דף עו עמוד א * הגמרא דוחה את האפשרות שמחלוקת רב ושמואל מהעמוד הקודם (אם ספינה נקנית במשיכת מקצתה או כולה) היא מחלוקת תנאים. * המוכר/הנותן שטר חוב לחברו - נחלקו רבי ורבי נתן אם הקנין מתבצע באמצעות מסירה לבד או במסירה ושטר שכותב לו עליו. דף עו עמוד ב * קניין ספינה לדעת רבי: ברשות הרבים - במסירה, בסימטא - במשיכה. * לדעת אביי ורבא: מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם, משיכה קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהם, והגבהה קונה בכל מקום. * אם אמר בעל הספינה ללוקח "לך משוך וקני" - לדעת חכמים: הקניין יחול רק לאחר משיכה, ולדעת רבי: הקניין יחול מיד במסירה. * לדעת רב פפא: הלכה כחכמים ששטר חוב נקנה באמצעות מסירה ושטר, ולכן המוכר לחברו שטר חוב שיש לו על פלוני - צריך לכתוב לו בשטר אחר "קנה את השטר עצמו וכן את החוב הכתוב בו". (ורב אשי חולק וסובר כדעת רבי שנקנה באמצעות מסירה בלבד).
דף עז עמוד א * לדעת אמימר: הלכה כרבי, שהמוכר/הנותן שטר חוב לחברו - הקנין מתבצע באמצעות מסירה לבד. * אמימר מציין שהמקור לפסק שלו הוא מקבלה מרבותיו ("גמרא"), ורב אשי מוסיף שזה מבוסס גם על סברא. * אמר לשנים "הריני מקנה לכם שדה זו בקנין סודר שתזכו בה עבור פלוני, וכן אני ממנה אתכם לכתוב ולתת לו שטר מתנה על השדה" - יכול לחזור בו ולצוות עליהם שלא לכתוב לו שטר, אך לא יכול לחזור בו מהקנאת השדה. דף עז עמוד ב * ניתן לקנות שטר או כסף אגב קרקע ("נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות"). * מכר את הקרון לא מכר את הפרדות, אך אם הפרדות אדוקין בקרון כן קנה את הפרדות. * מכר את הצמד (העול של הבקר) - לא מכר את הבקר, אך לדעת רבי יהודה במקום שיש שקוראים לבקר "צמד", הדמים מודיעין (אם שילם דמים מרובים הרי זה מוכיח שנתכוון לקנות את שני הדברים יחד).
דף עח עמוד א * במשנה נחלקו ת"ק ונחום המדי אם המוכר את החמור מכר גם את כליו - ומבאר עולא שהמחלוקת היא רק בנוגע ל"שק ודיסקיא וכומני" (ונחלקו אם סתם חמור לרכיבה עומד או למשאוי), אבל "אוכף ומרדעת קילקלי וחבק" לדעת כולם נכללים במכירה. * הגמרא מסתפקת האם המחלוקת היא כאשר כלי החמור נמצאים על החמור או כאשר הם לא נמצאים על החמור. דף עח עמוד ב * אביי מביא רשימה של שישה תנאים, הסוברים שכאשר אדם מוכר דבר מה הרי כוונתו למכור אותו עם כל כלי תשמישיו. * המוכר "חמור מניקה" - כלל בכך גם את הסיח, המוכר "פרה מניקה" - לא כלל בכך גם את בנה. (והגמרא מבארת את טעם ההבדל). * הגמרא מביאה דרשה ארוכה הדורשת את הפסוקים "על כן יאמרו המושלים באו חשבון" וכו'. * כל אדם שיש בו גסות הרוח נופל בגיהנם.
דף עט עמוד א * כל הפורש מדברי תורה - אש אוכלתו. * כל הפורש (יש גורסים: המרפה) עצמו מדברי תורה - נופל בגיהנם. * הקדיש אילן ואח"כ גדלו עליו פירות, הקדיש שדה ואח"כ נתמלאה עשבים - לדעת רבי יהודה: מועלים בהם ולא בגידוליהם, ולדעת רבי יוסי: מועלים אף בגידוליהם. דף עט עמוד ב * הקדיש בור או שובך ריקנים ואח"כ נתמלאו - לדעת ת"ק מועלים בהם ולא במה שנתמלאו, ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון מועלים אף במה שנתמלאו (שורש מחלוקתם הוא אם אדם מקנה דבר שלא בא לעולם). * הקדיש בור או שובך מלאים, והקדיש סתם ולא פירש אם כוונתו להקדיש גם את תכולתם - לדעת ת"ק מועלים אף בתכולתם, ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון מועלים רק בהם כדין המוכר אותם לחברו. * מכר בור - לדעת ת"ק: לא מכר מימיו, לדעת רבי נתן: מכר מימיו.
דף פ עמוד א * אדם שקנה מחברו את הוולדות שייולדו מהיונים שבשובך שלו במשך שנה זו - עליו לשייר למוכר את שתי הוולדות הראשונות שייולדו, וכן את שתי הוולדות הראשונות שייולדו לוולדות עצמן. * "הלוקח... פירות כוורת נוטל ג' נחילים ומסרס" - בגמרא מובאות שלוש דעות מהו הסירוס המוזכר במשנה זו וכיצד הוא מתבצע. * לדעת רב כהנא: דבש בכוורת אין בטל ממנו דין מאכל לעולם (לעניין טומאה). דף פ עמוד ב * לדעת רבי אליעזר: דין כוורת דבורים כדין קרקע (ולכן כותבים עליה פרוזבול ואינה מקבלת טומאה במקומה והרודה ממנה בשבת חייב חטאת). * הגמרא מביאה ברייתא, המבארת את דין המוכר מיני אילנות מה עליו לשייר אצל המוכר. * "צדיק כתמר יפרח" - שעושה פירות, "כארז בלבנון ישגה" - שגזעו מחליף. * ישנם עשרה מיני ארזים.
דף פא עמוד א * הקונה שני אילנות בתוך שדה חברו - לא קנה בכך גם את הקרקע שמסביב ומתחת לאילנות, ולדעת רבי מאיר כן קנה. * הקונה שני אילנות בתוך של חברו - מביא ביכורים ואינו קורא מקרא ביכורים, ולדעת רבי מאיר מביא וקורא. * שמואל סובר שלדעת רבי מאיר אפילו בקונה אילן אחד, שאין לו חלק בקרקע, מביא וקורא, והגמרא דוחה את דבריו. דף פא עמוד ב * רבי מאיר סובר שהקונה אילן אחד בתוך של חברו מביא ביכורים ואינו קורא - לדעת רבה ייתכן שהטעם לכך הוא כי רבי מאיר מסתפק האם במקרה זה קנה את הקרקע עם האילן או לא, ולכן מביא ביכורים אך אינו קורא. * לאור הסברו של רבה, הגמרא מעלה קשיים שונים ומנסה לברר איך ניתן להביא ספק ביכורים לבית המקדש. * לדעת רבי אלעזר בן עזריה מעשר ראשון הוא לכהן ולא ללוי (לאחר שקנס עזרא את הלוויים).
דף פב עמוד א * הקונה שני אילנות בתוך שדה חברו - לא קנה קרקע עמהם, ועליו לקוץ את הענפים היוצאים מן הגזע (=כל שרואה פני חמה) והם שלו. * רב נחמן ע"פ רב פפא סובר, שהלוקח מחברו עץ דקל, אף אם אירע והוציא הגזע ענפים, אין הם שלו. * לדעת רב זביד (בביאור דברי רב נחמן) הדקל עשוי להוציא ענפים מן הגזע, ואם קנה דקל סתם (ולא קצב משך זמן שאם ימות ייטע אחר במקומו), הענפים היוצאים מן הגזע אינם שלו, מפני שהוא מסיח דעתו מהם כיון שהדקל עומד להיעקר לאחר שיתייבש. דף פב עמוד ב * הקונה שלושה אילנות מחברו - לדעת רב יוחנן: הרי זה קנה קרקע תחתיהן וביניהן וחוצה להם כמלוא אורה וסלו, אך רבי אלעזר סובר ש"המוכר בעין רעה מוכר" ולכן הקשה על רבי יוחנן שפסק שמקבל הלוקח אף "אורה וסלו". * בשטח של "אורה וסלו" - לדעת רב יוסף: בעל השדה (המוכר) רשאי לזרוע שם, ולדעת אביי: לא המוכר רשאי ולא הלוקח רשאי. * הקונה שלושה אילנות מחברו יש לו קרקע - לדעת רב יוסף בשם רב יהודה בשם שמואל: דין זה הוא רק אם המרחק בין האילנות הוא מארבע עד שמונה אמות, ולדעת רבא בשם רב נחמן בשם שמואל: משמונה עד שש עשרה אמות.
דף פג עמוד א * רבא פוסק (והגמרא מביאה ברייתא כמותו) שהקונה שלושה אילנות מחברו קנה גם את הקרקע אם המרחק בין האילנות הוא מארבע אמות ועד שש עשרה אמות. * המדידה הנ"ל מתבצעת לא בסמוך לקרקע ולא מן הגובה, אלא ממקום הבינוני. * הגמרא מביאה (בסוף העמוד הזה ובתחילת העמוד הבא) כמה ספיקות בנוגע לדין זה (של הקונה שלושה אילנות מחברו שקנה גם את הקרקע). דף פג עמוד ב * האופן בו נטועים השלושה אילנות (שהקונה אותם קנה גם את הקרקע) - לדעת שמואל: באופן בו האילנות עומדים כחצובה (רגל אחת עומדת כנגד האויר שבין השתים), ולדעת רב אפילו אם עומדים בשורה אחד אחרי השני. * החצי השני של המשנה בעמוד זה עוסק במקח שיש בו אונאה או טעות ומבאר מתי יכולים הצדדים לחזור בהם ומתי אינם יכולים לחזור בהם * מכר לו שווה חמש בשש והתייקר ועמד על שמונה (קודם שנתקיים המקח) - לוקח יכול לחזור בו אך לא המוכר.
דף פד עמוד א * מכר לו שוה שש בחמש והוזל ועמד על שלוש - המוכר יכול לחזור בו אך לא הקונה. * רב פפא מדייק מהמשנה שצבע החמה הוא אדום (ומביא לכך סיוע מן המציאות). דף פד עמוד ב * יתכן שדברי המשנה שהמוכר לחברו "יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין שניהם יכולין לחזור בהן" הם גם לשיטת חכמים הסוברים שלעניין תרומה ומעשר יין וחומץ נחשבים למין אחד - כיון שלעניין מקח וממכר יש מי שנוח לו יין ויש מי שנוח לו חומץ. * מדד המוכר (בכליו של מוכר) והניח על גבי סימטא - לדעת רבי אסי בשם רבי יוחנן: קנה, לדעת רבי יעקב בשם רבי יוחנן: לא קנה. (והגמרא מציעה שדברי רבי אסי נאמרו כשנתן בתוך קופתו של לוקח, ודברי רבי יעקב נאמרו כשנתן על גבי הקרקע).
דף פה עמוד א * כליו של לוקח קונה לו בכל מקום (אם פסק דמים), חוץ מרשות הרבים. * הגמרא מקשה על דין זה מברייתא (המפרטת ארבע מדות במוכרים), ומתרצת (בתחילת העמוד הבא). דף פה עמוד ב * רב ששת שאל את רב הונא האם כלי של לוקח הנמצא ברשות המוכר, והניח המוכר חפץ בכלי הלוקח, האם קנה הלוקח או לא. * הגמרא מביאה שני ניסיונות לענות על שאלה זו (ממשנה בגיטין ומהמשנה שבדף הקודם), ודוחה ניסיונות אלו. * הגמרא מביאה (בסוף העמוד ובעמוד הבא) ניסיון של רבא לענות על שאלה זו מברייתא וניסיון של רבינא לענות על שאלה זו מדברי רב ושמואל, ודוחה ניסיונות אלו.
דף פו עמוד א * כליו של הלוקח קונים לו ברשות המוכר אם המוכר אמר לו "לך וקנה לך את החפץ", אך אם המוכר לא אמר לו כלום הגמרא נשארה בספק אם כליו של לוקח ברשות מוכר קונים או לא. * מטלטלים נקנים במשיכה אם אין דרכם בהגבהה (היינו: כאשר הם כבדים), אך אם דרכם בהגבהה (כאשר הם קלים) הם נקנים בהגבהה ולא במשיכה. * הגמרא מקשה משתי ברייתות על דעה זו, ומתרצת. דף פו עמוד ב * הגמרא מקשה משתי משניות על הדעה הנ"ל, ומתרצת. * לדעת רב ושמואל: מוכר האומר ללוקח "כור [=30 סאה] תבואה ב-30 סלעים אני מוכר לך" - כל הכור נחשב למכירה אחת ולכן יכול לחזור בו כל עוד לא סיים את המדידה, אך אם אמר לו "כור [=30 סאה] תבואה ב-30 סלעים וכל סאה בסלע אני מוכר לך" - כל סאה נחשבת למכירה נפרדת, ולכן כל סאה שמדד נקנית ללוקח ולא יכול לחזור בו ממנה. * הגמרא מקשה על כך משתי ברייתות, ומתרצת.
דף פז עמוד א * מותר לפועל להוזיל את מחיר העבודה שלו תמורת הקדמת המעות על ידי בעל הבית (אם מתחיל עכשיו את העבודה), ודבר זה לא נחשב לריבית. * במשנה (פד ע"ב) נאמר: "הלוקח פשתן מחבירו... אם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה", והגמרא מבארת שמדובר במקרה שאמר לו "לך יפה לך קרקע כל שהוא וקני כל מה שעליה". * המשנה עוסקת במוכר יין או שמן לחברו, עד מתי יכולים לחזור בהם, ועד כמה חייב המוכר להטיף ללוקח מכלי המידה. דף פז עמוד ב * במשנה (בעמוד א) נאמר שמה שנשאר דבוק בדופני הכלי, לאחר שהמוכר לחברו יין או שמן הטיף שלוש טיפות ממה שנשאר בדופני כלי המדידה, הרי הוא של המוכר, והגמרא מבארת שהטעם לכך הוא משום שהלוקח מתייאש ממה שנשאר. * הגמרא מבארת שרבי יהודה חולק על הסיפא של המשנה וסובר שהחנווני פטור מלהטיף רק בערב שבת עם חשיכה. * בגמרא מובאות ארבע הצעות לביאור מחלוקת חכמים ורבי יהודה שבמשנה (ורק ההצעה האחרונה, המובאת בעמוד הבא, נשארת למסקנה). * לדעת שמואל: הנוטל כלי מן האומן על מנת לבקרו ונאנס בידו חייב.
