דף יב עמוד א
* אין מעברים את השנה בשני רעבון. (וכך היה בימי אלישע).
* אין מעברים את השנה לפני ראש השנה (אך רשאים לחשב לפני ראש השנה אך לא לגלות), ואם עיברוה אינה מעוברת, אבל מפני הדחק מעברים אותה אחר ראש השנה מיד ואף על פי כן אין מעברים אלא אדר.
* אין מעברים את השנה לא משנה לחברתה ולא שלש שנים זו אחר זו.
* אין מעברים את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית, אך של בית רבן גמליאל היו מעברים במוצאי שביעית.

דף יב עמוד ב
* יש שלוש דעות בתנאים מדוע חזקיהו ביקש רחמים על עצמו.
* לדעת ת"ק: אין מעברים את השנה מפני הטומאה לכתחילה ואם עיברוה מעוברת, לדעת רבי יהודה: אינה מעוברת (כי טומאה הותרה בציבור), לדעת רבי שמעון: מעברים לכתחילה מפני הטומאה.
* לדעת שמואל: אין מעברים את השנה ביום שלושים של אדר, הואיל וראוי לקובעו ניסן.
* אם עיברו את השנה ביום שלושים של אדר - לדעת עולא: אין מקדשים את החודש (לומר מקודש הוא לאדר השני), ואם קידשו - לדעת רבא: בטל העיבור, ולדעת רב נחמן לא בטל העיבור.
* שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום.

דף יג עמוד א
* לפי דברי שמואל: רבי יהודה ורבי יוסי נחלקו אם צריך שכל חול המועד סוכות יחול בתוך "תקופת תשרי", או שמספיק רק מקצת מימי חול המועד. (ולדעת שניהם "יום תקופה מתחיל").
* הגמרא מקשה על שמואל מברייתות, שמהן מוכח שדעת רבי יהודה אחרת, ונשארת בקושיה.
* בברייתא מובאות חמש דעות תנאים בענין עיבור השנה בגלל התקופה. (והגמרא מבארת את דעות התנאים).

דף יג עמוד ב
* נחלקו האמוראים אם דעת אחרים שבברייתא נסובה על תקופת ניסן או על תקופת תשרי.
* הגמרא מבררת את המקור לדעת רבי יהודה ורבי שמעון שנחלקו אם סמיכת זקנים (על ראש פר העלם דבר של צבור) היא בחמישה דיינים או בשלושה דיינים.
* בברייתא מבואר שסמיכת החכמים, שייקראו מעתה בשם 'רבי' ויהיה להם רשות לדון דיני קנסות, נעשית בשלושה דיינים, והגמרא מתקשה במציאת המקור לכך.
* סמיכת החכמים מתבצעת באמירה בפה ולא בסמיכה בידיים.

דף יד עמוד א
* בהתחלה רבי עקיבא סמך את רבי מאיר אך לא נתקבל הדבר, ואחר כך סמך אותו רבי יהודה בן בבא ונתקבלה סמיכתו.
* אין סומכים בחוץ לארץ.
* אי אפשר לסמוך אם אין הנסמך נמצא על יד הסומך.
* אין צאצאי עלי הכהן זוכים להיסמך.
* "לעולם הוי קבל וקיים" (רש"י: כלומר הרחק מן הרבנות שמקברת את בעליה).
* אין אדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלים לו על כל עוונותיו.
* הגמרא מבררת את המקור למחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה אם עגלה ערופה היא בשלושה דיינים או בחמישה דיינים.

דף יד עמוד ב
* לדעת רבי אליעזר בן יעקב צריכים להשתתף במדידה לצורך עריפת העגלה גם המלך והכהן הגדול.
* רב יוסף סובר שלדעת רבי אליעזר בן יעקב צריך למדידת עגלה את כל שבעים ואחד הזקנים.
* מעשר שני שאין דמיו ידועים - פודים אותו רק לאחר שיתברר מחירו על ידי שלושה סוחרים הבקיאים בשומא.
* לדעת רבי אליעזר הקדש נפדה בעשרה בני אדם (ולשיטת המשנה די בשלושה). (והגמרא מבררת את טעמיהם).

דף טו עמוד א
* בגמרא מובאים שלושה פירושים של אמוראים לביאור דברי המשנה ש"הערכין המטלטלים בשלשה".
* שומת שיער העומד להיגזז – נחלקו התנאים אם נידון כלא גזוז ולפיכך צריך עשרה בני אדם לשומו כדין שומת הקרקעות, או שנידון כגזוז ודי בשלושה בני אדם לשומו כדין שומת מטלטלין.
* הגמרא מבררת את המקור לכך ששור הרובע איש נידון בבית דין של עשרים ושלושה.

דף טו עמוד ב
* אין אדם חייב מיתה אלא אם כן הרג הוא עצמו את הנפש, אך אם שורו הרג אין הוא חייב מיתה אלא ממון.
* שור שעלה להר סיני בזמן מתן תורה ונתחייב מיתה - דנו אותו בעשרים ושלושה.
* ארי, זאב, דוב, נמר, ברדלס - נחלקו האמוראים בדעת רבי אליעזר בן יעקב אם אדם רשאי להרוג אותם רק אם כבר המיתו או אף אם עדיין לא המיתו.
* כמה עובדי עבודה זרה יהיו בעיר שעל ידיהם נעשית לעיר הנידחת? - לדעת רבי יאשיה: מעשרה ועד מאה, לדעת רבי יונתן: ממאה ועד רובו של שבט.

דף טז עמוד א
* במשנה (ב ע"א) נאמר שאין דנים את השבט אלא על פי בית דין של שבעים ואחד – והגמרא מביאה שלוש דעות של אמוראים באיזה מקרה מדובר.
* הגמרא מבררת את המקורות לכך שאין דנים לא את נביא השקר ולא את כהן גדול אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
* כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליו, מיד היה דוד עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר.
* אין הקומץ משביע את הארי, ואין הבור מתמלא מחולייתו.

דף טז עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקורות לכך שאין מוסיפים על העיר ועל העזרות ואין עושים סנהדריות לשבטים ואין עושים עיר הנידחת אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
* לדעת ריש לקיש: אין עושים שלוש ערים נידחות במקום אחד אבל בשנים ושלושה מקומות עושים, ורבי יוחנן חולק ואוסר משום קרחה.

דף יז עמוד א
* הגמרא מבררת את טעמיהם של חכמים ורבי יהודה שנחלקו אם סנהדרין היא של שבעים ואחד דיינים או שבעים דיינים.
* "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה" - יש אומרים: בקלפי נשתיירו, רבי שמעון אומר: במחנה נשתיירו.
* מה נבואה נתנבאו אלדד ומידד? - לדעת ת"ק: נתנבאו שמשה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, לדעת אבא חנין משום רבי אליעזר: על עסקי שליו, לדעת רב נחמן: על עסקי גוג ומגוג.
* סנהדרין שראו כולם לחובה - פוטרים אותו.
* אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי קומה ובעלי חכמה ובעלי מראה ובעלי זקנה ובעלי כשפים ויודעים בשבעים לשון.
* אין מושיבים בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מהתורה.

דף יז עמוד ב
* לדעת רב: כל עיר שאין בה שנים שיודעים לדבר בשבעים לשון ואחד מבין כששומע - אין מושיבים בה סנהדרין.
* הגמרא מפרשת כוונת כינויים שונים בש"ס לתנאים ואמוראים, לדוגמא: "רבותינו שבבבל" - רב ושמואל, "אמרי במערבא" - רבי ירמיה.
* כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה: בית דין מכים ועונשים, קופה של צדקה נגבית בשנים, ומתחלקת בשלשה, ובית הכנסת, ובית המרחץ, ובית הכסא, רופא, ואומן, ולבלר, ומלמד תינוקות.

דף יח עמוד א
* הברייתא מחשבת שבתקופת משה היו שבעים ושמונה אלף ושש מאות דיינים בישראל.
* פרק שני, המתחיל בעמוד זה, מפרט דינים הנוהגים בכהן גדול משום כבודו ומשום קדושתו, ומפרט בהרחבה דינים שונים בנוגע למלך.
* קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים.
* במשנה נאמר ש"כהן גדול דן ודנין אותו" - והגמרא מבררת מדוע נאמרו דינים אלו במשנה והרי פשוט שכך הוא הדבר.

דף יח עמוד ב
* כהן גדול - אם עבר עבירה שחייבים עליה מיתת בית דין, דנים אותו בבית דין של שבעים ואחד, אך אם עבר על לא תעשה שיש בו מלקות, דנים אותו בבית דין של שלושה.
* "וְהִתְעַלַּמְתָּ" - פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם, הא כיצד? כהן והוא בבית הקברות זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבר, לכך נאמר "וְהִתְעַלַּמְתָּ".
* במשנה נאמר ש"כהן גדול מעיד" - למסקנת הגמרא (ע"פ רש"י) מדובר במקרה בו הוא מעיד לבן מלך, ועדות זו נעשית בפני המלך, שמשום כבודו של הכהן הגדול בא המלך ויושב בסנהדרין בזמן שמקבלים את עדותו של הכהן הגדול.
* אין מושיבים מלך בסנהדרין, ולא מלך וכהן גדול בעיבור שנה. (והגמרא מבארת את הטעמים לכך).

דף יט עמוד א
* כהן גדול אינו מייבם את אלמנת אחיו (גם אם היא אלמנה מן האירוסין), והגמרא מבארת את הטעם.
* בברייתא מבואר כיצד כהן גדול מנחם אחרים וכיצד אחרים מנחמים אותו.
* בראשונה היו אבלים עומדים וכל העם עוברים ומנחמים אותם, והיו שתי משפחות בירושלים מתגרות זו בזו, זאת אומרת אני עוברת תחלה וזאת אומרת אני עוברת תחלה, התקינו שיהא העם עומדים ואבלים עוברים.
* אין שורה פחותה מעשרה בני אדם ואין אבלים מן המניין.
* במשנה (יח ע"א) נאמר ש"מלך לא דן ולא דנין אותו" - ורב יוסף מחדש שדין זה אמור רק לגבי מלכי ישראל ("משום מעשה שהיה"), אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותן.

דף יט עמוד ב
* לדעת רבי יהודה: מלך יכול לחלוץ או ליבם (אף שאינו יכול למחול על כבודו בעניינים אחרים) בגלל שיש בכך מצוה.
* שאלו תלמידיו את רבי יוסי: היאך נשא דוד שתי אחיות בחייהן? אמר להן: מיכל אחר מיתת מירב נשאה, רבי יהושע בן קרחה אומר: קידושי טעות היו לו במירב.
* כל המגדל יתום בתוך ביתו - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. (ובגמרא מובאים ארבעה מקורות לכך).
* כל המלמד בן חברו תורה - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.
* תוקפו של יוסף - ענוותנותו של בועז, תוקפו של בועז - ענוותנותו של פלטי בן ליש.

דף כ עמוד א
* הגמרא מביאה שלוש דעות כנגד מי נאמר הפסוק "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל".
* בדורו של רבי יהודה ברבי אילעאי היו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחת ועוסקים בתורה.
* מקום שנהגו נשים לצאת אחר המיטה - יוצאות, לפני המיטה - יוצאות, רבי יהודה אומר: לעולם נשים לפני המיטה יוצאות.
* מפני מה נענש אבנר? - לדעת רב: מפני שהיה לו למחות בשאול ולא מיחה, לדעת נחמן בר יצחק: ששהא מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה.
* הפירוש של "דרגש" - לדעת עולא: ערסא דגדא, לדעת רב תחליפא: ערסא דצלא.

דף כ עמוד ב
* התנאים והאמוראים נחלקו אם כל האמור בפרשת המלך (שבספר שמואל) המלך מותר בו או לא.
* שלוש מצות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה.
* בתחילה (קודם שנשא שלמה נשים נוכריות) מלך שלמה על העליונים, ולבסוף מלך על התחתונים, ולבסוף לא מלך אלא על ישראל, ולבסוף לא מלך אלא על ירושלים, ולבסוף לא מלך אלא על מיטתו, ולבסוף לא מלך אלא על מקלו (ונחלקו האמוראים אם לאחר מכן חזר שלמה למלכותו או לא).
* אוצרות מלכים - למלך, ושאר ביזה שבוזזים - מחצה למלך ומחצה לעם.

דף כא עמוד א
* המשנה מביאה שלוש דעות כמה נשים מותר למלך לשאת.
* רבי יהודה לא "דריש טעמא דקרא", ורבי שמעון כן "דריש טעמא דקרא".
* מספר הנשים שמותר למלך לשאת - לפי המשנה: שמונה עשרה, לפי ברייתא ראשונה: עשרים וארבע, לפי ברייתא שניה: ארבעים ושמונה.
* ארבע מאות ילדים היו לו לדוד, וכולם בני יפת תואר היו ומגדלי בלוריות היו, וכולם יושבים בקרונות של זהב ומהלכים בראשי גייסות היו, והם היו בעלי אגרופים של בית דוד.
* תמר בת יפת תואר היתה.

דף כא עמוד ב
* מהתורה אסור להתייחד עם אחת מהעריות, וחכמים גזרו איסור ייחוד עם הפנויה.
* בברייתא מבואר דין "לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים".
* בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים והעלה שירטון ועליו נבנה כרך גדול שברומי.
* מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? - שהרי שתי מקראות (איסור ריבוי נשים וסוסים למלך) נתגלו טעמם ונכשל בהם גדול העולם.
* אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצוה לכתוב משלו.
* בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי, ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי.
* ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל אלמלא קדמו משה, ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו נשתנה על ידו הכתב.

דף כב עמוד א
* לדעת רבי יוסי נשתנה הכתב בימי עזרא לאשורית (ארמית), ורבי ורבי אלעזר המודעי חולקים וסוברים שבכתב זה ניתנה תורה לישראל.
* המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד".
* בוא וראה כמה קשין גירושין, שהרי דוד המלך התירו לו לייחד (עם אבישג) ולא התירו לו לגרש.
* כל המגרש את אשתו ראשונה - אפילו מזבח מוריד עליו דמעות.
* אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשים ממנו ממון ואין לו.
* כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בית המקדש בימיו.
* קשה לזווגם כקריעת ים סוף - בזיווג שני.
* ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני - בזיווג ראשון.
* לכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים.
* אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה.

דף כב עמוד ב
* אשה גולם היא (קודם שנבעלה) ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי.
* אין איש מת אלא לאשתו ואין אשה מתה אלא לבעלה.
* מלך מסתפר בכל יום, כהן גדול מערב שבת לערב שבת, כהן הדיוט אחד לשלשים יום. (והגמרא מבררת את המקורות לכך).

דף כג עמוד א
* פרק שלישי (זבל"א וזבל"א), המתחיל בעמוד זה, עוסק בענייני הדיינים והעדים.
* למסקנת הגמרא: כוונת רבי מאיר במשנה היא, שבעל דין זה בורר לו דיין אחד ובעל דין זה בורר לו דיין אחד ושני בעלי הדינים בוררים להם עוד דיין אחד.
* כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין: לא היו חותמין על השטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהן, ולא היו יושבין בדין אלא אם כן יודעין מי יושב עמהן, ולא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מיסב עמהן.
* בבתי דין שבסוריא שלא היו בקיאים בדין תורה - יכול הבעל דין לומר שאינו רוצה לדון בפניהם אלא בפני דיינים אחרים.

דף כג עמוד ב
* רבי אלעזר מבאר, שמה ששנינו שלפי רבי מאיר יכול הבעל דין לפסול את העדים, מדובר בבא הבעל דין ועוד אדם אחר לפוסלם (כאשר מעידים על פסול מצד משפחתו של העד).
* לפי רבי דימי בשם רבי יוחנן: מחלוקת רבי מאיר וחכמים האם יכול אחד מבעלי הדין לפסול את עדיו של השני, היא דוקא כאשר הבעל דין שהביא את העדים אומר שיש לו שני זוגות של עדים שיכולים להעיד לטובתו.