דף ט עמוד א * רבי ישמעאל סובר כרבי מאיר שכל השעירים של המוספין (שעיר הנעשה בחוץ ביום כיפור, שעירי הרגלים, שעירי ראשי חודשים) כפרתן שווה על טומאת מקדש וקדשיו (מכפרים על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף). * הגמרא מבררת את טעמו של רבי יהודה הסובר ששעירי הרגלים וראשי חודשים מכפרים על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף. * מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה'? אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח (גליון: זהו סוד מסודות הקבלה ואין להבינו כמשמעו ח"ו כי כל כבודה בת מלך פנימה). דף ט עמוד ב * לדעת רבי יהודה שעירי הרגלים וראשי חודשים מכפרים על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף ואף אם סופו ליוודע. * הגמרא מבררת את המקור לדעת רבי שמעון הסובר ששעירי ראשי חודשים מכפרים על הטהור שאכל את הטמא, וכן את המקור לכך שלדעתו שעירי הרגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף.
דף י עמוד א * הגמרא מבררת את המקור לשיטת רבי מאיר, הסובר שכל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו. * ראש חודש נקרא 'מועד'. * רבי מאיר מודה ששעיר הנעשה בפנים לא נכלל בכלל הנ"ל והוא לא מכפר על מה שהם מכפרים והם לא מכפרים על מה שהוא מכפר. * הגמרא מבררת את המקור לשיטת רבי שמעון, הסובר שכל שעיר מכפר על דבר אחד אחר ולא יותר. דף י עמוד ב * הגמרא מבררת את המקור לשיטת רבי שמעון בן יהודה משמו של רבי שמעון, הסובר ששעיר ראש חודש מכפר על טהור שאכל את הטמא, ושעיר הרגלים מכפר גם על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ושעיר החיצון מכפר גם על שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה בסוף. * לדעת רבי יוחנן: תמידין שלא היו צריכים להקריבם עד סוף השנה שעברה - נפדים אף שהם תמימים ויוצאים לחולין, ורב חסדא תמה על כך.
דף יב עמוד א * רבי יוחנן סובר שתמידין שלא היו צריכים להקריבם עד סוף שנה שעברה - לדעת רבי שמעון אין נפדים ומקריבים אותם לקיץ המזבח (ובסוף העמוד הגמרא מביאה ברייתא המסייעת לרבי יוחנן). * רב שמואל בר יצחק סובר שמודה רבי שמעון ששעירי חטאת שנותרו שאין מקריבים את הבהמה עצמה לקיץ המזבח אלא ירעו הבהמות עד שיפול בהם מום וימכרו ובדמים שלהם קונים עולה לקיץ המזבח (ואביי ורבא ורבינא מביאים לכך ראיות). דף יב עמוד ב * אין מביאים עולת העוף לקיץ המזבח. *שמואל סובר כרבי יוחנן (שתמידין שלא היו צריכים להקריבם עד סוף שנה שעברה - לדעת רבי שמעון מקריבים אותם לקיץ המזבח). * הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך ששעיר פנימי של יום הכיפורים מכפר על חטא טומאת מקדש וקדשיו הנעשה במזיד. * עבר על מצות עשה ועשה תשובה - לא זז משם עד שמוחלין לו.
דף יג עמוד א * לדעת רבי: על כל עבירות שבתורה - בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בבשר - שאם עשה תשובה יום הכפורים מכפר, ואם לאו אין יום הכפורים מכפר. (והגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדעתו). * רבי יהודה היה רבו של רבי. * 'סתם ספרא' היא רבי יהודה - ולדעת אביי: רבי יהודה סובר שיום הכיפורים אינו מכפר בלא תשובה. * לדעת רבא: רבי מודה בחיובי כרת שחלו עליו מחמת יום הכיפורים עצמו, שאינו מתכפר אלא אם עשה תשובה. דף יג עמוד ב * הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו, ושעיר הפנימי מכפר על ישראל על טומאת מקדש וקדשיו. * לדעת רבי יהודה: שעיר המשתלח מכפר על 'שאר עבירות' של ישראל ושל הכהנים, לדעת רבי שמעון: על 'שאר עבירות' של הכהנים מכפר וידויו של פר. (והגמרא מביאה את המקורות לדעתם).
דף יד עמוד א * הכהן הגדול צריך להביא את הפר (ביום כיפור) מממון שלו, ולא משל ציבור, ולא משל אחיו הכהנים, ואף לא בדיעבד. * כך היא מדת הדין נוהגת: מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב ואל יבוא חייב ויכפר על החייב. * פרק שני, המתחיל בעמוד זה, מבאר את פרטי הדינים של "ידיעות הטומאה". דף יד עמוד ב * רב פפא מבאר מדוע המשנה נקטה "ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע" ולא "שתים שהן שמונה" (הגמרא מביאה שתי לישנות מה היה ביאורו של רב פפא). * הגמרא מביאה ספק של רב פפא וספק של רבי ירמיה בנוגע לרמת ה"ידיעה בתחילה" הנצרכת (שבלעדיה אין חיוב קרבן). (הספק של רב פפא: כגון שנגע בכעדשה ולא ידע אם עדשה מטמאה או לא, הספק של רבי ירמיה: בן בבל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקום מקדש). * הגמרא מבררת את המקור לדין המשנה (שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן וכל ישראל אחריהם).
דף טו עמוד א * כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מחנכתן (והגמרא מבררת את המקור לכך). * שתי התודות שאמרו חכמים במשנה (יד ע"א) שמקיפים איתן את המקום שמקדשים - ההקפה נעשית עם שני לחמי תודה ולא עם בשרן של הבהמות שהוקדשו לקרבן תודה. (והגמרא מבררת את המקור לכך). * אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לאביו שבשמים. * לדעת רמי בר חמא: קידוש העזרה נעשה על ידי שמקיפים אותה עם חלות של שיירי מנחה. דף טו עמוד ב * אין בנין בית המקדש דוחה יום טוב, ואין בנין בית המקדש בלילה. * הברייתא מבארת מה היה השיר שנאמר בעת קידוש העיר והעזרה. * רבי יהושע בן לוי היה אומר "שיר של פגעים" (יושב בסתר עליון) כשהיה הולך לישון בלילה. * אסור להתרפאות בדברי תורה. * האמוראים נחלקו מהו סדר ההליכה עם שני לחמי התודה (כשמוסיפים על העיר והעזרה): זו כנגד זו או זו אחר זו. (ובית דין הולכים אחרי לחמי התודה).
דף טז עמוד א * רב הונא ורב נחמן חולקים אם יש צורך בכל התנאים המוזכרים במשנה (מלך, נביא, אורים ותומים, סנהדרין של שבעים ואחד, בשתי תודות ובשיר) כדי להוסיף על העיר או על העזרה, או שמספיק באחד מהתנאים. (ושורש מחלוקתם הוא אם קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולעתיד לבוא או לא קידשה לעתיד לבוא). * הגמרא מסיקה שאף התנאים נחלקו במחלוקת הנ"ל (אם קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא או לא, ומי שסובר שלא קידשה סובר שדי באחד התנאים המוזכרים במשנה). דף טז עמוד ב * הגמרא מבררת את המקור לדין לכך שמי שנטמא בעזרה חייב. * המשכן נקרא 'מקדש', והמקדש נקרא 'משכן'. * מי שנטמא בעזרה והשתחווה כלפי פנים (בזמן שהיה עליו לצאת) חייב אף אם לא שהה. * 'קידה' - על אפים, 'כריעה' - על ברכים, 'השתחואה' - זו פישוט ידים ורגלים.
