דף לח עמוד א
* אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל, ואלו הן: ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל.
* יין ניתן בשבעים אותיות וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין יצא סוד.
* בברייתא מובאות 4 סיבות מדוע אדם יחידי נברא (סיבה אחת: שלא יהו הצדיקים אומרים אנו בני צדיק ורשעים אומרים אנו בני רשע).
* ב-3 דברים אדם משתנה מחבירו: בקול במראה ובדעת.
* בברייתא מובאות 4 סיבות מדוע אדם נברא בערב שבת (סיבה אחת: שאם תזוח דעתו עליו אומר לו יתוש קדמך במעשה בראשית).
*היה ר' מאיר אומר: אדם הראשון מכל העולם כולו הוצבר עפרו.

דף לח עמוד ב
* אדם הראשון - גופו מבבל וראשו מארץ ישראל ואבריו משאר ארצות עגבותיו מאקרא דאגמא.
* אדם הראשון - שעה ראשונה הוצבר עפרו שניה נעשה גולם שלישית נמתחו אבריו רביעית נזרקה בו נשמה חמישית עמד על רגליו ששית קרא שמות שביעית נזדווגה לו חוה שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן עשירית סרח אחת עשרה נידון שתים עשרה נטרד והלך לו.
* אדם הראשון - מסוף העולם ועד סופו היה, כיון שסרח הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומיעטו.
* אדם הראשון - בלשון ארמי ספר.
* אדם הראשון - מין היה / מושך בערלתו היה / כופר בעיקר היה.
* דע מה שתשיב לאפיקורוס - דוקא באפיקורוס עובד כוכבים, אבל אפיקורוס ישראל לא (כי יכפור יותר).
* אין הקב"ה עושה דבר אא''כ נמלך בפמליא של מעלה (ולכן פסוקים רבים נאמרו בלשון רבים, לדוגמא: "נעשה אדם בצלמנו").
* אמר לו ר' אלעזר בן עזריא: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלך אצל נגעים ואהלות.

דף לט עמוד א
* הגמרא בתחילת העמוד מביאה 4 ויכוחים של כופר עם רבן גמליאל.
* הגמרא בהמשך העמוד מביאה ויכוח של מכשף עם אמימר, ויכוח של קיסר עם רבי תנחום, ויכוח נוסף של כופר עם רבן גמליאל, 2 ויכוחים של מין עם רבי אבהו, ויכוח של מין עם רבי אבינא.
* אמר הקב"ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא.

דף לט עמוד ב
* אין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים.
* מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני.
* גדול שנאמר בעובדיהו יותר ממה שנאמר באברהם.
* מפני מה זכה עובדיהו לנביאות (שהרי גר היה)? מפני שהחביא מאה נביאים במערה.
* הטעם שדוקא עובדיה נתנבא לאדום - רבי יצחק: אמר הקב"ה יבא עובדיהו הדר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם וינבא על עשו הרשע שדר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם, משום רבי מאיר: עובדיה גר אדומי היה.

דף מ עמוד א
* פרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני חקירת ובדיקת העדים ובדיני הכרעת הדין.
* מה בין חקירות לבדיקות? חקירות - אחד אומר איני יודע עדותן בטילה, בדיקות - אחד אומר איני יודע ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת.
* אחד חקירות ואחד בדיקות - בזמן שמכחישין זה את זה, עדותן בטילה.
* בשעת משא ומתן - המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות - אינו יכול לחזור וללמד חובה.

דף מ עמוד ב
* הסוגיה בתחילת העמוד מבררת את המקור לכך שלפי חכמים צריך לחקור את העדים ב-7 חקירות.
* בברייתא מובאת דעת שהיו חוקרים את העדים ב-8 חקירות.
* רבי יוסי (במשנה) סובר שמספיק 3 חקירות, ובברייתא מבוארת סברתו וסברת חכמים החולקים עליו.

דף מא עמוד א
* הגמרא מביאה 4 מקורות לכך שהתראה היא מן התורה (ומסבירה מדוע צריך את כל המקורות הללו).
* עדי נערה המאורסה (או אשה נשואה) שהעידו שזינתה והוזמו - אין נהרגין (אם לא אמרו שהתרו בה, ומדובר באשה חבירה שלא צריכה התראה).
* לדעת רבן יוחנן בן זכאי דין בדיקות כדין חקירות (וגם בבדיקות כל סתירה מבטלת את העדות).
* כל שנותיו של רבן יוחנן בן זכאי 120 שנה: 40 שנה עסק בפרקמטיא, 40 שנה למד, 40 שנה לימד.
* 40 שנה קודם חורבן הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות, ולא דנו דיני נפשות.

דף מא עמוד ב
* בחקירות: אמר אחד איני יודע עדותן בטילה - בגלל שזו עדות שאי אתה יכול להזימה, בבדיקות: אמר אחד מהן איני יודע עדותן קיימת - בגלל שזו עדות שאתה יכול להזימה.
* כל עוד לא עבר רובו של החודש, אפשר לומר שלא נודע לאדם עיבורו של החודש הקודם.
* ניתן לברך ברכת הלבנה עד שתתמלא פגימתה (רב יהודה: עד שבעה, נהרדעי: עד ששה עשר).

דף מב עמוד א
* כל המברך על החודש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה.
* אילמלא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חודש וחודש - דיים (ולכן לדעת אביי יש לומר זאת בעמידה).
* רב יהודה מביא את הנוסח של ברכת הלבנה.
* "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה" - במי אתה מוצא מלחמתה של תורה? במי שיש בידו חבילות של משנה.
* העוסקים ברזו של עולם (דיינים העוסקים בדיני נפשות) - אל ישתכרו.
* לדעת רבי יוסי (בניגוד למשנתנו) - אין מוסיפים על בית דין של 23 במקרה בו אין הכרעה.

דף מב עמוד ב
* פרק שישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדינים שלאחר הכרעת הדין, ובדיני סקילה.
* בית הסקילה היה נמצא חוץ ל-3 מחנות, ואם בית דין יצאו והיו חוץ ל-3 מחנות אז בית הסקילה היה חוץ לבית דין ולא קרוב לבית דין.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שבית הסקילה היה חוץ ל-3 מחנות.

דף מג עמוד א
* היוצא ליהרג - משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין, כדי שתטרף דעתו.
* היוצא ליהרג ואמר בדרך שיש לו ללמד על עצמו זכות: בפעם הראשונה והשניה שאומר זאת - בין שיש ממש בדבריו בין שאין ממש בדבריו מחזירין אותו, מכאן ואילך - אם יש ממש בדבריו מחזירין אותו, אין ממש בדבריו אין מחזירין אותו (כך מובא בברייתא, וכך גם כוונת המשנה בתחילת הפרק).
* בסוף עמוד זה, מובא קטע ארוך, שצונזר בחלק מכתבי היד ודפוסי הגמרא, אודות הריגתו של אותו האיש (יש"ו הנוצרי) ו-5 תלמידיו.

דף מג עמוד ב
* כל הזובח את יצרו ומתודה עליו - מעלה עליו הכתוב כאילו כיבדו להקב"ה בעולם הזה ובעולם הבא.
* בזמן שבית המקדש קיים - אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה - מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולן ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת.
* כל המומתין מתודין, שכל המתודה יש לו חלק לעוה"ב.
* המשנה, הברייתא והגמרא מספרים על וידויו של עכן ועל מעשיו.
* לדעת רבי יהודה: לא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן, לדעת רבי נחמיה: לא ענש אף על עונשין שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן.

דף מד עמוד א
* אע"פ שחטא - ישראל הוא.
* עכן - עבר על חמשה חומשי תורה / מושך בערלתו היה / בעל נערה המאורסה / דינו כנערה המאורסה (בסקילה).
* "ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש" - לדעת רבי יהודה: 36 ממש, לדעת ר' נחמיה: זה יאיר בן מנשה ששקול כנגד רובה של סנהדרין.
* אסור לו לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה, מחשש שמא שד הוא (אא"כ הוא מוציא שם שמים מפיו).

דף מד עמוד ב
* גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין.
* לעולם יקדים אדם תפלה לצרה.
* המאמץ עצמו בתפלה מלמטה אין לו צרים מלמעלה.
* לעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל מאמצין את כחו ואל יהו לו צרים מלמעלה.
* זמרי/עכן - נחלקו רב ושמואל: אחד מהם סובר שעכן שמו ולמה נקרא שמו זמרי שעשה מעשה זמרי, ואחד מהם סובר שזמרי שמו ולמה נקרא שמו עכן שעיכן (גלגל עליהם) עונותיהן של ישראל.

דף מה עמוד א
* רבי יהודה וחכמים נחלקו אם האשה נסקלת ערומה (עם כיסוי מועט) או שאינה נסקלת ערומה כלל, והגמרא מבררת את טעמיהם.
* אין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות (ולכן רבי יהודה לא חושש מכך שיראו את האשה שהיא נסקלת כשהיא ערומה).
* רב נחמן לומד מהפסוק "ואהבת לרעך כמוך" שיש לברור מיתה יפה לאדם המחוייב מיתת בית דין.
* בית הסקילה היה גבוה 2 קומות - לא פחות מכך, כדי שימות במהירות, ולא יותר מכך, כדי שלא יתנוול.

דף מה עמוד ב
* אחת אבן שנסקל בה ואחת עץ שנתלה עליו ואחד סייף שנהרג בו ואחד סודר שנחנק בו כולן נקברין עמו - בתוך 4 אמות הסמוכות לקברו אך לא בקברו ממש.
* לדעת שמואל: אם נקטעה יד העדים - פטור הנידון ממיתה (כי לא מתקיים הפסוק "יד העדים תהיה בו בראשונה").
* דינו של שמואל שנוי במחלוקת תנאים שנחלקו האם כאשר אי אפשר לקיים את הפסוק כלשונו אין לקיימו כלל.
* לדעת רבי אליעזר כל הנסקלין נתלין, ולדעת חכמים אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה - והגמרא מבארת ששורש המחלוקת שלהם הוא אם דורשים ריבוי ומיעוט או כלל ופרט.

דף מו עמוד א
* לדעת רבי אליעזר: בן סורר ומורה נתלה לאחר שנסקל.
* אין דנים שני אנשים למיתה ביום אחד, אא"כ מדובר על אותה מיתה ואותה עבירה.
* ר"א בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה.
* חכמים ורבי יוסי נחלקו במשנה אם נועצים בארץ את הקורה שתולים עליה את הנסקל או רק מניחים אותה על הקרקע והיא נשענת על הכותל - ובעמוד ב מביאה הגמרא ברייתא המפרשת במה נחלקו.

דף מו עמוד ב
* המלין את מתו עובר בלא תעשה.
* "כי קבר תקברנו" - מכאן רמז לקבורה מן התורה.
* הגמרא מסתפקת אם טעם החיוב בקבורה הוא כדי שהמת לא יתבזה (שיראוהו מת ונרקב ונבקע) או כדי שתהיה לו כפרה (שמורידין ומשפילין אותו בתחתיות).
* הגמרא מסתפקת אם טעם חיוב ההספד על המת הוא משום כבוד קרובי המת החיים או שזה משום כבוד המת (והמסקנה בעמוד הבא שזה משום כבוד המת).

דף מז עמוד א
* לאחר 9 נסיונות הוכחה (4 בעמוד הקודם ו-5 בעמוד זה) הגמרא מסיקה שטעם חיוב ההספד על המת הוא משום כבוד המת.
* אין קוברים רשע אצל צדיק, וכן אין קוברים רשע חמור אצל רשע קל.
* צרעת שקולה כמת.
* אכל חלב בשוגג והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו - הואיל ונדחה הקרבן מהקרבה בשעה שהיה מומר ידחה וצריך להביא קרבן אחר.
* אכל חלב בשוגג והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה - הואיל ונדחה הקרבן בשעה שהיה שוטה ידחה וצריך להביא קרבן אחר.

דף מז עמוד ב
* שמואל סבר שעפר הקבר (המחובר לקרקע) לא נאסר בהנאה, ולכן לא מחה באנשים שלקחו עפר מהקבר של רב כדי לרפא קדחת בת יומה.
* הגמרא מקשה מ-3 ברייתות על שמואל ומתרצת.
* מת מצוה קנה מקומו.
* אביי ורבא נחלקו אם דבר שהוזמן לצורך המת נאסר בהנאה משעת ההזמנה או רק מהרגע שישתמשו בו.

דף מח עמוד א
* אביי ורבא נחלקו (בעמוד הקודם) אם "הזמנה מילתא היא" או "הזמנה לאו מילתא היא" - והגמרא לאורך עמוד זה ותחילת עמוד הבא מביאה 4 קושיות על רבא ו-4 קושיות על אביי, ומתרצת.
* החוצב קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר (ולדעת רבן שמעון בן גמליאל אף החוצב אבנים לאביו והלך וקברו במקום אחר) - הרי זה לא יקבר בו עולמית (והדבר אסור אף לרבא הסובר ש"הזמנה לאו מילתא היא", והטעם הוא משום כבוד אביו).
* רבן שמעון בן גמליאל סובר ש"אין לנפלים תפיסת הקבר".
* מותר המתים - למתים, מותר המת - ליורשיו, ר"מ אומר לא יגע בהן עד שיבא אליהו, ר' נתן אומר יעשנו דימוס על קברו או זילוף לפני מטתו.

דף מח עמוד ב
* מחלוקת אביי ורבא אם "הזמנה מילתא היא" או "הזמנה לאו מילתא היא" היא גם מחלוקת תנאים.
* הגמרא מכריעה להלכה כדעת רבא ש"הזמנה לאו מילתא היא".
* הרוגי מלכות - נכסיהן למלך, הרוגי ב"ד - נכסיהן ליורשין, ר' יהודה אומר: אף הרוגי מלכות נכסיהן ליורשין.
* כל קללות שקילל דוד את יואב - נתקיימו בזרעו של דוד (מפני שקיבלן שלמה עליו).

דף מט עמוד א
* מוטב שתקולל על ידי אחרים ולא תקלל אחרים (לפי שסוף קללת חנם לשוב אל המקלל).
* הגמרא מבארת איך דנו והרגו את יואב, ואיך יואב הרג את אבנר.
* אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה.
* "ויקבר בביתו במדבר" - מה מדבר מופקר לכל אף ביתו של יואב מופקר לכל, דבר אחר: מה מדבר מנוקה מגזל ועריות אף ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות.

דף מט עמוד ב
* המשנה הראשונה בפרק שביעי (המתחיל בעמוד זה) מפרטת את 4 מיתות בית דין לפי סדר חומרתן, ונחלקו בזה ת"ק ורבי שמעון.
* כל מקום ששנו חכמים דרך מניין (וסידרו דבר אחר דבר) - אין מוקדם ומאוחר (כמו במשנה העוסקת במצות חליצה, וכמו המשנה העוסקת בבגדי כהונה).
* הבגד הראשון שכהן לובש הוא מכנסיים.