דף ה עמוד א
* דיני ממונות - בשלשה, ואם היה מומחה לרבים - דן אפילו יחידי, ואפילו אם לא קיבל רשות לדון דינו דין ואינו מתבטל.
* הרוצה לדון דין ואם יטעה בדין רוצה להיפטר מלשלם - עליו ליטול רשות לדון מראש הגולה.
* רשותו של נשיא ארץ ישראל לא מועילה לפטור את מי שדן בבבל וטעה, אלא מועילה רק לעיירות העומדות על הגבולות של ארץ ישראל.

דף ה עמוד ב
* רב גדל שמונה עשר חודשים אצל רועה בהמה כדי לדעת איזהו מום קבוע ואיזהו מום עובר.
* תלמיד אל יורה הלכה אלא אם כן נוטל רשות מרבו.
* תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו אלא אם כן היה רחוק ממנו שלוש פרסאות כנגד מחנה ישראל [אך לאפרושי מאיסורא - מותר (רש"י)].
* נתינת רשות על תנאי (כגון: לזמן מסוים) לדון - מועילה.

דף ו עמוד א
* לדעת רבי אבהו (החולק על שמואל): שנים שדנו דיני ממונות - לדברי הכל אין דיניהם דין אם בעלי הדין לא קיבלו אותם עליהם לדיינים.
* טעה בדבר משנה - מחזיר את הדין ואינו משלם מביתו.
* הגמרא מציעה, שמחלוקת רבי אבהו ושמואל היא מחלוקת תנאים שבברייתא, ודוחה ואומרת שרבי אבהו יכול לסבור כדעת כולם.
* נחלקו התנאים אם פשרה צריכה להיות בשלושה דיינים או מספיק דיין אחד.
* הגמרא מכריעה להלכה (שלא כדעת רב אשי) שפשרה צריכה קנין (רש"י: אפילו כאשר היא נעשית בשלושה דיינים).

דף ו עמוד ב
* לדעת ת"ק: הדיין רשאי לעשות פשרה כל זמן שלא נגמר הדין, לדעת ר"א בנו של ריה"ג: אסור לדיין לעשות פשרה, לדעת רבי יהושע בן קרחה (וכך פוסק רב): מצוה על הדיין (להציע לנידונים) לעשות פשרה, לדעת רבי שמעון בן מנסיא: מהרגע שיודע הדיין להיכן הדין נוטה אסור לו לעשות פשרה אך לפני כן רשאי.
* מובאות שלוש דעות על מה נאמר הפסוק " וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'".
* רבי יהושע בן קרחה אומר: מניין לתלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר מניין שלא ישתוק? שנאמר: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִיש".
* ויהו עדים יודעים את מי הן מעידין ולפני מי הן מעידין ומי עתיד ליפרע מהן, ויהו הדיינין יודעין את מי הן דנין ולפני מי הן דנין ומי עתיד ליפרע מהן.
* אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.

דף ז עמוד א
* אין תחילת דינו של אדם נידון אלא על דברי תורה.
* הגמרא מביאה שבע אמירות שהיו אנשים רגילים לומר ("ההוא דהוה קאמר ואזיל"), ושמואל מצא להם מקור בפסוקים.
* כל דיין שדן דין אמת לאמיתו - משרה שכינה בישראל.
* כל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין - הקדוש ברוך הוא נוטל ממנו נפשו.
* לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו.

דף ז עמוד ב
* על הדיין לפסוק רק אם פסק הדין ברור לו היטב.
* עשרה שיושבים בדין - קולר תלוי בצואר כולם.
* אם דיין דומה למלך שאינו צריך לכלום – "יַעֲמִיד אָרֶץ", ואם דומה לכהן שמחזר בבית הגרנות – "יֶהֶרְסֶנָּה".
* המעמיד (על הציבור) דיין שאינו הגון - כאילו נוטע אשירה בישראל, ובמקום שיש תלמידי חכמים - כאילו נטעו אצל מזבח.
* "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם" - אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חברו, ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו.

דף ח עמוד א
* "כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן" - אמר ריש לקיש: שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה.
* אמר הקב"ה: לא דיין לרשעים שנוטלין מזה ממון ונותנים לזה שלא כדין אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבעליו.
* מגלגלין חובה על ידי חייב וזכות על ידי זכאי.
* "וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִיא", "וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִיא" - אזהרה לציבור שתהא אימת דיין עליהן ואזהרה לדיין שיסבול את הציבור.
* דַּבָּר אחד לדור ואין שני דַּבָּרִין לדור.
* בית דין ששולחים שלוחם לבעל דין שצועקים עליו לבוא ולדון לפניהם - צריך השליח להזמינו בשם שלושתם.
* לדיני קנסות צריך שלושה דיינים מומחים ולא מספיק מומחה אחד.
* במשנה (ב ע"א) נחלקו רבי מאיר וחכמים אם צריך שלושה או עשרים ושלושה דיינים למוציא שם רע - במהלך הדף וחצי הקרוב (עד אמצע ט ע"ב) הגמרא מביאה שמונה אפשרויות לביאור המחלוקת.

דף ח עמוד ב
* הגמרא מקשה מברייתא על ביאורו של עולא למחלוקת רבי מאיר וחכמים ומתרצת.
* חכמים ורבי יהודה נחלקו אם המתרים באדם שהוא חייב מיתה צריכים גם להודיע לו באיזו מיתה הוא חייב, ובכך לדעת אביי נחלקו רבי מאיר וחכמים.
* חכמים ורבי יוסי בר יהודה נחלקו אם חבר צריך התראה, ובכך לדעת רב פפא נחלקו רבי מאיר וחכמים.

דף ט עמוד א
* בעמוד זה הגמרא מביאה ביאור חמישי ושישי למחלוקת רבי מאיר וחכמים שבמשנה (שנחלקו אם צריך שלושה או עשרים ושלושה דיינים למוציא שם רע).
* ענש הכתוב את הניטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה שישלם שכר את הניטפל לעושה מצוה כעושה מצוה.
* שלשה עדים שנמצא אחד מהם קרוב או פסול - לדעת רבי יוסי: עדותם בטלה לדיני נפשות, ולדעת רבי: אף לדיני ממונות.

דף ט עמוד ב
* בעמוד זה הגמרא מביאה ביאור שביעי ושמיני למחלוקת רבי מאיר וחכמים שבמשנה (שנחלקו אם צריך שלושה או עשרים ושלושה דיינים למוציא שם רע).
* חכמים ורבי יוסי נחלקו במקרה שהתרו אחרים ולא התרו העדים אם התראה זו מספיקה, ובכך הגמרא מציעה שנחלקו רבי מאיר וחכמים.
* חכמים ובן זכאי נחלקו במקרה שהעדים הכחישו זה את זה בבדיקות ולא בחקירות, אם עדותם כשרה, ובכך הגמרא מציעה שנחלקו רבי מאיר וחכמים.
* לדעת רבא: אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע.

דף י עמוד א
* לדעת רבא: אומרים "אדם קרוב אצל עצמו", ואומרים "אדם קרוב אצל אשתו", אך לא אומרים "אדם קרוב אצל ממונו".
* "מכות בשלשה" - המקור לכך: "וּשְׁפָטוּם" - שנים, ואין בית דין שקול, מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן שלשה.
* עולא לומד מהפסוק "וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע" רמז לכך שעדים זוממים לוקים כאשר לא ניתן לקיים בהם "כַּאֲשֶׁר זָמַם".
* אביי ורבא נחלקו מה המקור לדעת רבי ישמעאל הסובר שדיני מכות בעשרים ושלשה.

דף י עמוד ב
* "עיבור החדש בשלשה" - ארבעה אמוראים נחלקו בביאור קטע משנה זה (והדבר תלוי במחלוקת התנאים אם מקדשים דוקא חודש חסר או דוקא חודש מלא או אף אחד מהם).
* בגמרא מובאת ברייתא המבארת את דברי רשב"ג שבמשנה: "עיבור השנה... בשלשה מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין וגומרין בשבעה", ואח"כ מובאות שתי דעות כנגד מי הם ה"שלשה חמשה ושבעה" (כנגד ברכת כהנים או כנגד שומרי הסף, מרואי פני המלך, רואי פני המלך).

דף יא עמוד א
* אין מעברים את השנה אלא במזומנים לה (שהזמינם הנשיא ערב לפני כן).
* שמואל הקטן, רבי חייא, רבי מאיר, שכניה בן יחיאל - כולם תלו את האשם בהם (במקרה מסוים בו התעורר חשד), כדי שלא יתביישו אחרים [וכך גם היה בדברי הקב"ה ליהושע ומשה].
* משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי - נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואף על פי כן היו משתמשין בבת קול.
* על הלל הזקן ועל שמואל הקטן אמרה בת קול: יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו זכאי לכך.
* אין מעברים את השנה אלא אם כן ירצה נשיא.
* הגמרא מביאה ברייתות המבארות בעקבות אלו גורמים ניתן לעבר את השנה.

דף יא עמוד ב
* על שלושה דברים מעברים את השנה: על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה. על שנים מהם מעברים, ועל אחד מהם אין מעברים.
* על שלוש ארצות מעברים את השנה: יהודה ועבר הירדן והגליל. על שתים מהן מעברים, ועל אחת מהן אין מעברים.
* אין מעברים את השנים אלא ביהודה, ואם עיברוה בגליל - מעוברת, וחנניה איש אונו העיד שאינה מעוברת.
* אין מעברים את השנה אלא ביום, ואם עיברוה בלילה אינה מעוברת.
* אין מקדשים את החודש אלא ביום, ואם קידשוהו בלילה אינו מקודש.

דף יב עמוד א
* אין מעברים את השנה בשני רעבון. (וכך היה בימי אלישע).
* אין מעברים את השנה לפני ראש השנה (אך רשאים לחשב לפני ראש השנה אך לא לגלות), ואם עיברוה אינה מעוברת, אבל מפני הדחק מעברים אותה אחר ראש השנה מיד ואף על פי כן אין מעברים אלא אדר.
* אין מעברים את השנה לא משנה לחברתה ולא שלש שנים זו אחר זו.
* אין מעברים את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית, אך של בית רבן גמליאל היו מעברים במוצאי שביעית.

דף יב עמוד ב
* יש שלוש דעות בתנאים מדוע חזקיהו ביקש רחמים על עצמו.
* לדעת ת"ק: אין מעברים את השנה מפני הטומאה לכתחילה ואם עיברוה מעוברת, לדעת רבי יהודה: אינה מעוברת (כי טומאה הותרה בציבור), לדעת רבי שמעון: מעברים לכתחילה מפני הטומאה.
* לדעת שמואל: אין מעברים את השנה ביום שלושים של אדר, הואיל וראוי לקובעו ניסן.
* אם עיברו את השנה ביום שלושים של אדר - לדעת עולא: אין מקדשים את החודש (לומר מקודש הוא לאדר השני), ואם קידשו - לדעת רבא: בטל העיבור, ולדעת רב נחמן לא בטל העיבור.
* שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום.

דף יג עמוד א
* לפי דברי שמואל: רבי יהודה ורבי יוסי נחלקו אם צריך שכל חול המועד סוכות יחול בתוך "תקופת תשרי", או שמספיק רק מקצת מימי חול המועד. (ולדעת שניהם "יום תקופה מתחיל").
* הגמרא מקשה על שמואל מברייתות, שמהן מוכח שדעת רבי יהודה אחרת, ונשארת בקושיה.
* בברייתא מובאות חמש דעות תנאים בענין עיבור השנה בגלל התקופה. (והגמרא מבארת את דעות התנאים).

דף יג עמוד ב
* נחלקו האמוראים אם דעת אחרים שבברייתא נסובה על תקופת ניסן או על תקופת תשרי.
* הגמרא מבררת את המקור לדעת רבי יהודה ורבי שמעון שנחלקו אם סמיכת זקנים (על ראש פר העלם דבר של צבור) היא בחמישה דיינים או בשלושה דיינים.
* בברייתא מבואר שסמיכת החכמים, שייקראו מעתה בשם 'רבי' ויהיה להם רשות לדון דיני קנסות, נעשית בשלושה דיינים, והגמרא מתקשה במציאת המקור לכך.
* סמיכת החכמים מתבצעת באמירה בפה ולא בסמיכה בידיים.

דף יד עמוד א
* בהתחלה רבי עקיבא סמך את רבי מאיר אך לא נתקבל הדבר, ואחר כך סמך אותו רבי יהודה בן בבא ונתקבלה סמיכתו.
* אין סומכים בחוץ לארץ.
* אי אפשר לסמוך אם אין הנסמך נמצא על יד הסומך.
* אין צאצאי עלי הכהן זוכים להיסמך.
* "לעולם הוי קבל וקיים" (רש"י: כלומר הרחק מן הרבנות שמקברת את בעליה).
* אין אדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלים לו על כל עוונותיו.
* הגמרא מבררת את המקור למחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה אם עגלה ערופה היא בשלושה דיינים או בחמישה דיינים.

דף יד עמוד ב
* לדעת רבי אליעזר בן יעקב צריכים להשתתף במדידה לצורך עריפת העגלה גם המלך והכהן הגדול.
* רב יוסף סובר שלדעת רבי אליעזר בן יעקב צריך למדידת עגלה את כל שבעים ואחד הזקנים.
* מעשר שני שאין דמיו ידועים - פודים אותו רק לאחר שיתברר מחירו על ידי שלושה סוחרים הבקיאים בשומא.
* לדעת רבי אליעזר הקדש נפדה בעשרה בני אדם (ולשיטת המשנה די בשלושה). (והגמרא מבררת את טעמיהם).

דף טו עמוד א
* בגמרא מובאים שלושה פירושים של אמוראים לביאור דברי המשנה ש"הערכין המטלטלים בשלשה".
* שומת שיער העומד להיגזז – נחלקו התנאים אם נידון כלא גזוז ולפיכך צריך עשרה בני אדם לשומו כדין שומת הקרקעות, או שנידון כגזוז ודי בשלושה בני אדם לשומו כדין שומת מטלטלין.
* הגמרא מבררת את המקור לכך ששור הרובע איש נידון בבית דין של עשרים ושלושה.

דף טו עמוד ב
* אין אדם חייב מיתה אלא אם כן הרג הוא עצמו את הנפש, אך אם שורו הרג אין הוא חייב מיתה אלא ממון.
* שור שעלה להר סיני בזמן מתן תורה ונתחייב מיתה - דנו אותו בעשרים ושלושה.
* ארי, זאב, דוב, נמר, ברדלס - נחלקו האמוראים בדעת רבי אליעזר בן יעקב אם אדם רשאי להרוג אותם רק אם כבר המיתו או אף אם עדיין לא המיתו.
* כמה עובדי עבודה זרה יהיו בעיר שעל ידיהם נעשית לעיר הנידחת? - לדעת רבי יאשיה: מעשרה ועד מאה, לדעת רבי יונתן: ממאה ועד רובו של שבט.

דף טז עמוד א
* במשנה (ב ע"א) נאמר שאין דנים את השבט אלא על פי בית דין של שבעים ואחד – והגמרא מביאה שלוש דעות של אמוראים באיזה מקרה מדובר.
* הגמרא מבררת את המקורות לכך שאין דנים לא את נביא השקר ולא את כהן גדול אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
* כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליו, מיד היה דוד עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר.
* אין הקומץ משביע את הארי, ואין הבור מתמלא מחולייתו.

דף טז עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקורות לכך שאין מוסיפים על העיר ועל העזרות ואין עושים סנהדריות לשבטים ואין עושים עיר הנידחת אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
* לדעת ריש לקיש: אין עושים שלוש ערים נידחות במקום אחד אבל בשנים ושלושה מקומות עושים, ורבי יוחנן חולק ואוסר משום קרחה.