דף נז עמוד א * המשנה (וכך גם המשניות הבאות) עוסקות ב"חזקת תשמישים" (אדם המשתמש בנכסי חברו, ושתק חברו ולא מיחה בו, יש לו חזקה בתשמיש זה). * הגמרא מתקשה מדוע ברישא של המשנה נאמר שמי שהיה מעמיד בהמה בחצר אין זו חזקה אך אם עשה מחיצה לבהמתו זו כן חזקה, ומביאה (בעמוד זה ובעמוד הבא) תירוצים שונים של אמוראים לישוב הקושיה. דף נז עמוד ב * בכל התשמישים הקבועים בחצר, השותפים יכולים לעכב זה על זה, חוץ מן הכביסה (שיכול כל שותף לכבס בחצר גם אם חברו מתנגד), כיון שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה בנהר. * הפסוק ("ועוצם עיניו מראות ברע") משבח את מי שמוכרח לעבור דרך הנהר ובכל זאת מטה את עיניו לצד שאין בו נשים שמכבסות. * רבי בנאה מבאר כיצד חלוק טלית שולחן ומטה של תלמיד חכם צריכים להיראות.
דף נח עמוד א * רבי בנאה היה אדם גדול וחשוב ולפיכך ניתן לו רשות להיכנס בקברי צדיקים, והגמרא מספרת שהוא בא למערה של אברהם אבינו ושל אדם הראשון כדי לציין את מקום הקבר. * הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, שרה בפני חוה כקוף בפני אדם, חוה בפני אדם כקוף בפני אדם, אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם. * יופיו של רב כהנא מעין יופיו של רב, יופיו של רב מעין יופיו של רבי אבהו, יופיו של רבי אבהו מעין יופיו של יעקב אבינו, יופיו של יעקב אבינו מעין יופיו של אדם הראשון. * הגמרא מביאה עוד סיפורים בהם היה מעורב רבי בנאה. דף נח עמוד ב * במקום שאין יין - מצויים תחלואים, ומבקשים סממנים לרפואה. * הגמרא מביאה שלושה פירושים של אמוראים לביאור דברי המשנה "המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה".
דף נט עמוד א * צינור המקלח מים מהגג לחצר חברו, ובא בעל הגג לסותמו - נחלקו האמוראים אם רשאי בעל החצר למנוע מבעל הגג שלא יסתום מרזבו. * חלון צורי (חלון גדול וקבוע) שבנה אותו למעלה מארבע אמות מקרקע הבית ופתחו לחצר חברו - נחלקו האמוראים אם בעל החצר יכול למחות בבעל החלון שלא יפתח את חלונו לעבר חצרו. * חלון צורי למעלה מארבע אמות מקרקע הבית - אין לו חזקה, ונחלקו האמוראים אם יכול למחות בשכנו שלא יבנה מול חלון זה. * חלון, אפילו קטן, שעשוי להכניס אור לבית אפל - יש לו חזקה, אם לא מיחה בו בעל החצר. דף נט עמוד ב * זיז פחות מטפח שיוצא מתוך הכותל שלו לתוך חצר חברו - בעל הגג (בעל הזיז) לא יכול למחות בבעל החצר מלהשתמש בזיז, ונחלקו האמוראים אם בעל החצר יכול למחות בבעל הגג מלהשתמש בזיז. * אסור לאדם לפתוח חלונות לחצר חברו, ואף לא לחצר השותפים שהוא עצמו שותף בה - משום היזק ראייה שנגרם בעקבות כך. * לדעת רבי ישמעאל: אם החזיק בפני חברו ושתק חברו - לאלתר נחשב לחזקה, ולדעת רבי חייא: רק לאחר שלוש שנים.
דף ס עמוד א * אם היה לאדם חלון פתוח לחצר במשך שלוש שנים ובא שותפו בחצר וסתם את חלונו ע"י שבנה קיר ממול החלון - אם שתק ולא מיחה, לאלתר יש חזקה לזה שבנה את הכותל (כי משמע שמודה שהחזיק שלא כדין, כי חזקה שאין אדם עשוי שסותמים אורו בפניו ושותק). * המקור לכך שאסור לאדם לפתוח פתח כנגד פתח חברו הוא מבלעם שראה שאין פתחי אוהלי ישראל מכוונים זה לזה ("וירא את ישראל שכן לשבטיו") ופתח ואמר שראויין בני ישראל שתשרה שכינה עליהם ("מה טבו אהליך יעקב"). * אדם יכול לומר לשכנו שמפתח קטן שלו (או מפתח אחד שלו) הפתוח לחצר הוא יכול להצטנע ממנו אך לא מפתח גדול שלו (או משני פתחים שלו). * אסור להוציא קורות קטנות וגדולות מביתו לרשות הרבים, מחשש שיכשלו בהם בני רשות הרבים, אך למבוי מותר להוציא כי בני המבוי מוחלים לו על כך. דף ס עמוד ב * קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. * אם כנס את הכותל לתוך רשותו, ונמלך שלא להוציא זיזים - נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם מותר לו לחזור ולבנות את הכותל במקומו הראשון. * להתאבל על חורבן בית המקדש יותר מידי - אי אפשר, שאין גוזרים גזירה על הצבור אא"כ רוב הציבור יכולים לעמוד בה. * כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו (זכר לחורבן) אמה על אמה כנגד הפתח. * כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה. * הנח להם לישראל ואל תגזור גזירה שאינם יכולים לעמוד בה - מוטב שיהיו שוגגים ולא יחשבו שיש בדבר הזה איסור ואל יהיו מזידים.
דף סא עמוד א * פרק רביעי, המתחיל בדף זה, עוסק בדיני מכירת סוגי מקרקעין שונים. * הגמרא מביאה שתי דעות לבאר מה הכוונה "יציע". * שלוש שמות יש לו: יציע, צלע, תא. * המוכר לחברו בית סתם (בלי לפרט אלו חלקים מן הבית נכללים במכירה) - לא מכר לו את היציע שסמוך לבית, אא"כ שטח היציע פחות מארבע אמות על ארבע אמות. דף סא עמוד ב * לדעת רב נחמן: המוכר בית לחברו, ואותו בית מצוי בבירה גדולה, ויש מיעוט אנשים שקוראים לבירה "בית" - אע"פ שציין המוכר ללוקח בשטר המכירה את בתי השכנים הגרים מסביב הבירה כגבולות המכר והבירה מצויה בגבולות אלו, אין הבירה בכלל המכירה. ("מצרים הרחיב לו"). * רב נחמן אמר את אותו דין גם בנוגע למוכר לחברו שדה בבקעה גדולה, והגמרא מבארת מדוע היה צריך לומר את שני הדינים הללו ולא הסתפק באחד מהם. * לדעת רב נחמן: המוכר דבר לחברו צריך לכתוב לו "לא השארתי במכירתי זו לפני כלום". * הגמרא מבארת איזה נכסים כלולים בכלל המכר בלשונות שונים שאמר המוכר.
דף סב עמוד א * כשציין המוכר של השדה מצד אחד גבול ארוך ומהצד שכנגדו גבול קצר - רב סבר בתחילה שלא קנה מן השדה אלא רק כנגד הגבול הקצר, אך רב כהנא ורב אסי הקשו עליו מדוע לא יקנה את כל השטח שניתן לתחום בין שני הגבולות הללו. * הגמרא דנה לגבי מקרים שונים בהם המוכר ציין מיצרים כל שהם ודנה איזה חלק מהשדה נכלל במכירה. דף סב עמוד ב * מוכר שדה שציין בשטר רק שלושה ממיצריה - לדעת רב: קנה את כל השדה חוץ מהתלם של המצר הרביעי, לדעת שמואל: קנה אפילו את התלם של המצר הרביעי, ולדעת רב אסי: לא קנה מן השדה אלא תלם אחד בלבד על פני כולה סמוך לשלושת המיצרים שציין. (ולאחר מכן הגמרא מביאה שתי לישנות אודות פסיקתו של רבא). * לדעת רבה: מכר אחד משני שותפים את חלקו בשדה לאחד מן השוק וכתב לו בשטר "מחצית שיש לי בשדה זו מכור לך" קנה הלוקח חציה של השדה, אבל אם כתב לו "מחצית בשדה שיש לי מכור לך" לא קנה הלוקח אלא רבע מהשדה כולה.
דף סג עמוד א * אמר "יחלוק פלוני בנכסי" - נוטל פלוני חצי מהנכסים. * אמר "תנו חלק לפלוני בנכסי" - נוטל פלוני רבע מהנכסים ומעט יותר. * בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר לו "על מנת שמעשר ראשון שלי" - מעשר ראשון שלו (למרות שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם - מפרשים את כוונתו ששייר לעצמו חלק בקרקע כשיעור המעשר). * ריש לקיש מדייק מהברייתא שהמוכר בית לחברו ואמר לו "על מנת שדיוטא העליונה שלי" - דיוטא העליונה שלו. (ונחלקו רב זביד ורב פפא לאיזה עניין נאמר דין זה). דף סג עמוד ב * לדעת רב דימי מנהרדעא: מי שמוכר בית לחברו וברצונו למכור לו גם את בור דות ומחילות - על אף שכתב לו "עומקו וגובהו של הבית מכור לך", צריך להוסיף ולכתוב לו "קנה לך מתחתית תהום הארץ ועד לגובה הרקיע". * הגמרא מביאה שתי ראיות (ממשניות) לדעת רב דימי, ודוחה אותן.
דף סד עמוד א * רבינא מנסה להוכיח שמדברי רב פפא משמע שלא כדעת רב דימי מנהרדעא (שבעמוד הקודם), ודוחה הגמרא את דבריו. * במשנה מובא שהמוכר את הבית לא מכר לא את הבור ולא את הדות (ואע"פ שכתב לו עומקא ורומא), ובגמרא מבואר ההבדל בין בור ודות ("אחד הבור ואחד הדות בקרקע, אלא שהבור בחפירה והדות בבנין"). דף סד עמוד ב * לדעת רבי עקיבא "מוכר - בעין יפה מוכר", ולדעת חכמים "מוכר - בעין רעה מוכר". * הגמרא מנסה לברר את המקור לשיטת רבי עקיבא וחכמים הנ"ל, ורק הניסיון הרביעי להוכחה לא נדחה.
דף סה עמוד א * לדעת רב: הלכה כחכמים (מוכר - בעין רעה מוכר), ולדעת שמואל (וכך פוסק רב הונא למסקנת הסוגיה): הלכה כרבי עקיבא (מוכר - בעין יפה מוכר). * האחים שחלקו - לדעת שמואל: אין להן לא דרך זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא אמת המים זה על זה, ורב חולק. * שני בתים המצויים זה לפנים מזה, ומכר את החיצון לאחד, ונתן את הפנימי במתנה לשני - רשאי הפנימי לעבור דרך החיצון (אך במקרה שמכר את שני הבתים לשני אנשים או נתן במתנה לשני אנשים או נתן את החיצוני במתנה ומכר את הפנימי - לא רשאי הפנימי לעבור דרך החיצון). דף סה עמוד ב * המשנה (שבעמוד א), הסוברת שמכתשת המיטלטלת אינה כלולה במכירת בית, איננה כדעת רבי מאיר. * המשנה (שבעמוד א), הסוברת שהמוכר את הבית מכר את המכתשת הקבועה, היא כדעת רבי אליעזר הסובר שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. * בברייתא מובא ש"צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה, קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה", והגמרא קובעת שברייתא זו, הסוברת שחיבור הצינור שחקקו לקרקע אינו מחשיבו כקרקע ומבטל ממנו שם כלי, היא לא כדעת רבי אליעזר ולא כדעת חכמים. (והגמרא מבררת היכן נאמרו דברי רבי אליעזר וחכמים אלו).
דף סו עמוד א * הגמרא ממשיכה להביא כמה מקומות שנחלקו בהם רבי אליעזר וחכמים, ומבררת אם אכן מהם מוכח שרבי אליעזר וחכמים אינם סוברים כתוספתא שבעמוד הקודם הסוברת שחיבור לקרקע של הצינור שחקקו אינו מחשיבו כקרקע ואינו מבטל ממנו שם כלי. * לדעת רבי אליעזר: דבש - הרודה ממנו בשבת חייב חטאת. * מקוה שכולו שאוב - לדעת רשב"ם פסול מהתורה, ולדעת ר"י פסול רק מדרבנן. * פשוטי כל עץ אין להם טומאה כלל. דף סו עמוד ב * אוכל הבא במים מוכשר לקבל טומאה אם תחילת ירידת המים היתה לרצון אע"פ שבשעה שירדו על האוכל עצמו לא היה לרצון, ובתנאי שירדו המים לצורך אכילת דבר התלוש. * מי גשמים שבשעת ירידתם חשב עליהם להדיח בהם את האיצטרובלין ואח"כ נפלו על זרעים ללא רצון הבעלים - לדעת חכמים יש ספק אם הזרעים הוכשרו לקבל טומאה (הספק לדעת חכמים הוא אם האיצטרובלין נחשב מחובר לקרקע או לא, אך לדעת רבי אליעזר כן נחשב מחובר לקרקע).
דף סז עמוד א * הגאונים תיקנו לגבות כתובה ומזונות גם ממטלטלים (אך "עישור נכסים" גובים רק מקרקעות). * שכירות הבתים נחשבת כקרקעות וגובים ממנה "עישור נכסים". * המוכר את החצר - חנויות שפתוחות לתוכה ופתוחות לחוץ נמכרות עמה רק אם רוב תשמישם לתוך החצר. * המוכר את החצר - במשנה מובא שלדעת חכמים נכללים במכירה זו גם הבתים והבורות שבחצר, אך רבי אליעזר חולק, ובגמרא מובאות שתי לישנות שנחלקו האם מחלוקת זו היא כאשר אמר שמוכר "דרתא" או כאשר אמר שמוכר "חצר". * מכר ללוקח חולסית ומצולה ועשה מעשה קנין רק באחד מהם - מובאות בגמרא שתי לישנות שנחלקו האם רבא סובר שמעשה קנין באחד מהם מועיל לקנות גם את השני עמו. דף סז עמוד ב * המשנה הראשונה בעמוד מבארת מה כלול במכירת בית הבד כאשר המוכר לא פירט אלו דברים כולל עמה במכירתה, ובגמרא מובאת ברייתא שמוסיפה דברים שלא נזכרו במשנה. * ת"ק ורבי אליעזר נחלקו אם המוכר את בית הבד מכר את הקורה. * המשנה השניה בעמוד מבארת מה כלול במכירת בית המרחץ כאשר המוכר לא פירט אלו דברים כולל עמו במכירתו, ובגמרא מובאת ברייתא שמוסיפה דברים שלא נזכרו במשנה.
דף סח עמוד א * אם אמר "בית המרחץ וכל תשמישיו ואלין מצרנהא אני מוכר לך" - הרי כולן מכורין. * המשנה מבארת מה כלול במכירת עיר כאשר המוכר לא פירט אלו דברים כולל עמה במכירתה. * לא ניתן להוכיח מהמשנה אם דין עבד (לפי לשון בני אדם) הוא כדין מטלטלים או כדין קרקעות. * במשנה מובא שלדעת רשב"ג "המוכר את העיר מכר את הסנטר", ונחלקו האמוראים מה ביאור המילה "סנטר" - עבדו של שר העיר הממונה על תחומי השדות, או שדות שמסביב לעיר (ושדות שמסביב לעיר לדעת כולם כלולים במכירת העיר). * הגמרא מנסה להוכיח מהמשנה מה פירוש "סנטר", ודוחה את הניסיון. דף סח עמוד ב * הגמרא מביאה ברייתא ומנסה להוכיח ממנה ש"סנטר" זהו עבד הממונה על תחומי השדות, ודוחה את הראיה. * ביברים ויערות שהפתח שלהם פונה כלפי העיר כלולים במכירת העיר. * המשנה מבארת מה כלול במכירת שדה כאשר המוכר לא פירט אלו דברים כולל עמה במכירתה.
