דף צח עמוד א
* כשהקונה אמר למוכר שקונה את היין לצורך תבשילו (היינו ליתן בכל פעם מעט מן היין בתבשילים), והניח את היין בקנקני המוכר, והחמיץ היין - נחלקו ר' יוסי בר' חנינא ורב חייא בר יוסף על מי האחריות.
* אדם שהוא בעל גאוה - אפילו על אשתו אין הוא מתכבד (שמבזה היא אותו).
* כל המתגאה בטלית של תלמיד חכם ואינו תלמיד חכם - אין מכניסים אותו במחיצתו של הקב"ה.
* המוכר חבית יין לחנווני כדי שימכור את היין בחנותו וישתכר החנווני קצת (ובעל הבית לא יקבל מעותיו אלא לאחר שיקבל החנווני מן הלוקחים) והחמיץ קודם שמכר את כולו - ההפסד הוא על בעל הבית ולא על החנווני.

דף צח עמוד ב
* דבר הגרוע מסובין הוא חתן הדר בבית חמיו (מחשש שיחשדו בו שאינו נוהג בצניעות עם חמותו), ודבר גרוע מכך הוא אורח שמכניס אורח אחר לבית מארחיו, ודבר גרוע יותר זה אדם המשיב דבר לשואלו בטרם ישמע ויבין את השאלה.
* במשנה מובא ששיעור הגובה שיש לבנות לסוגי הבתים שהוזכרו במשנה הוא כפי שיעור מחצית אורכו פלוס מחצית רוחבו של הבית, ובברייתא מובאת דעת אחרים הסוברים שהשיעור הוא כשיעור אורך הקורות העומדות לרוחבו של הבית ומחזיקות את התקרה.
* גובה בית קודשי הקודשים הוא שלושים אמה (גובה הכרובים הוא עשר אמות ומעליהם יש עוד עשרים אמה).

דף צט עמוד א
* דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון וכרובים אינו מן המדה.
* שמואל טוען ש"כרובים בנס הן עומדין" (=גופם של הכרובים לא תפסו מקום), ומביא לכך הוכחה, ושישה אמוראים מקשים ודוחים את ראייתו.
* אופן עמידת הכרובים - לדעה אחת: בזמן שישראל עושים רצונו של מקום פניהם איש אל אחיו, ואם אין עושים רצונו של מקום פניהם אל הבית, ולדעת השניה: פניהם נוטים קצת אל הבית וקצת זה אל זה.
* "מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו" - בעל הבור עושה פותחת כדי לשמור על המים שבבור, ובעל הבית עושה פותחת משום חשד אשתו.

דף צט עמוד ב
* המשנה עוסקת בזכויות וחובות בענין מעבר של אדם בגינת חבירו כדי להגיע לגינתו, והגמרא עוסקת בלוקח שקונה מקום בשדה חברו לחפור שם תעלת מים.
* "אמה בית השלחין/הקילון אני מוכר לך" - נחלקו רב יהודה ורב נחמן (בדעת שמואל) אם בעל השדה רשאי לזרוע את האגפיים או רשאי רק לטעת באגפיים.
* מי שיש לו תעלת מים שעוברת בתוך שדה חברו ודופני התעלה נפלו ואין מספיק עפר בשטח התעלה כדי לתקן את שפת התעלה, רשאי בעל התעלה לקחת עפר ממקום אחר בשדה חברו ולתקן את דופני התעלה (שעל מנת כן קיבל עליו בעל השדה).
* הגמרא דוחה את האפשרות לדייק מהמשנה שאסור לאדם לעשות דין לעצמו אפילו כאשר הוא מפסיד.

דף ק עמוד א
* למי שפוסק כרבי אליעזר, שרבים שבררו דרך לעצמם מה שבררו בררו, דין זה הוא רק אם אבדה להם דרך באותה שדה.
* לדעת רב יהודה: מצר שהחזיקו בו רבים - אסור לקלקלו.
* מכר אדם לחברו קרקע והלוקח הלך בה לארכה ולרחבה - לדעת רבי אליעזר: קנה מקום הילוכו, ולדעת חכמים: אין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק (ומודים חכמים לרבי אליעזר בשביל של כרמים, הואיל ונעשה להילוך נקנה בהילוך).
* במשנה בעמוד הקודם נאמר שדרך היחיד היא ארבע אמות, ובברייתא מובאת דעת אחרים הסוברים שהשיעור הוא כדי שיעבור חמור במשאו (=שני גמדים ומחצה), וכך פסק רב הונא.

דף ק עמוד ב
* דרך רשות הרבים - שש עשרה אמות, דרך ערי מקלט - שלושים ושתים אמות.
* המוכר קברו, דרך קברו, מקום מעמדו, ובית הספדו - באים בני משפחה וקוברים אותו על כורחו משום פגם משפחה.
* מעמד ומושב למת - אין פוחתים משבעה מעמדות ומושבות למת, אין עושים אלא בקרובים של המת, אין עושים אלא ביום ראשון (ביום הקבורה), אין עושים אלא בבית הקברות, אין עושים אלא במקום שנהגו.

דף קא עמוד א
* הקונה מקום למערת קבורה - לדעת חכמים: שטח חלל המערה הוא 4 על 6 אמות, וחופר בכתליה פתחים ל-8 כוכים (=קברים), ולדעת רבי שמעון: שטח חלל המערה הוא 6 על 8 אמות, וחופר בכתליה פתחים ל-13 כוכים.
* הגמרא מבררת (בעמוד זה ולאורך העמוד הבא) את כוונת רבי שמעון שאמר "אחד מימין הפתח ואחד מן השמאל"

דף קא עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן: קבורה במעומד היא קבורת חמורים, והרי זה ביזוי המת.
* רבי יוחנן מבאר, שיש לפרש את דעת רבי שמעון, הסובר שניתן לחפור כוך אחד מימין הפתח ואחד מן השמאל, שכוונתו היא שעושה כוכים אלו בקרן זוית.
* כוכים אלו שבקרן זוית לא נוגעים בכוכים הקרובים אליהם - לפי רב אשי מכיוון שחופר אותם עמוק יותר, ולפי דעה נוספת בגלל שמדובר בקברים קטנים המיועדים לנפלים.
* הגמרא מקשה על דעת רבי שמעון, הסובר שפותח לתוך חצר הקבר ארבע מערות קבורה, שהרי הקברות שבקרן זוית נוגעות זו בזו, ומתרצת שמדובר ב"מעמיק". (ותירוצו של רב הונא בריה דרב יהושע שמדובר ב"חרותא" נדחה).

דף קב עמוד א
* הגמרא מביאה ודנה במשנה ממסכת אהלות, העוסקת במקרה בו מישהו מצא בשדה קבר ישן, ויש לברר האם מקום זה הוא בית קברות ("שכונת קברות") או לא.
* הקונה מקום למערת קבורה - לדעת רבי שמעון שבברייתא (והוא התנא של המשנה באהלות): שטח חלל המערה הוא 4 על 8 אמות (ולפי רבי שמעון שבמשנה השטח הוא 6 על 8 אמות).
* במשנה במסכת אהלות נאמר "ובודק ממנו ולהלן עשרים אמה", והגמרא מביאה שני תירוצים של אמוראים מדוע השיעור הוא עשרים אמה ולא עשרים ושתים (לדעת רבי שמעון) או שמונה עשרה (לדעת חכמים).

דף קב עמוד ב
* הגמרא מביאה משנה ממסכת כלאים, בה נחלקו חכמים ורבי שמעון האם כרם שבו המרחק בין שורת גפנים לחברתה הוא פחות מ-4 אמות אם נחשב לכרם או לא, ומקשה ממנה על הברייתא שהובאה בעמוד א, ומתרצת.
* פרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסק באופנים שונים בהם אדם מוכר קרקע לחברו ואח"כ נמצאו בה חלקים שאינם ראויים לזריעה או שנמצאת הקרקע קטנה ממה שסיכמו ביניהם, וכן עוסק במקרה שמכר חצי שדה פלונית בלי לפרש לאיזה חצי כוונתו.

דף קג עמוד א
* במשנה (קב ע"ב) נאמר ש"האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך, היו שם נקעים עמוקים 10 טפחים... אינן נמדדין עמה", ומסיק רב פפא בסוגייתנו שמדובר אף אם אין הם מלאים מים (והם כן ראויים לזריעה). (ובניגוד לדין המקדיש שדהו בשעת היובל).
* לדעת רבי יצחק: אם הנקעים פחותים מ-10 טפחים הם נמדדים עמה רק אם השטח של כולם ביחד אינו אלא עד 4 קבין. (ובתנאי שמפוזרים בשטח של חמשה קבין לדעת רב עוקבא בר חמא, ולדעת רבי יוחנן בתנאי שמפוזרים בשטח של רוב השדה).

דף קג עמוד ב
* רק סלע הנמצא באמצע השדה ופחות מעשרה טפחים נמדד עם השדה, אך אם הסלע נמצא מחוץ לשדה, או סמוך למיצר, הוא לא נמדד עם השדה.
* המשנה דנה באדם שמכר שדה פלונית לחברו, וכשבאו למדוד אותה נמצא בה שיעור גדול או קטן ממה שסיכמו ביניהם, מתי צריך לשלם על תוספת זו ומה צריך לשלם.

דף קד עמוד א
* למסקנת הגמרא: האומר לחברו שמוכר לו "בית כור עפר" ולא פירש כוונתו אם רוצה מדה מדויקת או מדה שאינה מדויקת - כוונתו למדה שאינה מדויקת.
* למסקנת הגמרא: מיפים את כוחו של המוכר אך לא את של הלוקח.
* שיעור תשעה קבים שאמרו במשנה שאם הוסיף אותם לקונה חוזרת הקרקע עצמה למוכר - לדעת רב הונא: דין זה הוא אף אם קנה יותר מבית כור אחד, ולדעת רב נחמן: נותן שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור ואפילו שמכל הכורין יחד ישנה תוספת יותר מתשעה קבין.

דף קד עמוד ב
* הגמרא נשארת בספק מה יהיה הדין כשהשתנה מצב הקרקע משעת המכירה לשעת החזרה (משדה לגינה או להיפך), האם הולכים לפי שעת המכירה או החזרה (שהרי שיעור גינה שונה משיעור שדה לענין השיעור שבו אומרים שחוזר המקח).
* אם היתה השדה שמכר ללוקח סמוכה לשדה אחרת של המוכר - אפילו אם הוסיף לו רק כל שהוא על שבעה קבים ומחצה, הדין הוא שמחזיר לו קרקע.

דף קה עמוד א
* לדעת בן ננס: האומר שתי לשונות הסותרים זה את זה, הולכים לפי הלשון האחרונה.
* רב אמר ש"חולקין עליו חביריו על בן ננס", ולדעתם יש ספק אם תופסים לשון ראשון או אחרון, ולכן לדעתם הממון מוטל בספק וחולקים.
* שמואל אמר ש"חכמים אומרים הלך אחר פחות שבלשונות", ולדעתם יש ספק אם תופסים לשון ראשון או אחרון, ולכן לדעתם הולכים אחר אותו הלשון שמפחית כוחו של לוקח, ולכן יד המוכר שהוא מוחזק בקרקע שלו על העליונה.

דף קה עמוד ב
* למסקנת הגמרא: שמואל עצמו סובר כדעת חכמים הנ"ל.
* רב הונא אמר שרב המנונא (="אמרי בי רב") אמר משמו של רב שההלכה היא ש"תפוס לשון אחרון".

דף קו עמוד א
* האומר לחבירו "בית כור עפר אני מוכר לך בסימניו ובמצריו": אם הותיר או חיסר לו פחות משישית - מה שעשה עשוי, אך אם חיסר או הותיר לו יותר משישית - יחזיר את התוספת.
* במקרה הנ"ל: אם הותיר או חיסר שישית מדוייקת - נחלקו רב הונא ורב יהודה מה הדין.

דף קו עמוד ב
* האומר לחברו "בית כור עפר אני מוכר לך בסימניו ובמצריו" וחיסר לו יותר משישית - אם ידע הקונה מראש את הגודל האמיתי, מה שעשה עשוי.
* האחים שחלקו - כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולם. (והגמרא מבארת את הטעם).
* שני אחים שחלקו ירושת אביהם ואח"כ בא להם אח ממדינת הים ותבע את חלקו בירושה - לדעת רב: החלוקה שחלקו בטלה וחוזרים וחולקים שוב ל-3 חלקים, ולדעת שמואל: כל אחד מהאחים נותן שליש מחלקו לאח שבא ממדינת הים.

דף קז עמוד א
* שני אחים שחלקו את ירושת אביהם, ובא בעל חוב של אביהם (שאביהם היה חייב לו כסף) ונטל חלקו של אחד מהם בפירעון חובו - לדעת רב (וכך מכריעה הגמרא להלכה): בטלה החלוקה הקודמת ויחלקו מחדש את מה שנותר, לדעת שמואל: האח שנטלו ממנו את חלקו הפסיד, לדעת רב אסי: האח שנטלו ממנו את חלקו מקבל מאחיו רבע מהחוב (קרקע משדה אחיו או מעות).
* שלושה דיינים שירדו לשום נכסי יתומים, אחד אמר שיש לשום ב-100 ושנים אמרו ב-200 או להיפך - בטל יחיד במיעוטו.

דף קז עמוד ב
* בברייתא בעמוד הקודם מובא ש-3 דיינים שירדו לשום נכסי יתומים, אחד אומר ב-100 ואחד אומר ב-80 ואחד אומר ב-120 - לדעת ת"ק: נדון ב-100, לדעת רבי אליעזר ברבי צדוק: נדון ב-90, לדעת אחרים: עושין שומא ביניהן ומשלשין - והגמרא מבארת את הדעות השונות ומביאה שרב הונא פסק כאחרים ורב אשי תמה על כך.
* האומר לחברו "חצי שדה אני מוכר לך" ולא פירש איזה חצי - המוכר נוטל לעצמו את החלק הטוב שבשדה והלוקח מקבל את החלק היותר גרוע בשדה לפי שווי של חצי השדה.

דף קח עמוד א
* פרק שמיני ("יש נוחלין"), המתחיל בעמוד זה, עוסק בהלכות ירושה.
* "יש נוחלין ומנחילין, ויש נוחלין ולא מנחילין, מנחילין ולא נוחלין, לא נוחלין ולא מנחילין" - המשנה מפרטת את האפשרויות השונות.
* "אתחולי בפורענותא לא מתחלינן" - הדרך הרצויה היא לא להתחיל בדברי פורענות, ולכן הגמרא מתקשה מדוע המקרה הראשון המובא במשנה הוא ש"האב נוחל את הבן", וזה הרי מתרחש כאשר הבן מת לפני אביו.

דף קח עמוד ב
* המשנה פתחה תחילה במקרה בו "האב נוחל את בנו" מכיוון שדין ירושת האב את בנו נלמד מדרשה ולכן חביב לתנא לפתוח בכך.
* אדם שמת בלא בנים ויש לו אב ואח - האב יורש אותו.
* אדם שמת ויש לו בן ואב - הבן יורש אותו, כי הוא קרוב יותר למת (לדין יעוד ושדה אחוזה).
* אדם שמת ויש לו בן ואח - הבן יורש אותו, והברייתא מבררת את הטעם לכך.
* אדם יכול לייעד לבנו אמה עבריה שקנה.

דף קט עמוד א
* כיון שלענין יבום בן ובת דינם זהה ופוטרים הם את אחי המת מן היבום - כך גם בנוגע לדין נחלה דינם זהה ושניהם קודמים לירש את אביהם המת לפני אבי המת.
* אבי המת קודם לירש את המת לפני אחי אבי המת - דין זה נלמד מסברה. (והפסוקים העוסקים בנחלה כתובים שלא כסדרן).
* אדם שמת בלא בנים ויש לו אב ואח, האב יורש אותו - הגמרא מביאה תנא הסובר שדין זה נלמד מהמילה "והעברתם", בניגוד לתנא בעמוד הקודם שלמד זאת מהמילה "שארו".

דף קט עמוד ב
* רבי לומד מהמילה "והעברתם" שהבעל יורש את אשתו והבן יורש את אימו.
* משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה (ולכן מהפסוק "שארו... משפחתו..." נלמד שאבא יורש את בנו אך לא אמא).
* תולים את הקלקלה במקולקל (הגמרא מביאה שני מקורות לכך).
* לעולם ידבק אדם בטובים, שהרי משה שנשא בת יתרו יצא ממנו יהונתן, אהרן שנשא בת עמינדב יצא ממנו פנחס.