דף לג עמוד א * הבא ליפרע מנכסי יתומים (בעבור חוב אביהם) לא יפרע אלא בשבועה. * רב אידי בר אבין נחלק עם קרוב משפחה שלו מי קרוב יותר לפלוני שמת שהשאיר עץ דקל, ולבינתיים הקרוב שלו תפס את הדקל ואח"כ הודה שרב אידי קרוב יותר - רב חסדא פסק שהוא לא צריך לשלם את הפירות שאכל עד שהודה, ואביי ורבא חולקים. דף לג עמוד ב * שני בני אדם שדנו על קרקע - אחד אמר של אבותי היתה קרקע זו והביא על כך עדים, והשני אמר של אבותי היתה קרקע זו והביא עדים שהוא עצמו החזיק בקרקע שלוש שנים - נחלק רב חסדא עם אביי ורבא אם השני נאמן. * שאל אדם את חברו מה הוא עושה בקרקע שלו: אם הלה השיב לו שקנה ממנו את הקרקע והחזיק בה שלוש שנים, אך הביא עדים רק על שנתיים - יחזיר את הקרקע והפירות שאכל, אך אם השיב לו שירד לקרקע לצורך אכילת פירות בלבד (כאריס או שקנה את הפירות לכמה שנים) - נאמן.
דף לד עמוד א * מי שהביא רק עד אחד שהחזיק שלוש שנים בקרקע - עליו להחזיר את הקרקע, ולגבי הפירות שאכל: החכמים לפני אביי סברו (בעמוד הקודם) שישלם, ואביי סבר שלא ישלם. (ע"פ רשב"ם בפירוש השני בעמוד הקודם). * כל המחויב שבועה שאינו יכול להישבע - משלם (לדעת רבי אבא, וכך פסק רשב"ם בעמוד ב, ולא כדעת רב ושמואל שחולקים). דף לד עמוד ב * חפץ שיש ויכוח בין שניים למי הוא שייך, ואין אחד מהם מוחזק בו, ואחד מהם רוצה שבית דין יתפסו את החפץ עד שיביא ראיה שהוא שלו - נחלקו האמוראים אם על בית דין לשמוע לדבריו ולתפוס את החפץ. * במקרה הנ"ל, אם בית דין תפסו את החפץ, ולא מצא אותו אחד ראיה שהחפץ שלו, וביקש מבית דין לשחרר את החפץ ו"כל דאלים גבר" - נחלקו האמוראים אם שומעים בקולו. (ונחלקו רשב"ם ותוס' אם שתי המחלוקות הללו תלויות זו בזו או לא).
דף לה עמוד א * שני שטרות מתנה לשני אנשים שונים על שדה אחת עם אותו תאריך - לדעת רב: יחלוקו, ולדעת שמואל: "שודא דדייני" (= רשב"ם: הדיינים יפסקו למי לתת כפי מה שנראה להם למי הנותן מעדיף לתת, ר"ת: יתנו הדיינים למי מהם שירצו). * במקרה של רכוש הנתון במחלוקת ואין אחד מהם מוחזק בו ואין לאף אחד מהם ראיה - אם אפשר יהיה לברר את הדבר של מי הרכוש (אם יבאו ויעידו של מי הוא) הדין הוא שכל דאלים גבר. * המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה - יחלוקו (כי לשניהם יש "דררא דממונא"). דף לה עמוד ב * בממון שדינו הוא כל דאלים גבר, אם לפני שקדם אחד משניהם ותפס בא אדם אחד מן השוק והחזיק בה אין בית דין מוציאים אותו מידו לדעת נהרדעי ורב אשי חולק. * אדם המחזיק בקרקע וטוען שקנה אותה אך הבעלים הראשון מערער וטוען שלא מכרה - אם העידו עדים שהמערער עצמו הגביה סל של פירות מן השדה והעמיסו על כתפו של בעל דינו המחזיק בה, הרי היא בחזקתו מיד (אלא אם טען ואמר "לפירות הורדתיו"). * אין לעכו"ם דין חזקה (ולכן: שדה שהכל יודעין שהיתה של ישראל ואכלה עכו"ם שלש שנים וטוען שלקחה מישראל, והלך ישראל וקנה את השדה מהעכו"ם ואכלה גם הוא שלוש שנים - לא נחשב לחזקה).
דף לו עמוד א * הגמרא מביאה דוגמאות שונות בהם הדבר לא נחשב ל'חזקה'. * אם החזקתו של המחזיק בשדה האילן נעשתה בשנת ערלה או שביעית וכן אם החזיק בכלאיים - אינה חזקה. * אם במשך שלוש שנים קצר המחזיק את התבואה בעודה שחת ולא המתין עד שתגדל - אין זו חזקה. * לבעלי חיים המהלכים מעצמם יש להן חזקה לאחר שלוש שנים שהחזיק בהם. דף לו עמוד ב * ישנה מחלוקת תנאים ואמוראים האם מה שהמחזיק חורש את השדה עולה לחשבון חזקת שלוש שנים. * ההבדל בין רב לשמואל בדעת חכמים הוא במקרה של "דקל נערה" (דקל ילדה שממהרת להוציא פירות ומוציאה פירות שלוש פעמים בפחות משלוש שנים שלימות - לרב אינה חזקה ולשמואל כן נחשב לחזקה). * אביי לומד מדברי רבי ישמעאל שלדעת חכמים אם היו לו שלושים אילנות, וכל עשרה אילנות נטועים בשטח של בית סאה, ואכל עשרה בשנה זו ועשרה בשנה זו ועשרה בשנה זו - הרי זו חזקה.
דף לז עמוד א * אחד קנה אילנות ואחד קנה את הקרקע - לדעת רב זביד: זה שהחזיק באילנות קנה רק את האילנות וזה שהחזיק בקרקע קנה את הקרקע, ולדעת רב פפא: זה שהחזיק באילנות קנה את האילנות וחצי מהקרקע וזה שהחזיק בקרקע קנה חצי מהקרקע. * מכר קרקע ושייר אילנות לעצמו - יש לו למוכר גם את הקרקע הנצרך לאילנות. דף לז עמוד ב * מכר שני אילנות ושייר קרקע לעצמו - נחלקו רבי עקיבא וחכמים אם יש ללוקח את מקום האילנות בקרקע ליטע אחרים במקומם כשימותו. (והגמרא מבארת שהמחלוקת לא תלויה במחלוקת רב זביד ורב פפא). * לדעת רבא: אדם שמכר אילנות רצופים (שנטועים יותר מעשרה בבית סאה) - לא קנה הלוקח חלק בקרקע, משום שהם עומדים להיעקר (ורבי זירא אמר שדברי רבא תלויים במחלוקת תנאים). (אך יש 'חזקה' במקרה זה לדעת רבא).
דף לח עמוד א * אם מכר לחברו סתם דקל לפירותיו (ללא הקרקע) - על המוכר למחות ולהודיע בתוך שלוש שנים שלא מכר לו את הקרקע, כדי למנוע מהקונה טענה לאחר שלוש שנים שפירש ומכר לו גם את הקרקע. * לדעת רב: תנא קמא סובר שמחאה שלא בפניו של המחזיק נחשבת למחאה, אך בשעת חירום בין ארצות שאין השיירות מצויות, לא נחשבת למחאה. דף לח עמוד ב * בגמרא מובאות דעות שונות אם מועילה חזקה בנכסי בורח, ולמסקנה רבא פסק שלא נחשבת לחזקה במקרה של בורח מחמת שרצח ורוצים להרגו, אך אם ברח מחמת חוב ממון שיש לו מועילה חזקה. * בסיום הדף הגמרא מבררת איך נעשית מחאה שלא בפני המחזיק.
דף לט עמוד א * הגמרא דנה במקרים מסוימים אם המחאה נחשבת למחאה או לא. * לדעת רב הונא בריה דרב יהושע: כל דבר שאינו מוטל על אדם שלא לגלותו, אלא נמנע מלספרו מרצונו - עשוי הוא לגלותו (ולכן גם אם אמרו העדים שלא יספרו שהבעלים מחה, מועילה מחאתו, בניגוד לדעת רב פפא). * לדעת רב נחמן (וכך דעת רבא, לאחר ששמע כך מרב נחמן): מחאה שלא בפניו נחשבת למחאה. * תלמידי רבי יוחנן נחלקו בדעת רבי יוחנן האם מחאה צריכה להיות בפני שנים או בפני שלושה אנשים (והגמרא מביאה שלוש אפשרויות לבאר את טעם המחלוקת). דף לט עמוד ב * לדעת רבה בר רב הונא: כל דבר גנאי שכבר נאמר בפני שלושה אנשים, אין באמירת דבר זה משום איסור לשון הרע. * כיוון שמחה הבעלים במחזיק בשנה הראשונה של החזקה שוב אינו צריך לחזור ולמחות בכל שנה, אך צריך למחות בסוף כל שלוש שנים פעם אחת. * אם באחת מהמחאות שינה בדבריו וטען טענה אחרת - מועילה החזקה למחזיק, כי מוכח שאין טענות המערער נכונות.
דף מ עמוד א * מחאה, מודעא, קנין - מועילים אם נעשו בפני שנים, ואין צריך לומר לעדים לכתוב שטר על כך. * הודאה - מועילה אם נעשית בפני שנים, וצריך המודה לומר לעדים לכתוב שטר על כך. * קיום שטרות - אינו נעשה אלא בפני שלושה. * האמוראים נחלקו אם כותבים 'מודעא' גם על אנס שמציית להוראות בית דין. דף מ עמוד ב * לדעת רבא: אין כותבים 'מודעא' כדי לבטל מכירה, אא"כ מדובר באופן שבו המוכר אנוס באונס שאם לא ימסור מודעא לא ידעו העדים שהיה אנוס. (ובמודעא כזו יש לכתוב במפורש ש"אנחנו מכירים את האונס שיש לפלוני"). * לדעת רב יהודה: שטר מתנה שנכתב בהטמנה, אינו מועיל לגבות בו את המתנה, ורב פפא סובר בדעת רבא שאין שטר מתנה כזה יכול לשמש 'מודעא' לגבי שטר מתנה או מכירה שנכתב לאחר מכן (אלא אם יש טענת אונס בשטר המאוחר).
דף מא עמוד א * אם ציווה לעדים לכתוב שטר מתנה, ולא אמר להם להתחבא ולכתוב אך גם לא אמר להם לצאת לשוק ולכתוב - הגמרא מכריעה להלכה שלא גובים בשטר זה את המתנה. * במשנה נאמר: כל חזקה שאין עמה טענה - אינה חזקה (ובגמרא מבואר מה החידוש בדין זה שהרי פשיטא שכך הוא הדין). * לדעת רב נחמן: אין הלכה כרבי יהודה ורבי ישמעאל שסוברים שכל שמחזיק בשדה בפני הבעלים ולא מיחו בו מיד נחשב לחזקה (אלא צריך שלוש שנים מיום ליום). דף מא עמוד ב * רב יהודה פסק כדברי בית הלל אליבא דרבי שמעון בן אלעזר, שאם בכת אחת של עדים, עד אחד אומר שפלוני חייב מאה זוז לפלוני ועד אחד אומר שחייב מאתיים זוז לפלוני, מקבלים עדותם בנוגע למאה זוז. * לדעת רבי חייא: המחזיק בקרקע שלוש שנים וטוען שקנה קרקע זו מפלוני - צריך להביא עדים שפלוני גר שם יום אחד. * חזקת שלוש שנים שנעשתה ע"י שלושה אנשים יחד שכל אחד גר במקום שנה אחת ואח"כ מכר את המקום לשני - מצטרפים, ונחשב שיש כאן חזקת שלוש שנים (וזה רק אם המכירה מהראשון לשני ומהשני לשלישי היתה בשטר).
דף מב עמוד א * לדעת רב: המוכר שדה בעדים וקיבל עליו אחריות - אם ניטל השדה מיד הקונה משום שהיה שיעבוד מוקדם על השדה, גובה הקונה מהמוכר אפילו מנכסים משועבדים, אך המלווה את חברו בעדים ללא שטר - גובה המלווה רק מנכסים בני חורין. * קנה קרקע והחזיק בה שנה ומת, וירשה בנו והחזיק בה שנה ומכרה לאחר בשטר, והחזיק בה הלוקח שנה - הרי זו חזקה (נחשב לחזקת שלוש שנים). * המשנה מפרטת דוגמאות בהם אין חזקה של אדם מסוים נחשבת לחזקה (כגון: אומנים, שותפים, אשה בנכסי בעלה). דף מב עמוד ב * לגרסת אבוה דשמואל ולוי במשנה: שותף שהחזיק בחלק חברו שלוש שנים וטוען שקנה אותה מידו - אין לו חזקה, לגרסת שמואל: לשותף יש חזקה (והגמרא מציעה כמה תירוצים כיצד ליישב דעתו זו של שמואל עם מימרה אחרת שלו, שאמר "שותף כיורד ברשות"). * לדעת שמואל: השותפים - מחזיקים זה על זה, ומעידים זה על זה, ונעשים שומרי שכר זה לזה. * הגמרא מבארת את דברי שמואל "שותף כיורד ברשות דמי".
דף מג עמוד א * האומר לחברו "דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה" - לא אמר כלום, אא"כ קנו מידו. * המוכר שדה לחברו אפילו שלא באחריות - אין מעיד לו עליה, מפני שמעמידה בפני בעל חובו. * הגמרא מקשה משלוש ברייתות שמשמע מהם שאף ששותף מסלק את עצמו מחלקו מכל מקום נחשב נוגע בדבר ואינו יכול להעיד בזה, ומתרצת. דף מג עמוד ב * שמואל שאמר שהשותפים נעשים שומרי שכר זה לזה עסק באופן שנמצא אצל אחד מהשותפים כל השותפות ולא רק חלק מהשותפות והתנו ביניהם שישמור אחד מהם היום את כל השותפות והשני למחר. * רב ששת מבאר ומעמיד את הרישא של הברייתא שהובאה בגמרא בגזלן שמכר את השדה לאחר, ובא אדם אחר וטען שהשדה שלו, ועל זה אומרת הברייתא שהנגזל לא יכול ללכת ולהעיד עם עד אחר לטובת הקונה מהגזלן, כי הוא נוגע בעדותו.
דף מד עמוד א * הגמרא ממשיכה לדון בביאורו של רב ששת לברייתא שבעמוד הקודם, ולבסוף דוחה את ביאורו לברייתא. * ישנה מחלוקת אם רשות יורש נחשבת כרשות לוקח לענין שינוי רשות. * הגמרא מביאה ביאור אחר לברייתא שבעמוד הקודם (ביאור המתבסס על שיטת רבין בר שמואל). דף מד עמוד ב * מטלטלים (שמכרם הלווה לאחר) אינם משתעבדים לבעל חובו. * עשה עבדו אפותיקי ומכרו - בעל חוב גובה ממנו, עשה שורו וחמורו אפותיקי ומכרו - אין בעל חוב גובה הימנו. * לדעת רבה: אם הקנה לבעל חובו מטלטלים אגב קרקע שיהיו משועבדים לו לגבות חובו מהם - נשתעבדו לו המטלטלים אגב הקרקע. * המוכר שדה לחברו שלא באחריות ובא בעל חוב וטרפה מן הלוקח, והתברר שהשדה לא היתה של המוכר - חוזר הלוקח ותובעו מהמוכר לדעת רב פפא ורב זביד חולק.
