דף ב עמוד א
* מסכת שבועות עוסקת בדיני טומאת מקדש וקדשיו (פרקים א-ב) ובדיני שבועות (פרקים ג-ח).
* כל המשניות של הפרק הראשון מובאות לאורך כל דף זה, ובסוף הדף מובאות 2 שורות גמרא בלבד.
* המשנה מביאה 4 דינים שיש בהם שני פרטים הכתובים בתורה במפורש, ושני פרטים שאינם כתובים בתורה במפורש אלא נלמדים מפסוק ("שתים שהן ארבע"): שבועות, ידיעות הטומאה, יציאות השבת, נגעים.

דף ב עמוד ב
* במשנה (החל מאמצע עמוד א) מובאות 4 דעות של תנאים שנחלקו על מה מכפרים שעירי יום כיפור, שעירי הרגלים, ושעירי ראשי חודשים.
* ת"ק ורבי שמעון נחלקו מה מכפר על "שאר עבירות שבתורה" של הכהנים - שעיר המשתלח או וידויו של הפר.
* הגמרא מבררת מדוע מסכת שבועות באה לאחר מסכת מכות.

דף ג עמוד א
* הגמרא מבררת מדוע דוקא במסכת שבועות (במשנה הראשונה) כתב את כל הדינים שיש בהן "שתים שהן ארבע".
* הגמרא מסבירה, שלמרות שהמשנה הראשונה פתחה ב"שבועות שתים שהן ארבע" ורק אח"כ ב"ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע", הרי שהמשנה מפרשת קודם את דיני "ידיעות הטומאה" לפני דיני "שבועות" מכיוון שדיני ידיעות הטומאה מועטים.
* הגמרא מבררת כאיזו דעה סוברת המשנה, כי לכאורה המשנה לא כדעת רבי ישמעאל (הסובר שבשבועת שקר אינו חייב קרבן אלא על העתיד) ולא כדעת רבי עקיבא (הסובר שאינו חייב קרבן על העלם מקדש).

דף ג עמוד ב
* הגמרא מבארת שהמשנה היא כדעת רבי ישמעאל, ואמנם רבי ישמעאל לא מחייב קרבן על הנשבע בשוגג לשקר לשעבר, אך כן מחייבו מלקות אם התרו בו ונשבע על שקר, ובכך המשנה עוסקת.
* רבי יוחנן סובר שלאו שאין בו מעשה לא לוקים עליו, ולכן מי שנשבע ש"אוכל ככר זו היום" ועבר היום ולא אכלה אינו לוקה (ולדעת ריש לקיש אינו לוקה במקרה זה כי זו התראת ספק).
* המותיר בטהור אינו לוקה - לדעת רבי יהודה כי זה לאו הניתק לעשה, ולדעת רבי יעקב כי זה לאו שאין בו מעשה.

דף ד עמוד א
* כל מקום שנאמר 'השמר' 'פן' ו'אל' - אינו אלא לא תעשה.
* לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד - אין לוקין עליו, ורבי ישמעאל חולק.
* הגמרא דוחה את הביאור (שהובא בעמוד הקודם) שהמשנה מדברת במזיד ולענין מלקות.
* רב יוסף מעמיד את המשנה באופן שעבר בשוגג ולענין קרבן, והמשנה היא כדעת רבי (הסובר ב'ידיעות הטומאה' כרבי ישמעאל וב'שבועות' כרבי עקיבא).

דף ד עמוד ב
* רבי סובר כרבי ישמעאל שחייבים קרבן בין על העלם טומאה ובין על העלם מקדש או קודש.
* לגבי פדיון הבן נחלקו רבי וחכמים אם דורשים ריבוי מיעוט וריבוי או כלל ופרט וכלל (ולכן לדעת רבי בכל פודין בכור אדם חוץ מן השטרות, ולדעת חכמים בכל פודין בכור אדם חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות).
* רבי דורש כלל ופרט וכלל ורבי יוסי בר' יהודה דורש ריבוי מיעוט וריבוי (ולכן לדעת רבי הרציעה היא רק בכלי מתכות ולדעת רבי יוסי בר' יהודה גם בכלי עץ).

דף ה עמוד א
* אמרי במערבא: כל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכות זה לזה - הטל פרט ביניהן ודונם בכלל ופרט.
* למסקנת הגמרא: רבי סתם את המשנה בנוגע לדין שבועות כדעת רבי עקיבא (המחייב קרבן גם בשבועה על העבר) למרות שלא סובר כמותו בדין זה (אלא סובר שחייבים קרבן רק בשבועה על העתיד).
* לדעת רבי: ידיעת בית רבו (הינו עצם הידיעה שכאשר אדם נוגע בשרץ הוא טמא) נחשבת ידיעה, ורבי ממעט מ'ונעלם' שאם אין לו אפילו ידיעת בית רבו אינו חייב קרבן.
* הגמרא מבררת מדוע במסכת שבת נאמר "יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ" ואצלנו נאמר רק "יציאות שבת שתים שהן ארבע".

דף ה עמוד ב
* רבינא מדייק מהמשנה במסכת שבת כדעת רב אשי שהתנא קורא להכנסה 'יציאה'.
* לדעת רבא: "יציאות השבת" - אין הכוונה להוצאה והכנסה אלא לרשויות.
* סדר הלובן של מראות נגעים: 'בהרת' שהוא כשלג, 'שאת' שהוא כצמר לבן, סיד ההיכל, קרום ביצה, ולדעת רבי עקיבא כל מראה מצטרף רק למראה הסמוך לו.
* המשנה בנגעים (הסוברת שסיד ההיכל הוא תולדה של בהרת) היא לא כרבי עקיבא (הסובר שלבהרת אין תולדה).

דף ו עמוד א
* הגמרא מבררת לאורך רוב העמוד היכן מבואר בדברי רבי עקיבא שכל מראה יכול להצטרף רק עם מראה הסמוך לו במעלת הלובן ("זו למעלה מזו").
* רבי עקיבא אמר לרבי יהושע, שהטעם שהמשנה פירטה את ארבעת המראות, הוא כדי לומר לך שכל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים.

דף ו עמוד ב
* הגמרא מבררת מהו המקור לכך שיש "טפילה" גם לבהרת (ולא רק לשאת), ומביאה 2 דעות לכך.
* הגמרא מביאה 4 משלים לבאר את סדר צירוף המראות לשיטת חכמים.
* הגמרא מביאה ברייתא המבארת מנין שאין הפסוק העוסק בקרבן עולה ויורד מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו.

דף ז עמוד א
* הגמרא מבררת באריכות מנין לנו שהפסוק העוסק בקרבן עולה ויורד מדבר אף על טמא שנכנס למקדש.
* לדעת רבי אבהו מי שאוכל בטומאה קדשים שאינם ראויים לאכילה חייב כרת (ורבי שמעון חולק).
* לדעת רבי שמעון מי שאוכל בטומאה חטאות הפנימיות חייב כרת.

דף ז עמוד ב
* הגמרא מביאה ברייתא ארוכה המבארת מנין ששעיר הנעשה בפנים תולה על טומאת מקדש וקדשיו שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף.
* לדעת רבי יהודה הלימוד הוא באמצעות בנין אב (במה מצינו), ולדעת רבי שמעון "ממקומו הוא מוכרע" ואין צריך ללמוד בבנין אב ממקום אחר שהשעיר מכפר על טומאת מקדש וקדשיו.

דף ח עמוד א
* לאורך כל העמוד הגמרא מבארת את הברייתא שהובאה בעמוד הקודם (המבארת מנין ששעיר הנעשה בפנים תולה על טומאת מקדש וקדשיו שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף).
* הגמרא מקשה שאולי העון שהשעיר הפנימי מכפר עליו הוא עבודה זרה או יולדת או מצורע או נזיר טמא (ולא טומאת מקדש וקדשיו), ומתרצת.

דף ח עמוד ב
* הגמרא ממשיכה ברוב עמוד זה לבאר את הברייתא הנ"ל.
* השעיר הפנימי תולה על טומאת מקדש וקדשיו שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף - ומבאר רבא שהשעיר תולה להגן עליו מן היסורין.
* הגמרא מבארת מדוע למרות שהוקשו שני השעירים זה לזה הרי שכל אחד מכפר רק על הכפרה שלו ולא על של חבירו.

דף ט עמוד א
* רבי ישמעאל סובר כרבי מאיר שכל השעירים של המוספין (שעיר הנעשה בחוץ ביו"כ, שעירי הרגלים, שעירי ראשי חודשים) כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו (מכפרים על טומאה שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף, ועל טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף).
* מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה'? אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח (גליון: זהו סוד מסודות הקבלה ואין להבינו כמשמעו ח"ו כי כל כבודה בת מלך פנימה).

דף ט עמוד ב
* לדעת רבי יהודה שעירי הרגלים וראשי חודשים מכפרים על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ואף אם סופו ליוודע.
* הגמרא מבררת את המקור לדעת רבי שמעון הסובר ששעירי ראשי חודשים מכפרים על הטהור שאכל את הטמא, וכן את המקור לכך שלדעתו שעירי הרגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו.

דף י עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לשיטת רבי מאיר, הסובר שכל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו.
* רבי מאיר מודה ששעיר הנעשה בפנים לא נכלל בכלל הנ"ל והוא לא מכפר על מה שהם מכפרים והם לא מכפרים על מה שהוא מכפר.
* הגמרא מבררת את המקור לשיטת רבי שמעון, הסובר שכל שעיר מכפר על דבר אחד אחר ולא יותר.

דף י עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקור לשיטת רבי שמעון בן יהודה משמו של רבי שמעון (הסובר ששעיר ראש חודש מכפר על טהור שאכל את הטמא, ושעיר הרגלים מכפר גם על שאין ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ושעיר החיצון מכפר גם על שאין ידיעה בתחילה ויש בסוף).
* לדעת רבי יוחנן: תמידין שלא היו צריכים להקריבם עד סוף השנה שעברה - נפדים אף שהם תמימים, ויוצאים לחולין, ורב חסדא תמה על כך.

דף יא עמוד א
* למסקנת הגמרא: הקטורת במכתשת קדושה בקדושת הגוף, אך אינה נפסלת בלינה, משום שאינה משנה את צורתה במשך כל השנה (אך לאחר שנתנוה בכלי שרת גזרו חכמים שתיפסל בלינה).
* בעמוד הקודם הובאו דברי רבי יוחנן (שתמידין שלא היו צריכים להקריבם עד סוף השנה שעברה - נפדים אף שהם תמימים, ויוצאים לחולין), ובעמוד זה מבואר למסקנה שהטעם לכך הוא כי כך לב בית דין מתנה עליהן בשעת הקניה (שאם לא יצטרכו להם בשנה זו יהיו קדושים רק לדמיהם).

דף יא עמוד ב
* לב בית דין אינו מתנה על דברים שאינם מצויים, אך בנוגע לפרה אדומה לא נאמר כלל זה, וזה מכיון שדמיה יקרים (ולכן לב בית דין מתנה עליה שיוכל לפדותה אף בלא מום).
* רבי יוחנן סובר שלדעת רבי שמעון תמידין שלא הוצרכו לציבור לא נפדים תמימים, כי לדעתו לא אומרים לב בית דין מתנה עליהן, וחכמים חולקים.

דף יב עמוד א
* רבי יוחנן סובר שתמידין שלא היו צריכים להקריבם עד סוף השנה שעברה - לדעת רבי שמעון מקריבים אותם לקיץ המזבח (ובסוף העמוד הגמרא מביאה ברייתא המסייעת לרבי יוחנן).
* רב שמואל בר יצחק סובר שמודה רבי שמעון שחטאת ואשם שנותרו שאין מקריבים את הבהמה עצמה לקיץ המזבח אלא ירעו הבהמות עד שיפול בהם מום וימכרו ובדמים קונים עולה לקיץ המזבח (ואביי ורבא ורבינא מביאים לכך ראיות).

דף יב עמוד ב
* אין מביאים עולת העוף לקיץ המזבח.
*שמואל סובר כרבי יוחנן (שתמידין שלא היו צריכים להקריבם עד סוף השנה שעברה - לדעת רבי שמעון מקריבים אותם לקיץ המזבח).
* הגמרא מביאה את המקור לכך ששעיר פנימי של יום הכיפורים מכפר על חטא טומאת מקדש וקדשיו הנעשה במזיד.

דף יג עמוד א
* לדעת רבי: על כל עבירות שבתורה - בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בבשר - שאם עשה תשובה יום הכפורים מכפר, ואם לאו אין יום הכפורים מכפר.
* רבי יהודה היה רבו של רבי.
* 'סתם ספרא' היא רבי יהודה - ולדעת אביי: רבי יהודה סובר שיום הכיפורים אינו מכפר בלא תשובה.
* לדעת רבא: רבי מודה בחיובי כרת שחלו עליו מחמת יום הכיפורים עצמו, שאינו מתכפר אלא אם עשה תשובה.

דף יג עמוד ב
* הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו, ושעיר הפנימי מכפר על ישראל על טומאת מקדש וקדשיו.
* לדעת רבי יהודה: שעיר המשתלח מכפר על 'שאר עבירות' של ישראל ושל הכהנים, לדעת רבי שמעון: על 'שאר עבירות' של הכהנים מכפר וידויו של פר.