הרב יהודה מאיר שפירא / אבי הרטמן
הרב יהודה מאיר שפירא / אבי הרטמן
'הנסיך' במשפחת חכמים ידועה. בגיל 15 כבר הוסמך לרבנות והיה נציג היהודים בפרלמנט הפולני, אבל השפעתו נכרה בעיקר בהתנהלות הישיבות והדף היומי.
הרב יהודה מאיר שפירא
ביום חורפי בשנת 1958 יצאה תהלוכה גדולה, שקטה ועצובה מבית החולים 'ביקור חולים' בירושלים. קולות בכי ליוו את הארון לאורך רחוב יפו ועד להר המנוחות. מכובדים וגדולי תורה נשאו הספדים. היתה זו קבורתו השנייה של הנפטר שעשרים וחמש שנים קודם לכן נקבר בלובלין, בבית העלמין שחולל על ידי הנאצים ורק בדרך נס קברו נותר ללא פגע. במלאת 10 שנים למדינה העלו אחיו של הרב מאיר שפירא את עצמותיו וקברוהו בשנית בהר המנוחות.
הרב מאיר שפירא היה חריג בעדה החרדית הוא הגיע עם רעיונות מהפכניים חדשים לחברה הדוחה כל חידוש. התייחסותו לסוגיות המטרידות יהודים שומרי תורה שהיו קיימות מאז ומעולם הביאה אותו לפתרונות מקוריים. מאז ומתמיד תלמידי חכמים היו לומדים בחדרון צנוע וכששמעו על רב ידוע בעיר מסוימת היו נוסעים לעיר שבה לימד ומצטרפים לכיתת הלימוד שלו. האוכל והלינה היו באחריות התלמיד. כדי לקיים את עצמם עבדו בעבודות שבקושי סיפקו להם מזון והיו מלוות ביחס משפיל. המשרה הרווחת הייתה שמירת לילה על חנויות. בלילה ישנו בחנות ושמרו עליה ובבוקר עברו חיפוש גופני כדי לוודא שלא גנבו דבר. מהחנות המשיכו ישר לבית המדרש וברדת החשיכה חזרו לעבודתם בחנות. מצב זה התמשך שנים עד שהגה הרב שפירא את הרעיון שהישיבה תדאג לכל מחסורם של תלמידיה, ללא קשר למעמדם הכלכלי, על מנת שיוכלו להקדיש את זמנם ללימודים. הישיבה הראשונה שאימצה רעיון זה היתה ישיבת 'חכמי לובלין' שייסד הרב שפירא בעירו. אותו מודל הונהג גם באוניברסיטת אוקספורד החל משנת 1167 אבל זכות זו הוענקה רק לתלמידים בעלי ייחוס וממון.
החידוש השני המזוהה עם הרב שפירא והידוע ביותר הוא 'הדף היומי': "נוסע לו יהודי ותחת בית שחיו מסכת ברכות. נוסע הוא שבועיים מישראל לארצות הברית... לבסוף, כשהוא עומד על אדמת ארצות הברית, נכנס הוא לבית המדרש ומוצא יהודים עוסקים באותו דף שבו עמד היום ומצטרף ללומדים בחדווה."
לרעיון הדף היומי מספר עקרונות חשובים: האחד, בכל מקום בעולם - באותו יום - ילמדו דף זהה, כך יוכל כל יהודי, בכל מקום בעולם, להיכנס לבית מדרש ולמצוא לו חברותא ללימוד הדף. העיקרון השני איפשר לכל היהודים ללמוד את כל דפי הש"ס (שישה סדרים – 2,711 במספר) בכל שבע שנים וחצי והסבב הראשון התחיל בראש השנה של שנת תרפ"ד- עד אז חלק מהמסכתות כלל לא נלמדו. הדף היומי עשה חסד עם אותן מסכתות והעלה את קרנן. העיקרון השלישי והחשוב ביותר היה ליצור רצף של לימוד יומי.
סביב רעיון הדף היומי נקשרו לא מעט סיפורים מרתקים. בין השאר מסופר באחד מהם כי בילדותו לא היה לרב שפירא מלמד שהיה ראוי ליכולותיו. כשבחרו הוריו במלמד מתאים היה זה אמור להגיע ברכבת למחרת. "ילד קטן הייתי", סיפר לימים הרב, "ועמדתי עם אמי ברציף. ציפינו שעה ארוכה לבואה של הרכבת. עד שסוף סוף נשמע קול שקשוק גלגלי הרכבת והנה מגיע הקטר בצפירה רועשת ואחריו נגררים הקרונות. עמדנו וחיכינו בקוצר רוח לראות את האיש, ולמרבה האכזבה ראינו סוחרים, פקידים, פשוטי עמך וכמובן הרבה גויים. אך כאשר שאלה אמי וחקרה בקרב הנוסעים התברר לה כי המלמד לא הגיע. הצטערה אמי צער גדול ואמרה לי בכאב לב ובאנחה כבדה 'מאיר'ל. חבל, אנחנו חוזרים הביתה בידיים ריקות. המלמד שלך לא הגיע'. 'לא נורא, אמא', ניחמתי אותה, 'כנראה חלה טעות והוא יגיע מחר'. 'ניין מיין קינד' (לא, ילדי), קראה אמי מנהמת לב כאוב, 'אתה יודע מה זה יום אחד בלי תורה?!' 'מאז', סיפר רבי מאיר שפירא,' חלחל המשפט הזה בתודעתי 'יום אחד בלי תורה?!' כך נחקק לי הרעיון כבר מגיל רך שבכל יום חייבים ללמוד תורה."
סיפור אחר מספר כי כאשר לא נמצא לו למלמד ראוי לכשרונו פנה אביו לרב העיר הרב שולם מושקוביץ, האדמו"ר משאץ, וביקש ממנו לקבל עליו את המשימה וזה הואיל לקבל תחת חסותו את הילד וללמד אותו יחד עם בניו שהיו גדולים ממנו. מאיר הילד שיתף את הבנים בחלומו שיבוא יום שכל עם ישראל ילמד את אותו דף גמרא וכך תהיה שפה משותפת לכל היהודים בכל תפוצות ישראל. ילדי הרב הגיבו בזלזול לדברי מאיר: "חלומות שווא ידברו. מה שאף אחד לא הצליח עד היום, כיצד חושב אתה להצליח?!"וכך מידי פעם היה מאיר מתלהב מחדש מהחלום שלו והילדים היו מבטלים אותו ומצננים את התלהבותו. חלפו השנים והחלום הפך למציאות. יום אחד, ניגש לרב שפירא בתחנת רכבת רב אחד ואמר לו שהוא נשוי לבתו של האדמו"ר משאץ והיא מברכת אותו על הצלחתו הגדולה בהפצת התורה. הרב שזכר אותה מילדותו ביקש להיפגש איתה ובפגישה אמר לה: "את זוכרת שהיינו ילדים קטנים ודברתי אתך ועם אחיך על חלום 'הדף היומי' ואתם נהגתם לבטל את דברי ולצנן את התלהבותי. אינני מקפיד על כך כיוון שבאותה עת היינו בסך הכל רק ילדים קטנים. אבל בקשה אחת לי ממך: את מחנכת ומופקדת על חינוך ילדי ישראל, זכרי: לעולם אל תזלזלי בחלום של ילד! אם הייתי בנוי ככל האדם שכאשר לועגים לו הוא נשבר, את יודעת מה עם ישראל היה מפסיד?! את יכולה לתאר לעצמך את עם ישראל ללא הדף היומי? לכן בקשתי מכל הלב - אף פעם אל תלעגי לחלום של ילד. ילד יהודי יכול להגיע רחוק על פי חלומו..."
הרעיון לדף היומי עלה לראשונה בכנס של 'אגודת ישראל' שהתקיים באוגוסט של שנת 1923. בתחילה היו מתנגדים לרעיון וגם כאלה שהטילו ספק ביכולתו של הרב שפירא לממש את החזון: "האם אתה מעלה בדעתך ש'יקה' מפרנקפורט וחסיד גור מוורשה, יהודי מקזבלנקה והסוחר היהודי מניו יורק ילמדו כולם אותו דף גמרא?" התריסו כנגדו. "אכן כן", השיב ר' מאיר, "צאו וראו את דף הגמרא: התלמוד נכתב בבבל, לצדו נדפס פירושו של רש"י, בן אשכנז-גרמניה, לידו פירושם של בעלי התוספות הצרפתיים, מתחתיו פירושו של רבנו חננאל מצפון אפריקה, ובשוליים ניתנו הפניות לרמב"ם, בן מצרים,....אם כל אלה היו מסוגלים למרות מחלוקות שביניהם לחבור יחדיו כדי ליצור את היצירה התלמודית המופלאה, גם אנו נוכל לעשות כן."
רק כשקיבל כשהרב שפירא תמיכה רחבה מרבי ישראל מאיר הכהן ('החפץ חיים'), הרבי מגור, הרב אברהם מרדכי אלתר ומאוחר יותר מחסידי ברסלב בתמיכת רבי בן ציון אפטר, הפך הדף היומי לחלק ממחויבות הקהילה הדתית ובכל ראש שנה התחיל מחדש לימוד הדף.
הרב יהודה מאיר שפירא נולד בז' באדר (יום לידתו ופטירתו של משה רבנו) בשנת 1887 בצפון רומניה, בן לשושלת ארוכה ומפוארת של רבנים. אביו היה הרב יעקב שמשון שפירא ואמו למרגלא, בתו של הרב שמואל יצחק שור, מגדולי הרבנים בגליציה, ממנו עוד הספיק הילד מאיר ללמוד תורה זמן מה. ייחוסו המשפחתי מגיע עד ר' משה מאשפיירא (ומפה נגזר שם משפחתו). רבי מאיר הוסמך לרבנות כבר בגיל 15 על ידי סבו וכשבגר נישא למלכה טויבה, בתו של הרב יעקב דוד ברייטמן. לאחר הנישואין עבר הזוג לגליציה, שם ייסד רבי מאיר את אגודת 'תפארת הדת' שהייתה אמונה על הטיפול בסוגיות הדתיות בעיר בה למד.
בגיל 23 כבר היה הרב שפירא רבה של קהילת הליניאנישבאוקראינה. מיד כשנכנס לתפקיד דאג לתיקון המקווה ותחום השבת, אבל את עיקר תפקידו ראה בחינוך. במקום הצריף שבו התנהל החיידר הקים הרב בניין מפואר בו למדו תורה לצד מקצוע ואת ביתו הפך לישיבה לתלמידים נבחרים שנועדו להיות מורים. באותה תקופה כבר הלך שמו לפניו והוא קיבל פניות לא מעטות מקהילות שונות לבוא ולשמש כרב הקהילה. הרב שפירא בחר להיענות להצעת כהונת הרבנות בסאנוק, עיר גדולה במרכז גליציה, משום שידע כי מצבה הרוחני של הקהילה המקומית בסכנה. בסאנוק ערך תיקונים בסוגית הכשרות, וכמו בהליניאני תיקן את המקוואות ותחום השבת ובנה תלמוד תורה בשם 'בני תורה' בו למדו כ-250 ילדים.
פעילותו הנמרצת ואישיותו הקורנת הפכוהו לאחת הדמויות המרכזיות באותה תקופה ולכן לא פלא שהוא התנדב לייצג את כלל יהודי פולין. בשנת 1922 נבחר הרב שפירא כנציג 'אגודת ישראל' בבית התחתון של הפרלמנט הפולני שבסמכותו היה לחוקק חוקים ובמשך חמש שנים דאג הרב לאינטרסים של הקהילה. במקביל היה חבר וועדה במשרד הדתות שאישרה מינויי רבנים ברחבי פולין. שנתיים מאוחר יותר התחיל בהקמת ישיבת לובלין.
גם לייסוד הישיבה היו לא מעט מתנגדים מסיבות שונות. הראשונה שבהן הייתה עצם החידוש עצמו שהיה בניגוד מוחלט לחסידות שאחד מעקרונותיה היה 'חדש אסור מן התורה', והישיבה של הרב מאיר שפירא הייתה פריצת דרך עצומה - ישיבה שלא רק מלמדים בה אלא דואגת לכל מחסורו של התלמיד. הסיבה השנייה הייתה כלכלית. יהודים עשירים רבים תמכו בישיבת לובלין, דבר שפגע בזרם התרומות לישיבות אחרות ואלו עשו הכל כדי להכשיל את הקמתה.
הקמת הישיבה בלובלין התחילה בשנת 1924 כאשר מונה הרב שפירא לרבה של העיר פיוטרקוב שבפולין. באחד הסיורים בעיר לובלין שם לב למגרש ריק ברחוב לוברטובסקה 57. הוא איתר את בעל הקרקע, הרב שמואל אייכנבוים, והביא בפניו את חלומו להקים ישיבה ולהחזיר עטרת ליושנה של 'ישיבת חכמי לובלין' (שהוקמה לראשונה בשנת 1515). הרב שמואל התלהב מהרעיון והעניק לו את הקרקע במתנה. באותה שנה, בערב ל"ג בעומר, בטקס מרשים הונחה אבן הפינה. הרב שפירא נסע לארצות הברית לגייס כספים לבניית הישיבה ולאחר מכן יצא לביקור במספר קהילות בפולין ובליטא כדי לגבש את תכנית הלימודים - תכנית לימודים חדשה שתתאים לאופייה החדש של הישיבה שלא היה כמוהו בעבר. שבע שנים לקח לרבי מאיר לסיים את גיוס התרומות ומלאכת הבנייה ובקיץ 1930 נערכה חנוכת הבנייןבטקס מרשים שבו השתתפו כ-20 אלף יהודים מפולין ומחוצה לה. עם סיום הבנייה עבר הרב להתגורר בלובלין ואת מקומו ברבנות פיוטרקוב מילא בן דודו, הרב משה חיים לאו (שנספה אחר כך בשואה).
לישיבת לובלין התקבלו תלמידים מגיל 15 ועד נישואיהם, לשתי רמות של תואר: בחורים שלמדו 'יורה דעה' קיבלו תעודת 'יורה יורה' ואלו שהשלימו את המסלול כולו קיבלו תואר 'צורבא מרבנן'. מבחני הקבלה לא היו קלים. הם דרשו בין היתר שליטה במספר רב של מסכתות ובסך הכל מעל ל-400 דפי גמרא. בנוסף נדרשו התלמידים לשלוט בספרי המשניות והלכות 'שולחן ערוך'. תלמיד שהתקבל לישיבה הוסמך לרבנות תוך ארבע שנים. את הסמיכה לרבנות נהגו לעשות בז' באדר יום הולדתו של משה רבנו וגם יום הולדתו של הרב מאיר שפירא. הישיבה משכה אליה את המצוינים ביותר. בכל מחזור היו 400 תלמידים והיא העמידה רשימה ארוכה של בוגרים רבנים ידועי שם. היא הייתה הישיבה הכי מפוארת בפולין והתגאתה בספרייה תורנית עשירה ובה כ-22,000 ספרים. כדי לתחזק אותה נדרש כסף רב והרב מאיר שפירא הקדיש זמן רב לגיוסו. בשנת 1934 הסתיים בישיבה המחזור הראשון של תלמידים אך הרב לא זכה לראותו.
הישיבה עמדה על תילה תשע שנים שבסופן, למרבה הצער והכאב, הועלתה באש.
"הייתה זו גאווה לנו להחריב את האקדמיה התלמודית הזאת, שהייתה נודעת כגדולה ביותר בפולין. השלכנו החוצה את כל הספרים הקדושים של היהודים והצתנו אותם. עשרים שעות שלמות השתוללו הלהבות. יהודי לובלין עמדו מסביב ובכו, אולם הוזמנה תזמורת צבאית והצלילים העליזים של המוזיקה החיילית החרישו את יללת היהודים". כך תואר סופה המר של הישיבה בביטאון הנוער הגרמני הנאצי' דויטשה יוגענד צייטונג'.
בשנת 2004 הוחזר המבנה לידי הקהילה היהודית ובמשך שלוש שנים שופץ ושוחזר והפך למרכז הארחה יהודי. כיום מבקרים במקום אלפי בני נוער ישראלים לאחר סיור במחנה ההשמדה מיידנק במסגרת פרויקט 'מסע החיים' של בתי ספר תיכון בישראל.
כמיהתו לעלות ארצה היתה חלומו השני. לשאלה מדוע לא הגשים את חלומו זה השיב: "יש לי כח לעלות לארץ ישראל, אך מנין נוטלים את הכח לצאת מארץ ישראל?!" לאחר שהוקמה הישיבה החליט לעלות לארץ והחל בהכנות לכך אך מותו הפתאומי גדע את החלום. באוקטובר 1933, בעודו מנהל משא ומתן עם קהילת לודז' שבתמורה לכיסוי חובות הישיבה הוא ישמש בה כרב הראשי, נפטר ממחלת הטיפוס והוא בן 46. הרב מאיר שפירא ורעייתו היו חשוכי ילדים אך תמיד הצהיר כי הדף היומי וישיבת לובלין הם שני ילדיו.
בתום המלחמה זכו 'בנים' אלו לעדנה מחודשת. ישיבת חכמי לובלין הוקמה בשנית בשכונת זיכרון מאיר בבני ברק הנקראת על שמו והדף היומי נלמד כיום על ידי רבבות יהודים ברחבי העולם כולו. בירושלים נקראה כיכר על שמו וכך גם רחובות בערים שונות. ישנם גם רחובות שנקראים על שם מפעל חייו ונושאים את השם 'הדף היומי'.
זה המקום לספר כי כישרון אחר שבורך בו הרב מאיר שפירא היה מוסיקה. הוא הלחין לא מעט ניגונים שחלקם מוכר בקרב העדה החרדית וחלקם מוכר גם מחוץ לה, המפורסם שבהן הוא 'עוצו עצה'. רחל'ה ליקוורניק, אחותו של הרב שפירא, היא סבתו של הזמר והיוצר שלמה ארצי.
