דף נ עמוד א * הגמרא מבארת מהיכן למדו חכמים שסדר חומרת המיתות הוא (מהחמור לקל): סקילה, שריפה, הרג, חנק. * מגדף ועובד עבודת כוכבים, מדיחי עיר הנידחת - בסקילה, אנשי עיר הנידחת - בסיף, מכה אביו ואימו - בחנק, בת כהן שזינתה - בשריפה. * העוון של המדיח (המסית את העם לעבור מאחרי ה') חמור יותר מהעוון של הנידח. * הגמרא מבארת (בסוף עמוד זה ובתחילת העמוד הבא) מהיכן למד רבי שמעון שסדר חומרת המיתות הוא (מהחמור לקל): שריפה, סקילה, חנק, הרג. דף נ עמוד ב * לדעת רבי יוחנן: נערה המאורסה בת כהן שזינתה, וכן נערה המאורסה בת ישראל שזינתה מאביה - לדעת חכמים: בסקילה, לדעת רבי שמעון: בשריפה. * מי שנתחייב שתי מיתות בית דין - נידון בחמורה. * דין זוממי נשואה בת כהן כדין זוממי נשואה בת ישראל (בחנק). * דין זוממי ארוסה בת כהן כדין זוממי ארוסה בת ישראל (בסקילה). * הגמרא מביאה ברייתא הדורשת את הפסוק האמור גבי בת כהן המזנה, ומבארת את הדינים הנלמדים ממנו.
דף נא עמוד א * הברייתא בתחילת העמוד סוברת שבת כהן הנשואה לאחד מן הפסולים בקדושתה קיימת ונידונת בשריפה אם זינתה, וחולקת על רבי מאיר הסובר שמיתתה בחנק. * בת כהן שזינתה - לדעת חכמים: נשואה בשריפה ולא ארוסה, לדעת רבי שמעון: שתיהן בשריפה, לדעת רבי ישמעאל: ארוסה בשריפה ולא נשואה. * בברייתא בתחילת העמוד נאמר ש"רבי אליעזר אומר את אביה בשריפה ואת חמיה בסקילה" - הגמרא מתקשה בביאור דבריו, ומביאה (בסוף עמוד זה ובתחילת העמוד הבא) ארבע דעות אמוראים כיצד לפרש את דבריו. דף נא עמוד ב * אביי טוען שיש לעסוק בדיני "שחיטת קדשים" משום "דרוש וקבל שכר", ואין לטעון ולומר שזה "הלכתא למשיחא". * הגמרא מביאה את המקור לדעת רבי ישמעאל, הסובר שרק ארוסה בת כהן דינה בשריפה ולא נשואה, ואת המקור לדעת רבי עקיבא, הסובר שאחת ארוסה ואחת נשואה בשריפה. * אמר לו רבי ישמעאל לרבי עקיבא: וכי מפני שאתה דורש "בת" "ובת" נוציא זו (בת כהן נשואה) לשריפה? - ומתרצת ומבארת הגמרא שרבי עקיבא הסתמך גם על גזירה שוה, ואח"כ מבארת מה דרש רבי ישמעאל מ"בת" "ובת".
דף נב עמוד א * "אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת" - שאם היו נוהגים בו קודש נוהגים בו חול, כבוד נוהגים בו בזיון, אומרים ארור שזו ילד ארור שזו גידל ארור שיצאה זו מחלציו. * לדעת ת"ק ורבי יהודה מצות השריפה היא על ידי פתילה בוערת שזורקים לתוך פיו ("שריפת נשמה וגוף קיים"), ונחלקו האמוראים אם לומדים זאת בגזירה שווה מעדת קרח או משריפת בני אהרן. * הגמרא מביאה מעשה שממנו נובע שבקשת השררה היא זו שגרמה למיתתם של נדב ואביהוא. (ע"פ רש"י) דף נב עמוד ב * למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ? - בתחילה דומה לקיתון של זהב, סיפר הימנו דומה לקיתון של כסף, נהנה ממנו דומה לקיתון של חרש, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה. * רק בזמן שסנהדרין ישבו בבית המקדש בלשכת הגזית - בית דין דנים דיני נפשות. * חכמים סוברים שדבר הכתוב בתורה אין בו משום "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ", ולכן מצות הנהרגים היא על ידי התזת הראש של הנהרג בסייף. * לדעת רבי יאשיה: כל מקום שנאמר "מיתה" בתורה סתם אין אתה רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל עליה (ולכן הכוונה למיתת חנק שהיא הקלה מכולן לדעתו), ולדעת רבי יונתן: כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק, ודבר זה נלמד בגזירה שווה ממיתה האמורה בידי שמים.
דף נג עמוד א * חייבי סקילה שלא נאמרה בהם בתורה סקילה במפורש, נלמדו בגזירה שוה מאוב וידעוני שדינם בסקילה באמצעות המילה "דמיהם". * אם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו - אתה רשאי להמיתו בכל סוג מיתה אחר. * המשנה מונה שמונה עשרה עבירות שעונשן סקילה. * הבא על האם בשוגג - לדעת ת"ק במשנה: חייב שתי חטאות (משום אם ומשום אשת אב), לדעת רבי יהודה במשנה: חייב חטאת אחת (משום אם בלבד), לדעת רבי יהודה בברייתא: אם לא היתה ראויה להינשא לאביו כי היתה אסורה עליו בלאו (ולדעתו קידושין לא תופסים בחייבי לאוין), חייב חטאת אחת (משום אם בלבד). דף נג עמוד ב * הגמרא מקשה מברייתא ממנה משתמע שרבי יהודה סובר שקידושין כן תופסים בחייבי לאוין (בניגוד לאמור בסוף העמוד הקודם), ומתרצת. * הגמרא מבררת את טעמו של רבי יהודה שבמשנה (הסובר, שהבא על האם בשוגג, אף אם אימו היתה ראויה להינשא לאביו, אינו חייב משום אשת אביו) - ומביאה את הסברו של אביי, של רב אחא בריה דרב איקא ושל רבא.
דף נד עמוד א * הגמרא מביאה ברייתא כדעתו של רבא (שבסוף העמוד הקודם). * "עֶרְוַת אָבִיךָ... לֹא תְגַלֵּה" - לדעת רבי יהודה: הרי זו אזהרה לבא על אשת אביו, לדעת חכמים: הרי זו אזהרה לשוכב עם אביו במשכב זכור. (והגמרא מבררת מה המקור לדעת חכמים לאזהרה לבא על אשת אביו). * לדעת רב יהודה (וכך נאמר גם בברייתא): ישראל הבא על אביו או על אחי אביו - חייב שתים ("וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב", "עֶרְוַת אָבִיךָ / אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה"), ונחלקו הלישנות בגמרא אם כך גם דעתו של רבי יהודה. * במשנה נאמר ש"הבא על אשת אב חייב עליה משום אשת אב ומשום אשת איש בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו", ורבי יהודה חולק על כך בברייתא וסובר שחייב רק משום אשת אב. * הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדין המשנה שהבא על הזכר עונשו סקילה. דף נד עמוד ב * אזהרה לנשכב לזכר - לדעת רבי ישמעאל: נלמד מהפסוק "לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ", לדעת רבי עקיבא: נלמד מהפסוק "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה". * הגמרא מבררת היכן המקור לעונש ואזהרה למי ששוכב/נשכב עם בהמה. * אזהרה לנשכב לבהמה - לדעת רבי ישמעאל: לפי רבי אבהו נלמד מהפסוק "לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ", ולפי אביי נלמד מהפסוק "כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת"; לדעת רבי עקיבא: נלמד מהפסוק "ובכל בהמה לא תתן שכבתך". * לדעת רב: גדול הבא על קטן בן תשע שנים חייב, ולדעת שמואל: גדול הבא על קטן בן שלוש שנים חייב.
דף נה עמוד א * בברייתא מובא: הבא על הבהמה בין כדרכה בין שלא כדרכה, והאשה המביאה את הבהמה עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה - חייב. * המערה בזכור או בבהמה - חייב (כמו גמר ביאה). * דין המערה בעצמו (כשמשמש מת) - תלוי במחלוקת אם "משמש מת" בעריות פטור או חייב. * לדעת רב ששת: עובד כוכבים הבא על הבהמה - סוקלים את הבהמה (אפילו שאין 'קלון' אלא רק 'תקלה'). דף נה עמוד ב * ישראל הבא על הבהמה בשוגג (יש 'קלון' אך אין 'תקלה') - רב המנונא מסתפק אם הורגים את הבהמה. * הגמרא מביאה שלושה ניסיונות לפשוט את ספקו של רב המנונא (ממשניות שונות) ולהוכיח שהבהמה נהרגת, אך דוחה את כל הניסיונות הללו. * המשנה המתחילה בסוף העמוד מבארת את דיני המגדף (שעונשו סקילה).
דף נו עמוד א * אין המקלל חייב עד שיברך שם בשם (והמקור: "וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת... בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת", והגמרא מבררת מנין שכוונת הפסוק למקלל). * לדעת רבי מאיר: ישראל או גוי שקיללו את השם בכינוי נהרגים, ולדעת חכמים: ישראל אינו נהרג, ולגבי גוי רבי יצחק סובר שלדעת חכמים אינו נהרג ורבי מיישא סובר שלדעת חכמים נהרג. * שבע מצות נצטוו בני נח: דינין, ברכת השם, ע"ז, גילוי עריות, שפיכות דמים, גזל, אבר מן החי. דף נו עמוד ב * מצוות בני נח נוספים - לדעת רבי חנניה בן גמליאל: איסור שתיית דם היוצא מן החי, לדעת רבי חידקא: איסור הסירוס, לדעת רבי שמעון: איסור כישוף, לדעת רבי אלעזר: איסור הרבעת בהמה והרכבת אילן. * הגמרא מבררת את המקור לשבע מצוות בני נח הנ"ל. * לדעת ת"ק בברייתא של דבי מנשה: שבע מצוות שנצטוו בני נח הם: ע"ז, גילוי עריות, שפיכות דמים, גזל, אבר מן החי, סירוס, כלאיים - ולדעתו עשר מצוות נצטוו ישראל במרה: שבע מצוות בני נח הללו והוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ואם.
דף נז עמוד א * הגמרא מבארת את המקור לשיטת תנא דבי מנשה בעניין שבע מצוות בני נח. * לדעת רב יוסף בשם בי רב: בן נח נהרג אם עבר על גילוי עריות שפיכות דמים וברכת השם, לדעת רב ששת בשם בי רב: נהרג אף על עבודה זרה, ולדעת רב הונא ורב יהודה ותלמידי רב: נהרג על כל שבע מצוות בני נח. * בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה - נהרג עליה. דף נז עמוד ב * בן נח נהרג אף בדיין אחד שדן אותו למיתה, ואף בעד אחד שהעיד עליו, ואף שלא בהתראה, אך רק מפי פסק דין או עדות של איש (ואפילו קרוב משפחה) ולא אשה. * משום רבי ישמעאל אמרו שבן נח נהרג אף אם הרג עובר. * בן נח שבא על נערה בת ישראל המאורסה - נידון בסקילה (כדין ישראל). * בן נח שבא על אשה ישראלית שנשאה בעלה ועדיין לא נבעלה לו - נידון בחנק (כדין ישראל).
דף נח עמוד א * לדעת רבי מאיר אליבא דרבי אליעזר: אשת אביו ושאר עריות שעל ידי אישות מותרות לבן נח, ועריות שעל ידי אחוה מצד האם אסורות לבן נח. * לדעת רבי מאיר אליבא דרבי עקיבא: עריות שבית דין של ישראל ממיתים עליהן אסורות לבן נח, ושאר עריות שהן רק חייבי כריתות מותרות לבן נח. * "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ" - לדעת רבי אליעזר הכוונה לאחות אביו ולאחות אמו, ולדעת רבי עקיבא הכוונה לאשת אביו ולאמו ממש. (והגמרא מבררת את טעמיהם). דף נח עמוד ב * הגמרא מנסה להוכיח מפסוק כדעת רבי עקיבא ודוחה זאת, ומנסה להוכיח מפסוק ומברייתא כרבי אליעזר ודוחה זאת. * מובאות שתי לישנות בגמרא בדעת רב הונא אם כותי מותר או אסור בבתו. * עבד - מותר באימו ומותר בבתו. * בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה - נהרג עליה. * לדעת רבא: בן נח שבא על אשת חברו שלא כדרכה - פטור. * עובד כוכבים שהכה את ישראל - חייב מיתה. * הסוטר לועו של ישראל - כאילו סוטר לועו של שכינה. * המגביה ידו על חברו אף על פי שלא הכהו - נקרא רשע / נקרא חוטא / תיקצץ ידו / אין לו תקנה אלא קבורה. * אין ראוי לקנות קרקע אלא לבעלי זרוע. (כי יש הרבה מריבות אודות קרקע). * אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה - ישבע לחם, ואם לאו - לא ישבע לחם. * עובד כוכבים ששבת - חייב מיתה (ואפילו אם שבת באחד מימות השבוע).
דף נט עמוד א * לדעת רבי יוחנן: עובד כוכבים שעוסק בתורה - חייב מיתה. * עובד כוכבים שעוסק בתורה בדיני שבע מצוות בני נח - הרי הוא ככהן גדול (כך רבי יוחנן מבאר את דברי רבי מאיר שבברייתא). * הגמרא מבררת את טעמו של רבי חנינא בן גמליאל הסובר שבני נח מוזהרים אף על הדם מן החי. * כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני - לזה ולזה נאמרה, לבני נח ולא נשנית בסיני - לישראל נאמרה ולא לבני נח. * אין דבר שמותר לישראל ואסור לבני נח. * אף ישראל נצטוו על גזל של פחות משוה פרוטה, אלא שפחות משוה פרוטה אינו נחשב גזל בעיניהם, שעוברים על מדתם שרחמנים הם ומוחלים על דבר קל, אבל בני נח אכזרים הם. (רש"י) דף נט עמוד ב * מילה, פריה ורביה, גיד הנשה - מסיני ואילך, נוהגים רק בישראל. * אברהם מל גם את ששת בני קטורה. * אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, וכשבאו בני נח הותר להם. * אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולים לו בשר (היורד מן השמים) ומסננים לו יין, הציץ בו נחש וראה בכבודו ונתקנא בו. * אין דבר טמא יורד מן השמים.
דף ס עמוד א * הגמרא מבררת את טעמו של רבי אלעזר הסובר שבני נח מוזהרים אף על הכלאים. * המגדף חייב סקילה רק אם קילל שם בן ארבע אותיות. * הגמרא מביאה את המקורות לדיני המשנה "הדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין". * אחד השומע את הקללה מפי המקלל ואחד השומע את הקללה מפי העד השומע - חייב לקרוע. * העדים לא חייבים לקרוע בשעה שמעידים ומזכירים בפירוש את הקללה ששמעו, מפני שכבר קרעו בשעה ששמעו. * לדעת שמואל: השומע אזכרה (קללת השם) מפי העובד כוכבים אינו חייב לקרוע, ואין קורעים אלא על שמיעת קללת שם המיוחד בלבד, ורבי חייא חולק על שני הדינים האלו. * עד האומר "אף אני (ראיתי/שמעתי) כמוהו (כמו העד הראשון)" – מדין תורה כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות. דף ס עמוד ב * העובד עבודה זרה כדרכה, והמזבח והמקטר והמנסך והמשתחוה לעבודה זרה אפילו אם אלו עבודות שלא כדרכה - חייב סקילה. * הגמרא מביאה ברייתא המבארת את המקור לכך שעל 'עבודת פנים' חייבים אף בשלא כדרכה, וכן על כך שחייבים על השתחואה לעבודה זרה שאין דרכה בכך.
