דף כו עמוד א * למסקנת הגמרא, דעת דברי רבי שמעון שבמשנה היא כך: בתחילה גם האוסף פירות שביעית שלא לצורך אכילה היה פסול לעדות, ולבסוף הכשירו אותו לעדות (ורק הסוחר פירות שביעית פסול לעדות). * "הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות". * נחשדו כוהנים לעבור על דברים האסורים בשביעית. * "קשר רשעים אינו מן המנין". * "טלטולא דגברי קשי מדאיתתא" (הטלטול של איש יותר קשה משל אשה). * שבנא ביקש קלון בית אדוניו, לפיכך נהפך כבודו לקלון. דף כו עמוד ב * בגמרא מובאות שלוש דעות על מה נאמר "כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן צַדִּיק מַה פָּעָל". * למה נקרא שמה (של התורה) "תּוּשִׁיָּה"? – (1) מפני שהיא מתשת כוחו של אדם, (2) שניתנה בחשאי מפני השטן, (3) דברים של תוהו שהעולם משותת עליהם. * דאגת הלב על מזונותיו של אדם גורמת לו לשכח לימודו (אלא אם עוסק בתורה לשמה). * כל הפסולים שנשנו במשנה (כד ע"ב) - צריכים שיכריזו עליהם בבית דין שהם פסולים לעדות (אך לגבי רועה נחלקו האמוראים אם צריך הכרזה). * המקבל צדקה מן הגוי - פסול לעדות (אם מקבל מהגוי בפרהסיא על אף שהיה יכול לקבל ממנו בצינעה). * לדעת רב נחמן: החשוד על העריות - כשר לעדות (אך בעדות להוציא אשה מבעלה - פסול).
דף כז עמוד א * עד זומם - לדעת אביי: למפרע הוא נפסל, לדעת רבא: מכאן ולהבא הוא נפסל. * במחלוקות אביי ורבא הלכה כאביי ביע"ל קג"ם (האות ע' מסמנת את המחלוקת אצלנו בנוגע לעד זומם). * מומר אוכל נבילות: לתיאבון - דברי הכל פסול לעדות, להכעיס - לדעת אביי פסול ולדעת רבא כשר. * הגמרא מקשה מברייתא על רבא ומתרצת, ומקשה על אביי מברייתא ונשארת בתיובתא, ולבסוף מכריעה להלכה כאביי (בהתבסס על המשנה שסתמה כדעה זו). דף כז עמוד ב * המשנה מבארת מי הם הקרובים שפסולים לדון ולהעיד. * "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים" - בעדות בנים, "וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת" - בעדות אבות. * בנים נענשים בגלל עוון אבותם אם הם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם או אם היה בידם למחות ולא מיחו.
דף כח עמוד א * הגמרא בתחילת העמוד ממשיכה לברר את המקור לפסול קרובים לעדות. * רב סובר ש"שלישי בראשון" פסול לעדות (שלא כדעת המשנה בעמוד הקודם), וזה כדעת רבי אלעזר שבברייתא, ולדעת רבי אלעזר אף "שלישי בשני" פסול. * "אחי חמותי/חמי", "בן אחי חמותי/חמי", "בן אחות חמותי/חמי" - פסולים להעיד לי (כך ניתן לדייק מהמשנה). דף כח עמוד ב * אדם פסול להעיד לאשת בן אשתו (="אשת חורגו"). * אם לבעל אמו יש בן מאמו ויש לו עוד בן מאשה אחרת (="אחי האח") - בן זה פסול להעיד עבורו לדעת רבי ירמיה, ורב חסדא חולק. * אבי החתן ואבי הכלה - כשרים להעיד זה על זה. * למסקנת הגמרא: אדם לא כשר להעיד על ארוסתו. * למסקנת הגמרא: בנו וחתנו של גיסו גם פסולים לעדות (בנוסף לגיסו) לדעת רבי יהודה (והמשנה), ורב יוסי חולק וסובר שרק גיסו פסול לעדות (וכדעת רבי חייא בברייתא). * נחלקו האמוראים אם הלכה כרבי יהודה (שאמר במשנה: "אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה הרי זה קרוב") או לא.
דף כט עמוד א * נחלקו האמוראים ממתי לא נחשב לשושבינו (שפסול לעדות) - לאחר שבעת ימי המשתה או מיום ראשון ואילך. * אמר רבי יוסי ברבי יהודה: "וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ" - מכאן לשני תלמידי חכמים ששונאים זה את זה שאין יושבים בדין כאחד. * במשנה מובא שהיו מאיימים על העדים - והגמרא מבארת כיצד היו מאיימים עליהם שיעידו את האמת. * צריך שיאמר (לעדים הרואים את מעשה ההלוואה או ההודאה וכיוצא בה) "אתם עדיי". * אין טוענין למסית (=אין טוענים לזכותו טענה שהוא לא טען) – הגמרא מביאה שתי דעות של אמוראים למקור לדין זה. * הגמרא מביאה שלוש דעות של אמוראים למקור לכך ש"כל המוסיף גורע". דף כט עמוד ב * נתבע שהודה ואחר כך אמר "לא היו דברים מעולם" - לדעת אביי לא נאמן, ולדעת רבא כן נאמן. * אדם עשוי להודות שהוא חייב ממון לאדם אחר אף שאין זה נכון, כדי שלא יחשבו אנשים שהוא עשיר, ולדעת רבי חייא דין זה הוא אף אם הודה בשעת מיתתו, כי מעוניין שלא יחשבו שבניו הם עשירים. * הגמרא מלמדת באיזה אופן כותבים העדים בשטר שראו שהודה בעל הדין בחובו, אף שלא קיבלו ממנו רשות לכך. * חזקה אין העדים חותמים על השטר אלא אם נעשה (המוכר) גדול.
דף ל עמוד א * אמר להם אחד: אני ראיתי אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הן של מעשר שני הן - אם המעות בבית שלהם לא נאמן, ואם המעות בשדה כן נאמן. * דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין (ולכן אם נאמר לו בחלום על מעות שהן מעות מעשר שני - אין בכך כלום). * כששני דיינים מזכים ואחד מחייב נחלקו האמוראים באיזה נוסח כותבים את פסק הדין: זכאי / פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחייב / מדבריהן נזדכה פלוני. * לעולם אין עדותם מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד, רבי יהושע בן קרחה אומר: אפילו בזה אחר זה. (והגמרא מבארת את טעם המחלוקת). * אין עדותם מתקיימת בבית דין עד שיעידו שניהם כאחד, רבי נתן אומר: שומעים דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעים את דבריו. (והגמרא מבארת את טעם המחלוקת). * רבי נחמיה אומר: כך היה מנהגם של נקיי הדעת שבירושלים - מכניסים לבעלי דינים ושומעים דבריהם ומכניסים את העדים ושומעים דבריהם ומוציאים אותם לחוץ ונושאים ונותנים בדבר וכו'. דף ל עמוד ב * אדם גדול, כיון שהוא נסמך, אף אם נסמך בטעות, הרי סמיכתו סמיכה. * רב ועולא נחלקו אם הלכה כרבי יהושע בן קרחה בין בעדות קרקעות ובין בעדות מטלטלין או רק בעדות קרקעות (ונחלקו רב חייא בר אבין ורב יוסף מה סובר רב ומה סובר עולא). * לדעת רב יהודה: עדות המכחשת זו את זו בבדיקות - כשרה בדיני ממונות (ונחלקו רבא ונהרדעי באיזו הכחשה מדובר).
דף לא עמוד א * עד אחד אומר "מאתים זוז הלווהו" ועד אחד אומר "מאה זוז הלווהו" - לדעת רבי שמעון בן אלעזר: בית שמאי סוברים שאין כאן עדות כלל, ובית הלל סוברים שמחייבים את הנתבע מאה זוז. * בדין הראשון במשנה הלכה כרשב"ג, ובדין השני במשנה ("ראיה אחרונה") אין הלכה כרשב"ג. * לדעת רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן: כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה. * יתום שתבעו אותו בעלי חוב של אביו - אף אם אמר אין לי עדים, אין זו הוכחה שהעדים שהביא לאחר מכאן (שהעידו שהחוב נפרע על ידי אביו) הם שקרנים. * אשה שיצא שטר חוב מתחת ידה (שהפקידו המלוה והלוה אצלה את השטר) ואמרה שהשטר פרוע - יש שתי לישנות מה פסק רב נחמן. דף לא עמוד ב * למסקנת הגמרא: רבי יוחנן פסק כחכמים, שלעולם מביא בעל הדין ראיה וסותר את דינו עד שיסתתמו טענותיו ויאמרו לו "הבא עדים/ראיה" ואומר "אין לי עדים/ראיה", ומודים חכמים באופן בו מוכח שלא היה יודע שיש לו ראיה שמותר לו להביא ראיה זו לאחר זמן. * אמימר מכריע להלכה: שני בעלי דינים, שאחד מהם רוצה לדון במקום הוועד (ולא בעיר שלהם): אם הלוה דורש זאת - הדין הוא שכופים את הלוה ודן בעירו, אך אם המלוה דורש זאת - הדין הוא שכופים את הלוה וילך למקום הוועד.
דף לב עמוד א * המשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, מבארת הבדלים רבים בין דיני ממונות לבין דיני נפשות. * במשנה נאמר ש"אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה" - והגמרא מקשה על כך מברייתא (וממשנה בשביעית) שמוכח שאין צריך דרישה וחקירה בדיני ממונות. * הגמרא מביאה שלושה תירוצים (שניים מהם בעמוד הבא) לקושיה זו. דף לב עמוד ב * הגמרא מביאה שני תירוצים ליישב את הסתירה שבפסוק אחד נאמר "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" ובפסוק אחר נאמר "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף". * "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" - הלך אחר בית דין יפה, אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל. * הגמרא מביאה שש דעות של אמוראים כיצד פותחים הדיינים את הדין בזכות.
דף לג עמוד א * במשנה בתחילת הפרק מבואר שבדיני ממונות מחזירים את הדין בין לזכות ובין לחובה אם הדיין טעה, והגמרא מקשה על כך ממשנה במסכת בכורות שבה מבואר שהדין אינו חוזר אף אם הדיין טעה, ומביאה שלושה תירוצים (של רב יוסף רב ששת ורב חסדא) לקושיה זו. * דיין שטעה בדבר משנה - הדין חוזר ומתבטל, טעה בשיקול הדעת - אינו חוזר (ואם היה הדיין מומחה לרבים פטור מלשלם). דף לג עמוד ב * היוצא מבית דין חייב ואמר אדם אחד יש לי ללמד עליו זכות - מחזירים אותו (אך במסית לא מחזירים). * היוצא מבית דין זכאי ואמר אדם אחד יש לי ללמד עליו חובה - בדיני ממונות: מחזירים אותו; בדיני נפשות, בחייבי גלויות ובחייבי מלקות: אין מחזירים אותו (אך במסית כן מחזירים). * הדין האמור במשנה, שבדיני נפשות אם טעו הדיינים לזכות אין מחזירים את הדין לחובתו של הנידון, מדובר כשטעה הדיין בדבר שאין הצדוקים מודים בו (היינו: דבר שלא כתוב בתורה במפורש). * "דיני נפשות הכל מלמדין זכות" - ואפילו אחד מן התלמידים היושבים לפני הדיינים (לדעת רב פפא). (ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה גם העדים שהעידו עליו יכולים ללמד עליו ראיות של זכות).
דף לד עמוד א * הגמרא מבררת את טעם המחלוקת של חכמים ורבי יוסי ברבי יהודה שנחלקו אם העדים שהעידו עליו יכולים ללמד עליו ראיות של זכות. * לדעת רב: הדין האמור במשנה, שדיין המלמד זכות בדיני נפשות אינו רשאי לשוב וללמד חובה, אמור רק בשעת המשא ומתן שבין הדיינים, אך בשעת גמר דין גם דיין שלימד בתחילה זכות רשאי לחזור וללמד חובה. * הגמרא מקשה ארבע קושיות על דעת רב, ומתרצת. * "אַחַת דִּבֶּר אֱ-לֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵא-לֹהִים" - מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות. דף לד עמוד ב * המשנה (בתחילת הפרק), הסוברת שדיני ממונות ניתן לסיימם בלילה, היא שלא כדעת רבי מאיר. (והגמרא מבארת את טעמיהם). * רבי יוחנן סובר שסומא כשר לדון דיני ממונות (כדין הנובע מהמשנה בתחילת הפרק ולא כדעת רבי מאיר שבמשנה במסכת נדה). * רבי מאיר סובר שמותר לדון ביום המעונן למרות שאינו כשר לראיית נגעים (וזאת למרות שרבי מאיר מקיש 'ריבים' ל'נגעים').
דף לה עמוד א * רבי חנינא ורבא נחלקו מה המקור לכך שדיני נפשות גומרים ביום שלאחריו לחובה (ולא בו ביום). * כל תענית שמלינין בה את הצדקה (ולא מחלקים את הצדקה ביום התענית) - כאילו שופך דמים (ודוקא במקום בו רגילים לחלק לצדקה אוכל מוכן לאכילה). * הגמרא מבארת מדוע אין דנים דיני נפשות בערב שבת ויום טוב. דף לה עמוד ב * ריש לקיש מנסה ללמוד בקל וחומר שקבורת מת מצוה תדחה שבת, ורבי יוחנן דוחה זאת. * מיתת בית דין אינה דוחה את השבת. (ובגמרא מובא המקור לכך). * אביי מנסה ללמוד שאין מיתת בית דין דוחה עבודה של קורבן ציבור (אלא רק של יחיד), ורבא (בעמוד הבא) דוחה את דבריו.
דף לו עמוד א * בבית הדין של רבי, התחילו את כל המניינים (גם דיני ממונות) מן הצד (משום ענוותנותו של רבי). * מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, מימות רבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד. * האמוראים נחלקו מה המקור לכך שדיני נפשות מתחילים מן הצד. * יכול הרב בעודו עוסק בדיני נפשות ללמד לתלמידו צדדי זכות וחובה, ולאחר מכן שניהם נמנים כשתי דעות לפסק הדין, וזה רק במקרה שהתלמיד לא זקוק לטעמים ולסברות מרבו. דף לו עמוד ב * עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות, וכולם אין נוהגים בשור הנסקל (אלא דינו בדברים אלו כמו דיני ממונות) חוץ מהדין שצריך בית דין של עשרים ושלושה (שבזה שור הנסקל שווה למיתת אדם). * אין מושיבים בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים, רבי יהודה מוסיף אף אכזרי. (אך במסית כן מושיבים אנשים אלו בדין). * ממזר וגר כשרים לדון דיני ממונות. * בית דין צריכים להיות נקיים מכל פגם בייחוס.
