דף כ עמוד א * הגמרא (בסוף העמוד הקודם) מקשה על המשנה שבתחילת הפרק ממשנה במסכת נדרים, ומביאה שני תירוצים. * אביי ורבא חולקים כיצד לבאר את דברי הברייתא "איסר - שבועה, איסור איסר - אם אתה אומר איסר שבועה חייב ואם לאו פטור" (וחולקים אם האומר "איסר" כוונתו להתפיס בשבועה או להישבע). * מתפיס בשבועה (האומר "איסר עלי כיכר זו" וחזר ואמר על כיכר אחרת "הרי זו כזו") - לדעת אביי: נחשב כמוציא שבועה מפיו וחייב על השנייה כאילו נשבע עליה בפירוש, לדעת רבא: לא נחשב כמוציא שבועה מפיו. דף כ עמוד ב * רבי יוחנן סובר כדעת רבא, ש"איסור" שהוציאו בלשון שבועה נחשב לשבועה. * לדעת רב דימי בשם רבי יוחנן: נשבע ש"אוכל" או ש"לא אוכל" - אם עבר על שבועתו הרי זו שבועת שקר, נשבע ש"אכלתי" או ש"לא אכלתי" - אם אין דבריו אמת הרי זו שבועת שוא. * זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין יכול הפה לדבר ומה שאין האוזן יכולה לשמוע. * לדעת רב אדא בר אהבה: נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה ("כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה").
דף כא עמוד א * לדעת רבין בשם רבי יוחנן: נשבע ש"אכלתי" או ש"לא אכלתי" - אם אין דבריו אמת הרי זו שבועת שקר, נשבע ש"אוכל" או ש"לא אוכל" - הרי זה ב"לא יחל דברו", נשבע לשנות את הידוע לאדם - הרי זו שבועת שוא. * כל לא תעשה שבתורה: לאו שיש בו מעשה - לוקין עליו, ושאין בו מעשה - אין לוקין עליו, חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם. * "שבועה שאוכל ככר זו היום", ועבר היום ולא אכלה - אינו לוקה (והטעם לכך - לדעת רבי יוחנן: כי לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, לדעת ריש לקיש: כי ההתראה היא התראת ספק ולא נחשבת להתראה). דף כא עמוד ב * במשנה בתחילת הפרק מובא שרבי עקיבא סובר שהאומר "שבועה שלא אוכל" ואכל כל שהוא חייב - ולמסקנת הגמרא בסוגייתנו, רבי עקיבא סובר בכל שאר איסורי אכילה שבתורה כדעת חכמים שאינו מתחייב על פחות מכזית (ושלא כדעת רבי שמעון). * חכמים מודים שהאוכל בריה קטנה בשלמותה (כמו נמלה) חייב מלקות אף שהיא פחותה מכזית. * חכמים מודים שהאוכל הקדש חייב אף אם אכל פחות מכזית ובלבד שיהיה שוה פרוטה.
דף כב עמוד א * במשנה בתחילת הפרק מובא שרבי עקיבא אמר שלא מצינו "מדבר ומביא קרבן" חוץ מבשבועה - והגמרא בסוגייתנו מקשה על כך כמה קושיות ומתרצת. * רבא מבאר שמחלוקת חכמים ורבי עקיבא (במשנה בתחילת הפרק) היא דוקא בנשבע 'סתם' (שנשבע שלא יאכל ולא פירש כמה), אבל ב'מפרש' בשבועתו שלא יאכל אף כל שהוא - לדברי הכל חייב אף בכל שהוא. * רבא מבאר שהמחלוקת הנ"ל היא דווקא בנשבע "שלא אוכל", אבל בנשבע "שלא אטעום" - לדברי הכל חייב בכל שהוא. * רב פפא מבאר שהמחלוקת הנ"ל היא דווקא בשבועות, אבל בקונמות (שאמר "קונם עלי כיכר זו") - לדברי הכל חייב בכל שהוא. דף כב עמוד ב * לדעת רבא: אמר "שבועה שלא אוכל" ואכל עפר - פטור. * אמר "שבועה שלא אוכל עפר" או "שבועה שלא אוכל חרצן" - הגמרא מסתפקת אם חייב בכזית או בכל שהוא. * נזיר שאמר "שבועה שלא אוכל חרצן" - דעתו על כזית (ולא חלה שבועתו כי מושבע ועומד הוא מהר סיני). * אמר "שבועה שלא אוכל", ושתה - חייב.
דף כג עמוד א * רב אחא בר יעקב מביא מקור לכך ששתיה בכלל אכילה. * כהן שאכל דבילה קעילית או שתה דבש או חלב ונכנס למקדש ועבד - חייב (כי דברים אלו משכרים). * רבא מביא ראיה מהמשנה (שבעמוד הקודם) ששתיה בכלל אכילה. * רב אשי מדייק מהמשנה ששתיה בכלל אכילה, אך הגמרא דוחה את ראייתו. * הגמרא דנה בדין המשנה "שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת". דף כג עמוד ב * הגמרא דנה בדין המשנה "שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ושתה חייב על כל אחת ואחת". * למסקנת הגמרא: הנשבע שלא יאכל פת חטין פת שעורין ופת כוסמין - לדעת כולם אין עליו גם שבועה כוללת אלא יש עליו רק שלוש שבועות פרטיות על כל מין ומין (ולכן מתחייב על שלוש שבועות ולא על ארבע). * במשנה (בדף הקודם) נאמר ש"שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב", וזאת למרות שמושבע על כך מהר סיני, מכיוון שמדובר לדעת רבי יוחנן "בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין", ולדעת ריש לקיש מדובר במקרה שמשמעות השבועה היתה שלא יאכל אפילו פחות מכזית.
דף כד עמוד א * ריש לקיש סובר שאומרים איסור חל על איסור ב'איסור כולל' רק באיסור הבא מאליו אך לא באיסור הבא על ידי עצמו (כמו שבועה). * לדעת רבי שמעון אין איסור חל על איסור ב'איסור כולל', ולכן האוכל נבילה ביום כיפור פטור. * הגמרא חוזרת בה מהביאור שבעמוד הקודם, ומבארת שגם הסיפא של המשנה ("שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטרפות שקצים ורמשים חייב") עוסקת ב'סתם' (שנשבע 'סתם' שלא יאכל ולא פירש נבילה). * לדעת רבא: "שבועה שלא אוכל" ואכל עפר - פטור. דף כד עמוד ב * רבא מסביר מדוע יש מי שסובר שאומרים איסור חל על איסור גם ב'איסור כולל' (ולא רק ב'איסור מוסיף') ומדוע יש שחולקים על כך. * רבא מחדש שמי שסובר שאומרים איסור חל על איסור ב'איסור כולל' הרי שזה גם באיסור הבא מעצמו ולא רק באיסור הבא מאליו, ורבא בריה דרבה מקשה על כך ממשנה בכריתות והגמרא מביאה שבעה תירוצים.
דף כה עמוד א * המשנה מבארת באלו אופנים נוהגת שבועת ביטוי,שנחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא אם יש חיוב קרבן בשבועת ביטוי לשעבר (או רק על העתיד). * נדרים חלים על דבר מצוה מה שאין כן בשבועות, ושבועות חלות על דבר שאין בו ממש מה שאין כן בנדרים. * האומר "שבועה שלא אישן ג' ימים" - מלקין אותו (משום שבועת שוא, כי זה דבר לא אפשרי) וישן לאלתר. * "שבועה שזרק/שלא זרק פלוני צרור לים" - לדעת רב: חייב, לדעת שמואל: פטור (שמואל פוטר כי לדעתו כל שבועה שאינה בלהבא גם בלשעבר אינה). * הגמרא דוחה את ההכרח ששורש מחלוקת רב ושמואל היא כמחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא או כמחלוקת רבי יהודה בן בתירא וחכמים. דף כה עמוד ב * הגמרא מביאה שתי קושיות שהקשו אמוראים ממשניות על דעת שמואל, ומתרצת. * אף בשבועה שאינה בלהבא אלא רק בלשעבר - שמואל מודה שאם היה מזיד הרי שחייב מלקות. * אביי סובר (בתחילת הסוגיה, אך יתכן שחזר בו לבסוף) שרב מודה באומר לחברו "שבועה שאני יודע לך עדות" ונמצא שלא ידע, שפטור.
דף כו עמוד א * רבי עקיבא דורש את התורה ב"ריבוי מיעוט וריבוי", ולכן לדעתו חיוב קרבן בשבועת ביטוי הוא גם על שבועה לשעבר; ורבי ישמעאל דורש את התורה ב"כלל ופרט וכלל", ולכן לדעתו חיוב קרבן בשבועת ביטוי אינו אלא על שבועה להבא. * אם היתה לו טעות בשעת השבועה (שסבר שהיה הדבר כמו שהוא נשבע), נחשב אונס ופטור מחיוב שבועה. * לדעת רב יוסף שייך אופן של העלם חפץ בלא העלם שבועה, ועליו לימדה הברייתא לפטור מקרבן; אך לדעת רבי אלעזר ואביי לא שייך העלם חפץ ללא העלם שבועה, והברייתא משובשת היא. * העלם זה וזה בידו (=העלם שבועה וחפץ) - פטור. דף כו עמוד ב * איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר שחייב עליה קרבן? באומר יודע אני ששבועה זו אסורה, אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן. * נשבע על ככר שלא יאכלנה והיה מצטער עליה (שסובל מרעב, והיה אוכל כיכר זו בכל מקרה) ואכלה בשגגת שבועה - פטור מקרבן. * לדעת שמואל: בשבועה - גמר בליבו שיחול עליו איסור שבועה, צריך שיוציא בשפתיו (ואם לא הוציא בשפתיו אינה שבועה), אך בתרומת מלאכת המשכן ובקדשים - חל גם אם גמר בליבו ולא הוציא בשפתיו.
דף כז עמוד א * נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל - פטור מקרבן שבועת ביטוי (ובברייתא מובא המקור לכך). * נשבע לקיים את המצוה ולא קיים - לדעת חכמים פטור מקרבן שבועת ביטוי (ובברייתא מובא המקור לכך); ולדעת רבי יהודה בן בתירא חייב (ובמשנה מובא טעמו וטעם חכמים החולקים עליו). * הנשבע להיטיב לאחרים ועבר על שבועתו - חייב, אף שלא מתקיים בו הכתוב "להרע או להיטיב", ודין זה נלמד מהמילה "או" שבפסוק "להרע או להיטיב". דף כז עמוד ב * לדעת רבא: "שבועה שלא אוכל ככר זו" - כיון שאכל ממנה כזית חייב, "שבועה שלא אוכלנה" - אינו חייב עד שיאכל כולה. * לדעת רבא: אם נשבע פעמיים בזה אחר זה את אותה השבועה (והשבועה הראשונה מעכבת את השניה מלחול) - אם נשאל לחכם על השבועה הראשונה והתירה לו, חלה השבועה השניה תחתיה.
דף כח עמוד א * לדעת רבא (בסוף העמוד הקודם): אם נשבע על ככר שלא יאכלנה ואכלה, אם אכל את כולה אינו יכול להישאל עליה וחייב על אכילתו, ולדעת אמימר יכול להישאל עליה ולהתיר את שבועתו. * אדם שנידון למלקות - אם כפתוהו על העמוד להלקותו, ורץ וברח מבית דין, פטור מן המלקות. * נשבע ואמר "שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל ככר זו" - רבא מפרט מה הדין במקרים השונים (שוגג או מזיד, בככר אחת או בשתיהן). דף כח עמוד ב * נשבע ואמר "שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל את זו, ולא אוכל את זו אם אוכל את זו" - רבא מפרט מה הדין במקרים השונים. * הגמרא מביאה שלוש מחלוקות של עיפא ואבימי במקרים בהם יש לדון מצד 'אין שבועה חלה על שבועה'.
דף כט עמוד א * שבועת שוא זה כאשר נשבע לשנות את הידוע לאדם (כגון שאמר על עמוד של אבן שהוא של זהב), וזה רק כאשר ניכר הדבר לפחות לשלושה בני אדם. * "איזו היא שבועת שוא... אם לא ראיתי גמל שפורח באויר" - אביי ורבא חולקים כיצד לגרוס/לבאר קטע זה. * "חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה". * "שקולה מצות ציצית כנגד כל המצות כולן". * למסקנת הגמרא: אין כוונת הנשבע מועילה לשנות ממשמעות דיבורו. דף כט עמוד ב * האומר "שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה": אכלה - עבר על שבועת שוא, לא אכלה - עבר אף על שבועת ביטוי. * שבועת ביטוי ושבועת שוא נוהגות באנשים ונשים, בקרובים ורחוקים, בכשרים ופסולים, בפני בית דין, ושלא בפני בית דין, אם נשבע מעצמו או אם השביעוהו אחרים וענה אמן. * אם עבר במזיד על שבועות אלו חייב מכות, ואם עבר בשוגג - על שבועת ביטוי חייב קרבן עולה ויורד ועל שבועת שוא פטור. * לדעת שמואל: כל העונה אמן אחר שבועה - כמוציא שבועה בפיו דמי. * רב פפא משמיה דרבא מוכיח דין זה מיישוב סתירה בין משנה וברייתא, ורבינא משמיה דרבא מוכיח זאת מדיוק מהמשנה שבעמוד זה.
דף ל עמוד א * פרק רביעי, המתחיל בתחילת עמוד זה, עוסק בפרטי הדינים של שבועת העדות. * הגמרא מביאה שלוש ברייתות שונות המלמדות (בדרכים שונות) שהפסוק "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים" עוסק בעדים ולא בבעלי דינין, ולכן נשים פסולות לעדות. * לדעת חכמים: מצוה לבעלי דינין (=תובע ונתבע) שיעמדו, ולדעת רבי יהודה: אם רצו בית דין להושיב את שניהם מושיבין. * "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" - (1) שלא יהא אחד יושב ואחד עומד, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך. (2) הוי דן את חברך לכף זכות. (3) אם באו שני דינים לפני הדיין, מצוה על הדיין להקדים את דינו של התלמיד חכם. דף ל עמוד ב * לדעת עולא: מחלוקת חכמים ורבי יהודה היא רק בנוגע לבעלי דינין, אך העדים לדברי הכל בעמידה. * לדעת רב הונא: מחלוקת חכמים ורבי יהודה היא בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה (אלא אם כן אחד מבעלי הדין הוא תלמיד חכם). * תלמיד חכם ועם הארץ שיש להם דין זה עם זה - לא יקדים התלמיד חכם לשבת תחילה לפני הדיין משום שנראה כמי שמסדר את דינו לפני הדיין (ודין זה הוא אם לא קבוע לו זמן ללמוד עם הדיין). * תלמיד חכם אינו צריך להתבזות ולבוא לבית דין שחשיבותו פחותה כשעדותו היא לענין ממון, אבל בדבר איסור חייב לבוא ולהעיד. * כל מקום שיש בו חילול השם אין חולקים כבוד לרב. * הברייתא מביאה ארבעה דינים, שנלמדו מהפסוק "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק", בנוגע לדיינים.
דף לא עמוד א * הגמרא מביאה תשע הלכות הנלמדות מהפסוק "מדבר שקר תרחק". * שבועת העדות - לדעת רב פפא: אינה נוהגת במלך, לדעת רב אחא בר יעקב: אינה נוהגת אף במשחק בקוביא. * הגמרא מבררת את טעמי מחלוקת רבי מאיר וחכמים, שנחלקו במשנה לגבי הנשבע שבועת העדות מפי עצמו אם חייב גם כאשר כפר שלא בבית דין. דף לא עמוד ב * למסקנת הגמרא יסוד מחלוקתם הוא האם אומרים "דון מינה ומינה" או "דין מינה ואוקי באתרה". * הנשבע שבועת העדות במזיד חייב קרבן, כי התורה לא כתבה בשבועת העדות "ונעלם". * לדעת שמואל: אם ראו העדים את התובע רץ אחריהם, ונשבעו מעצמם ("שאין אנו יודעים לך עדות") ונמצאו כפרנים - פטורים, כי אין העדים חייבים עד שישמעו מפיו של התובע "בואו והעידוני".
