דף סב עמוד א
* רבי זכאי שנה ברייתא לפני רבי יוחנן שנאמר בה ש"זיבח וקיטר וניסך והשתחוה (לעבודה זרה) בהעלם אחד אינו חייב אלא (חטאת) אחת", ותגובת רבי יוחנן היתה שברייתא זו היא טעות.
* רבי אבא ניסה ליישב את הברייתא וטען שהיא כדעת רבי יוסי הסובר ש"הבערה ללאו יצאה", אך רב יוסף הקשה על כך, והגמרא (לפי רש"י) הקשתה על כך קושיה נוספת ותירצה.

דף סב עמוד ב
* לפי רב שמואל בר יהודה הברייתא ששנה רבי זכאי לפני רבי יוחנן (ודחה אותה רבי יוחנן) היתה הברייתא הזו: "חומר בשבת משאר מצות חומר בשאר מצות מבשבת...".
* המתעסק בחלבים ובעריות - חייב, שכן נהנה; המתעסק בשבת - פטור, מלאכת מחשבת אסרה תורה.
* לדעת רבי יוחנן לא מסתבר להעמיד ברייתא שהרישא שלה עוסקת בנושא אחד והסיפא בנושא אחר.

דף סג עמוד א
* "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" - אחרים אומרים: אלמלא וי"ו שבהעלוך (שמראה על כך שלא כפרו בקב"ה לגמרי שהרי שתפוהו בדבר אחר) - נתחייבו רשעיהם של ישראל כלייה, ולדעת רשב"י לומדים מהאות ו' שאיוו לאלוהות הרבה.
* בגמרא מובאים 5 דינים שונים הנלמדים מהפסוק "לא תאכלו על הדם", ועל כולם אין לוקים, כי אין לוקים על לאו שבכללות.
* הנודר או הנשבע בשם עבודה זרה, לוקה לדעת רבי יהודה (הסובר שלאו שאין בו מעשה לוקים עליו).

דף סג עמוד ב
* אסור לאדם שיעשה שותפות עם העובד כוכבים, שמא יתחייב לו שבועה ונשבע בעבודת כוכבים שלו, והתורה אמרה לא ישמע על פיך.
* כל עבודת כוכבים הכתובה בתורה - מותר להזכיר את השם שלה.
* יודעים היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא.

דף סד עמוד א
* חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת.
* הגמרא מספרת, שבימי נחמיה עם ישראל ביקשו היו מבקשים רחמים שימסר בידם יצר הרע של עבודת כוכבים, וכך נעשה.
* הפוער עצמו לבעל פעור הרי זה עבודתו גם אם כוונתו היתה לביזוי; הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו גם אם התכוון לרוגמו ולא לעובדו.
* התנאים נחלקו אם "מולך" הוא בכלל עבודה זרה.

דף סד עמוד ב
* המעביר את בנו למולך - אינו חייב עד שימסרנו למשרתי המולך שיעבירוהו באש לכבודה (לפי רש"י).
* העביר כל זרעו למולך - פטור.
* גם אם העביר למולך את בן בנו או בן בתו או זרע פסול - חייב.
* אינו חייב אלא על יוצאי יריכו, ולכן אם העביר למולך את אביו ואמו אחיו ואחותו פטור.
* העביר עצמו למולך - פטור, ורבי אלעזר בר' שמעון מחייב.

דף סה עמוד א
* הגמרא מקשה מדוע אצלנו המשנה מנתה גם בעל אוב וגם ידעוני בין הנסקלים, ואילו במשנה במסכת כריתות נמנה בעל אוב בין חייבי הכריתות אך לא ידעוני - ורבי יוחנן וריש לקיש מתרצים את הקושיה.
* התורה אסרה "חובר חבר" - בין אם מחבר בעלי חיים גדולים ובין אם מחבר בעלי חיים קטנים.

דף סה עמוד ב
* חסם את הפרה כשהיא דשה באמצעות קול - רבי יוחנן סובר שחייב (כי לדעתו עקימת פיו נחשבת למעשה), וריש לקיש סובר שפטור.
* הגמרא מבררת ומפרטת את אופן פעולתם של בעל אוב וידעוני.
* נהר סבטיון נח בשבת, בעל אוב לא עולה בשבת, קברו של אביו של טורנוסרופוס לא מעלה עשן בשבת - אלו ההוכחות שהביא רבי עקיבא לטורנוסרופוס הרשע להוכיח שיום השבת הוא בשבת ולא באחד משאר הימים.
* אם הצדיקים היו רוצים (והיו נקיים מכל עון) - הם היו יכולים לברוא את העולם.
* רבא ברא אדם ע"י ספר יצירה שלמד, ורב חנינא ורב אושעיא עסקו בספר יצירה בכל ערב שבת ונברא להם עגל משולש והיו אוכלים אותו.
* בברייתות מבואר מה הוא 'מעונן' ומה הוא 'מנחש'.

דף סו עמוד א
* במשנה מובא שחכמים פוטרים את המקלל את אביו או אמו ב"כינוי", והגמרא מבארת שזו דעת רבי מנחם ברבי יוסי.
* גם בת שקיללה את אביה או אמה חייבת סקילה, וכן הדין בטומטום ואנדרוגינוס שקיללו.
* רבי יאשיהו ורבי יונתן נחלקו מה המקור לכך שבין אם קילל רק את אביו ובין אם קילל רק את אמו חייב סקילה (ולא רק כאשר מקלל את שניהם).
* הברייתא מבררת באריכות היכן נאמרה בתורה אזהרה על קללת אב ואם.

דף סו עמוד ב
* המשנה היא כדעת רבי מאיר הסובר שהבא על קטנה מאורסה פטור, וחייב רק על נערה, אך לדעת חכמים גם הבא על קטנה מאורסה חייב סקילה.
* בדעת רבי מאיר הפוטר את הבא על קטנה מאורסה - נחלקו התנאים אם פטור לגמרי או שפטור רק מסקילה אך חייב בחנק.

דף סז עמוד א
* נביא שהדיח / מדיחי עיר הנדחת - לדעת חכמים: בסקילה, לדעת רבי שמעון: בחנק (והגמרא מבררת כדעת מי משנתנו).
* "מכשפה לא תחיה" - אחד האיש ואחד האשה, א"כ מה ת"ל "מכשפה"? מפני שרוב נשים מצויות בכשפים.
* לדעת רבי יוסי הגלילי מכשפה דינה בסייף, ולדעת רבי עקיבא (בן עזאי ורבי יהודה, בעמוד הבא) דינה בסקילה.

דף סז עמוד ב
* שיטת רבי יהודה היא ש"שני כתובין הבאין כאחד מלמדין".
* למה נקרא שמן "כשפים"? שמכחישין פמליא של מעלה.
* הלכות כשפים כהלכות שבת: יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחלה.
* לדעת רבי אליעזר: אין השד יכול לבראות בריה פחות מכשעורה, ולדעת רב פפא אפילו לא בגודל של גמל.
* "ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים" - רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת היתה השריצה ומלאה כל ארץ מצרים, אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות, צפרדע אחת היתה שרקה להם והם באו.

דף סח עמוד א
* הברייתא מספרת על פטירתו של רבי אליעזר, ועל כך שיצאה נשמתו כשאמר את המילה "טהור".
* הלכות לקיטת קישואים על ידי כישוף - רבי עקיבא למד זאת בהתחלה מרבי אליעזר אך לא הבין כראוי, ואח"כ למד זאת מרבי יהושע והבין.
* "לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם" - לעשות אי אתה למד, אבל אתה למד להבין ולהורות.

דף סח עמוד ב
* רוב פרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני בן סורר ומורה.
* מהמילים "וכי יהיה לאיש בן" לומדים שקטן (שלא הביא עדיין 2 שערות) פטור מדין בן סורר ומורה.
* לדעת רב חסדא: קטן שהוליד אין בנו נעשה בן סורר ומורה.
* רב חסדא סובר שקטן שלא הביא שתי שערות יכול להוליד, ורבה חולק.

דף סט עמוד א
* משך הזמן בו הבן יכול להיות בן סורר ומורה הוא מהרגע שהביא 2 שערות ועד שיעברו 3 חודשים או עד שיקיף הזקן (עד המועד המוקדם מבין השנים).
* רב הונא בריה דרב יהושע דייק מדברי רבי כרוספדאי, שגם אשה העתידה ללדת בן בחודש השביעי, אין עוברה ניכר אלא רק בתום 3 חודשי ההריון הראשונים.
* לדעת רבינא (בניגוד לדעת רב הונא בריה דרב יהושע) הולכים בדיני נפשות אחר הרוב (כדי להרוג את הנידון).

דף סט עמוד ב
* הכל מודים בבן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה, פחות מבן שמנה שאין ביאתו ביאה, לא נחלקו אלא בבן שמנה (שלדעת בית שמאי ביאתו ביאה ולדעת בית הלל לא, ונחלקו אם לומדים מדורות הראשונים).
* הגמרא מביאה 3 נסיונות להוכיח שבדורות הראשונים היו יכולים הגברים ללדת כשהיו בני 8 שנים (ורק הנסיון האחרון לא נדחה).
* בדין הוא שתהא בת ראויה להיות כבן סורר ומורה שהכל מצויין אצלה בעבירה, אלא גזירת הכתוב היא בן ולא בת.

דף ע עמוד א
* בן סורר ומורה - אינו חייב עד שיקח בשר בזול ויאכל יין בזול וישתה.
* בן סורר ומורה - אינו חייב עד שיאכל בשר שאינו מבושל לגמרי וישתה יין שלא נתן בו הרבה מים.
*אכל בשר מליח ושתה יין מגיתו - אין נעשה בן סורר ומורה.
* לא נברא יין בעולם אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים בעולם הזה.
* "וייקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן" - רב ושמואל נחלקו האם בנו הקטן סרסו או אף רבעו.

דף ע עמוד ב
* נחלקו התנאים מה היה אילן שאכל ממנו אדם הראשון: גפן / חטה / תאנה.
* בן סורר ומורה אינו חייב סקילה עד שיאכל בשר וישתה יין בחבורה שכולה סריקין (=אנשים ריקים).
* אין עולין בעיבור החודש פחות מעשרה בני אדם, ואין עולין לה אלא בפת דגן וקטנית, ואין עולין לה אלא לאור עיבורו, ואין עולין לה ביום אלא בלילה.
* אכל בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה.

דף עא עמוד א
* כל הישן בבית המדרש - תורתו נעשית לו קרעים קרעים.
* אינו נעשה בן סורר ומורה - עד שיגנוב משל אביו (שממון אביו מצוי לו לגונבו) ויאכל ברשות אחרים (שאינו מפחד לאכול שם).
* לדעת רבי יהודה: אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה.
* בן סורר ומורה - לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר, אך רבי יונתן אמר: "אני ראיתיו וישבתי על קברו".
* עיר הנדחת - לא היתה ולא עתידה להיות ולמה נכתבה דרוש וקבל שכר, אמר רבי יונתן: אני ראיתיה וישבתי על תילה.
* בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר, אך יש תנאים שסיפרו שראו מקום של בית המנוגע.

דף עא עמוד ב
* לדעת ר' חנינא: בן נח שקילל את השם ואחר כך נתגייר פטור.
* בן סורר ומורה נידון על שם סופו ימות זכאי ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם לצדיקים רע להן ורע לעולם.
* יין ושינה לרשעים הנאה להן והנאה לעולם, ולצדיקים רע להן ורע לעולם.
* פיזור לרשעים הנאה להן והנאה לעולם, ולצדיקים רע להן ורע לעולם.
* כנוס לרשעים רע להן ורע לעולם, ולצדיקים הנאה להן והנאה לעולם.
* שקט לרשעים רע להן ורע לעולם, לצדיקים הנאה להן והנאה לעולם.

דף עב עמוד א
* הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב.
* הבא במחתרת - נידון על שם סופו, והטעם לכך הוא מפני שחזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, והגנב יודע זאת ומתכנן להרוג את בעל הבית אם יקום נגדו, והתורה אמרה אם בא להורגך השכם להורגו.
* לדעת רב: הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מלהשיב לו, ולדעת רבא: פטור רק אם הכלים נשברו.

דף עב עמוד ב
* אב הבא על הבן במחתרת - לא הותר דמו מספק (=כשיש ספק אם בא על עסקי נפשות), כי רחמיו מרובים על בנו, ובודאי לא ירצה האב להרוג את בנו אף אם יעמוד כנגדו להציל את ממונו.
* כל הרואה את הבא במחתרת רשאי להורגו ורשאי להורדו בכל דרך בה יכול להורגו.
* גם גנב הבא דרך גגו חצירו וקרפיפו של בעל הבית - מותר להורגו.
* לדעת רב הונא: קטן הרודף אחר קטן אחר להורגו - ניתן להציל את הנרדף בנפשו של הקטן הרודף (כי לדעתו רודף אינו צריך התראה).

דף עג עמוד א
* המשנה עוסקת באלו מקרים יש להרוג אדם כדי למנוע ממנו לחטוא.
* למסקנת הגמרא המקור לכך שהותר להרוג את ה"רודף" הוא מ'היקש' מנערה המאורסה.
* מהפסוק "לא תעמוד על דם רעך" לומדים שחייב להציל את חברו הנמצא בצרה (לדוגמא: שטובע בנהר) גם כשהדבר כרוך בטרחת שכירת פועלים.

דף עג עמוד ב
* הגמרא מבררת מה בדיוק לומדים מיתור הפסוק "אין לנער(ה) חטא מות" בנוגע לאלו שמצילין אותן בנפשן.
* לדעת חכמים הסיבה שהתירה התורה להרוג את הרודף אחר נערה המאורסה היא בגלל פגמה של הנערה, ולדעת רבי יהודה הסיבה היא משום החשש שהיא תמסור עצמה למות.
* הגמרא מתקשה מדוע יש חיוב קנס באונס את אחותו והרי הותר להרוג את הרודף אחר חייבי כריתות, והדין הוא שלא מחייבים אדם במיתה ובתשלומים - והגמרא מביאה מספר תירוצים לישוב קושיה זו.