דף נו עמוד א
* אין המקלל חייב עד שיברך שם בשם (והמקור: "ונקב שם ה' מות יומת... בנקבו שם יומת").
* לדעת רבי מאיר: ישראל או גוי שקיללו את השם בכינוי נהרג, ולדעת חכמים: ישראל אינו נהרג, ולגבי גוי רבי יצחק סובר שלדעת חכמים אינו נהרג ורבי מיישא סובר שלדעת חכמים נהרג.
* 7 מצות נצטוו בני נח: דינין, ברכת השם, ע"ז, גילוי עריות, שפיכות דמים, גזל, אבר מן החי.

דף נו עמוד ב
* מצוות בני נח נוספים - לדעת רבי חנניה בן גמליאל: איסור שתיית דם היוצא מן החי, לדעת רבי חידקא: איסור הסירוס, לדעת רבי שמעון: איסור כישוף, לדעת רבי אלעזר: איסור הרבעת בהמה והרכבת אילן.
* הגמרא מבררת את המקור ל-7 מצוות בני נח הנ"ל.
* לדעת ת"ק בברייתא של דבי מנשה: 7 מצות נצטוו בני נח הם: ע"ז, גילוי עריות, שפיכות דמים, גזל, אבר מן החי, סירוס, כלאים - ולדעתו 10 מצות נצטוו ישראל במרה: 7 מצוות בני נח הללו והוסיפו עליהן דינין ושבת וכיבוד אב ואם.

דף נז עמוד א
* הגמרא מבארת את המקור לשיטת תנא דבי מנשה בענין 7 מצוות בני נח.
* לדעת רב יוסף בשם בי רב: בן נח נהרג אם עבר על גילוי עריות שפיכות דמים וברכת השם, לדעת רב ששת בשם בי רב: נהרג אף על עבודה זרה, ולדעת רב הונא ורב יהודה ותלמידי רב: נהרג על כל 7 מצוות בני נח.
* בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה - נהרג עליה.

דף נז עמוד ב
* בן נח נהרג אף בדיין אחד שדן אותו למיתה, ואף בעד אחד שהעיד עליו, ואף שלא בהתראה, אך רק מפי פסק דין או עדות של איש ולא אשה, ואפילו מפי קרוב משפחה.
* משום רבי ישמעאל אמרו שבן נח נהרג אף על הריגת עוברין.
* בן נח שבא על נערה בת ישראל המאורסה - נידון בסקילה, כדין ישראל שבא על ישראלית מאורסה.
* בן נח שבא על אשה ישראלית שנשאה בעלה ועדיין לא נבעלה לו - נידון בחנק, כדין ישראל.
* כל ערוה שב"ד של ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה, אין ב"ד של ישראל ממיתין עליה אין בן נח מוזהר עליה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: הרבה עריות יש שאין בית דין של ישראל ממיתין עליהן (עריות שחייבים עליהן כרת) ובן נח מוזהר עליהן.

דף נח עמוד א
* רבי מאיר אליבא דרבי אליעזר סובר שאשת אביו ושאר עריות שעל ידי אישות מותרות לבן נח, ועריות שעל ידי אחוה מצד האם אסורות לבן נח.
* רבי מאיר אליבא דרבי עקיבא סובר שעריות שבית דין של ישראל ממיתים עליהן אסורות לבן נח, ושאר עריות שהן רק חייבי כריתות מותרות לבן נח.
* "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו" - לדעת רבי אליעזר הכוונה לאחות אביו ולאחות אמו, ולדעת רבי עקיבא הכוונה לאשת אביו ולאמו ממש.

דף נח עמוד ב
* הגמרא מנסה להוכיח מפסוק כדעת רבי עקיבא ודוחה זאת, ומנסה להוכיח מפסוק ומברייתא כרבי אליעזר ודוחה זאת.
* עבד - מותר באמו ומותר בבתו.
* בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה - נהרג עליה.
* אמר רבא: בן נח שבא על אשת חבירו שלא כדרכה - פטור.
* עובד כוכבים שהכה את ישראל - חייב מיתה.
* הסוטר לועו של ישראל - כאילו סוטר לועו של שכינה.
* המגביה ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו - נקרא רשע / נקרא חוטא / תיקצץ ידו / אין לו תקנה אלא קבורה.
* לא נתנה קרקע אלא לבעלי זרועות.
* אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה ישבע לחם, ואם לאו לא ישבע לחם.
* עובד כוכבים ששבת - חייב מיתה (ואפילו אם שבת באחד מימות השבוע).

דף נט עמוד א
* רבי יוחנן: עובד כוכבים שעוסק בתורה - חייב מיתה.
* עובד כוכבים שעוסק בתורה בדיני 7 מצוות בני נח - הרי הוא ככהן גדול (כך רבי יוחנן מבאר את דברי רבי מאיר שבברייתא).
* כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני - לזה ולזה נאמרה, לבני נח ולא נשנית בסיני - לישראל נאמרה ולא לבני נח.
* אין דבר שמותר לישראל ואסור לבני נח.
* אף ישראל נצטוו על גזל של פחות משוה פרוטה, אלא שפחות משוה פרוטה אינו נחשב גזל בעיניהם שעוברין על מדתן שרחמנין הן ומוחלין על דבר קל, אבל בני נח אכזרים הם. (רש"י)

דף נט עמוד ב
* מילה, פריה ורביה, גיד הנשה - מסיני ואילך נוהגים רק בישראל.
* אברהם מל גם את 6 בני קטורה.
* אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, וכשבאו בני נח התיר להם.
* אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר (היורד מן השמים) ומסננין לו יין הציץ בו נחש וראה בכבודו ונתקנא בו.
* אין דבר טמא יורד מן השמים.

דף ס עמוד א
* המגדף חייב סקילה רק אם קילל שם בן ארבע אותיות.
* אחד השומע את הקללה מפי המקלל ואחד השומע את הקללה מפי העד השומע - חייב לקרוע, והעדים אין חייבין לקרוע בשעה שמעידים ומזכירים בפירוש את הקללה ששמעו, מפני שכבר קרעו בשעה ששמעו.
* לדעת שמואל: השומע אזכרה (קללת השם) מפי העובד כוכבים אינו חייב לקרוע, ואין קורעין אלא על שמיעת קללת שם המיוחד בלבד, ורבי חייא חולק על 2 דינים אלו.
* מדין תורה: עד האומר "אף אני (ראיתי/שמעתי) כמוהו (כמו העד הראשון)" - כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות.

דף ס עמוד ב
* העובד עבודה זרה כדרכה, והמזבח והמקטר והמנסך והמשתחוה לעבודה זרה אפילו אם אלו עבודות שלא כדרכה - חייב סקילה.
* הגמרא מביאה ברייתא המבארת את המקור לכך שעל 'עבודת פנים' חייבים אף בשלא כדרכה, וכן על כך שחייבים על השתחואה לעבודה זרה שאין דרכה בכך.

דף סא עמוד א
* בעמוד הקודם נאמר בברייתא שהשתחואה לא יצאה אלא ללמד על עצמה (שאף שאינה 'עבודת פנים' חייבים עליה אף שלא כדרכה), ורבא בר רב חנן הקשה על כך מדוע לא נאמר שיצאה ללמד על הכלל כולו (שעל כל העבודות שהן בדרך כבוד חייבים גם כשאינן כדרכה) - והגמרא בסוגייתנו ממשיכה לדון בקושייתו ומקשה עליו.
* בגמרא מובאת קושיה על סתירה בין המשנה בדף ס ע"ב (שרק העובד עבודה זרה בפועל חייב) לבין המשנה בדף סז ע"א (שגם האומר שיעבוד עבודה זרה חייב) - ובעמוד א מובאים 2 תירוצים על כך (והשני נדחה).

דף סא עמוד ב
* מובאים 4 תירוצים נוספים לישוב הסתירה בין המשניות הנ"ל.
* העובד עבודת כוכבים מאהבה או מיראה של אדם ולא משום שחפץ לקבלה עליו לאלוהות - נחלקו אביי ורבא אם חייב או פטור.
* אביי מביא 3 ראיות לדעתו (והסימן: עב"ד ישתחו"ה למשי"ח), והגמרא דוחה ראיותיו.

דף סב עמוד א
* רבי זכאי שנה ברייתא לפני רבי יוחנן שנאמר בה ש"זיבח וקיטר וניסך והשתחוה (לעבודה זרה) בהעלם אחד אינו חייב אלא (חטאת) אחת", ותגובת רבי יוחנן היתה שברייתא זו היא טעות.
* רבי אבא ניסה ליישב את הברייתא וטען שהיא כדעת רבי יוסי הסובר ש"הבערה ללאו יצאה", אך רב יוסף הקשה על כך, והגמרא (לפי רש"י) הקשתה על כך קושיה נוספת ותירצה.

דף סב עמוד ב
* לפי רב שמואל בר יהודה הברייתא ששנה רבי זכאי לפני רבי יוחנן (ודחה אותה רבי יוחנן) היתה הברייתא הזו: "חומר בשבת משאר מצות חומר בשאר מצות מבשבת...".
* המתעסק בחלבים ובעריות - חייב, שכן נהנה; המתעסק בשבת - פטור, מלאכת מחשבת אסרה תורה.
* לדעת רבי יוחנן לא מסתבר להעמיד ברייתא שהרישא שלה עוסקת בנושא אחד והסיפא בנושא אחר.

דף סג עמוד א
* "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" - אחרים אומרים: אלמלא וי"ו שבהעלוך (שמראה על כך שלא כפרו בקב"ה לגמרי שהרי שתפוהו בדבר אחר) - נתחייבו רשעיהם של ישראל כלייה, ולדעת רשב"י לומדים מהאות ו' שאיוו לאלוהות הרבה.
* בגמרא מובאים 5 דינים שונים הנלמדים מהפסוק "לא תאכלו על הדם", ועל כולם אין לוקים, כי אין לוקים על לאו שבכללות.
* הנודר או הנשבע בשם עבודה זרה, לוקה לדעת רבי יהודה (הסובר שלאו שאין בו מעשה לוקים עליו).

דף סג עמוד ב
* אסור לאדם שיעשה שותפות עם העובד כוכבים, שמא יתחייב לו שבועה ונשבע בעבודת כוכבים שלו, והתורה אמרה לא ישמע על פיך.
* כל עבודת כוכבים הכתובה בתורה - מותר להזכיר את השם שלה.
* יודעים היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא.

דף סד עמוד א
* חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת.
* הגמרא מספרת, שבימי נחמיה עם ישראל ביקשו היו מבקשים רחמים שימסר בידם יצר הרע של עבודת כוכבים, וכך נעשה.
* הפוער עצמו לבעל פעור הרי זה עבודתו גם אם כוונתו היתה לביזוי; הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו גם אם התכוון לרוגמו ולא לעובדו.
* התנאים נחלקו אם "מולך" הוא בכלל עבודה זרה.

דף סד עמוד ב
* המעביר את בנו למולך - אינו חייב עד שימסרנו למשרתי המולך שיעבירוהו באש לכבודה (לפי רש"י).
* העביר כל זרעו למולך - פטור.
* גם אם העביר למולך את בן בנו או בן בתו או זרע פסול - חייב.
* אינו חייב אלא על יוצאי יריכו, ולכן אם העביר למולך את אביו ואמו אחיו ואחותו פטור.
* העביר עצמו למולך - פטור, ורבי אלעזר בר' שמעון מחייב.

דף סה עמוד א
* הגמרא מקשה מדוע אצלנו המשנה מנתה גם בעל אוב וגם ידעוני בין הנסקלים, ואילו במשנה במסכת כריתות נמנה בעל אוב בין חייבי הכריתות אך לא ידעוני - ורבי יוחנן וריש לקיש מתרצים את הקושיה.
* התורה אסרה "חובר חבר" - בין אם מחבר בעלי חיים גדולים ובין אם מחבר בעלי חיים קטנים.

דף סה עמוד ב
* חסם את הפרה כשהיא דשה באמצעות קול - רבי יוחנן סובר שחייב (כי לדעתו עקימת פיו נחשבת למעשה), וריש לקיש סובר שפטור.
* הגמרא מבררת ומפרטת את אופן פעולתם של בעל אוב וידעוני.
* נהר סבטיון נח בשבת, בעל אוב לא עולה בשבת, קברו של אביו של טורנוסרופוס לא מעלה עשן בשבת - אלו ההוכחות שהביא רבי עקיבא לטורנוסרופוס הרשע להוכיח שיום השבת הוא בשבת ולא באחד משאר הימים.
* אם הצדיקים היו רוצים (והיו נקיים מכל עון) - הם היו יכולים לברוא את העולם.
* רבא ברא אדם ע"י ספר יצירה שלמד, ורב חנינא ורב אושעיא עסקו בספר יצירה בכל ערב שבת ונברא להם עגל משולש והיו אוכלים אותו.
* בברייתות מבואר מה הוא 'מעונן' ומה הוא 'מנחש'.

דף סו עמוד א
* במשנה מובא שחכמים פוטרים את המקלל את אביו או אמו ב"כינוי", והגמרא מבארת שזו דעת רבי מנחם ברבי יוסי.
* גם בת שקיללה את אביה או אמה חייבת סקילה, וכן הדין בטומטום ואנדרוגינוס שקיללו.
* רבי יאשיהו ורבי יונתן נחלקו מה המקור לכך שבין אם קילל רק את אביו ובין אם קילל רק את אמו חייב סקילה (ולא רק כאשר מקלל את שניהם).
* הברייתא מבררת באריכות היכן נאמרה בתורה אזהרה על קללת אב ואם.

דף סו עמוד ב
* המשנה היא כדעת רבי מאיר הסובר שהבא על קטנה מאורסה פטור, וחייב רק על נערה, אך לדעת חכמים גם הבא על קטנה מאורסה חייב סקילה.
* בדעת רבי מאיר הפוטר את הבא על קטנה מאורסה - נחלקו התנאים אם פטור לגמרי או שפטור רק מסקילה אך חייב בחנק.

דף סז עמוד א
* נביא שהדיח / מדיחי עיר הנדחת - לדעת חכמים: בסקילה, לדעת רבי שמעון: בחנק (והגמרא מבררת כדעת מי משנתנו).
* "מכשפה לא תחיה" - אחד האיש ואחד האשה, א"כ מה ת"ל "מכשפה"? מפני שרוב נשים מצויות בכשפים.
* לדעת רבי יוסי הגלילי מכשפה דינה בסייף, ולדעת רבי עקיבא (בן עזאי ורבי יהודה, בעמוד הבא) דינה בסקילה.

דף סז עמוד ב
* שיטת רבי יהודה היא ש"שני כתובין הבאין כאחד מלמדין".
* למה נקרא שמן "כשפים"? שמכחישין פמליא של מעלה.
* הלכות כשפים כהלכות שבת: יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה.
* לדעת רבי אליעזר: אין השד יכול לבראות בריה פחות מכשעורה, ולדעת רב פפא אפילו לא בגודל של גמל.
* "ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים" - רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת היתה השריצה ומלאה כל ארץ מצרים, אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות, צפרדע אחת היתה שרקה להם והם באו.