דף כג עמוד א * "גרמא בניזקין אסור" (לדעת רב טובי בר מתנא). * לדעת רבה בר אבוה: אין חזקה מועילה לגבי היזק (=אף אם הוחזק אדם להזיק את חברו רשאי הלה למחות בידו) - אך דין זה הוא רק בנזקים חמורים. * המשנה והגמרא עוסקות בשיעור שצריך להרחיק את יוני השובך כדי שלא יזיקו בשדות אחרים. * טוענין ללוקח וטוענין ליורש (=מספיק שיביא עדים שהמוכר או המוריש החזיקו בשדה זו שלוש שנים, ומעתה בית דין טוענים עבורו שודאי החזיקו על פי דין). דף כג עמוד ב * המשנה עוסקת בדיני גוזל שנמצא ברשות הרבים סמוך למקום שובכים ומבארת למי הוא שייך. * לדעת רבי חנינא: "רוב וקרוב - הולכין אחר הרוב". * כל המדדה אין מדדה יותר מחמישים אמה. * רבי ירמיה שאל מה יהיה הדין כאשר נמצא גוזל שרגלו אחת בתוך חמישים אמה לשובך ורגלו אחת חוץ לחמישים אמה לשובך, האם נחשב כ"מדדה" ושייך לבעל השובך או לא - ועל שאלה זו הוציאו אותו מבית המדרש (שהיה מטריח עליהם).
דף כד עמוד א * לדעת רבא (לפני שחזר בו): רוב ומצוי לעומת קרוב - לדעת כולם הולכים לפי הרוב. * רבא למד מהברייתא של רבי חייא: (1) רוב וקרוב הלך אחר הרוב. (2) מהתורה יש לילך אחר הרוב. (3) די ברוב אחד. * חבית של יין שנמצאה צפה בנהר: אם נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל - מותרת; אם נמצאת כנגד עיר שרובה נכרים - נחלקו רב ושמואל אם אסורה (משום יינם של גויים) או מותרת. דף כד עמוד ב * מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה, כי נאה הדבר לעיר שיהא מרחב פנוי לפניה. * קדירת השותפים אינה לא חמה ולא קרה (כי כל אחד סומך על חברו שיטפל בה), ולכן אם האילן קדם לעיר הדין הוא שקוצץ את האילן ורק אח"כ יתבע מהם את דמיו, כי אם יצטרכו בני העיר ליתן תחילה את הדמים כל אחד אומר ממני לא יתחילו ונמצא האילן עומד והעיר מגונה ואין זו תפארת ארץ ישראל. * מרחיקים גורן קבוע מן העיר חמישים אמה, כדי שלא יזיק. (ונחלקו האמוראים בביאור הסיפא של המשנה אם עוסקת בגורן שאינו קבוע או שמבארת את הרישא של המשנה העוסקת בגורן קבוע).
דף כה עמוד א * דברים הגורמים לריח רע (נבלות, קברות, בורסקי) - יש להרחיק מהעיר חמישים אמה. * לדעת ת"ק: אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר, ולדעת רבי עקיבא: ניתן לעשות לכל רוח (וירחיק חמישים אמה) חוץ מלצד מערב. * ריב"ל ורבי אבהו סוברים שהשכינה במערב, ורבי אושעיא ורבי ישמעאל ורב ששת סוברים שהשכינה בכל מקום. * משה רבינו דימה את התורה לארבע רוחות - כשם שאי אפשר בלא הם, כך אי אפשר לעולם בלא תורה (רש"י). דף כה עמוד ב * לדעת ר"א העולם דומה לאכסדרה (מוקף שלוש מחיצות, ללא רוח צפונית), ולדעת רבי יהושע העולם דומה לאוהל המוקף מחיצה מכל צדדיו. * מיום שחרב בית המקדש לא הגיעו הגשמים ע"י רוח דרומית. * מיום שחרב בית המקדש אין הגשמים יורדין מאוצר טוב. * אמר רבי יצחק: הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין, וסימניך שולחן בצפון ומנורה בדרום, ורבי יהושע בן לוי אמר: לעולם ידרים, שמתוך שמתחכם מתעשר. * בברייתא מבואר שיש להרחיק את האילן מן הבור - גם כאשר הבור למטה (כי אז השורשים של האילן יורדים למטה לבור ומזיקים) וגם כאשר הבור למעלה (כי אז השורשים מחוררים את הקרקע ומקלקלים על ידי כך את קרקעיתה של הבור). * שמואל פסק הלכה כרבי יוסי שעל הניזק להרחיק את עצמו, ואמר רב אשי שרבי יוסי מודה שעל המזיק להרחיק את עצמו אם ההיזק בא מידיו ממש ("גירי דידיה").
דף כו עמוד א * לדעת רבינא: רבי יוסי מודה ב"גירי דיליה" כאשר ההיזק הולך מכוחו אך לא אם הרוח מוליכה את ההיזק. * לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו אלא אם כן הרחיק ממנו בארץ ישראל ארבע אמות ובבבל שתי אמות - מרחק זה הוא כדי עבודת הכרם (שכשיחרוש את אילנותיו לא יהא צריך להכניס מחרישתו לתוך שדה חברו). * בין אילן לגפנים צריך להרחיק יותר מארבע אמות. * דקל הנותן פירות בשיעור קב - אסור לקוצצו (ומסופר על מישהו שנפטר בעקבות כך). דף כו עמוד ב * מצר (=רצועת קרקע) שהחזיקו בו רבים לעבור דרכו - אסור לקלקלו ולסותמו. * במשנה (בעמוד א) נאמר שאם היה חופר בור ושורשי אילן חברו מעכבים בעדו מלחפור הרי הוא קוצץ את השורשים - והגמרא (בעמוד ב) מסתפקת למי שייכים העצים הקצוצים. * לדעת עולא: אילן העומד בסמוך לגבול שבין שתי שדות בתוך שש עשרה אמה לשדה האחרת - גזלן הוא (כי יונק משדה חברו), ואין מביאים ממנו בכורים (כי זה לא נחשב "בארצך"). (והגמרא מבררת את המקור לדעתו).
דף כז עמוד א * שטחו של העיגול שבתוך הריבוע הוא שלושה רבעים משטחו של הריבוע. * הגמרא מקשה מכמה משניות על חידושו של עולא מהעמוד הקודם (שאמר שאילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואין מביאים ממנו בכורים), ומתרצת. * קרקע כל שהוא - חייב בפאה ובבכורים וכותבים עליו פרוזבול. דף כז עמוד ב * לדעת רבין בשם רבי יוחנן: אחד אילן הסמוך למיצר ואחד אילן הנוטה - מביא וקורא, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. (בניגוד לדעת רב דימי בשם רבי יוחנן שסובר שאילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואין מביאים ממנו בכורים). * אילן שענפיו נוטים לתוך שדה בית השלחין של חבירו - לדעת כולם: רשאי בעל השדה לקצוץ את כל הנוטה מן הענפים לתוך שדהו ("כנגד המשקולת"), בגלל שהצל הנגרם מן הענפים מזיק לבית השלחין. * המשנה האחרונה בפרק עוסקת באילן שענפיו נוטים לרשות הרבים, ומביאה שלוש דעות עד איזה גובה חייב בעל האילן לקצוץ את הענפים. (והגמרא דנה ומבארת את המחלוקת). * הגמרא מבררת האם דין המשנה שנוי במחלוקת רבי אליעזר וחכמים אם הולכים אחרי "אומדנא דהשתא".
דף כח עמוד א * פרק שלישי (פרק "חזקת הבתים"), המתחיל בעמוד זה, עוסק בענייני חזקה. * חזקה של קרקעות העושות פירות במשך כל השנה היא שלוש שנים שלימות, וחזקה בקרקעות העושות פרי בעונתן אינה שלוש שנים שלימות, ונחלקו התנאים מהו שיעור זמן החזקה. * רבי יוחנן אמר ששמע מהולכי אושא שהיו אומרים שהמקור לכך שחזקה היא שלוש שנים נלמד משור המועד. דף כח עמוד ב * הגמרא מקשה כמה קושיות על הלימוד של הולכי אושא, ומתרצת. * את הקושיה האחרונה על הלימוד של הולכי אושא, ניתן לתרץ רק לשיטתם (שיטת רבי ישמעאל, שהולכי אושא זה הוא), אך לא לדעת חכמים החולקים על רבי ישמעאל. * לדעת רב יוסף: המקור לדין חזקת שלוש שנים לדעת חכמים הוא מדברי ירמיהו הנביא, אך אביי דוחה זאת.
דף כט עמוד א * רבא מציע שלוש הצעות למקור לדין חזקת שלוש שנים לדעת חכמים, ואביי דוחה את שתי ההצעות הראשונות, ולכן למסקנה המקור הוא (כאמור בהצעה השלישית) שאחר השנה השלישית אין דרך בני אדם להיזהר יותר בשמירת השטר ולכן נשארת הקרקע ברשותו. * החל מעמוד זה ועד סוף המסכת אין את פירוש רש"י אלא יש את פירוש רשב"ם (בדפוס פיזרו כתוב: כאן מת רש"י ז"ל). * רב הונא מחדש ששלוש שנות החזקה צריכות להיות רצופות (ללא שנת הפסקה באמצע). * אין מחייבים את המחזיק להביא עדים שיעידו בפירוש על כל הימים והלילות (אלא אם דורש זאת המערער) אלא יעידו סתם שראוהו דר ג' שנים. דף כט עמוד ב * בחנויות למזון העשויות לשימוש רק ביום ולא בלילה, מודה רב הונא שאין צורך בחזקה רצופה ואין צורך להחזיק בהם גם בלילה. * שניים שקנו שפחה, והיא עובדת לזה שנה ולזה שנה - אם כך סיכמו (בשטר חלוקה ובעדים שתעבוד לזה שנה ולזה שנה) הרי שלאחר שלוש שנים יש להם חזקה עליה מפני ערעור של אחרים (לפי רשב"ם). * החזיק אדם שלוש שנים בכל השדה חוץ משטח מסוים בשדה, קנה את השדה כולה חוץ מאותו שטח - ונחלקו האמוראים אם דין זה אמור אף כאשר לא ניתן לזרוע באותו השטח.
דף ל עמוד א * במקרה של "שכוני גוואי" רבא פסק שיש להעמיד את הבית ביד הלוקח, ובמקרה של "נכסי דבי בר סיסין" פסק שיש להעמיד את השדה ביד המוכר, ורב נחמן פסק להיפך - והגמרא דנה ביישוב הסתירה של הפסקים שלהם (והרשב"ם פסק בשני המקרים כרב נחמן). * עשוי אדם להיות טרוד במסחרו במשך שלושים יום ולא לדעת שאדם מחזיק בביתו, ולכן חזקה זו לא נחשבת לחזקה (ומדובר כאשר יש לו בית אחר באותה העיר שהיה מתאכסן שם כל שלושים יום [רשב"ם], ובשאר הזמן היה במקום בו לא היה יכול לדעת שמחזיקים בביתו). דף ל עמוד ב * הגמרא מביאה ארבעה מקרים (עם פסיקת רבא) שבהם אדם ערער על עיקר המכירה שקנה המחזיק מהמוכר וטען שהוא בעל הקרקע ולא אותו אדם שמכר הקרקע למחזיק. * חכמים (החולקים על אדמון) מודים שיתכן שאדם יאמר דברים היכולים לשמש כראיה נגדו (וזאת מתוך אינטרס מסויים), ולכן אין דיבורו זה נחשב כהודאה.
דף לא עמוד א * אביי חולק על רבה וסובר שאין אדם נאמן מכוח "מה לי לשקר" על דבר שהעדים מכחישים אותו. * במקרה בו אדם עוקר ומכחיש בטענתו השנייה את טענתו הראשונה - אינו טוען וחוזר וטוען. * במקרה בו אדם בטענתו השנייה אינו חוזר לגמרי מדבריו הראשונים אלא רק מוסיף עליהם - טוען חוזר וטוען. * במקרה בו אדם טוען טענה שנייה המכחישה במקצת את דבריו הראשונים אך יש בה בכדי לתקן את דבריו הראשונים - נחלקו עולא ונהרדעי אם טוען וחוזר וטוען, ופוסקת הגמרא שחוזר וטוען. דף לא עמוד ב * שתי כתות עדים המכחישות זו את זו - נחלקו רב הונא ורב חסדא אם כשרות לעדות אחרת. (והגמרא דנה האם רבא ורב נחמן נחלקו במחלוקתם זו). * רב נחמן פסק בהתחלה שלא חוששים ל"זילותא דבי דינא" (=שמא ילגלגו בני אדם על בית דין ויאמרו שחוזרים הם ממה שפסקו בתחילה), ולאחר שהקשו עליו מברייתא טען שיש לחשוש, אך לבסוף פסק שאין לחשוש כי כך סוברים כמה תנאים גדולים.
דף לב עמוד א * לדעת רבי יוחנן: "אין ערער פחות משנים" (אם רק עד אחד ערער על הכהונה של פלוני אין זה חשוב ערעור ונאמן עד אחד בלבד להכחישו ולהכשירו לכהונה). * לדעת רב אשי: רבי אלעזר ורשב"ג לא חוששים ל"זילותא דבי דינא", אלא הם נחלקו (במחלוקת רבי נתן וחכמים) האם ניתן לצרף עדות של עד שני עם עדות של עד ראשון כאשר לא העידו כאחד. דף לב עמוד ב * רב אידי בר אבין פסק במעשה הראשון ("בארעא") כרבה, ובמעשה השני ("בזוזי") כרב יוסף - והטעם לכך הוא מכיוון שיש ספק כמי ההלכה ולכן פסק שיעמוד כל דבר בחזקתו לפי ש"המוציא מחבירו עליו הראיה". * ערב ששילם את החוב למלווה ובא לדרוש זאת מהלווה, והלווה טוען שפרע לערב את החוב, אך הערב טוען שהחזיר לו את המעות כי היו פגומות - נאמן הערב.
דף לג עמוד א * הבא ליפרע מנכסי יתומים (בעבור חוב אביהם) לא יפרע אלא בשבועה. * רב אידי בר אבין נחלק עם קרוב משפחה שלו מי קרוב יותר לפלוני שמת שהשאיר עץ דקל, ולבינתיים הקרוב שלו תפס את הדקל ואח"כ הודה שרב אידי קרוב יותר - רב חסדא פסק שהוא לא צריך לשלם את הפירות שאכל עד שהודה, ואביי ורבא חולקים. דף לג עמוד ב * שני בני אדם שדנו על קרקע - אחד אמר של אבותי היתה קרקע זו והביא על כך עדים, והשני אמר של אבותי היתה קרקע זו והביא עדים שהוא עצמו החזיק בקרקע שלוש שנים - נחלק רב חסדא עם אביי ורבא אם השני נאמן. * שאל אדם את חברו מה הוא עושה בקרקע שלו: אם הלה השיב לו שקנה ממנו את הקרקע והחזיק בה שלוש שנים, אך הביא עדים רק על שנתיים - יחזיר את הקרקע והפירות שאכל, אך אם השיב לו שירד לקרקע לצורך אכילת פירות בלבד (כאריס או שקנה את הפירות לכמה שנים) - נאמן.
דף לד עמוד א * מי שהביא רק עד אחד שהחזיק שלוש שנים בקרקע - עליו להחזיר את הקרקע, ולגבי הפירות שאכל: החכמים לפני אביי סברו (בעמוד הקודם) שישלם, ואביי סבר שלא ישלם. (ע"פ רשב"ם בפירוש השני בעמוד הקודם). * כל המחויב שבועה שאינו יכול להישבע - משלם (לדעת רבי אבא, וכך פסק רשב"ם בעמוד ב, ולא כדעת רב ושמואל שחולקים). דף לד עמוד ב * חפץ שיש ויכוח בין שניים למי הוא שייך, ואין אחד מהם מוחזק בו, ואחד מהם רוצה שבית דין יתפסו את החפץ עד שיביא ראיה שהוא שלו - נחלקו האמוראים אם על בית דין לשמוע לדבריו ולתפוס את החפץ. * במקרה הנ"ל, אם בית דין תפסו את החפץ, ולא מצא אותו אחד ראיה שהחפץ שלו, וביקש מבית דין לשחרר את החפץ ו"כל דאלים גבר" - נחלקו האמוראים אם שומעים בקולו. (ונחלקו רשב"ם ותוס' אם שתי המחלוקות הללו תלויות זו בזו או לא).
