דף יב עמוד א
* הרואה שוחט, ויודע בו שאינו בקי הוא בהלכות שחיטה, אין שחיטתו כשרה אלא אם ראה את השחיטה מתחילה ועד סוף שנעשית כהלכה, ואין השחיטה כשירה אם ראה ששחט את אחד מסימני השחיטה של הבהמה כהלכה וכאשר שחט את הסימן השני לא ראה את השחיטה.
* האומר לשלוחו "צא ושחוט" והלך ומצא שחוט - חזקתו שחוט, ואף ש"אין חזקה שליח עושה שליחותו" (ולכן האומר לשלוחו "צא ותרום" והלך ומצא תרום אין חזקתו תרום), הרי שהשחיטה כשרה כי "רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן".
* רב נחמן בר יצחק דוחה את הצעת הגמרא שישנה מחלוקת תנאים אם "רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן", ולדעתו כולם סוברים ש"רוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן".

דף יב עמוד ב
* רבא מדייק מדברי המשנה שלכתחילה אין מוסרין לחרש שוטה וקטן לשחוט אפילו חולין (ואפילו אחרים עומדים על גבן).
* המשנה שלנו שסוברת שלא צריך כוונה לשחיטה היא כדעת רבי נתן ולא כדעת חכמים החולקים עליו.
* במקום בו יש צורך בכוונה - רבי יוחנן מסתפק אם לקטן יש מחשבה או אין לו מחשבה (ורבי אמי מברר מה בדיוק היה הספק של רבי יוחנן).

דף יג עמוד א
* מחשבה של קטן הניכרת מתוך מעשיו נחשבת למחשבה כאילו פירשה בשעת מעשה - ורבי יוחנן הסתפק (בלישנא הראשונה) האם דין זה הוא מהתורה (ואף לקולא) או מדרבנן.
* מעשה של קטן (אם עשו מעשה מוכיח על מחשבתן ופירשו שעל דעת כן עושים) נחשב למעשה - ורבי יוחנן הסתפק (בלישנא השניה) האם דין זה הוא מהתורה (ואף לקולא) או מדרבנן, ומסקנתו שדין זה הוא מהתורה.
* שחיטת עובד כוכבים לא אסורה בהנאה לדעת המשנה, ולא כדעת רבי אליעזר הסובר שאסורה בהנאה.
* שחיטת מין, אף אם ישראל הוא, סתם שחיטתו לעבודת כוכבים היא ואסורה אף בהנאה.

דף יג עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן: נכרים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הן אלא מנהג אבותיהן בידיהן (ולכן אמר רבה בר אבוה שרוב הנכרים אינם מינים ולכן שחיטת הנכרי אינה אסורה בהנאה).
* מותר לקבל קרבן מגוי ואין דינו כמין ישראל שאין מקבלים ממנו קרבן.
* לדעת רבי יהודה בן בתירא תקרובת עבודת כוכבים מטמאה באוהל, ונחלקו הלישנות בגמרא אם המשנה בעמוד א היא כדעתו.
* מותר לשחוט בלילה לכתחילה אם יש אבוקה כנגדו, ואם אין אבוקה כנגדו השחיטה מותרת רק בדיעבד.

דף יד עמוד א
* במשנה נאמר ש"השוחט בשבת וביום הכיפורים שחיטתו כשרה", ודרש רב שאסורה באכילה באותו היום.
* בני הישיבה ביארו שרב (שדרש שאסורה באכילה באותו היום) סובר שהמשנה היא כדעת רבי יהודה (הסובר שהבשר אסור באותו היום).
* לאורך כל הדף הגמרא מנסה לברר מאיזה דין שאמר רבי יהודה הוכיח רב את דעתו.
* רבי אבא מבאר שרב למד כך מדברי רבי יהודה לענין איסור הכנה, והגמרא דחתה את דבריו.

דף יד עמוד ב
* הגמרא מוכיחה שלדעת רבי יהודה "אין ברירה".
* רב יוסף מבאר שרב למד כך מדברי רבי יהודה לענין כלים שנשברו, והגמרא דחתה את דבריו.
* רב ששת בריה דרב אידי מבאר שרב למד כך מדברי רבי יהודה לענין איסור טלטול נרות, והגמרא דחתה את דבריו.

דף טו עמוד א
* רב אשי מבאר שרב (שאמר בדף הקודם שלפי רבי יהודה בהמה שנשחטה בשבת אסור לאכלה באותו יום) למד כך מדברי רבי יהודה לענין המבשל בשבת.
* בברייתא מובאות 3 דעות (רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוחנן הסנדלר) בנוגע לדין המבשל בשבת בשוגג או במזיד ('מעשה שבת').
* לגבי דין המבשל בשבת - רב היה מורה לתלמידיו כדעת רבי מאיר (הדעה הכי מקילה), אך לציבור היה מורה כדעת רבי יהודה (המחמיר יותר) משום עמי ארצות.

דף טו עמוד ב
* לדעת רב: השוחט לחולה (שהיה בריא בערב שבת ונחלה בשבת) בשבת - אסור לבריא, המבשל לחולה בשבת - מותר לבריא.
* השוחט במחובר לקרקע, לדעת רבי: מחובר מעיקרו - פסול אפילו בדיעבד, תלוש ולבסוף חיברו - כשר בדיעבד.
* השוחט במחובר לקרקע, לדעת רבי חייא: כשר (אפילו לכתחילה).

דף טז עמוד א
* שחיטה שלא מכח אדם - פסולה.
* רבי מביא הוכחה לשיטתו (ששחיטה היא דוקא בדבר תלוש) מהפסוק "ויקח את המאכלת לשחוט".
* תלוש ולבסוף חברו - לענין עבודת כוכבים: נחשב תלוש, לענין הכשר זרעים: מחלוקת תנאים.

דף טז עמוד ב
* תלוש ולבסוף חברו - לענין שחיטה: רבא הסתפק והגמרא הביאה 3 נסיונות לפשוט את הספק אך דחתה נסיונות אלו.
* נעץ סכין בכותל ושחט בה, שחיטתו כשרה - רק במקרה שהסכין למעלה וצואר הבהמה למטה.
* קרומית של קנה - אין שוחטין בה, אין מלין בה, אין מחתכין בה בשר, אין מחצצין בה שיניים, אין מקנחים בה בבית הכסא.
* המשנה שאמרה "הכל שוחטין" התכוונה לומר שהכל דינם בשחיטה ואפילו עוף.
* הגמרא מבררת מי הוא התנא שסובר שהמשנה היתה צריכה להשמיע לנו ש"לעולם שוחטין".

דף יז עמוד א
* הגמרא מקשה 3 קושיות על דעת רבי עקיבא הסובר שקודם שנכנסו לארץ היה מותר לישראל לאכול בשר נחירה (ולא היה חיוב שחיטה קודם שנכנסו לארץ), ומתרצת.
* לדעת רבי ישמעאל: קודם שנכנסו לארץ היה אסור לאכול בשר תאוה של בהמה (אך של חיה היה מותר), ולדעת רבי עקיבא: בשר תאוה לא נאסר כלל.
* רבי ירמיה מסתפק מה דין אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ (לשיטת רבי עקיבא).
* לדעת רבא (בביאור הריבויים המופיעים במשנה): "הכל שוחטין" (פעמיים) - לרבות כותי ולרבות ישראל מומר, "לעולם שוחטין" - בין ביום בין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה, "בכל שוחטין" - בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה.

דף יז עמוד ב
* סכין אוגרת - לא ישחוט, ואם שחט שחיטתו פסולה, מסוכסכת - לא ישחוט בה לכתחילה, ואם שחט שחיטתו כשרה (אם הפגימה עומדת בתחילת הסכין, והוליך ולא הביא), עולה ויורד בסכין - שוחט בה לכתחלה.
* לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם.
* רש"י מכריע להלכה כדעת רוב האמוראים הסוברים שסכין צריכה בדיקה על ידי שמעבירו על בשר אצבעו ועל ידי שמעבירו על צפורנו, בשני צידי הסכין ועל חודו.
* פגימה פוסלת בדברים הבאים: בעצם בקרבן פסח, באוזן (ובשאר איברים) בבכור, באחד מאיברי בהמת קדשים, בסכין לשחיטה.

דף יח עמוד א
* הגמרא מביאה דעות שונות מה עונשו של שוחט שלא מראה את סכינו לחכם כדי שיבדוק שאין בו פגימות.
* מותר לשחוט באמצעות שן תלושה בודדת ובציפורן תלושה.
* השוחט במגל קציר בדרך הליכתה (ובלי להביא חזרה אליו את המגל) - רבי יוחנן סובר שבית הלל הכשירו את הבהמה מטומאת נבילה אך אסורה באכילה (גזירה שמא יוליך ויביא).

דף יח עמוד ב
* רב ושמואל סוברים כרבי יוסי ברבי יהודה שאם שחט בטבעת הגדולה ולאחר שחתך את רובו הגרים, שחיטתו כשרה משום שרובו ככולו, אך לא סוברים כרבי יוסי ברבי יהודה שאין השחיטה כשרה בשאר הטבעות. (לפי רש"י)
* הגמרא מבררת את טעמו של רבי זירא שאכל "מוגרמת דרב ושמואל" (=בהמה שנשחטה בשאר הטבעות, לפי רש"י).
* הגמרא מביאה דעות שונות עד היכן מקום השחיטה ב"כובע" (=כיסוי המונח על הטבעת הגדולה).

דף יט עמוד א
* הגמרא מכריעה להלכה שהשוחט משיפוי כובע (הנמצא למעלה מהטבעת הגדולה) ולמטה - שחיטתו כשרה (כדעת רבי חנינא בן אנטיגנוס, וכדעת רב נחמן).
* הגמרא מביאה דעות שונות לבאר באיזה מקרה נחלקו חכמים ורבי יוסי שבמשנה (בנוגע למחלוקתם במקרה ששחט רוב הקנה בטבעת העליונה ורק במיעוטו הגרים חוץ למקום השחיטה).
* הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש - רב הונא בשם רב: כשרה, רב יהודה בשם רב: טרפה.
* שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש - רב יהודה בשם רב: כשרה, רב הונא: טרפה.

דף יט עמוד ב
* שחיטה העשויה כמסרק (=באלכסון) - כשרה.
* שחט במקום נקב (=שהיה חצי קנה פגום בצדו החיצון) - שחיטתו כשרה, שחט ופגע בו נקב (=שהיה חצי קנה פגום בצדו הפנימי לצד המפרקת) - לדעת רב יהודה: שחיטתו פסולה, לדעת רבא: שחיטתו כשרה.
* הגמרא מביאה ברייתא המבארת שהמקום הכשר למליקה הוא כנגד הצוואר ("מול הרואה את העורף") ולא בעורף ממש.
* נחלקו הדעות האם לדעת בני רבי חייא כשמולק חייב להחזיר את הסימנים או שלא חייב אלא רק רשאי להחזיר את הסימנים.

דף כ עמוד א
* רבי ינאי דוחה את דברי בני רבי חייא (שבעמוד הקודם) הסוברים שאם החזיר את הסימנים לאחוריו ומלק מליקתו כשרה, ורבי ירמיה דוחה את דבריו.
* מצות מליקה מתקיימת על ידי שקוצץ בצפורנו ויורד בכח, ולדעת רבי ירמיה כל שכן שמוליך ומביא במליקה כשר.
* לדעת רמי בר יחזקאל אין פסול של עיקור סימנים נוהג בעוף כלל, והגמרא מבינה שדין זה הוא אפילו לשחיטה.

דף כ עמוד ב
* רבין בר קיסי סובר שדברי רמי בר יחזקאל (שאין פסול של עיקור סימנים נוהג בעוף כלל) אמור רק במליקה אך לא בשחיטה.
* לדעת זעירי: בהמה שנשברה המפרקת שלה, ורוב הבשר שעל המפרקת מאחורי הצואר נפסק עמה - הרי היא נבלה.
* רבא מקשה על דינו של זעירי (מדין מולק עוף), ומתרץ (בתחילת העמוד הבא).

דף כא עמוד א
* מליקת חטאת העוף - חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה, הגיע לוושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו, ורוב בשר עמו.
* אדם שנשברה המפרקת שלו ורוב הבשר של העורף - מטמא מיד באוהל (ואפילו מפרכס), ואם הוא זקן הרי הוא מת בשבירת המפרקת לבד.
* הותזו ראשיהן של השמונה שרצים, אע"פ שהם מפרכסים עדיין, טמאים מיד. ["הותזו" = ריש לקיש: הותזו ממש, רבי מני: אף אם נחתכו רוב שני הסימנים].

דף כא עמוד ב
* "ואת השני יעשה עולה כמשפט" - ת"ק (בסוף העמוד הקודם): כמשפט חטאת בהמה, רבי ישמעאל: כמשפט חטאת העוף, רבי אלעזר ברבי שמעון: כמשפט חטאת העוף.
* מליקת עולת העוף - לדעת ת"ק ורבי ישמעאל: יש למלוק את כל שני הסימנים, לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: מספיק למלוק את רוב שני הסימנים.

דף כב עמוד א
* המקור לכך שחטאת בהמה אינה באה אלא מן החולין הוא מהפסוק "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו".
* המקור לכך שיש להקריב קרבנות ביום הוא מהפסוק "ביום צוותו".
* לדעת ר"ש בן לקיש: כל מקום שנאמר "אצבע" או "כהונה" אינה אלא ימין, אך ת"ק (מהברייתא בעמוד הקודם) סובר שאין לדרוש מ"כהונה" לבד שהיא בימין, ולכן בעולת העוף דין זה נלמד מ"כמשפט".
* "תורין" - גדולים כשרים, קטנים פסולים, "בני יונה" - קטנים כשרים, גדולים - פסולים.

דף כב עמוד ב
* הברייתא מבארת את המקור לדין זה שתורים כשרים דוקא כשהם גדולים ובני יונה כשרים דוקא כשהם קטנים.
* הברייתא מביאה את המקור לכך ש"תחילת הציהוב בזה ובזה (=בתורים ובבני יונה) פסול".
* התורים כשרים משיזהיבו, ובני יונה כשרים משעה שאם תישמט ממנו אחת מכנפיו יצא במקומה דם.
* האומר "הרי עלי עולה מן התורים או מן בני היונה" והביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה - רבי זירא הסתפק אם יצא ידי חובת נדרו או לא.

דף כג עמוד א
* כל מקום שנאמר "השחתה" - אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים.
* כל שהמום פוסל בו - דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסלין בו.
* האומר "הרי עלי עולת בהמה מן האיל או מן הכבש" והביא פלגס - רבי זירא הסתפק מה הדין במקרה זה לדעת בר פדא (אך לדעת רבי יוחנן הסובר שפלגס הוא בריה בפני עצמה, לא יוצא ידי חובתו).

דף כג עמוד ב
* האומר "הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה" והביא שיאור - רבי זירא הסתפק מה הדין, והגמרא ביארה באיזה מקרה בדיוק הוא הספק.
* האומר "הרי עלי לחמי תודה" - מביא תודה ולחמה.
* פרה אדומה - בשחיטה כשרה, בעריפה פסולה, עגלה ערופה - בעריפה כשרה, בשחיטה פסולה.