דף כה עמוד א
* רשב"ג סובר שולדות קדשים "בהוייתן הן קדושין", והגמרא מביאה תנא החולק וסובר ש"ממעי אמן הן קדושין".
* אמר על הבכור עם יציאת רובו "יהא עולה" - הרי הוא בכור ולא עולה (כי "דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעים").
* לדעת רבי יוחנן: הפריש חטאת מעוברת וילדה - רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר.

דף כה עמוד ב
* הגמרא הקשתה (מסוף עמוד א) על רבי יוחנן ודחתה את דבריו, ואח"כ ניסתה פעמיים לתלות את דבריו במחלוקת תנאים ודחתה ואמרה שהוא יכול להסתדר עם כולם.
* במשנה (בעמוד א) מדובר שאמר "הרי זו שלמים" ונמלך ואמר תוך כדי דיבור "ולדה עולה" - והדין הוא שולדה שלמים, כי לא אומרים (גר"א: בקדשים) "תוך כדי דיבור כדיבור".

דף כו עמוד א
* רב יוחנן מבאר שמחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי במשנה היא במקרה שאמר על בהמה "הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים" (לדעת רבי מאיר: הבהמה נעשית עולה, לדעת רבי יוסי: תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים).
* בברייתא מבואר שרבי מאיר ורבי יוסי נחלקו באופן דומה במקרה שאמר "בהמה זו חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים".
* אמר על בהמה "חציה עולה וחציה חטאת" - לדעת רבי מאיר: תיקרב עולה, לדעת רבי יוסי: תמות.
* אמר על בהמה "חציה עולה וחציה שלמים" ואח"כ אמר על בהמה אחרת שתהיה תמורתה של זו - לדעת רבי יוסי: דין התמורה כדין הבהמה עצמה (תרעה עד שיפול בה מום ותימכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים).

דף כו עמוד ב
* אמר על בהמה שחציה יקדש לקרבן עולה וחציה יקדש לקרבן מעשר בהמה - רבי מאיר ורבי יוסי מודים שקריבה לעולה.
* אמר על בהמה שחציה יהיה תמורה וחציה יהיה מעשר - הגמרא מסתפקת מה דין הבהמה.
* המשנה מבארת אילו לשונות עושים תמורה.
* הלשון "תחת" שייכת גם ללשון של התפסה (לגבי קדשי מזבח) וגם ללשון של חילול הקדש על חולין (לגבי קדשי בדק הבית).

דף כז עמוד א
* הגמרא מביאה כמה ספיקות במקרים שונים בנוגע לכוונת האדם שאמר "תחת" (האם כוונתו להתפסה או לחילול).
* במשנה בעמוד הקודם נאמר שאם היתה בהמת ההקדש בעלת מום ואמר עליה "הרי זו מחוללת על הבהמה של חולין" הדין הוא שיוצאת בהמת ההקדש לחולין וצריך שתהיה הבהמה של חולין שוה כמו הבהמת הקדש - ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם דין זה (שצריך שתהיה שוה כמו בהמת הקדש) הוא מהתורה או מדרבנן (והגמרא דנה ומבררת את מחלוקתם).

דף כז עמוד ב
* לדעת שמואל: הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה - מחולל.
* לדעת רב חסדא: כוונת המשנה (בבבא מציעא) שאמרה שבהקדשות אין אונאה היינו שאפילו אם האונאה היא פחות מששית צריך הוא להחזיר את דמי האונאה.
* במשנה נאמר שאם אמר על בהמה של חולין "הרי זו תחת עולה" (ולא אמר "תחת עולה זו" או "תחת עולה שיש לי בבית") - לא אמר כלום, ובגמרא מבואר שרבי מאיר חולק על כך.
* הפריש נקבה לאשם או לעולה - צריך שיהיה בה מום כדי לפדותה, אך רבי שמעון חולק וסובר שיכול הוא למוכרה אף אם אין בה מום.

דף כח עמוד א
* פרק שישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדין בהמות שנאסרו להקרבה על גבי המזבח ובדין בהמות שנתערבו בהן.
* המשנה שלנו מחדשת, שאפילו בהמה הפסולה למזבח ואינה אסורה בהנאה להדיוט, חשובה היא ואינה בטלה ברוב.
* הגמרא מביאה ברייתא המבארת שהמקור לכך שרובע ונרבע אסורות בהקרבה למזבח הוא מהמילים "מן הבהמה".

דף כח עמוד ב
* הגמרא מביאה את המשך הברייתא המבארת שהמקור לכך שהנעבד אסור בהקרבה למזבח הוא מהמילים "מן הבקר".
* הגמרא מביאה את המשך הברייתא המבארת שהמקור לכך שמוקצה אסור בהקרבה למזבח הוא מהמילים "מן הצאן", והמקור לכך שנוגח אסור בהקרבה הוא מהאות ו' ("ומן הצאן").
* הגמרא מביאה ברייתא אחרת ובה מקור אחר לכך שרובע נרבע מוקצה ונעבד אסורים בהקרבה ("כי משחתם בהם מום בם").
* לדעת ריש לקיש: אין אסור למזבח "אלא מוקצה לשבע שנים", והגמרא מקשה על דבריו.

דף כט עמוד א
* רבי יאשיה מביא מקור לכך שאסור להקריב בהמה שהוקצתה לתקרובת עבודת כוכבים.
* אין מוקצה לעבודת כוכבים אסור למזבח אלא עד שיעבדו / עד שיאכילוהו כרשיני עבודת כוכבים.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שבעל חי שנעבד או הוקצה להקריבו לעבודה זרה מותר באכילה.
* המשנה והגמרא עוסקים בדיני "אתנן".

דף כט עמוד ב
* נתן לזונה טלה וקדמה הזונה והקריבתו למזבח לפני הביאה - אינו אסור משום "אתנן", ורב אושעיא מסתפק מה הדין אם רק קדמה הזונה והקדישה את הטלה לקרבן לפני הביאה.
* אמר לה "הבעלי לי בטלה זה" - נחשב לאתנן אף אם הגיע לידה רק לאחר זמן, אך אם אמר לה "הבעלי לי בטלה" ולא יחד לה טלה מסוים אלא רק לאחר זמן - לא נחשב לאתנן.
* לדעת רב: אתנן זכר ואתנן כל עריות אסור, חוץ מאתנן אשתו נדה. לדעת לוי: גם אתנן אשתו נדה אסור.
* לדעת אביי: זונה נכרית - אתננה אסור בהקרבה, וכהן שבא עליה אין לוקה עליה משום זונה; זונה ישראלית - אתננה מותר, וכהן שבא עליה לוקה משום זונה. לדעת רבא: אחד זה ואחד זה - אתננה אסור וכהן הבא עליה לוקה משום זונה.

דף ל עמוד א
* לדעת רבי אלעזר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשום אישות עשאה זונה.
* מחלוקת רבי מאיר וחכמים (במשנה שבדף הקודם, שנחלקו במקרה שאמר לחבירו "הוליך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי") היא בעבד עברי.
* המשנה והגמרא עוסקים בדיני "מחיר כלב".
* "אתנן כלב" מותר.

דף ל עמוד ב
* לדעת רבא: ולד הנרבעת - אסורה למזבח, ולד נוגחת - אסורה, ולד מוקצה ונעבד - מותר, ויש אומרים שאסור.
* המקדש אשה בפרש שור הנסקל - מקודשת, בפרש עגלי ע"ז - אינה מקודשת.
* אתנן שנשתנה (חיטין ועשאתן סולת) - ב"ש אוסרין וב"ה מתירין.
* רבי אלעזר וחכמים נחלקו אם מותר להביא פרה אדומה מאתנן זונה וממחיר כלב.
* כל האסורים לגבי מזבח - לדעת חכמים: ולדותיהן מותרים, לדעת רבי אליעזר: ולדותיהן אסורים. (והגמרא מביאה שנחלקו האמוראים באיזה אופן נחלקו חכמים ורבי אליעזר).

דף לא עמוד א
* רבי אליעזר וחכמים נחלקו (במשנה בעמוד הקודם) אם ולד טרפה לא יקרב על גבי המזבח או כן - והגמרא מבארת במה נחלקו.
* רבי אליעזר מודה לחכמים באפרוח ביצת טרפה שמותר.
* נחלקו התנאים אם פודים את הקדשים להאכילן לכלבים, והגמרא מבארת את המקור לשיטתם.
* המשנה הראשונה בפרק שביעי, המתחיל בסוף עמוד זה, מבארת את חילוקי הדינים שישנם בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית.

דף לא עמוד ב
* המשנה שאמרה שקדשי מזבח עושים תמורה, התכוונה רק על בהמה שהיא עיקר הקרבן, אך לא על בהמה שהיא קדושה רק מכח שהמירו בה בהמה אחרת.
* הגמרא מבררת מי הוא התנא של המשנה הסובר שהמקדיש בהמה סתם חלה עליה קדושת בדק הבית.
* בחלב וביצים של קדשי מזבח אין בהם מעילה, אבל בחלב וביצים של קדשי בדק הבית יש בהם מעילה.

דף לב עמוד א
* לדעת רב הונא: קדשי מזבח שהתפיסן לחרמי כהנים - לא עשה כלום.
* הגמרא מקשה על רב הונא מברייתא ומתרצת, ואח"כ מקשה על רב הונא מהמשנה ודוחה את דבריו.
* לדעת עולא: המתפיס עולה לבדק הבית - לא חלה עליו קדושת בדק הבית, אלא רק לענין שצריך שיהיו הגזברים עומדים בעזרה בשעת הקרבתו.

דף לב עמוד ב
* הגמרא מבארת שלדעת עולא המחרים קדשי מזבח חייב מדרבנן לתת לכהנים אך מהתורה לא חלה קדושה.
* דעת חכמים - לדעת רבי יוחנן: אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה, לדעת ריש לקיש: רק קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה.
* דעת רבי שמעון - קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, וקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה.
* בעל מום מעיקרו - לא היה בכלל העמדה והערכה.

דף לג עמוד א
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה ברייתא כדברי רבי יוחנן (הסובר שלדעת חכמים בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית צריכים העמדה והערכה).
* הגמרא מבררת את הטעם לדעת חכמים (לפי ריש לקיש ולפי רבי יוחנן), ואח"כ מבררת את הטעם לדעת רבי שמעון.
* הגמרא ממשיכה לדון במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש.

דף לג עמוד ב
* המתפיס תמימים לבדק הבית - כשהן נפדין אינן נפדין אלא למזבח, שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם.
* רב פפא מקשה על דעת רבי יוחנן הסובר שכולם סוברים שבעל מום מעיקרו לא היה בכלל העמדה והערכה, והגמרא מתרצת את קושייתו.
* המשנה מבארת אלו איסורי הנאה צריך לקברם ואלו צריך לשורפם.

דף לד עמוד א
* במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר ששיער נזיר ופטר חמור יקברו, והגמרא מקשה ממשנה במסכת ערלה שממנה עולה שדינם בשריפה, ומתרצת בכמה אופנים.
* המשנה (בסוף העמוד הקודם) סתמה כדעת רבי יהודה הסובר שאין ביעור חמץ אלא בשרפה.
* הטעם לכך שכל אלו שדינם בקבורה לא ישרפו הוא משום שאם ישרפם יש לחשוש שיהנה מאפרם כדין הנשרפים.

הדרן עלך מסכת תמורה