דף נד עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא כדעתו של רבא (שבסוף העמוד הקודם).
* "עֶרְוַת אָבִיךָ... לֹא תְגַלֵּה" - לדעת רבי יהודה: הרי זו אזהרה לבא על אשת אביו, לדעת חכמים: הרי זו אזהרה לשוכב עם אביו במשכב זכור. (והגמרא מבררת מה המקור לדעת חכמים לאזהרה לבא על אשת אביו).
* לדעת רב יהודה (וכך נאמר גם בברייתא): ישראל הבא על אביו או על אחי אביו - חייב שתים ("וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב", "עֶרְוַת אָבִיךָ / אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה"), ונחלקו הלישנות בגמרא אם כך גם דעתו של רבי יהודה.
* במשנה נאמר ש"הבא על אשת אב חייב עליה משום אשת אב ומשום אשת איש בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו", ורבי יהודה חולק על כך בברייתא וסובר שחייב רק משום אשת אב.
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדין המשנה שהבא על הזכר עונשו סקילה.

דף נד עמוד ב
* אזהרה לנשכב לזכר - לדעת רבי ישמעאל: נלמד מהפסוק "לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ", לדעת רבי עקיבא: נלמד מהפסוק "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה".
* הגמרא מבררת היכן המקור לעונש ואזהרה למי ששוכב/נשכב עם בהמה.
* אזהרה לנשכב לבהמה - לדעת רבי ישמעאל: לפי רבי אבהו נלמד מהפסוק "לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ", ולפי אביי נלמד מהפסוק "כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת"; לדעת רבי עקיבא: נלמד מהפסוק "ובכל בהמה לא תתן שכבתך".
* לדעת רב: גדול הבא על קטן בן תשע שנים חייב, ולדעת שמואל: גדול הבא על קטן בן שלוש שנים חייב.

דף נה עמוד א
* בברייתא מובא: הבא על הבהמה בין כדרכה בין שלא כדרכה, והאשה המביאה את הבהמה עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה - חייב.
* המערה בזכור או בבהמה - חייב (כמו גמר ביאה).
* דין המערה בעצמו (כשמשמש מת) - תלוי במחלוקת אם "משמש מת" בעריות פטור או חייב.
* לדעת רב ששת: עובד כוכבים הבא על הבהמה - סוקלים את הבהמה (אפילו שאין 'קלון' אלא רק 'תקלה').

דף נה עמוד ב
* ישראל הבא על הבהמה בשוגג (יש 'קלון' אך אין 'תקלה') - רב המנונא מסתפק אם הורגים את הבהמה.
* הגמרא מביאה שלושה ניסיונות לפשוט את ספקו של רב המנונא (ממשניות שונות) ולהוכיח שהבהמה נהרגת, אך דוחה את כל הניסיונות הללו.
* המשנה המתחילה בסוף העמוד מבארת את דיני המגדף (שעונשו סקילה).

דף נו עמוד א
* אין המקלל חייב עד שיברך שם בשם (והמקור: "וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת... בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת", והגמרא מבררת מנין שכוונת הפסוק למקלל).
* לדעת רבי מאיר: ישראל או גוי שקיללו את השם בכינוי נהרגים, ולדעת חכמים: ישראל אינו נהרג, ולגבי גוי רבי יצחק סובר שלדעת חכמים אינו נהרג ורבי מיישא סובר שלדעת חכמים נהרג.
* שבע מצות נצטוו בני נח: דינין, ברכת השם, ע"ז, גילוי עריות, שפיכות דמים, גזל, אבר מן החי.

דף נו עמוד ב
* מצוות בני נח נוספים - לדעת רבי חנניה בן גמליאל: איסור שתיית דם היוצא מן החי, לדעת רבי חידקא: איסור הסירוס, לדעת רבי שמעון: איסור כישוף, לדעת רבי אלעזר: איסור הרבעת בהמה והרכבת אילן.
* הגמרא מבררת את המקור לשבע מצוות בני נח הנ"ל.
* לדעת ת"ק בברייתא של דבי מנשה: שבע מצוות שנצטוו בני נח הם: ע"ז, גילוי עריות, שפיכות דמים, גזל, אבר מן החי, סירוס, כלאיים - ולדעתו עשר מצוות נצטוו ישראל במרה: שבע מצוות בני נח הללו והוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ואם.

דף נז עמוד א
* הגמרא מבארת את המקור לשיטת תנא דבי מנשה בעניין שבע מצוות בני נח.
* לדעת רב יוסף בשם בי רב: בן נח נהרג אם עבר על גילוי עריות שפיכות דמים וברכת השם, לדעת רב ששת בשם בי רב: נהרג אף על עבודה זרה, ולדעת רב הונא ורב יהודה ותלמידי רב: נהרג על כל שבע מצוות בני נח.
* בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה - נהרג עליה.

דף נז עמוד ב
* בן נח נהרג אף בדיין אחד שדן אותו למיתה, ואף בעד אחד שהעיד עליו, ואף שלא בהתראה, אך רק מפי פסק דין או עדות של איש (ואפילו קרוב משפחה) ולא אשה.
* משום רבי ישמעאל אמרו שבן נח נהרג אף אם הרג עובר.
* בן נח שבא על נערה בת ישראל המאורסה - נידון בסקילה (כדין ישראל).
* בן נח שבא על אשה ישראלית שנשאה בעלה ועדיין לא נבעלה לו - נידון בחנק (כדין ישראל).

דף נח עמוד א
* לדעת רבי מאיר אליבא דרבי אליעזר: אשת אביו ושאר עריות שעל ידי אישות מותרות לבן נח, ועריות שעל ידי אחוה מצד האם אסורות לבן נח.
* לדעת רבי מאיר אליבא דרבי עקיבא: עריות שבית דין של ישראל ממיתים עליהן אסורות לבן נח, ושאר עריות שהן רק חייבי כריתות מותרות לבן נח.
* "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ" - לדעת רבי אליעזר הכוונה לאחות אביו ולאחות אמו, ולדעת רבי עקיבא הכוונה לאשת אביו ולאמו ממש. (והגמרא מבררת את טעמיהם).

דף נח עמוד ב
* הגמרא מנסה להוכיח מפסוק כדעת רבי עקיבא ודוחה זאת, ומנסה להוכיח מפסוק ומברייתא כרבי אליעזר ודוחה זאת.
* מובאות שתי לישנות בגמרא בדעת רב הונא אם כותי מותר או אסור בבתו.
* עבד - מותר באימו ומותר בבתו.
* בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה - נהרג עליה.
* לדעת רבא: בן נח שבא על אשת חברו שלא כדרכה - פטור.
* עובד כוכבים שהכה את ישראל - חייב מיתה.
* הסוטר לועו של ישראל - כאילו סוטר לועו של שכינה.
* המגביה ידו על חברו אף על פי שלא הכהו - נקרא רשע / נקרא חוטא / תיקצץ ידו / אין לו תקנה אלא קבורה.
* אין ראוי לקנות קרקע אלא לבעלי זרוע. (כי יש הרבה מריבות אודות קרקע).
* אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה - ישבע לחם, ואם לאו - לא ישבע לחם.
* עובד כוכבים ששבת - חייב מיתה (ואפילו אם שבת באחד מימות השבוע).

דף נט עמוד א
* לדעת רבי יוחנן: עובד כוכבים שעוסק בתורה - חייב מיתה.
* עובד כוכבים שעוסק בתורה בדיני שבע מצוות בני נח - הרי הוא ככהן גדול (כך רבי יוחנן מבאר את דברי רבי מאיר שבברייתא).
* הגמרא מבררת את טעמו של רבי חנינא בן גמליאל הסובר שבני נח מוזהרים אף על הדם מן החי.
* כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני - לזה ולזה נאמרה, לבני נח ולא נשנית בסיני - לישראל נאמרה ולא לבני נח.
* אין דבר שמותר לישראל ואסור לבני נח.
* אף ישראל נצטוו על גזל של פחות משוה פרוטה, אלא שפחות משוה פרוטה אינו נחשב גזל בעיניהם, שעוברים על מדתם שרחמנים הם ומוחלים על דבר קל, אבל בני נח אכזרים הם. (רש"י)

דף נט עמוד ב
* מילה, פריה ורביה, גיד הנשה - מסיני ואילך, נוהגים רק בישראל.
* אברהם מל גם את ששת בני קטורה.
* אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, וכשבאו בני נח הותר להם.
* אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולים לו בשר (היורד מן השמים) ומסננים לו יין, הציץ בו נחש וראה בכבודו ונתקנא בו.
* אין דבר טמא יורד מן השמים.

דף ס עמוד א
* הגמרא מבררת את טעמו של רבי אלעזר הסובר שבני נח מוזהרים אף על הכלאים.
* המגדף חייב סקילה רק אם קילל שם בן ארבע אותיות.
* הגמרא מביאה את המקורות לדיני המשנה "הדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין".
* אחד השומע את הקללה מפי המקלל ואחד השומע את הקללה מפי העד השומע - חייב לקרוע.
* העדים לא חייבים לקרוע בשעה שמעידים ומזכירים בפירוש את הקללה ששמעו, מפני שכבר קרעו בשעה ששמעו.
* לדעת שמואל: השומע אזכרה (קללת השם) מפי העובד כוכבים אינו חייב לקרוע, ואין קורעים אלא על שמיעת קללת שם המיוחד בלבד, ורבי חייא חולק על שני הדינים האלו.
* עד האומר "אף אני (ראיתי/שמעתי) כמוהו (כמו העד הראשון)" – מדין תורה כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות.

דף ס עמוד ב
* העובד עבודה זרה כדרכה, והמזבח והמקטר והמנסך והמשתחוה לעבודה זרה אפילו אם אלו עבודות שלא כדרכה - חייב סקילה.
* הגמרא מביאה ברייתא המבארת את המקור לכך שעל 'עבודת פנים' חייבים אף בשלא כדרכה, וכן על כך שחייבים על השתחואה לעבודה זרה שאין דרכה בכך.

דף סג עמוד א
* לדעת רבי אמי: זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד - אינו חייב אלא אחת.
* לדעת רב: כיון שאמר לו (לעבודה זרה) "אלי אתה" - חייב (והגמרא דנה ומבארת את דבריו).
* "אֵלֶּה אֱ-לֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" - לדעת אחרים: אלמלא וי"ו שבהעלוך (שמראה על כך שלא כפרו בקב"ה לגמרי שהרי שיתפוהו בדבר אחר) - נתחייבו ישראל כליה, ולדעת רבי שמעון בר יוחאי לומדים מהאות ו' ש"איוו לא-לוהות הרבה".
* בגמרא מובאים חמישה דינים שונים הנלמדים מהפסוק "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם", ועל כולם אין לוקים, כי אין לוקים על לאו שבכללות.
* הנודר או הנשבע בשם עבודה זרה, לוקה לדעת רבי יהודה (הסובר שלאו שאין בו מעשה לוקים עליו).

דף סג עמוד ב
* אסור לאדם שיעשה שותפות עם העובד כוכבים, שמא יתחייב לו שבועה ויישבע בעבודת כוכבים שלו, והתורה אמרה "לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ".
* כל עבודת כוכבים הכתובה בתורה - מותר להזכיר את השם שלה.
* כל דבר ליצנות אסור חוץ מלעשות ליצנות מעכו"ם.
* יודעים היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא. (אך לאחר שנתקשרו בהם מעצמם תקפה חיבתם עליהם).

דף סד עמוד א
* חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת.
* הגמרא מספרת, שבימי נחמיה עם ישראל ביקשו רחמים שיימסר בידם יצר הרע של עבודת כוכבים, וכך נעשה. (ואחר כך ביקשו שיימסר בידם יצר של עבירה וחזרו בהם לאחר שלא מצאו ביצה).
* הפוער עצמו לבעל פעור הרי זה עבודתו גם אם כוונתו היתה לביזוי, הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו גם אם התכוון לרוגמו ולא לעובדו.
* התנאים נחלקו אם "מולך" הוא בכלל עבודה זרה. (ונפקא מינה אם המעביר מזרעו לעבודה זרה חייב, וכן אם חייב על עבודת המולך בעבודות אחרות כמו השתחואה).

דף סד עמוד ב
* המעביר את בנו למולך - אינו חייב עד שימסרנו למשרתי המולך שיעבירוהו באש לכבודה (לפי רש"י).
* העביר כל זרעו למולך - פטור.
* גם אם העביר למולך את בן בנו או בן בתו או זרע פסול - חייב.
* אינו חייב אלא על יוצאי ירכו, ולכן אם העביר למולך את אביו ואימו אחיו ואחותו - פטור.
* העביר עצמו למולך - פטור, ורבי אלעזר ברבי שמעון מחייב.
* בגמרא מבואר מדוע התורה אמרה שלוש פעמים "כרת" בפסוקים העוסקים בעבודה זרה.

דף סה עמוד א
* הגמרא מקשה מדוע המשנה בעמוד זה מנתה גם בעל אוב וגם ידעוני בין הנסקלים, ואילו במשנה במסכת כריתות נמנה בעל אוב בין חייבי הכריתות אך לא ידעוני - ורבי יוחנן וריש לקיש מתרצים את הקושיה. (והגמרא דנה בדעתם).
* התורה אסרה "חֹבֵר חָבֶר" - בין אם מחבר בעלי חיים גדולים ובין אם מחבר בעלי חיים קטנים.

דף סה עמוד ב
* חסם את הפרה כשהיא דשה באמצעות קול - רבי יוחנן סובר שחייב (כי לדעתו עקימת פיו נחשבת למעשה), וריש לקיש סובר שפטור.
* הגמרא מבררת ומפרטת את אופן פעולתם של בעל אוב וידעוני.
* נהר סבטיון נח בשבת, בעל אוב לא עולה בשבת, קברו של אביו של טורנוסרופוס לא מעלה עשן בשבת - אלו ההוכחות שהביא רבי עקיבא לטורנוסרופוס הרשע להוכיח שיום השבת הוא בשבת ולא באחד משאר הימים.
* אם הצדיקים היו רוצים (להיות נקיים מכל עוון) - הם היו יכולים לברוא את העולם.
* רבא ברא אדם על ידי ספר יצירה שלמד, ורב חנינא ורב אושעיא היו עוסקים בספר יצירה בכל ערב שבת, והיה נברא להם עגל משולש והיו אוכלים אותו.
* בברייתות מבואר מה הוא 'מעונן' ומה הוא 'מנחש'.