דף ט עמוד א * הכה את חברו הכאה שאין בה שוה פרוטה - לוקה. * גר תושב שהרג בשוגג גר תושב - חייב גלות, גר תושב שהרג בשוגג ישראל - אינו גולה (כי לא די לו בעונש גלות). * לדעת רבא: גר תושב שסבור שמותר לו להרוג גר תושב - נידון כמזיד ונהרג ("אומר מותר קרוב למזיד הוא"), אך לדעת רב חסדא ואביי נחשב כאנוס ולא נהרג ("אומר מותר אנוס הוא"). דף ט עמוד ב * רבי יהודה ורבי מאיר נחלקו אם סומא שהרג בשוגג גולה או לא, והגמרא מבררת את טעמיהם. * נחלקו התנאים במשנה אם שונא שהרג (וטוען שהרג בשגגה) גולה, והתנא הסובר שלא גולה אלא נהרג, וזאת על אף שלא התרו בו, הוא רבי יוסי בר יהודה הסובר שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, ושונא ודאי הרג במזיד ולא בשוגג. * בעבר הירדן היו שלוש ערי מקלט (כמו בארץ ישראל שהיו בה שלוש ערי מקלט), וזאת מכיוון שבגלעד (שבעבר הירדן) היו מצויים רוצחים.
דף י עמוד א * בשכם מצויים רוצחים. * שש ערי מקלט: קולטות בין לדעת בין שלא לדעת, ארבעים ושתים ערי הלווים: לדעת קולטות שלא לדעת אינן קולטות. * אסור למכור בערי מקלט כלי נשק לפי דעת רבי נחמיה, אך חכמים מתירים. * תלמיד שגלה - מגלים את רבו עמו, ומכאן המלצה שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון. * הרב שגלה - מגלים את ישיבתו עמו. * מפני מה זכה ראובן להימנות בהצלה תחלה? מפני שהוא פתח בהצלה תחלה שנאמר "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם". * "וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה" - ארבעה פירושים מובאים בגמרא על מי נאמר פסוק זה. * אמר רבי: הרבה תורה למדתי מרבותי ומחברי יותר מהם ומתלמידי יותר מכולן. * "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם" - מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה. * הקב"ה אמר לדוד: טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח. דף י עמוד ב * 'מקלט' היה כתוב על פרשת דרכים כדי שיכיר הרוצח ויפנה לשם. * מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים - בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו. * לדעת רב הונא: אם מצא גואל הדם את הרוצח בדרכו לעיר מקלט והרגו - פטור (לדעתו המילים "וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת" מוסבות על גואל הדם, ונחלקו בכך התנאים, ויש מי שסובר שזה מוסב על הרוצח בשגגה). * נחלקו התנאים אם ההורגים במזיד מצווים מהתורה לברוח תחילה לערי מקלט (ולאחר מכן בית דין שבמקומם שולחים ומביאים אותם משם). * עיר שרובה רוצחים אינה קולטת. * עיר שאין בה זקנים - נחלקו רבי אמי ורבי אסי אם קולטת רוצח בשגגה ואם נעשה בה בן סורר ומורה ואם מביאה עגלה ערופה.
דף יא עמוד א * הטעם לכך שפרשת רוצחים נאמרה בלשון עזה ("וידבר") - נחלקו רבי יהודה וחכמים אם זה בגלל שלא הפרישם מיד לאחר שחלקו את הארץ עד שנאמר לו מפי הקב"ה או בגלל שזו מצוה הכתובה בתורה. * "וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים" - נחלקו רבי יהודה ורבי נחמיה אם הכוונה היא לשמונה פסוקים אחרונים שבתורה או הכוונה היא לערי מקלט. * ספר תורה שתפרו בפשתן - נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר אם כשר או פסול. * המשנה מבארת מתי חוזר הרוצח בשגגה מעיר המקלט לביתו, והגמרא מביאה את המקור לכך. * קללת חכם אפילו בחנם היא באה. * קללת חכם אפילו על תנאי היא באה. דף יא עמוד ב * נידוי על תנאי צריך הפרה. * כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר עצמותיו של יהודה היו מגולגלות בארון עד שעמד משה וביקש עליו רחמים. * נגמר דינו של רוצח בשגגה ומת הכהן הגדול (לפני שגלה הרוצח לעיר מקלט) - אינו גולה לעיר מקלט (והגמרא מבארת את המקור לכך). * אם עד שלא נגמר דינו של הרוצח בשגגה מת הכהן הגדול ומינו אחר תחתיו ולאחר מכן נגמר דינו - חוזר במיתתו של שני (והגמרא מבארת את המקור לכך). * נגמר דינו של רוצח בשגגה ומת - מוליכים את עצמותיו לעיר המקלט. * מת הרוצח בשגגה (שגלה לעיר מקלט) ואחר כך מת הכהן הגדול - מוליכים עצמותיו של הרוצח על קברי אבותיו. * נגמר דינו של הרוצח בשגגה ונעשה הכהן הגדול בן גרושה או בן חלוצה - נחלקו האמוראים אם דינו כמו רוצח שנגמר דינו ומת הכהן הגדול (שאינו גולה) או דינו כמו רוצח שנגמר דינו בלא כהן גדול (גולה לעיר מקלט ואינו חוזר משם לעולם).
דף יב עמוד א * המזבח קולט את הרוצח שעולה על גגו של מזבח (ולא את מי שרק תופס בקרנותיו של המזבח), ורק מזבח שבבית המקדש קולט, ולפי אביי אינו קולט אלא רק לכהן העומד שם ועבודה בידו (ובכל הדברים הללו טעה יואב). * ערי מקלט לא ניתנו ללויים הדרים בהם לקבורה. * הרוצח בשגגה אינו רשאי לדור בתחום של עיר המקלט, ואפילו לא במחילות שתחת קרקע התחום. * רוצח שיצא מעיר מקלט - רבי יוסי הגלילי: מצוה ביד גואל הדם להרוג אותו, רבי עקיבא: רשות, רבי אליעזר: אסור לו להרוג אותו ואם הרגו חייב מיתה. (והגמרא מביאה את טעמי המחלוקת). * רוצח שיצא בשוגג מעיר מקלט - נחלקו התנאים אם רשאי גואל הדם להורגו. * אין אדם רשאי להכות את אביו אף באופן שיש מצוה בהכאה זו. דף יב עמוד ב * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) דנה בדעת חכמים ובדעת רבי יהודה האם הולכים "לפי הנוף" או "לפי העיקר" בנוגע למעשר שני ובנוגע לערי מקלט. * משה נתבשר שעוד בחייו יזכה למצוה זו של הבדלת שלוש ערי מקלט. * בן לוי הדר בעיר מקלט, שהרג אדם בשגגה, גולה לעיר מקלט אחרת, אך אם גלה באותה העיר משכונה לשכונה זה גם בסדר.
דף יג עמוד א * בשש ערי המקלט - הרוצח בשגגה שגלה לעיר מקלט לא היה משלם על שכירות בית, אך בארבעים ושתים ערי הלווים - נחלקו התנאים אם היו משלמים שכירות או לא. * עבד עברי שנשתחרר, וכן רוצח בשגגה ששב מעיר המקלט לאחר מות הכהן הגדול - נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר אם היה חוזר לשררה שהיה בה קודם לכן. * המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, מונה רשימה של עבירות שלוקים עליהן (ומבאר רש"י שהתנא מנה רשימה חלקית בלבד - של עבירות שיש בהן חידוש או טעם אחר). דף יג עמוד ב * לדעת רבי ישמעאל: אחד חייבי כריתות ואחד חייבי מיתות בית דין ישנן בכלל מלקות ארבעים, לדעת רבי עקיבא (וכך דעת המשנה): רק חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים, אך לא חייבי מיתות בית דין, לדעת רבי יצחק: גם על חייבי כריתות לא לוקים. * לאורך כל העמוד הגמרא מבררת את דעתם וטעמיהם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא. * כל מקום שנאמר 'השמר' 'פן' ו'אל' - אינו אלא לא תעשה.
דף יד עמוד א * הגמרא מבררת לאורך כל העמוד את טעמו של רבי יצחק (הסובר שגם על חייבי כריתות לא לוקים) ואת טעמם של חכמים החולקים עליו. * מהפסוק "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ" לומדים לגבי איסורי עריות שאם עשאם כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת קרבן. * הבא על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו (ומציאות כזו אפשרית במקרה של "רשיעא בר רשיעא") - חייב על כל איסור ואיסור בפני עצמו. דף יד עמוד ב * כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחד חלוקין הן לקרבן. * נחלקו האמוראים מהיכן לומדים אזהרה לטמא שאכל את הקודש - לדעת ריש לקיש (והגמרא מביאה ברייתא כמותו): מהפסוק "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע", לדעת רבי יוחנן: מגזירה שוה מדין הבא אל המקדש טמא. * טמא שנגע בקודש - לדעת ריש לקיש לוקה, ולדעת רבי יוחנן לא לוקה. * טמא שאכל בשר קודש לפני זריקת דמים - לדעת ריש לקיש לוקה, ולדעת רבי יוחנן לא לוקה.
דף טו עמוד א * הגמרא דנה בחידושו של רבי יוחנן (המובא בסוף העמוד הקודם) ש"כל לא תעשה שקדמו עשה (=שניתן לקיים את העשה קודם שעובר על הלאו) - לוקין עליו". * אונס שנשא את האנוסה כפי שציותה התורה ואחר כך גירש אותה - אם הוא ישראל עליו להחזיר אותה ואינו לוקה על כך שגירשה, ואם הוא כהן הרי הוא לוקה על כך שגירשה ואינו יכול להחזירה. דף טו עמוד ב * לדעת רבי יוחנן חיוב המלקות בלאו הניתק לעשה תלוי בביטול העשה, ולדעת ריש לקיש תלוי באם אינו מקיים העשה. * הגמרא מבארת ששורש מחלוקתם הוא האם "התראת ספק שמה התראה" או לא (רבי יוחנן סובר שכן וריש לקיש חולק) * הנשבע שיאכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה - לדעת רבי יוחנן וריש לקיש אינו לוקה (והטעם מבואר בעמוד הבא - לדעת רבי יוחנן: כי זהו לאו שאין בו מעשה, ולדעת ריש לקיש: כי ההתראה היתה התראת ספק).
דף טז עמוד א * התנא של הברייתא של 'נותר' סובר בדעת רבי יהודה שהתראת ספק שמה התראה, והתנא של הברייתא של 'מכה אביו' סובר בדעת רבי יהודה שהתראת ספק אין שמה התראה (וכך סובר ריש לקיש). * רבי יהודה סובר שלאו שאין בו מעשה לוקים עליו, ורבי יוסי הגלילי רבו סובר שאין לוקים עליו (וכך סובר רבי יוחנן). * במשנה בחולין נאמר "זה הכלל: כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין חייבין עליה", ורבי יוחנן אמר שכלל זה אמור רק בנוגע ללאו של לוקח אם על הבנים ועוד לאו נוסף, והגמרא מבררת מהו הלאו הנוסף. דף טז עמוד ב * המדיר 'על דעת רבים' אין לו הפרה אם רוצה להפר לדבר הרשות, אבל אם רוצה להפר לדבר מצוה יש לו הפרה. * בגמרא מבואר חיוב מלקות בשרצים שונים, לדוגמא: אכל נמלה - לוקה חמש (שתים משום שרץ סתם, ושלוש משום שרץ השורץ על הארץ). * המשהה את נקביו - עובר משום "וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם". * לדעת רב (וכך סובר רבי יוסי): אכל טבל של מעשר עני - לוקה.
דף יז עמוד א * אביי דוחה את דברי רב יוסף שרבי אליעזר וחכמים נחלקו אם לתבואה שלא הפרישו ממנה מעשר עני יש דין של טבל. * נחלקו האמוראים (בדעת ריש לקיש) אם רבי שמעון סובר שלוקים באיסור טבל אפילו על קמח כל שהוא או רק על חטה שלימה (אף שאין בה כזית). * לדעת רבי עקיבא ורבי שמעון (וזו הדעה המובאת במשנה): כהן האוכל ביכורים לפני שהבעלים קיימו את מצוות קריאת פרשת "ארמי אובד אבי" - לוקה, אך לדעת חכמים: אינו לוקה (ולוקה רק אם אכל את הביכורים לפני הנחתם לפני המזבח). * הגמרא מביאה ברייתא שבה מובאת דעתו של רבי שמעון הנ"ל, ובברייתא זו מובאות כמה דרשות של רבי שמעון על הפסוק "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ" וכו'. דף יז עמוד ב * רבא שיבח את דרשותיו של רבי שמעון (למרות שניתן לפרוך את דרשותיו, כפי שהגמרא מבארת באריכות), ואמר שאשה המתפללת לה' על בן, תתפלל שיהיה תלמיד חכם כמו רבי שמעון. * אפילו מי שסובר ש"עונשין מן הדין", הרי שהוא מודה ש"אין מזהירין מן הדין".
דף יח עמוד א * לדעת רבא: זר שאכל מן העולה, לפני זריקת הדם, חוץ לחומה - לשיטת רבי שמעון לוקה חמש. * הגמרא מקשה ומבררת מדוע לדעת רבא בשם רבי שמעון אינו לוקה משום לאווים נוספים שקיימים לכאורה במקרה הנ"ל. דף יח עמוד ב * למסקנה, כהן שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה אינו לוקה (כי לאו הבא מכלל עשה אינו לאו אלא עשה). * זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה - פטור. * לדעת ר' אלעזר בשם ר' הושעיא: ביכורים - 'הנחה' מעכבת בהן, 'קריאה' אין מעכבת בהן. * רבי שמעון וחכמים נחלקו אם 'קריאה' מעכבת בביכורים, ורבי יהודה וחכמים נחלקו אם 'הנחה' מעכבת בהם.
דף יט עמוד א * לדעת ר' יצחק (וכך דעת רבי אליעזר): מאימתי חייב מיתה זר האוכל ביכורים? משיראו פני הבית (רש"י: משיכנסו לעזרה). * לדעת רב ששת: 'הנחה' מעכבת בביכורים (וקודם הנחה בעזרה אסור לכהן לאוכלם) אך לא 'קריאה'. * רבי ישמעאל סובר שבזמן הזה אין להעלות מעשר שני לירושלים כדי לאכול אותו שם ללא פדיון. * רבינא מבאר שרבי ישמעאל סובר שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא. * דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בהקש בחולין אך לא בקדשים. דף יט עמוד ב * בתחילת עמוד ב מובא בנוגע לפירוש רש"י: "רבינו גופו טהור ויצאה נשמתו בטהרה לא פירש יותר, מכאן ואילך לשון תלמידו ר' יהודה בר' נתן (חתנו של רש"י)". * המשנה בדף יז עמוד א מלמדת שאדם טהור שאוכל מעשר שני טהור מחוץ לירושלים (בלי לפדותו) לוקה, והמשנה בדף יג עמוד א מלמדת שאדם טמא שאוכל בירושלים מעשר שני טמא לוקה. * לדעת רבי אליעזר: מעשר שני שנטמא פודים אותו אפילו בירושלים. * לדעת רב אסי: מעשר שני טהור ניתן לפדותו אפילו אם הוא נמצא במרחק של פסיעה אחת מחוץ לחומה של ירושלים (אך רק אם גם בעליו מחוץ לירושלים). * מעשר שני חייבים על אכילתו מחוץ לירושלים רק אם נכנס המעשר לירושלים וחזר ויצא מירושלים ואכלו מחוץ לירושלים.
דף כ עמוד א * לדעת רבי יוסי: מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי. * לדעת רבה: אם נכנס מעשר שני לירושלים - חייבים מעתה מהתורה על אכילתו בגבולין, ומדרבנן אסור להוציאו מירושלים ולפדותו. * המשנה מונה חייבי מלקויות נוספים: הקורח קרחה בראשו על המת, המקיף פאת ראשו, המשחית פאת זקנו, והשורט שריטה אחת על המת. * הגמרא מביאה ברייתא לבאר את מקור דין הקורח קרחה על המת. * בברייתא נאמר שאם קרח ארבע או חמש קריחות חייב על כל קרחה וקרחה, והגמרא מבררת באיזה מקרה מדובר. דף כ עמוד ב * נחלקו הדעות מהו השיעור שצריך לקרוח כדי ללקות מחמת איסור קרחה: כדי שיראה בשר מראשו ללא שיער / כגודל גריס / כשתי שערות / בגודל של עדשה. * נחלקו התנאים מהו שיעור נטילת שיער בשבת כדי להתחייב משום גוזז - לדעת חכמים: שתי שערות, לדעת רבי אליעזר: שערה אחת. * אסור לאיש ללקט שערות לבנות מתוך שחורות, משום שנאמר: "לֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה". * בברייתא נאמר ש"אחד המקיף ואחד הניקף לוקה" - והגמרא מקשה מדוע הניקף לוקה והרי לא עשה דבר, ומביאה שלושה תירוצים. * לדעת ת"ק (בברייתא): המשרט חמש שריטות על מת אחד - חייב על כל אחת ואחת, ורבי יוסי מוסיף: המשרט שריטה אחת על ה' מתים - חייב על כל אחת ואחת.
