דף עז עמוד א
* נחלקו האמוראים אם "המצמצם" בנזקין חייב.
* כפת את חברו ובעקבות כך מת חברו ברעב - פטור הכופת.
* כפת את חברו במקום בו בהמשך הזמן יהיה חם מאוד או קר מאוד בכדי להמית, ובעקבות כך מת חברו - פטור הכופת (אין זה אלא גרמא ואין דינו מסור לבית דין אלא לשמים).
* כפת את חברו לפני ארי ואכלו ומת - פטור (כי גם ללא הכפיתה לא היה יכול להציל את עצמו מהארי).
* כפת את חברו לפני יתושים ועקצוהו ומת - נחלקו האמוראים אם חייב או פטור.
* כפה על חברו גיגית ומת מההבל או שפרע עליו מעזיבה בזמן שהיה ישן ונכנסה לשם הצינה ומת - נחלקו האמוראים אם חייב או פטור.

דף עז עמוד ב
* דחפו לבור, ובשעת הדחיפה היה סולם בבור, וסילק את הסולם לאחר הדחיפה - פטור. (ורבא מביא שתי דוגמאות נוספות עם אותו עיקרון).
* זרק בחוזקה אבן בכותל וחזרה האבן לאחוריה והרגה - חייב.
* קשר את חברו והפנה עליו שטף מים ומת - חייב, אך רק אם נפלו עליו המים מיד לאחר שהפנה אותם ממקומם עליו.
* זרק אבן למעלה והלכה האבן בנפילתה לצדדים והרגה את העומד שם - חייב הזורק.

דף עח עמוד א
* הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת - לדעת ת"ק: פטורים, לדעת רבי יהודה בן בתירא: אם הכוהו בזה אחר זה, האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו.
* רבא מבאר שהכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור, בגוסס בידי שמים שהוא חייב, לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם.
* ההורג את הטריפה - פטור, וטריפה שהרג בפני בית דין - חייב, שלא בפני בית דין - פטור.
* עדים שהעידו בטריפה שעבר עבירה שחייבים עליה מיתה והוזמו - אין נהרגים, עדים שהם עצמם טריפה והעידו על אדם בריא שעבר עבירה שחייבים עליה מיתה והוזמו - נחלקו רבא ורב אשי אם נהרגים או לא.
* שור טריפה שהרג - נחלקו רבא ורב אשי אם חייב או פטור, ושור של אדם טריפה שהרג - פטור.

דף עח עמוד ב
* הגמרא מבררת את טעמיהם של חכמים ורבי נחמיה שנחלקו מה הדין במקרה בו אדם היכה את חברו ואמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה ואחר כך הכביד ומת.
* יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שנאמר "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת", אלא לא היה יודע באיזו מיתה נהרג, אבל לגבי המגדף לא היה יודע משה אם הוא בן מיתה כל עיקר אם לאו.

דף עט עמוד א
* לדעת רבי שמעון: אין הרוצח חייב עד שיאמר "לפלוני אני מתכוון" ויהרוג את אותו פלוני, אך לא חייב במקרה בו התכוון להרוג אחד משני אנשים (מי שיזדמן מביניהם) או שהתכוון לגוף שהרג אך לא לאותו אדם (כי חשב שזה אדם אחר).
* חכמים לומדים מהמילים "וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו" את 'דין קבוע' (=כל קבוע כמחצה על מחצה דמי).
* נתכוון להרוג את זה והרג את זה - לדעת חכמים: חייב מיתה, לדעת רבי: חייב ממון.

דף עט עמוד ב
* נתכוון להרוג את זה והרג את זה - לדעת תנא דבי חזקיה: פטור ממיתה ומממון.
* כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה נידונין בקלה.
* במשנה נאמר: "רוצח שנתערב באחרים כולן פטורין רבי יהודה אומר כונסין אותן לכיפה" - הגמרא מתקשה מי הם ה"אחרים", ושמואל וריש לקיש (בעמוד זה) ורבא (בעמוד הבא) מתרצים.

דף פ עמוד א
* לדעת רבא, ביאור הרישא של המשנה בעמוד הקודם הוא כך: כשלא הוכר הרוצח לבית דין, כגון שנים שהיו עומדים ויצא חץ מביניהם והרג (ולא ידוע מי זרק את החץ) - שניהם פטורים.
* לדעת רבא, ביאור המשך המשנה בעמוד הקודם הוא כך: שור שהרג אדם ונגמר דינו להיסקל שנתערב בשוורים אחרים שלא הרגו אנשים - סוקלים את כולם, ולדעת רבי יהודה כונסים אותם לכיפה והם מתים שם ברעב.
* לדעת רבא: ולד הבהמה הנוגחת שהרגה אדם או ולד הבהמה שנרבעה על ידי אדם - אסור בהקרבה למזבח.

דף פ עמוד ב
* לדעת רבי ירמיה לא ניתן לדייק מהמשנה שמותרה לדבר חמור נחשב מותרה לדבר קל.
* ת"ק ורבי יהודה נחלקו האם צריך להתרות (בכל חייבי מיתות שבתורה חוץ מהמסית) באיזו מיתה הוא נהרג או שמספיק שיתרו בו שחייב מיתה סתם.
* לדעת רב יחזקאל יש לגרוס בדברי המשנה (שבדף הקודם) "הנשרפין בנסקלין" (הפוך מהגרסה שלפנינו), ורב יהודה בנו חולק על כך.

דף פא עמוד א
* אם היה אביו עובר על דברי תורה - לא יעיר לו על כך במפורש אלא רק ברמיזה.
* עבר עבירה קלה (=עבירה שחייבים עליה מיתה קלה) ונגמר דינו על עבירה קלה, וחזר ועבר עבירה חמורה (=עבירה שחייבים עליה מיתה חמורה יותר) - נידון בחמורה, והגמרא מביאה את המקור לדין זה.
* עבר עבירה שנתחייב עליה שתי מיתות – לדעת ת"ק: נידון בחמורה, לדעת רבי יוסי: נידון בזיקה הראשונה שבאה עליו (והגמרא מביאה ברייתא המדגימה ומבארת את שיטתו).

דף פא עמוד ב
* מי שלקה פעמיים מלקות הבאות כעונש על עבירה שיש בה חיוב כרת - כשיעבור פעם שלישית את אותה עבירה אין מלקים אותו אלא בית דין מכניסים אותו לכיפה (מקום בגובה קומתו בלבד) ונותנים לו לחם צר ומים לחץ עד שיצטמצמו מעיו ואחר כך מאכילים אותו שעורים עד שכריסו מתבקעת.
* ההורג נפש שלא בעדים מכניסים אותו לכיפה וכו' - בגמרא מובאים שלושה תירוצים לבאר כיצד יודעים שהרג.
* הגונב כלי שרת שהיה במקדש והמקלל בקוסם והבועל ארמית - קנאים פוגעים בו.

דף פב עמוד א
* הבועל ארמית ולא פגעו בו קנאים - עונשו הוא: "יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת".
* כל הבא על הכותית (הגויה) - כאילו מתחתן בעבודת כוכבים.
* כתוב על גולגולתו של יהויקים "זאת ועוד אחרת".
* בית דינו של חשמונאי גזרו שהבא על הכותית חייב משום: נדה, שפחה, גויה, אשת איש/זונה.
* הבא להימלך בבית דין בשעת מעשה אם להרוג את פלוני שבועל גויה - אין מורים לו שיהרגנו.
* "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר" – הגמרא מביאה שלושה פירושים מה הוא ראה.
* "קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא".
* כל מקום שיש חילול השם - אין חולקים כבוד לרב.
* אין נכנסים בכלי זיין לבית המדרש.

דף פב עמוד ב
* רבי יוחנן מפרט שישה ניסים שנעשו לפנחס כאשר הרג את זמרי וכזבי.
* "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל" - אמר רבי אלעזר: "ויתפלל" לא נאמר, אלא "ויפלל", מלמד כביכול שעשה פלילות עם קונו.
* חמישה שמות יש לו: זמרי, ובן סלוא, ושאול, ובן הכנענית, ושלומיאל בן צורי שדי.
* כהן שעבד במקדש כשהוא טמא - לדעת רב ששת: אינו חייב מיתה בידי שמים.

דף פג עמוד א
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מקשה משתי ברייתות על דעתו של רב ששת הסובר שכהן שעבד במקדש כשהוא טמא אינו חייב מיתה בידי שמים (והקושיה השנייה נשארת ב"תיובתא").
* הגמרא מביאה ברייתא ובה רשימה של עבירות שחייבים עליהם מיתה או רק אזהרה.
* הגמרא מביאה את המקורות לדברי הברייתא שאמרה שהאוכל את הטבל וכן כהן טמא שאכל תרומה טהורה דינם במיתה.
* כהן טמא שאכל תרומה טמאה - אינו במיתה.

דף פג עמוד ב
* הגמרא מביאה את המקורות לדברי המשך הברייתא שאמרה שזר שאכל את התרומה, וזר ששימש (=שעבד במקדש), וכהן טמא ששימש, וכהן טבול יום ששימש, וכהן מחוסר בגדים ששימש, וכהן מחוסר כפרה ששימש, וכהן שלא רחץ ידים ורגלים ששימש, וכהנים שתויי יין ששימשו, וכהנים פרועי ראש ששימשו - דינם במיתה.
* רב חולק על הברייתא ("רב תנא הוא ופליג") וסובר שזר שאכל את התרומה לוקה (ולא במיתה כדברי הברייתא).

דף פד עמוד א
* הגמרא מביאה את המקורות לכך שאסור לכהן שהוא ערל או אונן או יושב לעבוד במקדש.
* כל דבר הבא מן הכלל (=דבר הנלמד באמצעות דיוק מתוך הכתוב) - אין דנים אותו בגזרה שווה.
* הגמרא מביאה את המקורות למחלוקות רבי וחכמים בדין בעל מום שעבד במקדש ובדין מי שנהנה במזיד מהקדש שיש בו מעילה (נחלקו אם דינו במיתה או אינו אלא באזהרה).
* זר ששימש במקדש - נחלקו הדעות אם דינו במיתה בידי שמים או בסקילה או בחנק. (והגמרא מבררת את טעמיהם).

דף פד עמוד ב
* פרק עשירי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בחייבי מיתת חנק.
* מכה אביו/אימו דינו בחנק, ואפילו אם לא הרג אותם אלא רק אם עשה בהם פצע. (והגמרא מביאה את המקורות לכך).
* גם ההורג קטן חייב מיתה, אך ההורג נפלים או עובר שנולד בחודש השמיני (שאינו יכול לחיות), אינו חייב מיתה.
* מותר לבן להקיז דם לאביו.

דף פה עמוד א
* לדעת רב ששת: בן יכול להיות שליח בית דין להלקות או לנדות את אביו, והגמרא מקשה ודנה בדבריו.
* לדעת רב ששת: המבייש את חברו כשהוא ישן ומת בתוך שנתו - חייב המבייש לשלם לבניו.

דף פה עמוד ב
* למסקנת הגמרא: הבן לא יכול להיות שליח בית דין להלקות או לנדות את אביו (בניגוד לרב ששת), חוץ ממקרה בו אביו מסית לעבוד עבודה זרה.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שאם קילל את אביו/אימו לאחר מיתתם חייב (בניגוד למכה אביו/אימו שחייב רק בחייהם).
* גם בת או טומטום או אנדרוגינוס שקיללו את אביהם/אימם חייבים מיתה.
* ישנה מחלוקת תנאים אם מקישים הכאה לקללה.
* הגונב נפש מישראל - לדעת ת"ק: אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו (אפילו שימוש כל שהוא), לדעת רבי יהודה: עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו שימוש בשווי שווה פרוטה.
* אישה (ולא רק איש) שגנבה איש או אישה - חייבת מיתה על הגניבה.
* הגונב איש או אישה או גר או עבד משוחרר או קטן - חייב מיתה על גניבתם, והגונב את העבדים - פטור.

דף פו עמוד א
* הגונב נפש ומכרו לקרובי הנגנב - פטור לדעת רבי שמעון.
* סתם משנה - רבי מאיר, סתם תוספתא - רבי נחמיה, סתם ספרא - רבי יהודה, סתם ספרי - רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא.
* לדעת חכמים: הגונב את מי שמצוי אצלו תמיד (כמו מלמדי תינוקות שגנבו אחד מתלמידיהם ומכרוהו) - פטור ממיתה.
* הגמרא מבררת את המקורות למחלוקת רבי יהודה וחכמים שנחלקו אם הגונב את מי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב או פטור.
* "לֹא תִּגְנֹב" שבעשרת הדברות הכוונה לגונב נפשות, ו"לֹא תִּגְנֹבוּ" שבפרשת קדושים הכוונה לגונב ממון (ודברים אלו נדרשו באמצעות המידה "דבר הלמד מעניינו").

דף פו עמוד ב
* לדעת רב פפא: אם באו עדי מכירה לאחר עדי הגניבה, ונגמר דינו של הנידון ליהרג, ואחר כך הוזמו שתי הכתות - עדי המכירה נהרגים, ונחלקו חזקיה ורבי יוחנן אם עדי הגניבה נהרגים.
* כת עדים שהעידה על גניבה ראשונה של בן סורר ומורה, וכת עדים שהעידה על גניבה שניה, והוזמו - עדים הראשונים לא נהרגים, והעדים השניים כן נהרגים.
* המשנה בסוף העמוד עוסקת בדיני זקן ממרא.

דף פז עמוד א
* הברייתא דורשת את הפסוק האמור בזקן ממרא, ומפרטת הלכות רבות אשר החולק עליהם נעשה זקן ממרא.
* בית המקדש גבוה מארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות.
* זקן ממרא - לדעת רבי מאיר: אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, לדעת רבי יהודה: על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, לדעת רבי שמעון: אפילו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים.
* החל מסוף עמוד זה (ולמשך דף שלם) - הגמרא מבארת כיצד הברייתא שבתחילת העמוד מסתדרת לשיטת רבי מאיר.

דף פז עמוד ב
* התנאים נחלקו אם דם ירוק נחשב לדם נדה.
* האמוראים נחלקו אם הדם שרואה אישה ב"ימי טוהר" נובע מאותו מקור של הדם הטמא ("מעיין אחד הוא") או ממקור אחר ("שני מעיינות הם").
* לדעת שמואל: שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראים בית דין חצוף, ולדעת רבי אבהו: לדברי הכל אין דיניהם דין.
* התנאים נחלקו אם דיני מכות בשלושה דיינים או בעשרים ושלושה דיינים.

דף פח עמוד א
* הגמרא ממשיכה לבאר כיצד הברייתא שבתחילת הדף הקודם מסתדרת לשיטת רבי מאיר (הסובר שזקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת).
* המעריך פחות מבן חודש - לדעת רבי מאיר: נותן דמיו, לדעת חכמים: לא אמר כלום.
* סתם חרמים - לדעת רבי יהודה בן בתירה: לבדק הבית, לדעת חכמים: לכהן.
* לדעת רב כהנא: זקן ממרא אינו נהרג אלא רק במקרה בו הוא אומר "כך הוא בעיני" והם אומרים מפי השמועה (=חולק מדעתו על קבלת הסנהדרין), ורבי אלעזר חולק וסובר שאפילו הוא אומר מפי השמועה והם אומרים "כך הוא בעינינו" נהרג, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל.

דף פח עמוד ב
* לדעת זעירא: בעל שמחל על קינויו - קינויו מחול, בן סורר ומורה שרצו אביו ואימו למחול לו - מוחלים לו, זקן ממרא שרצו בית דינו למחול לו - מוחלים לו, אך החברים (מהדרום) של רבי יאשיה חלקו על הדין האחרון.
* מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל, משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות.
* איזהו בן העולם הבא? - ענוותן, ושפל ברך, מתכופף ונכנס מתכופף ויוצא, ולומד תורה תמיד, ואינו מחזיק טובה לעצמו על כך.
* זקן ממרא אינו חייב עד שיעשה כהוראתו או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו.
* לדעת רבי אושעיא: זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע.