דף ח עמוד א * רב נחמן בר יצחק סובר שמי שמטיל מס על תלמידי חכמים עובר על מה שנאמר בתורה בנביאים ובכתובים שאין לגבות מס מתלמידי חכמים. * אמר רבי: אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ. * מי שנשתהה בעיר - לאחר שלושים יום נחשב ליושבי העיר, לאחר שנים עשר חודש נחשב לאנשי העיר. * כל הוצאה שמוציאים בני העיר ויש ליתומים הנאה מהוצאה זו - גובים אפילו מיתומים. * אין פוסקים צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבויים. דף ח עמוד ב * רבה בר מרי מביא את המקור לכך שמצות פדיון שבויים היא מצוה גדולה. * חרב קשה ממוות, רעב קשה מחרב, שבי קשה מרעב. * קופה של צדקה - נגבית בשנים (שאין עושים שררות על הצבור פחות משנים) ומתחלקת בשלשה (כדיני ממונות), תמחוי - נגבית בשלשה ומתחלקת בשלשה (שגבויה וחלוקה שוים). * ממשכנים על הצדקה ואפילו בערב שבת. * בברייתות מובאים מספר דינים שעל גבאי צדקה ותמחוי להקפיד, כדי שחלילה לא יחשדו בהם שהם מועלים בכספי הצדקה.
דף ט עמוד א * אם יש אדם חשוב - בני העיר צריכים לקבל את הסכמתו כדי להתנות תנאים ביניהם. * אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה (לשאול היכן נתנו את המעות שגבו), ולא בהקדש עם הגזברין. * אע"פ שיש לו לאדם גזבר נאמן בתוך ביתו - יצור וימנה בעצמו. * הגמרא מביאה ברייתא כדעת רב יהודה הסובר שעני המבקש צדקה עבור לבוש בודקים אחריו אם הוא רמאי, אך אם מבקש צדקה עבור אוכל אין בודקים אחריו (ורב הונא סובר הפוך). * לעולם אל ימנע אדם עצמו מלתת שלישית השקל בשנה. * שקולה צדקה כנגד כל המצוות. * גדול המעשה יותר מן העושה. * בזמן שבית המקדש קיים אדם שוקל שקלו ומתכפר לו, עכשיו שאין בית המקדש קיים אם עושים צדקה מוטב ואם לאו באים עובדי כוכבים ונוטלים בזרוע ואעפ"כ נחשב להן לצדקה. דף ט עמוד ב * צדקה - כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. * הגמרא מביאה את המקור לכך שמצורע בימי ספורו מטמא אדם. * גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו. * כל דיין שנוטל שוחד מביא חמה עזה לעולם. * כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות. * לדעת רבי יצחק: כל הרודף אחר צדקה - הקב"ה ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה. * לדעת רב נחמן בר יצחק: כל הרודף אחר צדקה - הקב"ה ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה כדי לקבל עליהם שכרו. * לדעת רבי יהושע בן לוי: כל הרגיל לעשות צדקה זוכה שיהיו לו בנים בעלי חכמה בעלי עושר בעלי אגדה.
דף י עמוד א * בזמן שאתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין בנים, ובזמן שאין אתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין עבדים. * כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, זכה - "הלא פרוס לרעב לחמך", לא זכה - "ועניים מרודים תביא בית". * כל המעלים עיניו מן הצדקה - כאילו עובד עבודת כוכבים. * כל צדקה וחסד שישראל עושין בעולם הזה - שלום גדול ופרקליטין גדולין בין ישראל לאביהן שבשמים. * גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה. * בברייתא מפורטים עשרה דברים קשים שנבראו בעולם. * אדם נותן פרוטה לעני - זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר: "אני בצדק אחזה פניך". * רבי אלעזר נתן פרוטה לעני ואח"כ התפלל, ואמר שכך למד מהפסוק: "אני בצדק - אחזה פניך". * תלמידי חכמים מנדדין שינה מעיניהם בעולם הזה והקב"ה משביען מזיו השכינה לעולם הבא. דף י עמוד ב * מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? ר"א אומר: יפזר מעותיו לעניים, רבי יהושע אומר: ישמח אשתו לדבר מצוה. * לא יתן אדם פרוטה לארנקי של צדקה אלא אם כן ממונה עליה כרבי חנניא בן תרדיון. * איזהו בן העולם הבא? - אותם שחולקין להם כבוד בעולם הזה מחמת חכמת זקנתם. * אשרי מי שבא לכאן (לעולם הבא) ותלמודו בידו. * הרוגי מלכות (=הרוגי לוד) אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. * ישראל האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא - הרי זה צדיק גמור. * כל המתייהר נופל בגיהנום. * כל צדקה וחסד שעכו"ם עושין חטא הוא להם (והתנאים הביאו נימוקים שונים לכך). * לדעת רבן יוחנן בן זכאי: כשם שהחטאת מכפרת על ישראל, כך צדקה מכפרת על אומות העולם.
דף יא עמוד א * כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. * מונבז המלך בזבז לצדקה את אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת, והסביר שלצדקה יש מעלה גדולה מאוד לעומת ממון שאדם צובר לעצמו. * נחלקו הדעות מתי אדם נחשב כאנשי העיר וחייב להשתתף עימם בהוצאות העיר: אם קנה קרקע או אם קנה קרקע הראויה לדירה או אם קנה דירה. * אין חולקים את החצר עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה חוץ מארבע אמות נוספות שצריך שיהיה לכל אחד בפתח ביתו. * חצר שותפים שבאו לחלקה ביניהם: לדעת רב הונא מתחלקת לפי פתחיה, ולדעת רב חסדא (וברייתא כמותו) נותנים ארבע אמות לכל פתח ופתח והשאר חולקים בשווה. דף יא עמוד ב * הטעם שאמרו חכמים לכך שבחצר שותפים שבאו לחלקה ביניהם כל פתח נוטל ארבע אמות בחצר הוא כדי שיוכל לפרוק שם משאותיו (כי אינו יכול לפרקם בתוך הבית), ולכן: (1) מי שהיה לו לפני פתח ביתו אכסדרה (רחבה מקורה ללא מחיצות) - אינו נוטל ארבע אמות בחצר לפני האכסדרה. (2) אם היה לו בית הפתוח לחצר, שרק חצי מהבית עם תקרה - אינו נוטל ארבע אמות בחצר כשאר בתים. * חיל המלך שמוטל על בני העיר לפרנסם ולתת להם מקום ללון - חובה זו מוטלת על כל אדם מבני העיר (וזה לא מחושב לפי פתחים). * אחד מבני מבוי שפתח ביתו פונה למבוי - נחלקו התנאים אם רשאי להקיף במחיצה את אותן ארבע אמות שיש לו במבוי מול פתח ביתו. * היה הפתח שלו למבוי סתום וביקש לפתוח אותו - אין בני המבוי מעכבים עליו אלא אם פרץ את פצימיו כאשר סתם את הפתח שלו.
דף יב עמוד א * מצר (=רצועת קרקע) שהחזיקו בו רבים לעבור דרכו - אסור לקלקלו ולסותמו, ולכן מבואות המפולשות לעיר אחרת ובקשו בני העיר (שהמבואות פתוחים אליה) לסותמם - בני אותה העיר האחרת מעכבים עליהם. * ד' אמות הסמוכות לרשות הרבים - נחשבות כרשות הרבים לענין דין ספק טומאה ברשות הרבים. * הגמרא מפרטת מתי שותף יכול לכפות את חברו לחלוק שדה או בור שממנו משקים שדה או כרם. * מיום שחרב בית המקדש, אע"פ שניטלה נבואה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה. * חכם עדיף מנביא. דף יב עמוד ב * מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות. * מר בר רב אשי, כשהיה חותם באיגרת, היה חותם "טביומי". * כל המריעין לו (כל מי שעושים לו רעה) - לא במהרה מטיבין לו, וכל המטיבין לו - לא במהרה מריעין לו. * הבת של רב חסדא התחתנה עם רמי בר חמא ואחר כך עם רבא. * קודם שיאכל אדם וישתה - יש לו שתי לבבות (=אין לבו מיושב), לאחר שאוכל ושותה - אין לו אלא לב אחד. * הרגיל ביין - אפילו לבו אטום כבתולה יין מפקחו. * הבכור מקבל את החלק הנוסף בירושת אביו בסמיכות לחלק הרגיל שיורש כמו אחיו. (ונחלקו אביי ורבא אם כך גם דין היבם). * הגמרא מביאה שלושה מקרים בהם נחלקו האמוראים אם אומרים "כגון זה כופין על מדת סדום".
דף יג עמוד א * במקרה בו אחד משני שותפים רוצה לחלוק רכוש משותף שאין בו כדי חלוקה לשניהם - נחלקו האמוראים אם יכול לומר לחבירו "גוד או אגוד" (=משוך או אמשוך, היינו: קנה אתה את חלקי בשותפות או אני את חלקך) או לא. * הגמרא מקשה על רב יהודה (הסובר שאומרים "גוד או אגוד") משתי משניות, ומתרצת. דף יג עמוד ב * הגמרא מקשה על רב נחמן (הסובר שלא אומרים "גוד או אגוד") מברייתא, ואח"כ מתרצת שזו מחלוקת תנאים, אך דוחה תירוץ זה. * אמימר פסק הלכה כרב יהודה (שאומרים "גוד או אגוד"). * לדעת רבי מאיר מותר לאדם להדביק תורה נביאים וכתובים בכרך אחד, ולדעת רבי יהודה אפשר להדביק רק תורה לבד ונביאים לבד וכתובים לבד, ולדעת חכמים כל ספר וספר של נביאים ושל כתובים צריך להיות בנפרד. * בין חומש לחומש של תורה יש להניח ארבע שורות ריקות, בין נביא לנביא יש להניח ארבע (יש גורסים: שלוש) שורות ריקות, ובתרי עשר יש להניח שלוש שורות ריקות בין כל ספר לספר.
דף יד עמוד א * כל הספרים נגללים מתחלתן לסופן, וספר תורה נגלל לאמצעיתו, ועושה לו עמוד אילך ואילך. * אין עושים ספר תורה לא אורכו יותר על היקפו ולא היקפו יותר על אורכו, ורב הונא כתב שבעים ספרי תורה ולא הצליח לעשות כך אלא רק בספר תורה אחד. * רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו לגבי מידות הארון שעשה משה (מה שיעורו בטפחים), ומה היה מונח בו. * המידות של לוחות הברית: אורכן ששה ורוחבן ששה ועוביין שלשה. דף יד עמוד ב * לדעת כולם לוחות ושברי לוחות מונחים בארון (ונחלקו מה המקור לכך), וכן השם וכל כינוייו מונחים בארון. * "...על הלחת הראשנים אשר שברת" - אמר לו הקב"ה למשה: יישר כחך ששברת. * סדרן של נביאים: יהושע ושופטים שמואל ומלכים ירמיה ויחזקאל ישעיה ושנים עשר. * מלכים - סופו חורבן, ירמיהו - כולו חורבן, יחזקאל - תחילתו חורבן וסופו נחמה, ישעיהו - כולו נחמה. * סידרן של כתובים: רות וספר תהלים ואיוב ומשלי קהלת שיר השירים וקינות דניאל ומגילת אסתר עזרא ודברי הימים. * "אתחולי בפורענותא לא מתחלינן". * למה נקרא שמה רות? - שיצא ממנה דוד שריוהו לקב''ה בשירות ותושבחות. * בהמשך הברייתא (שהביאה את סדר הנ"ך, שלעיל) מבואר מי כתב את הספרים השונים שבתנ"ך. * משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב.
דף טו עמוד א * שמונה פסוקים אחרונים שבתורה - נחלקו התנאים אם יהושע כתב אותם או משה כתב אותם (בדמע). * יהושע כתב את ספר יהושע עד הפסוק "וימת יהושע בן נון עבד ה'", ומשם כתב אלעזר עד הפסוק "ואלעזר בן אהרן מת", ומשם כתב פנחס. * שמואל כתב את ספר שמואל עד הפסוק "ושמואל מת", ומשם כתבו גד החוזה ונתן הנביא. * נחלקו הדעות מתי חי איוב: בימי משה / בימי מרגלים / לא היה ולא נברא אלא משל היה / מעולי גולה היה ובית מדרשו בטבריא היה. דף טו עמוד ב * שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם (בלעם ואביו ואיוב אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל הבוזי). * דעות נוספות מתי חי איוב: בימי שפוט השופטים / בימי אחשורוש / בימי מלכות שבא / בימי כשדים / בימי יעקב היה ודינה בת יעקב נשא. * בקש משה שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים ונתן לו. * דורו של איוב שטוף בזמה היה. * "ויהי בימי שפוט השופטים" (רות א/א) - דור ששופט את שופטיו. * גדול הנאמר באיוב ("איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע") יותר ממה שנאמר באברהם ("כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה"). * איוב וותרן בממונו היה. * כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך.
דף טז עמוד א * רוב הדף עוסק בדרשות אודות איוב. * קשה צערו של שטן יותר משל איוב. * הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות. * שטן (שקטרג על איוב) ופנינה (אשתו של אלקנה שהכעיסה את חנה צרתה) - לשם שמים נתכוונו. * האמוראים והתנאים נחלקו אם איוב חשב בליבו מחשבות כפירה (לאחר הייסורים שבאו עליו) או לא. * ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע ברא לו תורה תבלין (כך השיבו חבריו של איוב לאיוב). * לדעת רבא: איוב כפר בתחיית המתים. * רבה מביא חמישה פסוקים (שניים מהם בעמוד הבא) בהם הקב"ה מוכיח שלא נתחלף לו בין איוב ואוהב. דף טז עמוד ב * אין אדם נתפס בשעת צערו. * הבריות אומרות: או חברים כחברי איוב או מיתה (שאם אין לאדם אוהבים נוח לו שימות). * "ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם" - רבי יוחנן אמר: רביה באה לעולם, ריש לקיש אמר: מריבה באה לעולם. * אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות - אשרי למי שבניו זכרים אוי לו למי שבניו נקבות. * "וה' ברך את אברהם בכל" - שבע דעות מובאות בגמרא לבאר מה היא ברכה זו. * "ויבא עשו מן השדה והוא עיף" - אותו היום נפטר אברהם אבינו ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו. * רבי יוחנן מפרט חמש עבירות שעבר עשו ביום שמת בו אברהם. * כל מקום שנאמר גויעה ואסיפה - זו היא מיתתן של צדיקים. * ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו.
דף יז עמוד א * שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא: אברהם יצחק ויעקב. * שלשה לא שלט בהם יצר הרע: אברהם יצחק ויעקב (ויש אומרים אף דוד). * ששה לא שלט בהם מלאך המוות: אברהם יצחק ויעקב משה אהרן ומרים. * שבעה לא שלט בהן רמה ותולעה: אברהם יצחק ויעקב משה אהרן ומרים ובנימין בן יעקב (ויש אומרים אף דוד). * ארבעה מתו בעטיו של נחש: בנימין בן יעקב ועמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד. * פרק שני, המתחיל בעמוד זה, עוסק באדם העושה מעשה בתוך רשותו ועל ידי כך ניזוק שכינו או שאר בני העיר. דף יז עמוד ב * האומר לחברו "בור וכותליה אני מוכר לך" - צריך שיהא הכותל שלשה טפחים. (וכך גם יש לדייק מלשון המשנה בתחילת הפרק). * אביי ורבא נחלקו אם רשאי אדם לחפור בור בסמוך לגבול שבין השדה שלו לשדה חברו, ונחלקו הלישנות בגמרא אם מחלוקת זו היא בשדה שאינה עשויה לחפור בה בורות או בשדה העשויה לחפור בה בורות.
דף יח עמוד א * הגמרא מקשה בעמוד זה שמונה קושיות על שיטת רבא (הסובר שאדם לא רשאי לחפור בור בסמוך לגבול שבין השדה שלו לשדה חברו), ומתרצת. * לדעת רבא, עולה מהמשניות השונות שהדברים הבאים קשים לכותל: גפת, זבל, מלח, סיד, סלעים, רטיבות, הרעדת הקרקע הנעשית ע"י ריחיים, הבל וחום התנור, שורשי האילן עד עשרים וחמש אמה. דף יח עמוד ב * הסוגיה בעמוד זה מכונה "סוגיית חרדל" והאריכו בה המפרשים. * לדעת חכמים: על המזיק להרחיק את עצמו (אף אם מתחילה עשה כדין), ולדעת רבי יוסי (למסקנה): על הניזק להרחיק את עצמו.
דף יט עמוד א * צריך להרחיק חפירה של נברכת הכובסין ששורים בה בגדים ("מחמצן") מכותל חברו שלושה טפחים, וצריך להרחיק חפירה של נברכת הכובסין שכובסים ומשפשפים בה בגדים ("נדיין") מכותל חברו ארבע אמות. * הרישא של המשנה עוסקת בהרחקת היזק של רטיבות (והגמרא מסתפקת האם מספיק הרחקת שלושה טפחים או לסוד בסיד או שצריך את שניהם), והסיפא של המשנה עוסקת בהרחקת היזק של חום (ומספיק הרחקת שלושה טפחים או לסוד בסיד). * שלושה תירוצים מובאים בגמרא לבאר מדוע במשנה שלנו העוסקת בדיני הרחקת נזיקין מוזכר סלעים אך לא מוזכר חול, ואילו במשנה העוסקת בדיני הטמנה מוזכר חול אך לא מוזכר סלעים. דף יט עמוד ב * לדעת רבה בר בר חנה: מותר לאדם להשתין מים בצד כותלו של חברו (משום שאין הוא מזיקו בכך), אך הגמרא דוחה את דבריו. * לדעת שמואל: אם אדם הניח דבר שעתידים ליטלו (כגון: עוגה דקה ורכה שהיא נמאסת מלחלוח הכותל וכל שכן עוגה עבה) בחלון שיש בו רוחב טפח על מנת לסתום חלק מן החלון ולמעטו משיעור טפח - אין זה מועיל למנוע את מעבר הטומאה.
