דף מ עמוד א * פרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני חקירת ובדיקת העדים ובדיני הכרעת הדין. * חקירות - אחד אומר איני יודע עדותן בטילה, בדיקות - אחד אומר איני יודע ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת. * אחד חקירות ואחד בדיקות - בזמן שמכחישים זה את זה, עדותן בטילה. * בשעת משא ומתן - המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות - אינו יכול לחזור וללמד חובה. דף מ עמוד ב * הגמרא בתחילת העמוד מבררת את המקור לכך שלפי חכמים צריך לחקור את העדים בשבע חקירות. * בברייתא מובאת דעה שהיו חוקרים את העדים בשמונה חקירות. * רבי יוסי (במשנה) סובר שמספיק שלוש חקירות, ובברייתא מבוארת סברתו וסברת חכמים החולקים עליו.
דף מב עמוד א * כל המברך על החודש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה. * אילמלא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים כל חודש וחודש - דיים (ולכן לדעת אביי יש לברך את החודש בעמידה). * הגמרא מביאה בשם רב יהודה את הנוסח של ברכת הלבנה. * "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה" - במי אתה מוצא מלחמתה של תורה? במי שיש בידו חבילות של משנה. * העוסקים ברזו של עולם (=דיינים העוסקים בדיני נפשות) - אל ישתכרו. * לדעת רבי יוסי (בניגוד למשנה שבדף מ ע"א) - אין מוסיפים על בית דין של עשרים ושלושה במקרה בו אין הכרעה. * נחלקו האמוראים בביאור המילים "נזדקן הדין" שבברייתא. * אינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים. דף מב עמוד ב * פרק שישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדינים שלאחר הכרעת הדין ובדיני סקילה. * בית הסקילה היה נמצא חוץ לשלוש מחנות, ואם בית דין יצאו והיו חוץ לשלוש מחנות אז בית הסקילה היה חוץ לבית דין. * הגמרא מבררת את המקור לכך שבית הסקילה היה חוץ לשלוש מחנות.
דף מג עמוד א * אם הנסקל מת אחרי שרגמו אותו באבן אחת בלבד - אין צורך לרגום אותו בעוד אבנים. * אבן שנסקל בה ועץ שנתלה בו וסייף שנהרג בו וסודר שנחנק בו - כולן משל צבור. * היוצא ליהרג - משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין, כדי שתטרף דעתו. (נשים יקרות שבירושלים היו מתנדבות ומביאות את זה). * היוצא ליהרג ואמר בדרך שיש לו ללמד על עצמו זכות: בפעם הראשונה והשניה שאומר זאת - מחזירים אותו (גם אם אין ממש בדבריו), מכאן ואילך - מחזירים אותו רק אם יש ממש בדבריו (כך מובא בברייתא, וכך גם כוונת המשנה בתחילת הפרק). * בסוף עמוד זה, מובא קטע ארוך, שצונזר בחלק מכתבי היד ודפוסי הגמרא, אודות הריגתו של אותו האיש (יש"ו הנוצרי) וחמשת תלמידיו. דף מג עמוד ב * כל הזובח את יצרו ומתודה עליו - מעלה עליו הכתוב כאילו כיבדו להקב"ה בעולם הזה ובעולם הבא. * בזמן שבית המקדש קיים - אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה - מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות כולם ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת. * כל המומתים מתוודים, שכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא. * המשנה, הברייתא והגמרא מספרים על וידויו של עכן ועל מעשיו. * לדעת רבי יהודה: לא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן, לדעת רבי נחמיה: לא ענש אף על עונשים שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן.
דף מד עמוד א * הגמרא ממשיכה בעמוד זה לדרוש עניינים שונים בפרשיית עכן. * אף על פי שחטא - ישראל הוא. * עכן - עבר על חמשה חומשי תורה / מושך בעורלתו היה / בעל נערה המאורסה / דינו כנערה המאורסה (בסקילה). * "וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ" - לדעת רבי יהודה: שלושים וששה ממש, לדעת רבי נחמיה: זה יאיר בן מנשה ששקול כנגד רובה של סנהדרין. * אסור לו לאדם שיתן שלום לחברו בלילה, מחשש שמא שד הוא (אלא אם כן הוא מוציא שם שמים מפיו). דף מד עמוד ב * גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין. * לעולם יקדים אדם תפילה לצרה. * המאמץ עצמו בתפילה מלמטה אין לו צרים מלמעלה. * לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצים את כוחו ואל יהיו לו צרים מלמעלה. * זמרי/עכן - נחלקו רב ושמואל: אחד מהם סובר שעכן שמו ולמה נקרא שמו זמרי שעשה מעשה זמרי, ואחד מהם סובר שזמרי שמו ולמה נקרא שמו עכן שעיכן (גלגל עליהם) עוונותיהם של ישראל.
דף מה עמוד א * רבי יהודה וחכמים נחלקו אם האשה נסקלת ערומה (עם כיסוי מועט) או שאינה נסקלת ערומה כלל, והגמרא מבררת את טעמיהם. * אין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות (ולכן רבי יהודה לא חושש שיבואו להתגרות בנשים אחרות בגלל שיראו את האשה שהיא נסקלת כשהיא ערומה). * רב נחמן לומד מהפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" שיש לברור מיתה יפה לאדם המחויב מיתת בית דין. * בית הסקילה היה גבוה שתי קומות - לא פחות מכך, כדי שימות במהירות, ולא יותר מכך, כדי שלא יתנוול. דף מה עמוד ב * אבן שנסקל בה, עץ שנתלה עליו, סייף שנהרג בו, סודר שנחנק בו - כולם נקברים עמו, בתוך ארבע אמות הסמוכות לקברו אך לא בקברו ממש. * לדעת שמואל: אם נקטעה יד העדים - פטור הנידון ממיתה (כי לא מתקיים הפסוק "יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה"). * דינו של שמואל שנוי במחלוקת תנאים שנחלקו האם כאשר אי אפשר לקיים את הפסוק כלשונו אין לקיימו כלל. * לדעת רבי אליעזר כל הנסקלים נתלים, ולדעת חכמים אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה - והגמרא מבארת ששורש המחלוקת שלהם הוא אם דורשים ריבוי ומיעוט או כלל ופרט.
דף מו עמוד א * רבי אליעזר וחכמים נחלקו (במשנה בעמוד הקודם) אם גם האשה נתלית או לא, והגמרא מבררת את טעמיהם. * לדעת רבי אליעזר: בן סורר ומורה נתלה לאחר שנסקל. * אין דנים שני אנשים למיתה ביום אחד, אלא אם כן מדובר על אותה מיתה ואותה עבירה. * רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה. * חכמים ורבי יוסי נחלקו במשנה אם נועצים בארץ את הקורה שתולים עליה את הנסקל או רק מניחים אותה על הקרקע והיא נשענת על הכותל - ובעמוד ב מביאה הגמרא ברייתא המפרשת את המקור לדעתם. דף מו עמוד ב * המלין את מתו עובר בלא תעשה. * "כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ" - לפי הלישנא הראשונה: זהו המקור לכך שהמלין את מתו עובר בלא תעשה, לפי הלישנא השניה: מכאן רמז לקבורה מן התורה. * הגמרא מסתפקת אם טעם החיוב בקבורה הוא כדי שהמת לא יתבזה (שיראוהו מת ונרקב ונבקע) או כדי שתהיה לו כפרה (שמורידים ומשפילים אותו בתחתיות). * הגמרא מסתפקת אם טעם חיוב ההספד על המת הוא משום כבוד קרובי המת החיים או שזה משום כבוד המת (ומסקנת הגמרא בעמוד הבא שזה משום כבוד המת).
דף מז עמוד א * לאחר תשעה נסיונות הוכחה (ארבעה בעמוד הקודם וחמישה בעמוד זה) הגמרא מסיקה שטעם חיוב ההספד על המת הוא משום כבוד המת. * אין קוברים רשע אצל צדיק, ואין קוברים רשע חמור אצל רשע קל. * צרעת שקולה כמת. * אכל חלב בשוגג והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו - הואיל ונדחה הקרבן מהקרבה בשעה שהיה מומר ידחה וצריך להביא קרבן אחר. * אכל חלב בשוגג והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה - הואיל ונדחה הקרבן בשעה שהיה שוטה ידחה וצריך להביא קרבן אחר. דף מז עמוד ב * הרוגי מלכות - המיתה מכפרת עליהם. * שמואל סבר שעפר הקבר (המחובר לקרקע) לא נאסר בהנאה, ולכן לא מחה באנשים שלקחו עפר מהקבר של רב כדי לרפא קדחת בת יומה. * הגמרא מקשה משלוש ברייתות על שמואל, ומתרצת. * מת מצוה קונה מקומו. * אביי ורבא חולקים אם דבר שהוזמן לצורך המת נאסר בהנאה משעת ההזמנה או רק מהרגע שישתמשו בו. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
דף מח עמוד א * אביי ורבא נחלקו (בעמוד הקודם) אם "הזמנה מילתא היא" או "הזמנה לאו מילתא היא" - והגמרא לאורך עמוד זה ותחילת העמוד הבא מביאה ארבע קושיות על רבא וארבע קושיות על אביי, ומתרצת. * החוצב קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר (ולדעת רבן שמעון בן גמליאל אף החוצב אבנים לאביו והלך וקברו במקום אחר) - הרי זה לא יקבר בו עולמית (והדבר אסור אף לרבא הסובר ש"הזמנה לאו מילתא היא", והטעם הוא משום כבוד אביו). * רבן שמעון בן גמליאל סובר ש"אין לנפלים תפיסת הקבר". * לדעת ת"ק: מותר המתים - למתים, מותר המת - ליורשיו, לדעת רבי מאיר: לא יגע בהן עד שיבא אליהו, לדעת רבי נתן: יעשנו דימוס על קברו או זילוף לפני מיטתו. דף מח עמוד ב * מחלוקת אביי ורבא אם "הזמנה מילתא היא" או "הזמנה לאו מילתא היא" היא גם מחלוקת תנאים. * הגמרא מכריעה להלכה כדעת רבא ש"הזמנה לאו מילתא היא". * לדעת ת"ק: הרוגי מלכות - נכסיהם למלך, הרוגי בית דין - נכסיהם ליורשים, ולדעת רבי יהודה: אף הרוגי מלכות נכסיהם ליורשים. * כל קללות שקילל דוד את יואב ("זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם") - נתקיימו בזרעו של דוד (מפני שקיבלם שלמה עליו).
דף מט עמוד א * מוטב שתקולל על ידי אחרים ולא תקלל אחרים (לפי שסוף קללת חנם לשוב אל המקלל). * הגמרא מבארת איך דנו את יואב, ואיך יואב הרג את אבנר. * לדעת רבי אבא בר כהנא: אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה. * "וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר" - (1) מה מדבר מופקר לכל אף ביתו של יואב מופקר לכל, (2) מה מדבר מנוקה מגזל ועריות אף ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות. דף מט עמוד ב * המשנה הראשונה בפרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, מפרטת את ארבע מיתות בית דין לפי סדר חומרתן, ונחלקו בזה ת"ק ורבי שמעון. * כל מקום ששנו חכמים דרך מניין (וסידרו דבר אחר דבר) - אין מוקדם ומאוחר (כמו במשנה העוסקת במצות חליצה, וכמו המשנה העוסקת בבגדי כהונה). * הבגד הראשון שכהן לובש הוא מכנסיים.
דף נ עמוד א * הגמרא מבארת מהיכן למדו חכמים שסדר חומרת המיתות הוא (מהחמור לקל): סקילה, שריפה, הרג, חנק. * מגדף ועובד עבודת כוכבים, מדיחי עיר הנידחת - בסקילה, אנשי עיר הנידחת - בסיף, מכה אביו ואימו - בחנק, בת כהן שזינתה - בשריפה. * העוון של המדיח (המסית את העם לעבור מאחרי ה') חמור יותר מהעוון של הנידח. * הגמרא מבארת (בסוף עמוד זה ובתחילת העמוד הבא) מהיכן למד רבי שמעון שסדר חומרת המיתות הוא (מהחמור לקל): שריפה, סקילה, חנק, הרג. דף נ עמוד ב * לדעת רבי יוחנן: נערה המאורסה בת כהן שזינתה, וכן נערה המאורסה בת ישראל שזינתה מאביה - לדעת חכמים: בסקילה, לדעת רבי שמעון: בשריפה. * מי שנתחייב שתי מיתות בית דין - נידון בחמורה. * דין זוממי נשואה בת כהן כדין זוממי נשואה בת ישראל (בחנק). * דין זוממי ארוסה בת כהן כדין זוממי ארוסה בת ישראל (בסקילה). * הגמרא מביאה ברייתא הדורשת את הפסוק האמור גבי בת כהן המזנה, ומבארת את הדינים הנלמדים ממנו.
דף נא עמוד א * הברייתא בתחילת העמוד סוברת שבת כהן הנשואה לאחד מן הפסולים בקדושתה קיימת ונידונת בשריפה אם זינתה, וחולקת על רבי מאיר הסובר שמיתתה בחנק. * בת כהן שזינתה - לדעת חכמים: נשואה בשריפה ולא ארוסה, לדעת רבי שמעון: שתיהן בשריפה, לדעת רבי ישמעאל: ארוסה בשריפה ולא נשואה. * בברייתא בתחילת העמוד נאמר ש"רבי אליעזר אומר את אביה בשריפה ואת חמיה בסקילה" - הגמרא מתקשה בביאור דבריו, ומביאה (בסוף עמוד זה ובתחילת העמוד הבא) ארבע דעות אמוראים כיצד לפרש את דבריו. דף נא עמוד ב * אביי טוען שיש לעסוק בדיני "שחיטת קדשים" משום "דרוש וקבל שכר", ואין לטעון ולומר שזה "הלכתא למשיחא". * הגמרא מביאה את המקור לדעת רבי ישמעאל, הסובר שרק ארוסה בת כהן דינה בשריפה ולא נשואה, ואת המקור לדעת רבי עקיבא, הסובר שאחת ארוסה ואחת נשואה בשריפה. * אמר לו רבי ישמעאל לרבי עקיבא: וכי מפני שאתה דורש "בת" "ובת" נוציא זו (בת כהן נשואה) לשריפה? - ומתרצת ומבארת הגמרא שרבי עקיבא הסתמך גם על גזירה שוה, ואח"כ מבארת מה דרש רבי ישמעאל מ"בת" "ובת".
