דף סה עמוד א
* הגמרא מקשה מדוע המשנה בעמוד זה מנתה גם בעל אוב וגם ידעוני בין הנסקלים, ואילו במשנה במסכת כריתות נמנה בעל אוב בין חייבי הכריתות אך לא ידעוני - ורבי יוחנן וריש לקיש מתרצים את הקושיה. (והגמרא דנה בדעתם).
* התורה אסרה "חֹבֵר חָבֶר" - בין אם מחבר בעלי חיים גדולים ובין אם מחבר בעלי חיים קטנים.

דף סה עמוד ב
* חסם את הפרה כשהיא דשה באמצעות קול - רבי יוחנן סובר שחייב (כי לדעתו עקימת פיו נחשבת למעשה), וריש לקיש סובר שפטור.
* הגמרא מבררת ומפרטת את אופן פעולתם של בעל אוב וידעוני.
* נהר סבטיון נח בשבת, בעל אוב לא עולה בשבת, קברו של אביו של טורנוסרופוס לא מעלה עשן בשבת - אלו ההוכחות שהביא רבי עקיבא לטורנוסרופוס הרשע להוכיח שיום השבת הוא בשבת ולא באחד משאר הימים.
* אם הצדיקים היו רוצים (להיות נקיים מכל עוון) - הם היו יכולים לברוא את העולם.
* רבא ברא אדם על ידי ספר יצירה שלמד, ורב חנינא ורב אושעיא היו עוסקים בספר יצירה בכל ערב שבת, והיה נברא להם עגל משולש והיו אוכלים אותו.
* בברייתות מבואר מה הוא 'מעונן' ומה הוא 'מנחש'.

דף סו עמוד א
* חילול שבת שלא חייבים על שגגתו חטאת ולא על זדונו כרת: תחומין לדעת רבי עקיבא, הבערה לדעת רבי יוסי.
* במשנה מובא שחכמים (החולקים על רבי מאיר) פוטרים את המקלל את אביו או אימו ב"כינוי", והגמרא מבארת שזו דעת רבי מנחם ברבי יוסי.
* גם בת שקיללה את אביה או אימה חייבת סקילה, וכן הדין בטומטום ואנדרוגינוס שקיללו.
* רבי יאשיהו ורבי יונתן נחלקו מה המקור לכך שבין אם קילל רק את אביו ובין אם קילל רק את אימו חייב סקילה (ולא רק כאשר מקלל את שניהם).
* הברייתא מבררת באריכות היכן נאמרה בתורה אזהרה על קללת אב ואם.
* "אֱ-לֹהִים לֹא תְקַלֵּל" - לדעת רבי ישמעאל האיסור הוא לקלל דיין, ולדעת רבי עקיבא האיסור הוא לקלל את ה'.

דף סו עמוד ב
* המשנה היא כדעת רבי מאיר הסובר שהבא על קטנה מאורסה פטור וחייב רק על נערה, אך לדעת חכמים גם הבא על קטנה מאורסה חייב סקילה.
* בדעת רבי מאיר הפוטר את הבא על קטנה מאורסה - נחלקו התנאים אם פטור לגמרי או שפטור רק מסקילה אך חייב בחנק. (והגמרא מבררת את טעמיהם).

דף סז עמוד א
* המשנה עוסקת בדין המסית.
* נביא שהדיח / מדיחי עיר הנידחת - לדעת חכמים: בסקילה, לדעת רבי שמעון: בחנק (והגמרא מבררת כדעת מי המשנה שבתחילת עמוד זה).
* "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" - אחד האיש ואחד האישה, א"כ מה ת"ל "מכשפה"? מפני שרוב נשים מצויות בכשפים.
* דין המכשפה - לדעת רבי יוסי הגלילי: דינה בסייף, ולדעת רבי עקיבא (וכן דעת בן עזאי ורבי יהודה בעמוד הבא): דינה בסקילה.

דף סז עמוד ב
* שיטת רבי יהודה היא ש"שני כתובין הבאין כאחד מלמדין".
* למה נקרא שמם "כשפים"? - שמכחישים פמליא של מעלה.
* הלכות כשפים כהלכות שבת: יש מהן בסקילה, ויש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחילה.
* רב חנינא ורב אושעיא היו עוסקים בהלכות יצירה בכל ערב שבת, והיה נברא להם עגל משולש והיו אוכלים אותו.
* לדעת רבי אליעזר: אין השד יכול לברוא בריה פחותה מגודל של כשעורה, ולדעת רב פפא אפילו לא בגודל של גמל.
* "וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם" - רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת היתה, השריצה ומלאה כל ארץ מצרים, אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלה מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות, צפרדע אחת היתה שרקה להם והם באו.

דף סח עמוד א
* הברייתא מספרת על פטירתו של רבי אליעזר, ועל כך שיצאה נשמתו כשאמר את המילה "טהור".
* הלכות לקיטת קישואים על ידי כישוף - רבי עקיבא למד זאת בהתחלה מרבי אליעזר אך לא הבין כראוי, ואחר כך למד זאת מרבי יהושע והבין.
* "לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם" - לעשות אי אתה למד, אבל אתה למד להבין ולהורות.

דף סח עמוד ב
* רוב פרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני בן סורר ומורה.
* מהמילים "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן" לומדים שקטן (שלא הביא עדיין שתי שערות) פטור מדין בן סורר ומורה. (ולולי הפסוק היינו חושבים שהוא חייב כי בן סורר ומורה על שם סופו נהרג ולכן היינו חושבים שאפילו קטן חייב).
* לדעת רב חסדא: קטן שהוליד - אין בנו נעשה בן סורר ומורה.
* רב חסדא סובר שקטן (שלא הביא שתי שערות) יכול להוליד, ורבה חולק.

דף סט עמוד א
* משך הזמן בו הבן יכול להיות בן סורר ומורה הוא מהרגע שהביא שתי שערות ועד שיעברו שלושה חודשים או עד שיקיף הזקן (עד המועד המוקדם מבין השנים).
* רב הונא בריה דרב יהושע דייק מדברי רבי כרוספדאי, שגם אשה העתידה ללדת בן בחודש השביעי, אין עוברה ניכר אלא רק בתום שלושה חודשי ההריון הראשונים.
* לדעת רבינא (בניגוד לדעת רב הונא בריה דרב יהושע) הולכים בדיני נפשות אחר הרוב (כדי להרוג את הנידון).

דף סט עמוד ב
* הכל מודים בבן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה, פחות מבן שמונה שאין ביאתו ביאה, לא נחלקו אלא בבן שמונה (שלדעת בית שמאי ביאתו ביאה ולדעת בית הלל לא, ונחלקו אם לומדים מדורות הראשונים).
* הגמרא מביאה שלושה ניסיונות להוכיח שבדורות הראשונים היו יכולים הגברים ללדת כשהיו בני שמונה שנים (ורק הניסיון האחרון לא נדחה).
* יסכה זו שרה, ולמה נקרא שמה יסכה? - שסוכה ברוח הקדש / שהכל סכים ביופיה.
* שנה ראשונה - עשה משה משכן, שניה - הקים משכן ושלח מרגלים.
* בדין הוא שדין סורר ומורה יחול גם על בת, כי הכל מצויים אצלה בעבירה, אלא גזירת הכתוב היא שרק בן יכול להיות סורר ומורה.

דף ע עמוד א
* בן סורר ומורה - אינו חייב עד שייקח בשר בזול ויאכל וייקח יין בזול וישתה.
* בן סורר ומורה - אינו חייב עד שיאכל בשר שאינו מבושל לגמרי וישתה יין שלא נתן בו הרבה מים.
* אכל בשר מליח ושתה יין מגיתו - אינו נעשה בן סורר ומורה.
* לא נברא יין בעולם אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים בעולם הזה. (והגמרא מביאה דרשות נוספות בענייני שתיית יין).
* "וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן" - רב ושמואל נחלקו האם בנו הקטן סרסו או אף רבעו.

דף ע עמוד ב
* נחלקו התנאים מה היה אילן שאכל ממנו אדם הראשון: גפן / חיטה / תאנה.
* הגמרא דורשת את הפסוק "דִּבְרֵי לְמוּאֵל..." ואת הפסוק "מַה בְּרִי..." ואת הפסוק "אַל לַמְלָכִים..." (שבמשלי פרק לא).
* בן סורר ומורה אינו חייב סקילה עד שיאכל בשר וישתה יין בחבורה שכולה סריקין (=אנשים ריקים) ורק כאשר אינם עוסקים במצוה.
* אין עולים בעיבור החודש פחות מעשרה בני אדם, ואין עולים לה אלא בפת דגן וקטנית, ואין עולים לה אלא לאור עיבורו, ואין עולים לה ביום אלא בלילה.
* אכל בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה. (אך אם אכל תרטימר בשר חסר כזית מבהמה טהורה והשלימה לתרטימר מבשר עוף טהור - כן נעשה בן סורר ומורה).

דף עא עמוד א
* כל הישן בבית המדרש - תורתו נעשית לו קרעים קרעים.
* אינו נעשה בן סורר ומורה - עד שיגנוב משל אביו (שממון אביו מצוי לו לגונבו) ויאכל ברשות אחרים (שאינו מפחד לאכול שם).
* לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: אינו נעשה בן סורר ומורה - עד שיגנוב משל אביו ומשל אימו (ובגמרא מובאים שני אופנים כיצד יש לאימו כסף).
* לדעת רבי יהודה: אם לא היתה אימו שווה לאביו בקול ובמראה ובקומה - אינו נעשה בן סורר ומורה.
* בברייתא מובא: "בן סורר ומורה - לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר", אך רבי יונתן אמר: "אני ראיתיו וישבתי על קברו".
* בברייתא מובא: "עיר הנידחת - לא היתה ולא עתידה להיות, ולמה נכתבה? דרוש וקבל שכר" (וזה כדעת רבי אליעזר הסובר שכל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנידחת), אך רבי יונתן אמר: "אני ראיתיה וישבתי על תילה".
* בברייתא מובא: "בית המנוגע - לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר", אך יש תנאים שסיפרו שראו מקום של בית המנוגע.

דף עא עמוד ב
* בן סורר ומורה - מתרים בו בפני שנים ומלקים אותו בפני שלושה.
* לדעת רבי חנינא: בן נח שקילל את השם ואחר כך נתגייר - פטור.
* לדעת תנא דבי מנשה: כל מיתה האמורה לבני נח - אינה אלא חנק.
* בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב, שמיתתם של רשעים הנאה להם והנאה לעולם, לצדיקים רע להם ורע לעולם.
* יין ושינה לרשעים - הנאה להם והנאה לעולם, ולצדיקים - רע להם ורע לעולם.
* פיזור לרשעים - הנאה להם והנאה לעולם, ולצדיקים - רע להם ורע לעולם.
* כנוס לרשעים - רע להם ורע לעולם, ולצדיקים - הנאה להם והנאה לעולם.
* שקט לרשעים - רע להם ורע לעולם, לצדיקים - הנאה להם והנאה לעולם.

דף עב עמוד א
* הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב.
* הבא במחתרת - נידון על שם סופו, והטעם לכך הוא מפני שחזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, והגנב יודע זאת ומתכנן להרוג את בעל הבית אם יקום נגדו, והתורה אמרה אם בא להורגך השכם להורגו.
* הבא במחתרת ונטל כלים ויצא - לדעת רב: פטור מלהשיב לו, ורבא טוען שמסתבר שדברי רב אמורים רק אם הכלים נשברו.

דף עב עמוד ב
* אב הבא על הבן במחתרת - לא הותר דמו מספק (=כשיש ספק אם בא על עסקי נפשות), כי רחמיו מרובים על בנו, ובוודאי לא ירצה האב להרוג את בנו אף אם יעמוד כנגדו להציל את ממונו.
* כל הרואה את הבא במחתרת רשאי להורגו, ורשאי להורגו בכל סוג מיתה בה יכול להורגו.
* גם גנב הבא דרך גגו חצירו וקרפיפו של בעל הבית - מותר להורגו.
* לדעת רב הונא: קטן הרודף (רש"י: את קטן אחר להורגו) - ניתן להציל את הנרדף בנפשו של הקטן הרודף (כי לדעתו רודף אינו צריך התראה).

דף עג עמוד א
* במשנה ובברייתא מפורט באלו מקרים ניתן להרוג אדם כדי למנוע ממנו לחטוא ובאלו מקרים לא ניתן.
* למסקנת הגמרא המקור לכך שהותר להרוג את ה"רודף אחר חברו להורגו" הוא מ'היקש' מנערה המאורסה.
* מהפסוק "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" לומדים שחייב להציל את חברו הנמצא בצרה (לדוגמא: שטובע בנהר) גם כשהדבר כרוך בטרחת שכירת פועלים.

דף עג עמוד ב
* הגמרא מבררת מה בדיוק לומדים מייתור הפסוק "אֵין לַנַּעֲרָ(ה) חֵטְא מָוֶת" בנוגע לאלו שמצילים אותם בנפשם.
* לדעת חכמים הסיבה שהתירה התורה להרוג את הרודף אחר נערה המאורסה היא בגלל פגמה של הנערה, ולדעת רבי יהודה הסיבה היא משום החשש שהיא תמסור עצמה למות.
* הגמרא מתקשה מדוע יש חיוב קנס באונס את אחותו והרי הותר להרוג את הרודף אחר חייבי כריתות והדין הוא שלא מחייבים אדם במיתה ובתשלומים - והגמרא מביאה מספר תירוצים ליישוב קושיה זו.

דף עד עמוד א
* לדעת רבי יונתן בן שאול: רודף שהיה רודף אחר חברו להורגו, ויכול (הנרדף או מישהו אחר) להצילו באחד מאבריו ולא הציל באופן זה (אלא הרג אותו) - נהרג עליו.
* רבי שמעון בר יוחאי חולק על המשנה וסובר שהעובד עבודת כוכבים ניתן להצילו מעשיית העבירה אף בנפשו.
* רבי אלעזר ברבי שמעון חולק על המשנה וסובר שהמחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו.
* נימנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תיהרג - יעבור ואל ייהרג, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים (כדעת ר"א ולא כדעת רבי ישמעאל הסובר שלגבי עבודת כוכבים אם זה בצינעא יעבור ואל ייהרג).
* בשעת גזרת המלכות - אפילו מצוה קלה ייהרג ואל יעבור.
* בפרהסיא - אפילו מצוה קלה ייהרג ואל יעבור, ואפילו שלא בשעת גזרת המלכות.

דף עד עמוד ב
* אין פרהסיא פחותה מעשרה בני אדם ישראלים.
* אסתר לא מסרה נפשה למות ונבעלה לאחשורוש, על אף שהדבר היה בפרהסיא - והטעם לכך, לדעת אביי: אסתר קרקע עולם היתה, ולדעת רבא: אין בכך חילול השם כאשר הגוי מתכוון להנאת עצמו ולא לצורך העברה על דת.
* בן נח המצווה שלא לעבוד עבודה זרה - הגמרא מסתפקת האם מצווה על קדושת השם (ועליו למסור את נפשו כשמכריחים אותו לעבוד עבודה זרה בפרהסיא) או לא.

דף עה עמוד א
* מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה.
* המשנה הראשונה בפרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, מפרטת מי הם שדינם בשריפה.
* במשנה נאמר "ואלו הן הנשרפים הבא על אשה ובתה..." - לפי אביי הכוונה היא לבא על חמותו או אם חמותו, ולפי רבא הגרסה במשנה צריכה להיות "הבא על אשה שנשא בתה".
* הגמרא מביאה ברייתא המביאה את המקור לכך שהבא על אחת מכל הנשים שהוזכרו במשנה דינו בשריפה.

דף עה עמוד ב
* אביי ורב אשי נחלקו כיצד לגרוס ולבאר את דברי הברייתא שבעמוד הקודם: "מנין לעשות למטה כלמעלה".
* אביי ורבא נחלקו מה המקור לכך שאין ללמוד בגזירה שוה שאם אמו תהיה אסורה עליו מהתורה כמו אם אמה.

דף עו עמוד א
* אביי ורבא נחלקו מה המקור לכך שאין ללמוד שאשת חורגו תהיה אסורה עליו כמו כלתו.
* הגמרא מבררת מה המקור לחיוב שריפה של הבא על בתו מאנוסתו, ואת המקור לאזהרה לבא על בתו.
* "אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ" - לדעת רבי אליעזר: זה המשיא את בתו לזקן, לדעת רבי עקיבא: זה המשהא בתו בוגרת.

דף עו עמוד ב
* איזהו עני רשע ערום? - זה המשהא בתו בוגרת (ואינו משיאה).
* הוי זהיר מן היועצך לפי דרכו.
* המשיא את בתו לזקן והמשיא אשה לבנו קטן והמחזיר אבידה לכותי - עליו הכתוב אומר: "לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ".
* האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן - עליו הכתוב אומר "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא".
* האוהב את שכניו והמקרב את קרוביו והנושא את בת אחותו והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו - עליו הכתוב אומר "אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה".
* בברייתא מובא מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא בביאור הפסוק "אֹתוֹ וְאֶתְהֶן", והאמוראים נחלקו בביאור מחלוקת התנאים.
* ואלו הנהרגין (בסייף): הרוצח ואנשי עיר הנידחת.