת חכמים הוא מדברי ירמיהו הנביא, אך אביי דוחה זאת.
דף כט עמוד א * רבא מציע שלוש הצעות למקור לדין חזקת שלוש שנים לדעת חכמים, ואביי דוחה את שתי ההצעות הראשונות, ולכן למסקנה המקור הוא (כאמור בהצעה השלישית) שאחר השנה השלישית אין דרך בני אדם להיזהר יותר בשמירת השטר ולכן נשארת הקרקע ברשותו. * החל מעמוד זה ועד סוף המסכת אין את פירוש רש"י אלא יש את פירוש רשב"ם (בדפוס פיזרו כתוב: כאן מת רש"י ז"ל). * רב הונא מחדש ששלוש שנות החזקה צריכות להיות רצופות (ללא שנת הפסקה באמצע). * אין מחייבים את המחזיק להביא עדים שיעידו בפירוש על כל הימים והלילות (אלא אם דורש זאת המערער) אלא יעידו סתם שראוהו דר ג' שנים. דף כט עמוד ב * בחנויות למזון העשויות לשימוש רק ביום ולא בלילה, מודה רב הונא שאין צורך בחזקה רצופה ואין צורך להחזיק בהם גם בלילה. * שניים שקנו שפחה, והיא עובדת לזה שנה ולזה שנה - אם כך סיכמו (בשטר חלוקה ובעדים שתעבוד לזה שנה ולזה שנה) הרי שלאחר שלוש שנים יש להם חזקה עליה מפני ערעור של אחרים (לפי רשב"ם). * החזיק אדם שלוש שנים בכל השדה חוץ משטח מסוים בשדה, קנה את השדה כולה חוץ מאותו שטח - ונחלקו האמוראים אם דין זה אמור אף כאשר לא ניתן לזרוע באותו השטח.
