דף ח עמוד א
* רבי ורבי יהודה בן רועץ ובית שמאי ורבי שמעון ורבי עקיבא - כולם סוברים "יש אם למקרא".
* הזורק אבן לרשות הרבים והרג אדם - נחשב להורג במזיד, ואת דברי המשנה שאמרה שדינו שחייב גלות כדין הורג בשגגה מעמידה הגמרא במקרה מיוחד.
* מהמילה "וּמָצָא" לומדת הברייתא שרק באופן שהיה הנהרג במקום ההריגה קודם לכן, ולאחר מכן נשל הברזל מן העץ ומצאו והרגו, גולה ההורגו, אך במקרה בו הגיע למקום ההריגה לאחר שכבר נזרקה האבן או הברזל פטור מגלות.
* "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים..." - הגמרא מביאה שני הסברים לכך שמדובר בחטיבת עצים של רשות ולא של חובה.

דף ח עמוד ב
* טבול יום או מחוסר כיפורים שנכנס למקדש - חייב כרת.
* בעמוד זה מובאת לישנא שניה (בניגוד ללישנא שבעמוד א) כלפי מה נאמרה שאלת "ההוא מרבנן" ותשובת רבא והסוגיה שלאחריה.
* בן שלמד אומנות וכעת אביו מלמדו אומנות אחרת והכהו על שאינו לומד כראוי והרגו בשגגה - גולה.
* במשנה נאמר שבן ההורג את אביו בשוגג חייב גלות, והגמרא מקשה על כך מברייתא, ומביאה שני תירוצים.
* עבד כנעני וכותי שהרגו ישראל בשוגג או שהרגם ישראל בשוגג - ההורג חייב גלות.

דף ט עמוד א
* הכה את חברו הכאה שאין בה שוה פרוטה - לוקה.
* גר תושב שהרג בשוגג גר תושב - חייב גלות, גר תושב שהרג בשוגג ישראל - אינו גולה (כי לא די לו בעונש גלות).
* לדעת רבא: גר תושב שסבור שמותר לו להרוג גר תושב - נידון כמזיד ונהרג ("אומר מותר קרוב למזיד הוא"), אך לדעת רב חסדא ואביי נחשב כאנוס ולא נהרג ("אומר מותר אנוס הוא").

דף ט עמוד ב
* רבי יהודה ורבי מאיר נחלקו אם סומא שהרג בשוגג גולה או לא, והגמרא מבררת את טעמיהם.
* נחלקו התנאים במשנה אם שונא שהרג (וטוען שהרג בשגגה) גולה, והתנא הסובר שלא גולה אלא נהרג, וזאת על אף שלא התרו בו, הוא רבי יוסי בר יהודה הסובר שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, ושונא ודאי הרג במזיד ולא בשוגג.
* בעבר הירדן היו שלוש ערי מקלט (כמו בארץ ישראל שהיו בה שלוש ערי מקלט), וזאת מכיוון שבגלעד (שבעבר הירדן) היו מצויים רוצחים.

דף י עמוד א
* בשכם מצויים רוצחים.
* שש ערי מקלט: קולטות בין לדעת בין שלא לדעת, ארבעים ושתים ערי הלווים: לדעת קולטות שלא לדעת אינן קולטות.
* אסור למכור בערי מקלט כלי נשק לפי דעת רבי נחמיה, אך חכמים מתירים.
* תלמיד שגלה - מגלים את רבו עמו, ומכאן המלצה שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון.
* הרב שגלה - מגלים את ישיבתו עמו.
* מפני מה זכה ראובן להימנות בהצלה תחלה? מפני שהוא פתח בהצלה תחלה שנאמר "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם".
* "וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה" - ארבעה פירושים מובאים בגמרא על מי נאמר פסוק זה.
* אמר רבי: הרבה תורה למדתי מרבותי ומחברי יותר מהם ומתלמידי יותר מכולן.
* "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם" - מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה.
* הקב"ה אמר לדוד: טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח.

דף י עמוד ב
* 'מקלט' היה כתוב על פרשת דרכים כדי שיכיר הרוצח ויפנה לשם.
* מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים - בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו.
* לדעת רב הונא: אם מצא גואל הדם את הרוצח בדרכו לעיר מקלט והרגו - פטור (לדעתו המילים "וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת" מוסבות על גואל הדם, ונחלקו בכך התנאים, ויש מי שסובר שזה מוסב על הרוצח בשגגה).
* נחלקו התנאים אם ההורגים במזיד מצווים מהתורה לברוח תחילה לערי מקלט (ולאחר מכן בית דין שבמקומם שולחים ומביאים אותם משם).
* עיר שרובה רוצחים אינה קולטת.
* עיר שאין בה זקנים - נחלקו רבי אמי ורבי אסי אם קולטת רוצח בשגגה ואם נעשה בה בן סורר ומורה ואם מביאה עגלה ערופה.

דף יא עמוד א
* הטעם לכך שפרשת רוצחים נאמרה בלשון עזה ("וידבר") - נחלקו רבי יהודה וחכמים אם זה בגלל שלא הפרישם מיד לאחר שחלקו את הארץ עד שנאמר לו מפי הקב"ה או בגלל שזו מצוה הכתובה בתורה.
* "וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים" - נחלקו רבי יהודה ורבי נחמיה אם הכוונה היא לשמונה פסוקים אחרונים שבתורה או הכוונה היא לערי מקלט.
* ספר תורה שתפרו בפשתן - נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר אם כשר או פסול.
* המשנה מבארת מתי חוזר הרוצח בשגגה מעיר המקלט לביתו, והגמרא מביאה את המקור לכך.
* קללת חכם אפילו בחנם היא באה.
* קללת חכם אפילו על תנאי היא באה.

דף יא עמוד ב
* נידוי על תנאי צריך הפרה.
* כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר עצמותיו של יהודה היו מגולגלות בארון עד שעמד משה וביקש עליו רחמים.
* נגמר דינו של רוצח בשגגה ומת הכהן הגדול (לפני שגלה הרוצח לעיר מקלט) - אינו גולה לעיר מקלט (והגמרא מבארת את המקור לכך).
* אם עד שלא נגמר דינו של הרוצח בשגגה מת הכהן הגדול ומינו אחר תחתיו ולאחר מכן נגמר דינו - חוזר במיתתו של שני (והגמרא מבארת את המקור לכך).
* נגמר דינו של רוצח בשגגה ומת - מוליכים את עצמותיו לעיר המקלט.
* מת הרוצח בשגגה (שגלה לעיר מקלט) ואחר כך מת הכהן הגדול - מוליכים עצמותיו של הרוצח על קברי אבותיו.
* נגמר דינו של הרוצח בשגגה ונעשה הכהן הגדול בן גרושה או בן חלוצה - נחלקו האמוראים אם דינו כמו רוצח שנגמר דינו ומת הכהן הגדול (שאינו גולה) או דינו כמו רוצח שנגמר דינו בלא כהן גדול (גולה לעיר מקלט ואינו חוזר משם לעולם).

דף יב עמוד א
* המזבח קולט את הרוצח שעולה על גגו של מזבח (ולא את מי שרק תופס בקרנותיו של המזבח), ורק מזבח שבבית המקדש קולט, ולפי אביי אינו קולט אלא רק לכהן העומד שם ועבודה בידו (ובכל הדברים הללו טעה יואב).
* ערי מקלט לא ניתנו ללויים הדרים בהם לקבורה.
* הרוצח בשגגה אינו רשאי לדור בתחום של עיר המקלט, ואפילו לא במחילות שתחת קרקע התחום.
* רוצח שיצא מעיר מקלט - רבי יוסי הגלילי: מצוה ביד גואל הדם להרוג אותו, רבי עקיבא: רשות, רבי אליעזר: אסור לו להרוג אותו ואם הרגו חייב מיתה. (והגמרא מביאה את טעמי המחלוקת).
* רוצח שיצא בשוגג מעיר מקלט - נחלקו התנאים אם רשאי גואל הדם להורגו.
* אין אדם רשאי להכות את אביו אף באופן שיש מצוה בהכאה זו.

דף יב עמוד ב
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) דנה בדעת חכמים ובדעת רבי יהודה האם הולכים "לפי הנוף" או "לפי העיקר" בנוגע למעשר שני ובנוגע לערי מקלט.
* משה נתבשר שעוד בחייו יזכה למצוה זו של הבדלת שלוש ערי מקלט.
* בן לוי הדר בעיר מקלט, שהרג אדם בשגגה, גולה לעיר מקלט אחרת, אך אם גלה באותה העיר משכונה לשכונה זה גם בסדר.