דף כב עמוד א
* במשנה בדף כא עמוד ב מובא שיש מקרה בו "יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין" - והגמרא מקשה מדוע המשנה לא מנתה לאוין נוספים שיכולים להתווסף בחרישה זו (כגון: הזורע בנחל איתן, המוחק את השם בהליכתו, הקוצץ את בהרתו, ועוד). (ומבאר תוס' שצריך לתרץ ש"תנא ושייר").
* לדעת רבי הושעיא: המרביע שור פסולי המוקדשים - לוקה שנים, לדעת רבי יצחק: המנהיג בשור פסולי המוקדשים - לוקה.

דף כב עמוד ב
* רבא אמר: כמה טיפשים הם האנשים שעומדים מפני ספר תורה ולא עומדים מפני אדם גדול בתורה, שהרי בתורה כתוב שהחייב מלקות לוקה 40 ("ארבעים יכנו"), ובאו חכמים ודרשו שהכוונה היא שלוקה 39.
* הגמרא מבארת את המקור לדעת ת"ק שלוקים 39 מלקות ואת המקור לדעת רבי יהודה הסובר שלוקים 40 מלקות.
* עבר עבירה שיש בה שני לאוין - אם אמדו אותו אומד אחד לשני הלאוין, והאומד היה 42 מלקות ומעלה, לוקה ופטור מללקות עוד.
* המשנה בסוף העמוד מתארת את סדר ואופן הלקאת החייב מלקות.

דף כג עמוד א
* יבמה שנפלה לפני מוכה שחין - אין מונעים ממנה לסרב ליבום.
* המבזה את המועדים - כאילו עובד עכו"ם.
* כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר - ראוי להשליכו לכלבים.
* הגמרא מביאה את המקור והטעם לכך שהיו מלקים ברצועה של עגל וששתי רצועות של חמור עולות ויורדות בה.
* לדעת ת"ק: אין מעמידין חזנין (שמשים המכים את החייבים ללקות) אלא חסירי כח ויתירי מדע, לדעת רבי יהודה: אפילו חסירי מדע ויתירי כח.
* אין מזרזין אלא למזורז.
* כפתוהו כדי ללקות אך הצליח להשתחרר ורץ מבית דין - פטור.

דף כג עמוד ב
* רבי יוחנן סובר שחכמים חולקים על רבי חנניה בן גמליאל הסובר שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם.
* רב פוסק כרבי חנניה בן גמליאל.
* שלשה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם: מקרא מגילה, ושאילת שלום בשם, והבאת מעשר למקדש כדי שיטלו ממנו אף הכהנים.
* בג' מקומות הופיע רוח הקודש: בבית דינו של שם, ובבית דינו של שמואל הרמתי, ובבית דינו של שלמה.
* 613 מצוות נאמרו לו למשה: 365 לאוין כמנין ימות החמה (שבכל יום מזהירים עליו שלא לעבור), ו-248 עשה כנגד איבריו של אדם (שכל אבר ואבר אומר לו עשה מצוה).

דף כד עמוד א
* 613 מצות נאמרו לו למשה, בא דוד והעמידן על 11, בא ישעיהו והעמידן על 6, בא מיכה והעמידן על 3, חזר ישעיהו והעמידן על 2, בא חבקוק והעמידן על 1.
* ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום.
* הגמרא מביאה שני מעשים בענין החורבן.

דף כד עמוד ב
* כשהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הם (רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע) בוכים ורבי עקיבא מצחק, והסביר רבי עקיבא: תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ", בזכריה כתיב "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם", עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת, בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו.

הדרן עלך מסכת מכות