דף צט עמוד א * דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון וכרובים אינו מן המדה. * שמואל טוען ש"כרובים בנס הן עומדין" (=גופם של הכרובים לא תפסו מקום), ומביא לכך הוכחה, ושישה אמוראים מקשים ודוחים את ראייתו. * אופן עמידת הכרובים - לדעה אחת: בזמן שישראל עושים רצונו של מקום פניהם איש אל אחיו, ואם אין עושים רצונו של מקום פניהם אל הבית, ולדעת השניה: פניהם נוטים קצת אל הבית וקצת זה אל זה. * "מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו" - בעל הבור עושה פותחת כדי לשמור על המים שבבור, ובעל הבית עושה פותחת משום חשד אשתו. דף צט עמוד ב * המשנה עוסקת בזכויות וחובות בענין מעבר של אדם בגינת חבירו כדי להגיע לגינתו, והגמרא עוסקת בלוקח שקונה מקום בשדה חברו לחפור שם תעלת מים. * "אמה בית השלחין/הקילון אני מוכר לך" - נחלקו רב יהודה ורב נחמן (בדעת שמואל) אם בעל השדה רשאי לזרוע את האגפיים או רשאי רק לטעת באגפיים. * מי שיש לו תעלת מים שעוברת בתוך שדה חברו ודופני התעלה נפלו ואין מספיק עפר בשטח התעלה כדי לתקן את שפת התעלה, רשאי בעל התעלה לקחת עפר ממקום אחר בשדה חברו ולתקן את דופני התעלה (שעל מנת כן קיבל עליו בעל השדה). * הגמרא דוחה את האפשרות לדייק מהמשנה שאסור לאדם לעשות דין לעצמו אפילו כאשר הוא מפסיד.
דף ק עמוד א * למי שפוסק כרבי אליעזר, שרבים שבררו דרך לעצמם מה שבררו בררו, דין זה הוא רק אם אבדה להם דרך באותה שדה. * לדעת רב יהודה: מצר שהחזיקו בו רבים - אסור לקלקלו. * מכר אדם לחברו קרקע והלוקח הלך בה לארכה ולרחבה - לדעת רבי אליעזר: קנה מקום הילוכו, ולדעת חכמים: אין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק (ומודים חכמים לרבי אליעזר בשביל של כרמים, הואיל ונעשה להילוך נקנה בהילוך). * במשנה בעמוד הקודם נאמר שדרך היחיד היא ארבע אמות, ובברייתא מובאת דעת אחרים הסוברים שהשיעור הוא כדי שיעבור חמור במשאו (=שני גמדים ומחצה), וכך פסק רב הונא. דף ק עמוד ב * דרך רשות הרבים - שש עשרה אמות, דרך ערי מקלט - שלושים ושתים אמות. * המוכר קברו, דרך קברו, מקום מעמדו, ובית הספדו - באים בני משפחה וקוברים אותו על כורחו משום פגם משפחה. * מעמד ומושב למת - אין פוחתים משבעה מעמדות ומושבות למת, אין עושים אלא בקרובים של המת, אין עושים אלא ביום ראשון (ביום הקבורה), אין עושים אלא בבית הקברות, אין עושים אלא במקום שנהגו.
דף קא עמוד א * הקונה מקום למערת קבורה - לדעת חכמים: שטח חלל המערה הוא 4 על 6 אמות, וחופר בכתליה פתחים ל-8 כוכים (=קברים), ולדעת רבי שמעון: שטח חלל המערה הוא 6 על 8 אמות, וחופר בכתליה פתחים ל-13 כוכים. * הגמרא מבררת (בעמוד זה ולאורך העמוד הבא) את כוונת רבי שמעון שאמר "אחד מימין הפתח ואחד מן השמאל" דף קא עמוד ב * לדעת רבי יוחנן: קבורה במעומד היא קבורת חמורים, והרי זה ביזוי המת. * רבי יוחנן מבאר, שיש לפרש את דעת רבי שמעון, הסובר שניתן לחפור כוך אחד מימין הפתח ואחד מן השמאל, שכוונתו היא שעושה כוכים אלו בקרן זוית. * כוכים אלו שבקרן זוית לא נוגעים בכוכים הקרובים אליהם - לפי רב אשי מכיוון שחופר אותם עמוק יותר, ולפי דעה נוספת בגלל שמדובר בקברים קטנים המיועדים לנפלים. * הגמרא מקשה על דעת רבי שמעון, הסובר שפותח לתוך חצר הקבר ארבע מערות קבורה, שהרי הקברות שבקרן זוית נוגעות זו בזו, ומתרצת שמדובר ב"מעמיק". (ותירוצו של רב הונא בריה דרב יהושע שמדובר ב"חרותא" נדחה).
דף קב עמוד א * הגמרא מביאה ודנה במשנה ממסכת אהלות, העוסקת במקרה בו מישהו מצא בשדה קבר ישן, ויש לברר האם מקום זה הוא בית קברות ("שכונת קברות") או לא. * הקונה מקום למערת קבורה - לדעת רבי שמעון שבברייתא (והוא התנא של המשנה באהלות): שטח חלל המערה הוא 4 על 8 אמות (ולפי רבי שמעון שבמשנה השטח הוא 6 על 8 אמות). * במשנה במסכת אהלות נאמר "ובודק ממנו ולהלן עשרים אמה", והגמרא מביאה שני תירוצים של אמוראים מדוע השיעור הוא עשרים אמה ולא עשרים ושתים (לדעת רבי שמעון) או שמונה עשרה (לדעת חכמים). דף קב עמוד ב * הגמרא מביאה משנה ממסכת כלאים, בה נחלקו חכמים ורבי שמעון האם כרם שבו המרחק בין שורת גפנים לחברתה הוא פחות מ-4 אמות אם נחשב לכרם או לא, ומקשה ממנה על הברייתא שהובאה בעמוד א, ומתרצת. * פרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסק באופנים שונים בהם אדם מוכר קרקע לחברו ואח"כ נמצאו בה חלקים שאינם ראויים לזריעה או שנמצאת הקרקע קטנה ממה שסיכמו ביניהם, וכן עוסק במקרה שמכר חצי שדה פלונית בלי לפרש לאיזה חצי כוונתו.
דף קג עמוד א * במשנה (קב ע"ב) נאמר ש"האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך, היו שם נקעים עמוקים 10 טפחים... אינן נמדדין עמה", ומסיק רב פפא בסוגייתנו שמדובר אף אם אין הם מלאים מים (והם כן ראויים לזריעה). (ובניגוד לדין המקדיש שדהו בשעת היובל). * לדעת רבי יצחק: אם הנקעים פחותים מ-10 טפחים הם נמדדים עמה רק אם השטח של כולם ביחד אינו אלא עד 4 קבין. (ובתנאי שמפוזרים בשטח של חמשה קבין לדעת רב עוקבא בר חמא, ולדעת רבי יוחנן בתנאי שמפוזרים בשטח של רוב השדה). דף קג עמוד ב * רק סלע הנמצא באמצע השדה ופחות מעשרה טפחים נמדד עם השדה, אך אם הסלע נמצא מחוץ לשדה, או סמוך למיצר, הוא לא נמדד עם השדה. * המשנה דנה באדם שמכר שדה פלונית לחברו, וכשבאו למדוד אותה נמצא בה שיעור גדול או קטן ממה שסיכמו ביניהם, מתי צריך לשלם על תוספת זו ומה צריך לשלם.
דף קד עמוד א * למסקנת הגמרא: האומר לחברו שמוכר לו "בית כור עפר" ולא פירש כוונתו אם רוצה מדה מדויקת או מדה שאינה מדויקת - כוונתו למדה שאינה מדויקת. * למסקנת הגמרא: מיפים את כוחו של המוכר אך לא את של הלוקח. * שיעור תשעה קבים שאמרו במשנה שאם הוסיף אותם לקונה חוזרת הקרקע עצמה למוכר - לדעת רב הונא: דין זה הוא אף אם קנה יותר מבית כור אחד, ולדעת רב נחמן: נותן שבעה קבין ומחצה לכל כור וכור ואפילו שמכל הכורין יחד ישנה תוספת יותר מתשעה קבין. דף קד עמוד ב * הגמרא נשארת בספק מה יהיה הדין כשהשתנה מצב הקרקע משעת המכירה לשעת החזרה (משדה לגינה או להיפך), האם הולכים לפי שעת המכירה או החזרה (שהרי שיעור גינה שונה משיעור שדה לענין השיעור שבו אומרים שחוזר המקח). * אם היתה השדה שמכר ללוקח סמוכה לשדה אחרת של המוכר - אפילו אם הוסיף לו רק כל שהוא על שבעה קבים ומחצה, הדין הוא שמחזיר לו קרקע.
דף קה עמוד א * לדעת בן ננס: האומר שתי לשונות הסותרים זה את זה, הולכים לפי הלשון האחרונה. * רב אמר ש"חולקין עליו חביריו על בן ננס", ולדעתם יש ספק אם תופסים לשון ראשון או אחרון, ולכן לדעתם הממון מוטל בספק וחולקים. * שמואל אמר ש"חכמים אומרים הלך אחר פחות שבלשונות", ולדעתם יש ספק אם תופסים לשון ראשון או אחרון, ולכן לדעתם הולכים אחר אותו הלשון שמפחית כוחו של לוקח, ולכן יד המוכר שהוא מוחזק בקרקע שלו על העליונה. דף קה עמוד ב * למסקנת הגמרא: שמואל עצמו סובר כדעת חכמים הנ"ל. * רב הונא אמר שרב המנונא (="אמרי בי רב") אמר משמו של רב שההלכה היא ש"תפוס לשון אחרון".
דף קו עמוד א * האומר לחבירו "בית כור עפר אני מוכר לך בסימניו ובמצריו": אם הותיר או חיסר לו פחות משישית - מה שעשה עשוי, אך אם חיסר או הותיר לו יותר משישית - יחזיר את התוספת. * במקרה הנ"ל: אם הותיר או חיסר שישית מדוייקת - נחלקו רב הונא ורב יהודה מה הדין. דף קו עמוד ב * האומר לחברו "בית כור עפר אני מוכר לך בסימניו ובמצריו" וחיסר לו יותר משישית - אם ידע הקונה מראש את הגודל האמיתי, מה שעשה עשוי. * האחים שחלקו - כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולם. (והגמרא מבארת את הטעם). * שני אחים שחלקו ירושת אביהם ואח"כ בא להם אח ממדינת הים ותבע את חלקו בירושה - לדעת רב: החלוקה שחלקו בטלה וחוזרים וחולקים שוב ל-3 חלקים, ולדעת שמואל: כל אחד מהאחים נותן שליש מחלקו לאח שבא ממדינת הים.
