דף טז עמוד א
* שחיטה שלא מכח אדם - פסולה.
* רבי מביא הוכחה לשיטתו (ששחיטה היא דוקא בדבר תלוש) מהפסוק "ויקח את המאכלת לשחוט".
* תלוש ולבסוף חברו - לענין עבודת כוכבים: נחשב תלוש, לענין הכשר זרעים: מחלוקת תנאים.

דף טז עמוד ב
* תלוש ולבסוף חברו - לענין שחיטה: רבא הסתפק והגמרא הביאה 3 נסיונות לפשוט את הספק אך דחתה נסיונות אלו.
* נעץ סכין בכותל ושחט בה, שחיטתו כשרה - רק במקרה שהסכין למעלה וצואר הבהמה למטה.
* קרומית של קנה - אין שוחטין בה, אין מלין בה, אין מחתכין בה בשר, אין מחצצין בה שיניים, אין מקנחים בה בבית הכסא.
* המשנה שאמרה "הכל שוחטין" התכוונה לומר שהכל דינם בשחיטה ואפילו עוף.
* הגמרא מבררת מי הוא התנא שסובר שהמשנה היתה צריכה להשמיע לנו ש"לעולם שוחטין".

דף יז עמוד א
* הגמרא מקשה 3 קושיות על דעת רבי עקיבא הסובר שקודם שנכנסו לארץ היה מותר לישראל לאכול בשר נחירה (ולא היה חיוב שחיטה קודם שנכנסו לארץ), ומתרצת.
* לדעת רבי ישמעאל: קודם שנכנסו לארץ היה אסור לאכול בשר תאוה של בהמה (אך של חיה היה מותר), ולדעת רבי עקיבא: בשר תאוה לא נאסר כלל.
* רבי ירמיה מסתפק מה דין אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ (לשיטת רבי עקיבא).
* לדעת רבא (בביאור הריבויים המופיעים במשנה): "הכל שוחטין" (פעמיים) - לרבות כותי ולרבות ישראל מומר, "לעולם שוחטין" - בין ביום בין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה, "בכל שוחטין" - בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה.

דף יז עמוד ב
* סכין אוגרת - לא ישחוט, ואם שחט שחיטתו פסולה, מסוכסכת - לא ישחוט בה לכתחילה, ואם שחט שחיטתו כשרה (אם הפגימה עומדת בתחילת הסכין, והוליך ולא הביא), עולה ויורד בסכין - שוחט בה לכתחלה.
* לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם.
* רש"י מכריע להלכה כדעת רוב האמוראים הסוברים שסכין צריכה בדיקה על ידי שמעבירו על בשר אצבעו ועל ידי שמעבירו על צפורנו, בשני צידי הסכין ועל חודו.
* פגימה פוסלת בדברים הבאים: בעצם בקרבן פסח, באוזן (ובשאר איברים) בבכור, באחד מאיברי בהמת קדשים, בסכין לשחיטה.

דף יח עמוד א
* הגמרא מביאה דעות שונות מה עונשו של שוחט שלא מראה את סכינו לחכם כדי שיבדוק שאין בו פגימות.
* מותר לשחוט באמצעות שן תלושה בודדת ובציפורן תלושה.
* השוחט במגל קציר בדרך הליכתה (ובלי להביא חזרה אליו את המגל) - רבי יוחנן סובר שבית הלל הכשירו את הבהמה מטומאת נבילה אך אסורה באכילה (גזירה שמא יוליך ויביא).

דף יח עמוד ב
* רב ושמואל סוברים כרבי יוסי ברבי יהודה שאם שחט בטבעת הגדולה ולאחר שחתך את רובו הגרים, שחיטתו כשרה משום שרובו ככולו, אך לא סוברים כרבי יוסי ברבי יהודה שאין השחיטה כשרה בשאר הטבעות. (לפי רש"י)
* הגמרא מבררת את טעמו של רבי זירא שאכל "מוגרמת דרב ושמואל" (=בהמה שנשחטה בשאר הטבעות, לפי רש"י).
* הגמרא מביאה דעות שונות עד היכן מקום השחיטה ב"כובע" (=כיסוי המונח על הטבעת הגדולה).

דף יט עמוד א
* הגמרא מכריעה להלכה שהשוחט משיפוי כובע (הנמצא למעלה מהטבעת הגדולה) ולמטה - שחיטתו כשרה (כדעת רבי חנינא בן אנטיגנוס, וכדעת רב נחמן).
* הגמרא מביאה דעות שונות לבאר באיזה מקרה נחלקו חכמים ורבי יוסי שבמשנה (בנוגע למחלוקתם במקרה ששחט רוב הקנה בטבעת העליונה ורק במיעוטו הגרים חוץ למקום השחיטה).
* הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש - רב הונא בשם רב: כשרה, רב יהודה בשם רב: טרפה.
* שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש - רב יהודה בשם רב: כשרה, רב הונא: טרפה.

דף יט עמוד ב
* שחיטה העשויה כמסרק (=באלכסון) - כשרה.
* שחט במקום נקב (=שהיה חצי קנה פגום בצדו החיצון) - שחיטתו כשרה, שחט ופגע בו נקב (=שהיה חצי קנה פגום בצדו הפנימי לצד המפרקת) - לדעת רב יהודה: שחיטתו פסולה, לדעת רבא: שחיטתו כשרה.
* הגמרא מביאה ברייתא המבארת שהמקום הכשר למליקה הוא כנגד הצוואר ("מול הרואה את העורף") ולא בעורף ממש.
* נחלקו הדעות האם לדעת בני רבי חייא כשמולק חייב להחזיר את הסימנים או שלא חייב אלא רק רשאי להחזיר את הסימנים.

דף כ עמוד א
* רבי ינאי דוחה את דברי בני רבי חייא (שבעמוד הקודם) הסוברים שאם החזיר את הסימנים לאחוריו ומלק מליקתו כשרה, ורבי ירמיה דוחה את דבריו.
* מצות מליקה מתקיימת על ידי שקוצץ בצפורנו ויורד בכח, ולדעת רבי ירמיה כל שכן שמוליך ומביא במליקה כשר.
* לדעת רמי בר יחזקאל אין פסול של עיקור סימנים נוהג בעוף כלל, והגמרא מבינה שדין זה הוא אפילו לשחיטה.

דף כ עמוד ב
* רבין בר קיסי סובר שדברי רמי בר יחזקאל (שאין פסול של עיקור סימנים נוהג בעוף כלל) אמור רק במליקה אך לא בשחיטה.
* לדעת זעירי: בהמה שנשברה המפרקת שלה, ורוב הבשר שעל המפרקת מאחורי הצואר נפסק עמה - הרי היא נבלה.
* רבא מקשה על דינו של זעירי (מדין מולק עוף), ומתרץ (בתחילת העמוד הבא).

דף כא עמוד א
* מליקת חטאת העוף - חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה, הגיע לוושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו, ורוב בשר עמו.
* אדם שנשברה המפרקת שלו ורוב הבשר של העורף - מטמא מיד באוהל (ואפילו מפרכס), ואם הוא זקן הרי הוא מת בשבירת המפרקת לבד.
* הותזו ראשיהן של השמונה שרצים, אע"פ שהם מפרכסים עדיין, טמאים מיד. ["הותזו" = ריש לקיש: הותזו ממש, רבי מני: אף אם נחתכו רוב שני הסימנים].

דף כא עמוד ב
* "ואת השני יעשה עולה כמשפט" - ת"ק (בסוף העמוד הקודם): כמשפט חטאת בהמה, רבי ישמעאל: כמשפט חטאת העוף, רבי אלעזר ברבי שמעון: כמשפט חטאת העוף.
* מליקת עולת העוף - לדעת ת"ק ורבי ישמעאל: יש למלוק את כל שני הסימנים, לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: מספיק למלוק את רוב שני הסימנים.

דף כב עמוד א
* המקור לכך שחטאת בהמה אינה באה אלא מן החולין הוא מהפסוק "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו".
* המקור לכך שיש להקריב קרבנות ביום הוא מהפסוק "ביום צוותו".
* לדעת ר"ש בן לקיש: כל מקום שנאמר "אצבע" או "כהונה" אינה אלא ימין, אך ת"ק (מהברייתא בעמוד הקודם) סובר שאין לדרוש מ"כהונה" לבד שהיא בימין, ולכן בעולת העוף דין זה נלמד מ"כמשפט".
* "תורין" - גדולים כשרים, קטנים פסולים, "בני יונה" - קטנים כשרים, גדולים - פסולים.

דף כב עמוד ב
* הברייתא מבארת את המקור לדין זה שתורים כשרים דוקא כשהם גדולים ובני יונה כשרים דוקא כשהם קטנים.
* הברייתא מביאה את המקור לכך ש"תחילת הציהוב בזה ובזה (=בתורים ובבני יונה) פסול".
* התורים כשרים משיזהיבו, ובני יונה כשרים משעה שאם תישמט ממנו אחת מכנפיו יצא במקומה דם.
* האומר "הרי עלי עולה מן התורים או מן בני היונה" והביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה - רבי זירא הסתפק אם יצא ידי חובת נדרו או לא.

דף כג עמוד א
* כל מקום שנאמר "השחתה" - אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים.
* כל שהמום פוסל בו - דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסלין בו.
* האומר "הרי עלי עולת בהמה מן האיל או מן הכבש" והביא פלגס - רבי זירא הסתפק מה הדין במקרה זה לדעת בר פדא (אך לדעת רבי יוחנן הסובר שפלגס הוא בריה בפני עצמה, לא יוצא ידי חובתו).

דף כג עמוד ב
* האומר "הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה" והביא שיאור - רבי זירא הסתפק מה הדין, והגמרא ביארה באיזה מקרה בדיוק הוא הספק.
* האומר "הרי עלי לחמי תודה" - מביא תודה ולחמה.
* פרה אדומה - בשחיטה כשרה, בעריפה פסולה, עגלה ערופה - בעריפה כשרה, בשחיטה פסולה.

דף כד עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לכך שפרה אדומה פסולה בעריפה ועגלה ערופה פסולה בשחיטה.
* כהנים - במומין פסולים, בשנים כשרים, לוים - במומין כשרים, בשנים פסולים (וכשרים לעבודה רק בין גיל 30 ל-50). [והגמרא מבררת את המקור לדינים אלו].
* בשילה ובבית עולמים - לוים לא נפסלים בשנים אלא רק בקול.
* תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו 5 שנים (ולדעת רבי יוסי: 3 שנים) - שוב אינו רואה.

דף כד עמוד ב
* כהן כשר לעבודה עד שירתתו ידיו ורגליו מחוסר כח.
* אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי.
* נתמלא זקנו - ראוי ליעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו.
* לדעת חכמים: כהן כשר לעבודה משיביא שתי שערות, ולדעת רבי: מגיל 20.
* בעשרים וארבעה מקומות בתנ"ך נקראו כהנים לוים.
* לדעת רבי אלעזר: כהן כשר לעבודה משיביא שתי שערות אבל אחיו הכהנים אין מניחין אותו לעבוד עד שיהא בן 20 (ונחלקו הדעות אם דבריו הם כדעת רבי או כדעת חכמים).
* אויר כלי חרס טמא וגבו טהור, אויר כל הכלים טהור וגבן טמא.

דף כה עמוד א
* הגמרא מביאה את המקור לכך שכלי חרס לא מיטמא מגבו (למרות שהיה ניתן ללמוד בקל וחומר מכל הכלים שכן מיטמא מגבו).
* הגמרא מביאה את המקור לכך שכל הכלים לא מיטמאין מאוירן (למרות שהיה ניתן ללמוד בקל וחומר מכלי חרס שכן מיטמאין מאוירן).
* הגמרא מביאה את המקור לכך שכל הכלים מיטמאין מגבן (למרות שהיה ניתן ללמוד בקל וחומר מכלי חרס שלא מיטמאין מגבן).
* גולמי כלי עץ - טמאין, פשוטיהן - טהורין; גולמי כלי מתכות - טהורין, פשוטיהן - טמאין.

דף כה עמוד ב
* הטעם לכך שגולמי כלי מתכות טהורין - לדעת רבי יוחנן: הואיל ולכבוד עשויין, לדעת רב נחמן: הואיל ודמיהן יקרים.
* לדעת רב נחמן: דין כלי עצם כדין כלי מתכות.
* המקור לכך שכלי עצם מקבלים טומאה הוא מהפסוק: "וכל מעשה עזים תתחטאו".
* שקדים המרים - קטנים חייבין, גדולים פטורין, מתוקים - גדולים חייבין, קטנים פטורין. [כך דעת המשנה ות"ק שבברייתא, ורבי ישמעאל בר' יוסי משום אביו חולק, ומובאות 2 דעות בגמרא מהי דעתו]
* התמד: עד שלא החמיץ - אינו ניקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה, משהחמיץ - ניקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקוה. [והגמרא מבררת האם דברי המשנה הללו הם כדעת רבי יהודה או כדעת חכמים שבמשנה שבמסכת מעשרות]

דף כו עמוד א
* לדעת רבה בר אבוה ורבי יוסי ברבי חנינא: חכמים ורבי יהודה נחלקו רק בתמד שהחמיץ, אבל בתמד שלא החמיץ לדברי הכל אינו חייב לעשר.
* לדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה: תמד שלקחו בכסף מעשר ולבסוף החמיץ - קנו מעות מעשר את התמד למפרע והמעות יצאו לחולין (והגמרא מביאה 2 דעות לפרש את היחס בין דבריו לדברי המשנה).
* לדעת רבי אלעזר: חכמים ורבי יהודה נחלקו רק בתמד שלא החמיץ, אבל בתמד שהחמיץ הכל מודים שחייב במעשר.

דף כו עמוד ב
* תמד שעדיין לא החמיץ ונטמא (ואף אם המים היו טמאים קודם שנתנם על גבי השמרים) - ניתן לטהרו ע"י השקה במים (כמו דין טהרת מים טמאים).
* לדעת רבי מאיר: לקטנה יש דין "מכר" ולנערה יש דין "קנס", ולדעת חכמים: אף לקטנה יש דין "קנס".
* יו"ט שחל להיות בערב שבת - נחלקו האמוראים כיצד תוקע להבטיל את העם ממלאכה (רב יהודה: תוקע ומריע מתוך תקיעה, רב אסי: תוקע ומריע בנשימה אחת).
* נוסח ההבדלה ביו"ט שחל להיות באמצע השבוע: המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לעמים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה.

דף כז עמוד א
* המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בעמוד זה, עוסקת בשיעור שחיטת הסימנים (הקנה והושט).
* למסקנת 3 הדעות הראשונות בגמרא - המקור לשחיטה שהיא מן הצואר הוא מהלכה למשה מסיני (כמו גם המקור ל: שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור).
* לדעת רבי חייא המקור לכך ששחיטה היא מן הצואר הוא מהפסוק: "וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר".

דף כז עמוד ב
* לדעת רבי אליעזר המקור לכך ששחיטה היא מן הצואר הוא מהיקש בהמה לעוף בפסוק "זאת תורת הבהמה והעוף".
* המקור לכך שדי בשחיטת סימן אחד לעוף הוא מהפסוק "זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש חיה הרמשת במים".
* המקור לכך שלא צריך לשחוט דגים הוא מהפסוק "אם את כל דגי הים יאסף להם".
* הגמרא מביאה דעות שונות אם העוף נברא מן הרקק או מן המים בלבד.
* לדעת רב יהודה משום רבי יצחק בן פנחס: אין שחיטה לעוף מן התורה (אלא כל אופן של הריגה בסימניו מכשירה אותו לאכילה ומטהרת אותו מידי טומאת נבילה).