דף סז עמוד א
* כל העמוד עוסק בדיני חציצה בטבילה.
* אשה לא תטבול בנמל, כי הטיט (שהספינות מעלות שם) חוצץ.
* פצע,לפלוף שבעין, כחול שבעין - הגמרא מבארת מתי חוצצים בטבילה ומתי לא.
* האשה לא תטבול אלא דרך גדילתה (באופן בו רגילה תמיד לעמוד וללכת).

דף סז עמוד ב
* דבר תורה: רובו המקפיד עליו חוצץ רובו ואינו מקפיד עליו אינו חוצץ, וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד וגזרו על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד.
* נדה, בין בזמנה בין שלא בזמנה, אינה טובלת אלא בלילה, משום סרך בתה.
* הגמרא מביאה אופנים שבהם כן מותר לנדה ביום השמיני לנדתה לטבול ביום.
* לדעת רבי שמעון אסרו חכמים לזבה לטבול ביום השביעי שמא תשמש ותבוא לידי ספק כרת.
* הגמרא מכריעה שאין להרחיק כלל את החפיפה מהטבילה כאשר הטבילה חלה במוצאי יום חול, וכן מכריעה שבמוצאי שני ימי ראש השנה שאחר השבת יש לחפוף רק במוצאי ראש השנה.

דף סח עמוד א
* רב אדא מביא ראיה שמותר לאשה לחפוף בליל טבילתה (ולא חייבת לחפוף ביום).
* הגמרא מכריעה להלכה: כשטובלת במוצאי יום חול - תחפוף ביום, וכשטובלת במוצאי שבת - תחפוף במוצאי שבת (ולא ביום שישי).
* נדה שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצאה טמאה ובין השמשות לא הפרישה ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה - לדעת רב: זבה ודאי, ולדעת לוי: זבה ספק.

דף סח עמוד ב
* לדעת רבי יהודה: רק בדיקה בבין השמשות של היום השביעי לנדתה מועילה כדי להפריש בטהרה, לדעת ת"ק: בדיקה גם ביום השביעי בשחרית מועילה, לדעת חכמים: אפילו בדיקה ביום השני מועילה, לדעת רבי: אפילו בדיקה ביום הראשון מועילה.
* הזב והזבה שבדקו עצמן ביום ראשון ומצאו טהור וביום השביעי ומצאו טהור ושאר ימים שבינתיים לא בדקו - לדעת רבי אליעזר: הרי הן בחזקת טהרה, לדעת רבי יהושע: אין להם אלא יום ראשון ויום שביעי בלבד, לדעת רבי עקיבא: אומר אין להם אלא יום ז' בלבד. (והגמרא מבררת את טעמי רבי אליעזר ורבי יהושע, ומכריעה להלכה כרבי אליעזר)

דף סט עמוד א
* הזב והזבה שבדקו עצמם יום ראשון ויום שמיני ומצאו טהור ושאר הימים לא בדקו - נחלקו האמוראים (בדעת רבי אליעזר) אם עלו להם השבעה ימים הראשונים למנין שבעה נקיים או לא (וצריכים לספור עוד שישה ימים נקיים).
* זבה שבדקה עצמה ביום השלישי לזיבתה ומצאה שהפסיקה לראות דם, ולא בדקה עצמה בכל שבעת הימים שלאחר מכן, וביום השביעי בלבד בדקה ומצאה טהורה - טהורה (לדעת רב).
* רבי עקיבא סובר שבשבעה נקיים צריך "ספורים לפנינו", וחכמים חולקים (וכדעתם סובר רב).

דף סט עמוד ב
* הגמרא (מאמצע העמוד הקודם) ניסתה להביא הוכחה מברייתא לכך שלדעת חכמים לא צריך "ספורים לפנינו", ודחתה הוכחה זו.
* הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו - מטמאים בטומאת אבן מסמא, מגזירת חכמים (שמא יטעו לטהר אותם אף בחייהם כשיתעלפו, משום שיחשבו שהם מתים).

דף ע עמוד א
* לאורך כל הדף (החל מסוף העמוד הקודם) מובאת ברייתא, ובה שנים עשר דברים ששאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חיננא: ג' דברי חכמה, ג' דברי הגדה, ג' דברי בורות, ג' דברי דרך ארץ.
* בת של גרושה שהחזירה בעלה הראשון באיסור לאחר שנישאה לאחר - איננה אסורה לכהן.
* שני מצורעים שנתערבו קרבנותיהם זה בזה וקרב קרבנו של אחד מהן ומת אחד מהן - השני כותב נכסיו לאחרים, ואז נחשב לעני, ומביא חטאת העוף הבא על הספק.

דף ע עמוד ב
* "כי לא אחפוץ במות המת" - אם הם עושים תשובה.
* "ישא ה' פניו אליך" - קודם גזר דין.
* "כי בחר ה' בציון" - קודם שנשא שלמה את בת פרעה.
* אשתו של לוט - לא מטמא כמת.
* מתים שיקומו לעתיד לבוא - לא ידוע לנו אם צריכים הזאה שלישי ושביעי.
* כדי להחכים בתורה וכדי להעשיר וכדי שיהיו לו בנים זכרים - צריך גם לבקש רחמים מהקב"ה (בנוסף להשתדלות שיש לעשות).

דף עא עמוד א
* הטעם לדעת בית שמאי, שאמרו שכל הנשים אף הטהורות דינן סמוך ליציאת נשמתן כנדות, הוא מפני כבודן של נדות חיות.
* הגמרא מבררת את טעם מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה, שנחלקו לגבי אשה שמתה ויצאה ממנה רביעית דם אם מטמאה משום כתם.
* היושבת על המשבר ומתה ויצאה ממנה רביעית דם, אין בו טומאת מת (כי נעקר מחיים), אך לדעת רבי יהודה מטמא באוהל מדרבנן כדין 'דם תבוסה'.

דף עא עמוד ב
* הדין הראשון במשנה ("בראשונה היו אומרים") סובר שחולין שנעשו על טהרת הקודש דינו כקודש, והדין השני במשנה ("חזרו לומר") סובר שאין דינו כקודש.
* בית שמא ובית הלל נחלקו אם יושבת על דם טוהר צריכה טבילה בסוף ימי הטוהר כדי לאכול בתרומה.
* המשנה סוברת שחולין הטבולין לחלה אין דינם כחלה עצמה (שהשני מטמאה כתרומה).
* המשנה סוברת שמצוה לתרום מן המוקף.

דף עב עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא המבארת את מחלוקת בית הלל ובית שמאי שנחלקו במשנה לגבי הרואה ביום אחד עשר יום אם צריכה שימור יום שלאחריו או לא.
* לדעת רב הונא: בית שמאי סוברים שמשכבה ומושבה ששכבה וישבה עליו ביום השני לאחר ראייתה בתוך האחד עשר יום, מטמאים מדרבנן, אע"פ שטבלה ואע"פ שלא ראתה עד סוף היום.

דף עב עמוד ב
* הגמרא מקשה על דברי רב הונא, ומתרצת.
* דין יום העשירי של ימי הזיבה - נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם דינו כיום התשיעי (וצריכה לשמור את היום שלמחרת בטהרה ורק אח"כ מותרת לבעלה) או כיום האחד עשר (ולא צריכה לשמור את היום שלמחרת בטהרה).
* לדעת רבי אלעזר בן עזריה: חצי לוג שמן לתודה, ורביעית יין לנזיר, ואחד עשר יום שבין נדה לנדה - הלכה למשה מסיני.

דף עג עמוד א
* למסקנת הגמרא: רבי עקיבא לומד את דיני אחד עשר יום מפסוקים, אך לדעת רבי אלעזר בן עזריה דינים אלו הם מהלכה למשה מסיני.
* כל השונה הלכות בכל יום - מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר: "הליכות עולם לו", אל תקרי "הליכות" אלא "הלכות".

הדרן עלך מסכת נידה ותלמוד בבלי