דף מו עמוד א
* לדעת רבי אליעזר: בן סורר ומורה נתלה לאחר שנסקל.
* אין דנים שני אנשים למיתה ביום אחד, אא"כ מדובר על אותה מיתה ואותה עבירה.
* ר"א בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה.
* חכמים ורבי יוסי נחלקו במשנה אם נועצים בארץ את הקורה שתולים עליה את הנסקל או רק מניחים אותה על הקרקע והיא נשענת על הכותל - ובעמוד ב מביאה הגמרא ברייתא המפרשת במה נחלקו.

דף מו עמוד ב
* המלין את מתו עובר בלא תעשה.
* "כי קבר תקברנו" - מכאן רמז לקבורה מן התורה.
* הגמרא מסתפקת אם טעם החיוב בקבורה הוא כדי שהמת לא יתבזה (שיראוהו מת ונרקב ונבקע) או כדי שתהיה לו כפרה (שמורידין ומשפילין אותו בתחתיות).
* הגמרא מסתפקת אם טעם חיוב ההספד על המת הוא משום כבוד קרובי המת החיים או שזה משום כבוד המת (והמסקנה בעמוד הבא שזה משום כבוד המת).

דף מז עמוד א
* לאחר 9 נסיונות הוכחה (4 בעמוד הקודם ו-5 בעמוד זה) הגמרא מסיקה שטעם חיוב ההספד על המת הוא משום כבוד המת.
* אין קוברים רשע אצל צדיק, וכן אין קוברים רשע חמור אצל רשע קל.
* צרעת שקולה כמת.
* אכל חלב בשוגג והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו - הואיל ונדחה הקרבן מהקרבה בשעה שהיה מומר ידחה וצריך להביא קרבן אחר.
* אכל חלב בשוגג והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה - הואיל ונדחה הקרבן בשעה שהיה שוטה ידחה וצריך להביא קרבן אחר.

דף מז עמוד ב
* שמואל סבר שעפר הקבר (המחובר לקרקע) לא נאסר בהנאה, ולכן לא מחה באנשים שלקחו עפר מהקבר של רב כדי לרפא קדחת בת יומה.
* הגמרא מקשה מ-3 ברייתות על שמואל ומתרצת.
* מת מצוה קנה מקומו.
* אביי ורבא נחלקו אם דבר שהוזמן לצורך המת נאסר בהנאה משעת ההזמנה או רק מהרגע שישתמשו בו.

דף מח עמוד א
* אביי ורבא נחלקו (בעמוד הקודם) אם "הזמנה מילתא היא" או "הזמנה לאו מילתא היא" - והגמרא לאורך עמוד זה ותחילת עמוד הבא מביאה 4 קושיות על רבא ו-4 קושיות על אביי, ומתרצת.
* החוצב קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר (ולדעת רבן שמעון בן גמליאל אף החוצב אבנים לאביו והלך וקברו במקום אחר) - הרי זה לא יקבר בו עולמית (והדבר אסור אף לרבא הסובר ש"הזמנה לאו מילתא היא", והטעם הוא משום כבוד אביו).
* רבן שמעון בן גמליאל סובר ש"אין לנפלים תפיסת הקבר".
* מותר המתים - למתים, מותר המת - ליורשיו, ר"מ אומר לא יגע בהן עד שיבא אליהו, ר' נתן אומר יעשנו דימוס על קברו או זילוף לפני מטתו.

דף מח עמוד ב
* מחלוקת אביי ורבא אם "הזמנה מילתא היא" או "הזמנה לאו מילתא היא" היא גם מחלוקת תנאים.
* הגמרא מכריעה להלכה כדעת רבא ש"הזמנה לאו מילתא היא".
* הרוגי מלכות - נכסיהן למלך, הרוגי ב"ד - נכסיהן ליורשין, ר' יהודה אומר: אף הרוגי מלכות נכסיהן ליורשין.
* כל קללות שקילל דוד את יואב - נתקיימו בזרעו של דוד (מפני שקיבלן שלמה עליו).

דף מט עמוד א
* מוטב שתקולל על ידי אחרים ולא תקלל אחרים (לפי שסוף קללת חנם לשוב אל המקלל).
* הגמרא מבארת איך דנו והרגו את יואב, ואיך יואב הרג את אבנר.
* אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה.
* "ויקבר בביתו במדבר" - מה מדבר מופקר לכל אף ביתו של יואב מופקר לכל, דבר אחר: מה מדבר מנוקה מגזל ועריות אף ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות.

דף מט עמוד ב
* המשנה הראשונה בפרק שביעי (המתחיל בעמוד זה) מפרטת את 4 מיתות בית דין לפי סדר חומרתן, ונחלקו בזה ת"ק ורבי שמעון.
* כל מקום ששנו חכמים דרך מניין (וסידרו דבר אחר דבר) - אין מוקדם ומאוחר (כמו במשנה העוסקת במצות חליצה, וכמו המשנה העוסקת בבגדי כהונה).
* הבגד הראשון שכהן לובש הוא מכנסיים.

דף נ עמוד א
* הגמרא מבארת מהיכן למדו חכמים שסדר חומרת המיתות הוא (מהחמור לקל): סקילה, שריפה, הרג, חנק.
* כח המדיח (המסית את העם לעבור מאחרי ה') חמור יותר מכח הנידח.
* הגמרא מבארת (בסוף עמוד זה ובתחילת העמוד הבא) מהיכן למד רבי שמעון שסדר חומרת המיתות הוא (מהחמור לקל): שריפה, סקילה, חנק, הרג.

דף נ עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן: נערה המאורסה בת כהן שזינתה, וכן נערה המאורסה בת ישראל שזינתה מאביה - לדעת חכמים: בסקילה, לדעת רבי שמעון: בשריפה.
* מי שנתחייב 2 מיתות בית דין - נידון בחמורה.
* דין זוממי נשואה בת כהן כדין זוממי נשואה בת ישראל (בחנק).
* דין זוממי ארוסה בת כהן כדין זוממי ארוסה בת ישראל (בסקילה).
* הגמרא מביאה ברייתא הדורשת את הפסוק האמור גבי בת כהן המזנה, ומבארת את הדינים הנלמדים ממנו.

דף נא עמוד א
* הברייתא בתחילת העמוד סוברת שבת כהן הנשואה לאחד מן הפסולין בקדושתה קיימת ונידונית בשריפה אם זינתה, וחולקת על רבי מאיר הסובר שמיתתה בחנק.
* בת כהן שזינתה - לדעת חכמים: נשואה בשריפה ולא ארוסה, לדעת רבי שמעון: שתיהן בשריפה, לדעת רבי ישמעאל: ארוסה בשריפה ולא נשואה.
* בברייתא בתחילת העמוד נאמר ש"רבי אליעזר אומר את אביה בשריפה ואת חמיה בסקילה" - הגמרא מתקשה בביאור דבריו, ומביאה (בסוף עמוד זה ובתחילת העמוד הבא) 4 דעות אמוראים כיצד לפרש את דבריו.

דף נא עמוד ב
* אביי טוען שיש לעסוק בדיני "שחיטת קדשים" משום "דרוש וקבל שכר", ואין לטעון ולומר שזה "הלכתא למשיחא".
* הגמרא מביאה את המקור לדעת רבי ישמעאל, הסובר שרק ארוסה בת כהן דינה בשריפה ולא נשואה, ואת המקור לדעת רבי עקיבא, הסובר שאחת ארוסה ואחת נשואה בשריפה.
* אמר לו רבי ישמעאל לרבי עקיבא: וכי מפני שאתה דורש "בת" "ובת" נוציא זו (בת כהן נשואה) לשריפה? - ומתרצת ומבארת הגמרא שרבי עקיבא הסתמך גם על גזירה שוה, ואח"כ מבארת מה דרש רבי ישמעאל מ"בת" "ובת".

דף נב עמוד א
* היה רבי מאיר אומר: מה ת"ל "את אביה היא מחללת"? שאם היו נוהגין בו קודש נוהגין בו חול, כבוד נוהגין בו בזיון, אומרין ארור שזו ילד ארור שזו גידל ארור שיצאה זו מחלציו.
* לדעת ת"ק ורבי יהודה מצות השריפה היא ע"י פתילה בוערת שזורקים לתוך פיו ("שריפת נשמה וגוף קיים"), ונחלקו האמוראים אם לומדים זאת בגזירה שוה מעדת קרח או משריפת בני אהרן.
* הגמרא מביאה מעשה שממנו נובע שבקשת השררה היא זו שגרמה למיתתם של נדב ואביהוא.

דף נב עמוד ב
* למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ? בתחלה דומה לקיתון של זהב, סיפר הימנו דומה לקיתון של כסף, נהנה ממנו דומה לקיתון של חרש, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה.
* רק בזמן שסנהדרין ישבו בבית המקדש בלשכת הגזית - בית דין דנים דיני נפשות.
* חכמים סוברים שדבר הכתוב בתורה אין בו משום "ובחקותיהם לא תלכו" ולכן מצות הנהרגין היא על ידי התזת הראש של הנהרג בסייף.
* לדעת רבי יאשיה: כל מקום שנאמר "מיתה" בתורה סתם אין אתה רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל עליה (ולכן הכוונה למיתת חנק שהיא הקלה מכולן לדעתו), ולדעת רבי יונתן: כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק, ודבר זה נלמד בגזירה שוה ממיתה האמורה בידי שמים.

דף נג עמוד א
* חייבי סקילה שלא נאמרה בהם בתורה סקילה במפורש, נלמדו בגזירה שוה מאוב וידעוני שדינם בסקילה באמצעות המילה "דמיהם".
* המשנה מונה 18 עבירות שעונשם סקילה.
* הבא על האם בשוגג - לדעת ת"ק במשנה: חייב 2 חטאות (משום אם ומשום אשת אב), לדעת רבי יהודה במשנה: חייב חטאת אחת (משום אם בלבד), לדעת רבי יהודה בברייתא: אם לא היתה ראויה להנשא לאביו כי היתה אסורה עליו בלאו, חייב חטאת אחת (משום אם בלבד).

דף נג עמוד ב
* רבי יהודה (שבברייתא) סובר כרבי עקיבא שקידושין לא תופסים בחייבי לאוין.
* הגמרא מבררת את טעמו של רבי יהודה שבמשנה (הסובר, שהבא על האם בשוגג, אף אם אמו היתה ראויה להנשא לאביו, אינו חייב משום אשת אביו) - ומביאה את הסברו של אביי, של רב אחא בריה דרב איקא ושל רבא.

דף נד עמוד א
* "ערות אביך לא תגלה" - לדעת רבי יהודה: הרי זו אזהרה לבא על אשת אביו, לדעת חכמים: הרי זו אזהרה לשוכב עם אביו במשכב זכור.
* לדעת רב יהודה, וכך בברייתא: ישראל הבא על אביו או על אחי אביו - חייב שתים ("ואת זכר לא תשכב", "ערות אביך/אחי אביך לא תגלה"), ונחלקו הלישנות בגמרא אם כך גם דעתו של רבי יהודה.
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדין המשנה שהבא על הזכור עונשו סקילה.

דף נד עמוד ב
* אזהרה לנשכב לזכר - לדעת רבי ישמעאל: נלמד מהפסוק "לא יהיה קדש"; לדעת רבי עקיבא: נלמד מהפסוק "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה".
* הגמרא מבררת היכן המקור לאזהרה ועונש למי ששוכב עם בהמה.
* אזהרה לנשכב לבהמה - לדעת רבי ישמעאל: לפי רבי אבהו נלמד מהפסוק "לא יהיה קדש", ולפי אביי נלמד מהפסוק "כל שוכב עם בהמה מות יומת"; לדעת רבי עקיבא: נלמד מהפסוק "ובכל בהמה לא תתן שכבתך".
* לדעת רב: גדול הבא על קטן בן 9 שנים חייב, ולדעת שמואל: גדול הבא על קטן בן 3 שנים חייב.

דף נה עמוד א
* בברייתא מובא: הבא על הבהמה בין כדרכה בין שלא כדרכה, והאשה המביאה את הבהמה עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה - חייב.
* המערה בזכור וכן המערה בבהמה - חייב (כמו גמר ביאה).
* דין המערה בעצמו (כשמשמש מת) - תלוי במחלוקת אם "משמש מת" בעריות פטור או חייב.
* לדעת רב ששת: עובד כוכבים הבא על הבהמה - סוקלים את הבהמה (אפילו שאין 'קלון' אלא רק 'תקלה').

דף נה עמוד ב
* ישראל הבא על הבהמה בשוגג (יש 'קלון' אך אין 'תקלה') - רב המנונא הסתפק אם הורגים את הבהמה.
* בגמרא מובאים 3 נסיונות לפשוט את ספקו של רב המנונא (ממשניות שונות) ולהוכיח שהבהמה נהרגת, אך כל הנסיונות הללו נדחו.
* המשנה המתחילה בסוף העמוד מבארת את דיני המגדף (שעונשו סקילה).

דף נו עמוד א
* אין המקלל חייב עד שיברך שם בשם (והמקור: "ונקב שם ה' מות יומת... בנקבו שם יומת").
* לדעת רבי מאיר: ישראל או גוי שקיללו את השם בכינוי נהרג, ולדעת חכמים: ישראל אינו נהרג, ולגבי גוי רבי יצחק סובר שלדעת חכמים אינו נהרג ורבי מיישא סובר שלדעת חכמים נהרג.
* 7 מצות נצטוו בני נח: דינין, ברכת השם, ע"ז, גילוי עריות, שפיכות דמים, גזל, אבר מן החי.

דף נו עמוד ב
* מצוות בני נח נוספים - לדעת רבי חנניה בן גמליאל: איסור שתיית דם היוצא מן החי, לדעת רבי חידקא: איסור הסירוס, לדעת רבי שמעון: איסור כישוף, לדעת רבי אלעזר: איסור הרבעת בהמה והרכבת אילן.
* הגמרא מבררת את המקור ל-7 מצוות בני נח הנ"ל.
* לדעת ת"ק בברייתא של דבי מנשה: 7 מצות נצטוו בני נח הם: ע"ז, גילוי עריות, שפיכות דמים, גזל, אבר מן החי, סירוס, כלאים - ולדעתו 10 מצות נצטוו ישראל במרה: 7 מצוות בני נח הללו והוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ואם.

דף נז עמוד א
* הגמרא מבארת את המקור לשיטת תנא דבי מנשה בענין 7 מצוות בני נח.
* לדעת רב יוסף בשם בי רב: בן נח נהרג אם עבר על גילוי עריות שפיכות דמים וברכת השם, לדעת רב ששת בשם בי רב: נהרג אף על עבודה זרה, ולדעת רב הונא ורב יהודה ותלמידי רב: נהרג על כל 7 מצוות בני נח.
* בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה - נהרג עליה.

דף נז עמוד ב
* בן נח נהרג אף בדיין אחד שדן אותו למיתה, ואף בעד אחד שהעיד עליו, ואף שלא בהתראה, אך רק מפי פסק דין או עדות של איש ולא אשה, ואפילו מפי קרוב משפחה.
* משום רבי ישמעאל אמרו שבן נח נהרג אף על הריגת עוברין.
* בן נח שבא על נערה בת ישראל המאורסה - נידון בסקילה, כדין ישראל שבא על ישראלית מאורסה.
* בן נח שבא על אשה ישראלית שנשאה בעלה ועדיין לא נבעלה לו - נידון בחנק, כדין ישראל.
* כל ערוה שב"ד של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה, אין ב"ד של ישראל ממיתין עליה אין בן נח מוזהר עליה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: הרבה עריות יש שאין בית דין של ישראל ממיתין עליהן (עריות שחייבים עליהן כרת) ובן נח מוזהר עליהן.