סנהדרין לו ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לו - ב

ומתרצת הגמרא: כי קאמר רב שאפשר לצרף את דעת התלמיד עם רבו להכרעת הדין בדיני נפשות, מדובר בתלמידים כגון רב כהנא ורב אסי, שאינם מכריעים את הפסק לפי סברת רבם, לפי שכל לימודם מרבם היה - דלגמריה דרב הוו צריכי, היו צריכים ללמוד מרבם את השמועה שקיבל הוא מרבו, ואילו לסבריה דרב את ההסבר ותוספת ההבנה של רבם לא הוו צריכי, כי היו יודעים להסביר ולפרש מדעתם.

ולפיכך גם אם יספר להם רבם את המעשה הבא לפני בית הדין וילמד אותם את אשר שמע מרבותיו בענין זה, לא יכריעו כמו הכרעת רבם בגלל דבריו, אלא רק לאחר שיבררו את שורשי הסברות לפי הבנתם יפסקו את הדין מדעתם, והרי הם נידונים כתלמיד המכריע מדעת עצמו ולא על פי רבו. ^[17]

אבל בדיני טומאות וטהרות מצרפים את דעת התלמיד גם אם כל ידיעותיו בין בהלכה ובין בסברא הן משל רבו. ^[18]

אמר רבי אבהו, עשרה דברים שנינו במשנה שיש בהם חילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות, וכולן אין נוהגין בשור הנסקל, שאינו שווה באף אחד מהם לדיני נפשות, חוץ מכך שצריך הכרעת דינו בעשרים ושלשה.

מנא הני מילי, מנין שיש חילוק בין דיני נפשות של אדם לדין שור העומד להיסקל?

אמר רב אחא בר פפא: דאמר קרא [שמות כג ו] "לא תטה משפט אביונך בריבו", וכך הוא ביאור הכתוב: לעיל [ב א] דרשה הגמרא מהכתוב [שם כג ב] "לא תהיה אחרי רבים לרעות אחרי רבים להטות" שאין הולכים אחרי רוב של דיין אחד לחובה אלא רק לזכות.

וכהמשך לכך נאמר הפסוק לא תטה משפט אביונך, ^[19] כדי ללמד, שדווקא משפט אביונך אי אתה מטה על פי דיין אחד לחייב, אבל אתה מטה משפט של שור הנסקל, שאם יש רוב של דיין אחד לחייבו סקילה, הורגים על פיו. ^[20]

ומקשה הגמרא על דברי רבי אבהו עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות: וכי עשרה דברים יש, הא תשעה הוו.

ותמהה הגמרא על המקשן: מדוע הינך סבור שיש תשעה דברים הא עשרה קתני, הרי נמנו עשרה דברים במשנה.

ומבאר המקשן את קושיתו: משום דאין הכל כשרין, ועשרים ושלשה חדא היא - כי הטעם לכך שממזר פסול לדון בדיני נפשות הוא משום שצריך סנהדרין של עשרים ושלושה שנאמר בהם ונשאו איתך [כמבואר להלן].

ומשום כך פרכינן, דאם כן ישנם רק תשעה דברים בין דיני ממונות לדיני נפשות ולא עשרה?

ומתרצת הגמרא: הא איכא אחריתי, ישנו חילוק נוסף שלא הוזכר במשנה: דתניא אין מושיבין בסנהדרין לדון דיני נפשות מי שהוא זקן - ששכח צער גידול בנים ואינו מרחם, ^[21] וכן סריס ומי שאין לו בנים, שאינם מרחמים כמו מי שיש לו בנים. ^[22] אבל לדיני ממונות מושיבים זקן ומי שאין לו בנים, נמצא שיש עשרה חילוקי דינים בין דיני ממונות לדיני נפשות.

ר' יהודה מוסיף אף מי שיודעים בו שהוא אכזרי, אין מושיבים אותו בבית דין. ^[23]

וחילופיהן במסית, כשבאים לדון מסית לעבודה זרה מושיבים גם דיינים זקנים ואכזרים, משום דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו. ^[24]

נאמר במשנה: הכל כשרין לדון דיני ממונות.

ודנה הגמרא: "הכל" לאתויי מאי? אמר רב יהודה, לאתויי ממזר, שאף על פי שאינו ראוי לבא בקהל, הרי הוא כשר לדון דיני ממונות.

ומקשה הגמרא על דברי רבי יהודה: הא תנינא חדא זימנא, הרי כבר שנינו [לעיל כז ב] כל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות, ויש ראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות.

והוינן בה, במה שנאמר - "יש ראוי לדון דיני ממונות ולא דיני נפשות", לאתויי מאי, מיהו אותו שנאמר בו דין זה?

ואמר רב יהודה, לאתויי ממזר, שעליו נאמר כשר לדיני ממונות ולא לדיני נפשות.

וקשה על דברי רב יהודה, לשם מה הוצרך לרבות משתי מקומות שהממזר כשר לדיני ממונות? ^[25]

ומתרצת הגמרא: חדא לאתויי גר, ^[26] וחדא לאתויי ממזר.

וצריכא, הוצרכה המשנה לפרש שגם ממזר וגם גר כשרים לדון דיני ממונות.

משום דאי אשמעינן רק גר דכשר לדון דיני ממנות, היה מקום לטעות ולפרש, שדווקא גר דראוי לבא בקהל, יכול לדון, אבל ממזר, אימא לא ידון, לכך נאמר שגם הממזר כשר.

וכן אי אשמעינן רק שהממזר כשר לדיני ממונות, היה מקום לטעות ולפרש, כי דווקא ממזר דבא מטיפה כשרה, שהרי אביו ואמו מישראל, כשר לדון, אבל גר, דלא בא מטיפה כשרה, שהרי נולד מנכרית, אימא לא ידון.

משום כך, צריכא, הוצרכה המשנה לפרש שגם גר וגם ממזר כשרים לדון דיני ממונות.

שנינו במשנה: ואין הכל כשרין לדון דיני נפש ות.

וכשם שהכל כשרים לדון דיני ממונות נאמר כדי לרבות שהממזר כשר כך אין הכל כשרים לדון דיני נפשות בא למעט ממזר.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא? דתני רב יוסף כשם שבית דין צריכים להיות מנוקין בצדק, כך הם צריכים להיות מנוקין מכל מום, שלא יהיה בסנהדרין דיין שיש לו מום או פגם משפחה.

אמר אמימר, מאי קרא, היכן נרמז דבר זה בכתוב, שנאמר [שיר השירים ד ז]: כולך ^[27] יפה רעיתי ומום אין בך.

ותמהה הגמרא: מנין שיש ללמוד מפסוק זה לפסול דיין שיש בו פגם משפחה, ודילמא דווקא מי שיש בו מום ממש פסול לדון? ^[28]

אמר רב אחא בר יעקב: אמר קרא [במדבר יא טז] "והתיצבו שם עמך", משמע מתיבת "עמך", שהדיינים צריכים להיות בדומין לך,

ומקשה הגמרא: ודילמא התם בדיינים שבזמן משה הצריכה התורה שיהו שלמים מכל פסול משום שהיו צריכים ראויים להשראת שכינה, אבל שאר דיינים כשרים גם אם הם פסולי משפחה.

אלא אמר רב נחמן בר יצחק: אמר קרא, [שמות יח כב] "והקל מעליך ונשאו אתך", ופסוק זה מדבר על עצת יתרו לצרף עימו דיינים להקל עליו. ^[29] ומתיבת "אתך", דרשינן שהדיינים צריכים להיות בדומין לך ליהוי, ולא פסולי משפחה.

מתניתין:

סנהדרין - בין גדולה של שבעים ואחד, ובין קטנה של עשרים ושלשה - ^[1] היתה יושבת כמין חצי גורן עגולה, כלומר בחצי עיגול, וזאת, כדי שיהו הסנהדרין רואין זה את זה. ^[2] ושני סופרי הדיינין עומדים לפניהם של הסנהדרין, אחד מימין הסנהדרין ואחד משמאלם.

וכותבין שני הסופרים את דברי הדיינים המזכין, "פלוני זיכה, ומן הטעם הזה", ואת דברי הדיינים המחייבין. ^[3]

רבי יהודה אומר:

שלשה סופרים עומדים לפניהם: ^[4]

אחד מהם כותב את דברי המזכין בלבד.

ואחד מהם כותב את דברי המחייבין בלבד.

והשלישי כותב הן את דברי המזכין והן את דברי המחייבין.

הערות

^[17] רש"י הוסיף: "דאי משום גמרא דשמע מיניה, כל ישראל נמי ממשה קיבלו, ואין אלו טעמי הבנת ליבו דנימא אם היתה חכמתו מרב אחר היה אומר טעם אחר", כלומר הבנתם לא היתה מושפעת כלל ממה שאמר להם רבם, אלא היו דנים כל שמועה ששמעו לפי הבנתם הם. ובשולחן ערוך [יח ה] כתב לחלק שאם הרב מלמד את תלמידו בשביל הכרעת דין הבא לפניו צריך שיהיה התלמיד כדרב אמי ורב אסי שמכריעים על פי הבנתם, אבל אם מלמדו שלא בשעת הכרעת דין, ואחר כך בא דין לפניהם אפשר לצרף את התלמיד גם אם יש לו רק קצת סברא להבין ולישא וליתן ואין צורך שיבין כל דבר מדעתו. ומקור דבריו מהמרדכי [תשטו]. והעיר האורים ותומים [אורים ח] שדברי המרדכי אינם עולים בקנה אחד עם דברי רש"י, שכן רש"י הביא ראיה לדבריו ממה שמשה לימד את כל ישראל, ולכאורה ההבנה בזה שאם הרב אינו יכול לדון עם זה שלמד עימו גמרא אם כן משה לא יכל לדון עם כל ישראל שלמדו ממנו, ואילו לדברי המרדכי זו אינה ראיה שכן משה למד איתם לפני שבא הדין לפניהם ובכי האי גוונא כולם מיצטרפים עימו, וצריך לומר שהיתה למרדכי ראיה אחרת לכך שהלומד מרבו רק את עיקרי הדינים מצטרף עימו לדין, וצ"ע. אמנם, יתכן שכוונת רש"י היא דכיוון שכולם למדו ממשה אם כן יכל אותו תלמיד ללמוד את ההלכות האלו גם מרב אחר ואינו נקרא תלמיד מחמת זה לפוסלו לדון עימו.

^[18] וכך פסק הרמ"א [יח ה] בשם הנימוקי יוסף, ובכנסת הגדולה הסתפק האם כוונתו שאין צריך שיהי התלמיד כרב אמי ורב אסי ומכל מקום צריך שיהי מבין קצת מסברתו, או שמא אפילו אם כל ידיעותיו בהלכה ומסברא הן מרבו מצטרף עימו. והוכיחו התומים [יח ה] וחידושי הגהות על הטור [יח ו] מדברי הרמב"ם כמו הצד השני.

^[19] כי אם ללמד על אביון ממש הרי פשיטא שאין חילוק בין עשיר לעני, ואם ללמד שאין הולכים אחרי רוב של דיין אחד כבר נלמד מלא תהיה אחרי רבים לרעות, ובעל כרחך שהפסוק בא למעט שור. - יד רמ"ה.

^[20] רש"י כתב שמכאן למדים לכל שאר המעלות של דיני נפשות שאינם נוהגות בשור הנסקל, חוץ מבית דין של עשרים ושלושה שהרי נאמר וגם בעליו יומת, ומקישים כמיתת הבעלים כך מיתת השור, ומיסתבר שההיקש נאמר לענין מספר הבית דין שהוא עיקר הדין ותחילתו, אבל שאר המעלות אינם אלא הצלה "ומה לנו לחוס על שור המועד, מוטב לקיים וביערת הרע". וביד רמ"ה כתב שמהפסוק לא תטה משפט אבינוך למדים את כל המעלות שיש בדיני נפשות שלא לגרום הטיה לרעה בדיני נפשות.

^[21] הרמב"ם [סנהדרין ב ג] כתב זקן מופלג, וביאר הלחם משנה שנקט בדווקא מופלג משום שבהמשך [הלכה ו] פסק כרבי יוחנן שצריך שיהיו הדיינים בעלי שיבה, ועל כרחך שלא כל זקן נפסל מלדון אלא רק זקן מופלג. והרש"ש בהוריות ד ב דקדק מהמשנה שם ששיעור זקן היינו מי שאינו ראוי להוליד, עיין שם. וכן מבואר במאירי אין מושיבין זקן מופלג שאינו מוליד. וברמ"ה כתב שהטעם שאין מושיבין זקן הוא מפני שדעתו קצרה עליו ולפי זה לכאורה אפילו אם הוא עדיין מוליד פסול מלשבת בדין. עוד כתב המאירי בשם יש מפרשים, שלכתחילה אין מושיבים זקן, אבל אם היה דיין בעודו צעיר והזקין, אין מורידין אותו, כיוון שכבר הורגל בדיני נפשות שיש להקל ולמצא צד זכות, אין חשש שיבא להתאכזר בדין.

^[22] אבל מי שהיו לו בנים ונסתרס או מתו כשר, רש"ש הוריות [ד ב], ועיין מהר"י קורקוס הלכות שגגות [יג א].

^[23] לכאורה צריך ביאור וכי יש חילוק בין פסק דין של אכזרי וזקן לאדם אחר הרי יש משפט אחד וכיצד יתכן שישתנה הדין בין בני האדם. ועיין ברכת אברהם מה שכתב בזה.

^[24] בחזון איש כתב שמושיבים בדווקא זקן ומי שאין לו בנים כדי לקיים לא תחמול ולא תכסה עליו. אך במנחת חינוך תמה כיוון שסריס אינו כשר לדיני נפשות, אם כן אין סומכים אותו מעיקרא וכיצד ידון את המסית, ותירץ, דלאחר שנסמך נעשה סריס.

^[25] כך פירשו התוספות את קושיית הגמרא, שכן על המשנה עצמה אין קושיה מדוע כפלה את הדין שממזר כשר לדון, מפני שהמשנה כאן הזכירה את כל הדינים שכבר הוזכרו במקומות אחרים כדי לפרש את החילוק בין דיני ממונות לנפשות, אבל על רבי יהודה קשה לשם מה הוצרך לפרש את שתי המשניות שהכוונה בהם היא לאתויי ממזר, הלא אחר שפירש במקום אחד ממילא נשמע שגם המשנה המקבילה כוונתה לאתויי ממזר, וכן כתב הר"ן.

^[26] דעת רש"י [יבמות קב א] שבדיני ממונות גר יכול לדון אפילו ישראל גמור כדמשמע בגמרא כאן, ובדיני נפשות יכול גר לדון גר אחר. ודעת התוספות כאן ובעוד מקומות, שבדיני נפשות אין הגר יכול לדון כלל, ובדיני ממונות גר כשר לדון רק גר אחר, אבל אינו יכול לדון את ישראל. ודעת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש כמו התוספות וכן פסקו הטור והשולחן ערוך [ז א], אבל ממזר כשר לדון אפילו ישראל גמור כיוון שאביו ואמו מישראל. וראה בתוספות שהקשו על עצמם מדוע הוזקקה הגמרא לבאר צריכותא לגר וממזר הלא דיניהם שונים זה מזה. ובפירוש בעלי התוספות לפרשת משפטים כתבו שגר פסול רק במקום שיש ישראל שיודע לדון אבל כשאין כמו הגר כשר וכדמצינו ששמעיה ואבטליון היו גרים. [ועיין תוספות יום טוב אבות א י]

^[27] ביד רמה ביאר שפסוק זה בעל כרחך עוסק בסנהדרין דאי בכל ישראל אי אפשר שלא יהיו ביניהם חללים וממזרים, והביא עוד שהדיוק הוא מדכתיב "כלך" דהוי בגימטריה שבעים שזה מנין הסנהדרין מלבד הנשיא שעל גביהן. וע"ש שתמה על זה.

^[28] ביבמות [קא ב] דרשה הגמרא מפסוק זה שדיין סומא פסול לעדות, וכן פסק הרמב"ם סנהדרין [יא ו], וביאר שם הלחם משנה שבסלקא דעתך הבינה הגמרא שמהפסוק מום אין בך למדים גם פגם משפחה וגם מום הגוף, ודחיית הגמרא היא שלמדים מפסוק זה רק מום הגוף.

^[29] רש"י ציין שהלימוד הוא מהנאמר ביתרו [שמות יח כב] ונשאו אתך, ולא מהנאמר בבמדבר [יא יז] ונשאו איתך במשא העם, שכן שם מדובר על מינוי הסנהדרין שהיו צריכים שתשרה עליהם שכינה ופסוק זה הוא המשך לוהתיצבו עמך שכבר נתבאר בגמרא שאין לדרוש מהתם. אך ביד רמה כתב שלומדים מהנאמר בבמדבר ונשאו איתך במשא העם, ואין להקשות הרי שם היו צריכים שתשרה עליהם השכינה, שכן ממה שהוזכרו שני פסוקים והתייצבו עמך ונשאו איתך יש ללמוד שאין למנות דיין פסול משפחה גם בזמן שאין צורך להיות ראוים להשראת השכינה.

^[1] נתבאר על פי רש"י שכתב "סנהדרין: אף של עשרים ושלשה", ולכאורה משמעשכל המשנה עוסקת בשניהם, אך ראה מה שיתבאר בהערות על המשך המשנה ששנינו "ושלש שורות של תלמידי חכמים".

^[2] א. לפי שאם היו יושבים בשורה, אין פני הראשונים רואים זה את זה; ובעגולה שלימה אין יושבין, לפי שצריכין בעלי הדין והעדים ליכנס לדבר בפני כולן, שיהו כולן רואין את העדים. ב. לשון המאירי הוא: הגדול שבכולן יושב בראש, והוא שימינו מיוחדת לצד אחד, וכל העיגול בא מצד שמאלו; ובסנהדרי גדולה, אותו שמושיבין אותו בראש נקרא "ראש ישיבה" או "נשיא", והגדול שבשבעים בא אחריו, ונקרא "אב בית דין", ואחר כך מושיבין אותן בסדר, זה לשמאלו של זה, לפי מעלתם.

^[3] א. ראה סוגיית הגמרא לעיל לד א. ב. כתב רש"י, שהוצרכו שנים לכתוב, כדי שאם יטעה האחד, יוכיח כתבו של חבירו.

^[4] כי יש לחוש שמתוך טורח הטעמים שירבה עליהן, יטעו בדבר; אבל עכשיו שהיו שלשה, ואין טורח רב על השנים לא יקצרו בדבר, ואם יטעה אחד מהם יוכיח כתבו של שלישי, על פי רש "י.

ומסבירים: כי קאמר [כאשר אמר] רב את דבריו לא בכל תלמיד אמר, אלא כגון תלמידיו רב כהנא ורב אסי, דלגמריה [שלמסורותיו] של רב הוו צריכי [היו צריכים], ולסבריה [ואולם לסברותיו] של רב לא הוו צריכי [היו צריכים], שהוא קיבל מרבותיו דברים שלא היו ידועים להם, אבל אחר שמסר להם מסורת שהיתה בידו מרבותיו, יכולים היו לדון באופן עצמאי, ולא היו כפופים לו.

אמר ר' אבהו: עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ששנינו בראשית הפרק, וכולן, כל אותם דברים שמחמירים בדיני נפשות, אין נוהגין בשור הנסקל, אלא נוהגים בו כבדיני ממונות, חוץ מזה שדנים אותו בעשרים ושלשה כבדיני נפשות.

ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלו] שאין צריך לדקדק על כך בדין שור הנסקל? אמר רב אחא בר פפא: שאמר קרא [הכתוב]: "לא תטה משפט אבינך בריבו" (שמות כג, ו), ומכאן למדים כי משפט אביונך אי (אין) אתה מטה, שאתה דואג לאדם שילמדו כל זכות שאפשר ללמד עליו, אבל אתה מטה משפט של שור הנסקל, כלומר, אין צורך להפוך בזכותו של השור ולחפש צד זכות לו.

ושואלים: כיצד אומר אתה שיש הבדל של "עשרה דברים "? הא [הרי] תשעה הוו [הם] המנויים במשנה. ותוהים על השאלה: הא כיצד? הא [הרי] עשרה דברים קתני [שנינו]! ומסבירים: משום שאין הכל כשרין לדון בדיני נפשות, וענין הדין בעשרים ושלשה חדא [אחת] היא.

ומשיבים: הא איכא אחריתי [הרי יש עוד הבדל אחר], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין מושיבין בסנהדרין זקן מופלג וסריס ומי שאין לו בנים, משום שכיון שאין להם בנים ואינם יודעים (או שכחו) צער גידול בנים, הרי הם מחמירים ביותר. ר' יהודה מוסיף: אף אדם שידוע שהוא אכזרי אין מושיבים אותו לדון בדיני נפשות. ומעירים: וחילופיהן במסית, שמשתדלים להושיב בבית הדין הדן אותו אנשים קשים, דרחמנא אמר [שהתורה אמרה]: "לא תחמל ולא תכסה עליו" (דברים יג, ט), שיש לדאוג שלא יחמלו וירחמו עליו.

א שנינו במשנה שהכל כשרין לדון דיני ממונות. ושואלים: "הכל" לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה]? אמר רב יהודה: לאתויי [להביא] ממזר, שאף הוא כשר לדיני ממונות.

ומקשים: הא תנינא חדא זימנא [הרי כבר שנינו דבר זה פעם אחת], ששנינו: כל הראוי לדון דיני נפשות — ראוי לדון דיני ממונות, ויש ראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות. והוינן [ועסקנו] בה, באותה משנה: זה ששנינו שיש ראוי לדיני ממונות ואינו ראוי לדיני נפשות לאתויי מאי [להביא את מה]? ואמר רב יהודה: לאתויי [להביא] ממזר! ומשיבים: משנה חדא [אחת] באה לא לממזר אלא לאתויי [להביא] גר שכשר לדיני ממונות, וחדא לאתויי [ואחת להביא] ממזר.

ומעירים: וצריכא [ונצרכו שתיהן], ואין ללמוד זה מזה. דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] בענין גר, היינו אומרים שגר כישראל הוא לכל דבר, כיון שראוי הוא לבא בקהל, אבל ממזר שאינו רשאי לבוא בקהל אימא [אמור] שלא. ולהיפך: ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק ממזר, היינו אומרים שממזר כשר לדיני ממונות כיון שבא מטיפה כשרה (של זרע) שהרי הוא מזרע ישראל, אבל גר שלא בא מטיפה כשרה אלא מזרע גוי אימא [אמור] שלא יהא כשר אף לממונות, על כן צריכא [נצרכה] לומר בשניהם.

ב עוד שנינו במשנה: שאין הכל כשרין לדון דיני נפשות. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ומשיבים: דתני [ששנה] רב יוסף: כשם שבית דין צריכים להיות מנוקים בצדק שלא יהא פגם בצדקתם ותורתם, כך צריכים הם להיות מנוקין מכל מום שביוחסין. אמר אמימר: מאי קרא [מה הכתוב] המרמז על כך? שנאמר: "כלך יפה רעיתי ומום אין בך" (שיר השירים ד, ד).

ושואלים: ודילמא [ושמא] הכוונה למום גופני ממש? אמר רב אחא בר יעקב: אמר קרא [הכתוב]: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל... והתיצבו שם עמך" (במדבר יא, טז), וכוונתו: "עמך" — בדומין לך שאף הם ממשפחות מיוחסות שבישראל.

ומקשים: ודילמא התם [ושמא שם] משום שכינה? שהרי אותם שבעים זקנים לא שופטים בלבד נעשו אלא אף נביאים, ולהשראת השכינה צריך שיהיה אדם ראוי ומיוחס אבל אין הדבר הכרחי בשעת הדין! ומשיבים: אלא אמר רב נחמן בר יצחק, הראיה היא ממה שאמר קרא [הכתוב] במינוי שופטים לישראל: "ונשאו אתך" (שמות יח, כב), ולמדים: "אתך" — בדומין לך ליהוי [שיהיו].

ג משנה סנהדרין של עשרים ושלושה היתה יושבת כחצי גורן עגולה, כדי שיהו כל הדיינים רואין זה את זה ואת העדים. ושני סופרי הדיינין עומדים לפניהם, אחד מימין ואחד משמאל, וכותבין את דברי המחייבין ואת דברי המזכין. ר' יהודה אומר: שלשה סופרים היו, אחד כותב את דברי המזכין בלבד, ואחד כותב את דברי המחייבין בלבד, והשלישי כותב גם את דברי המזכין וגם את דברי המחייבין, שאם יהא ערעור על דיוק הדברים שכתב אחד הסופרים, ישוו עם דברי הסופר השלישי.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: When Rav says his statement, he is referring to not every student, but only those such as Rav Kahana and Rav Asi, who needed to learn the halakhic traditions of Rav, but they did not need to learn the reasoning of Rav, as they were capable of conducting their own analysis.

Rabbi Abbahu says: There are ten ways in which cases of monetary law are different from cases of capital law, as was taught in the beginning of the chapter, and none of them is practiced with regard to a court hearing concerning an ox that is to be stoned, as it is treated as a case of monetary law, except for the requirement that the animal be judged by twenty-three judges, like in cases of capital law.

The Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Aḥa bar Pappa says: As the verse states: “You shall not incline the judgment of your poor in his cause” (Exodus 23:6). He explains: You may not incline the judgment of, i.e., exert effort to find liable, your poor, but you may incline the judgment of an ox that is to be stoned. The reason for the procedural differences between cases of monetary law and cases of capital law is to render it more likely that one accused of a capital transgression will be acquitted. This is not a factor when judging the ox.

The Gemara asks: Are there really ten ways in which cases of monetary law are different from cases of capital law? There are only nine differences recorded in the mishna. The Gemara questions this: But the mishna teaches ten differences, not nine. The Gemara clarifies: Although there appear to be ten, there are in fact nine, because the halakha that not all are fit to judge cases of capital law and the halakha that twenty-three judges are required for cases of capital law are one. The reason not all are fit to judge cases of capital law is that the court of twenty-three is derived from the command to Moses: “And they shall bear the burden of the people with you” (Numbers 11:17), which indicates that only those “with you,” i.e., similar in lineage to Moses, can serve on that court (see 17a).

The Gemara answers: But there is another difference, as it is taught in a baraita (Tosefta 7:5): The court does not seat on the Sanhedrin a very old person or one who is castrated or one who has no children, as those who did not recently raise children may lack compassion. Rabbi Yehuda adds: Even a cruel person is not eligible. The Gemara comments: And the opposite of this is the halakha with regard to one who entices others to engage in idol worship, as the Merciful One states concerning him: “Neither shall you spare, neither shall you conceal him” (Deuteronomy 13:9).

§ The mishna teaches that all are fit to judge cases of monetary law. The Gemara asks: What is added by the mishna’s employing the expansive term all? Rav Yehuda says: It serves to include a child born from an incestuous or adulterous relationship [mamzer] in the category of those qualified to judge cases of monetary law.

The Gemara questions this explanation: But we already learn this halakha one time, as it is taught in a baraita: All who are fit to judge cases of capital law are fit to judge cases of monetary law, but there are those who are fit to judge cases of monetary law and are not fit to judge cases of capital law. And we discussed it: What is included in the expansive term all employed by the baraita? And Rav Yehuda says: It serves to include a mamzer. The Gemara responds: One of the two sources serves to include a convert, who is qualified to judge only in cases of monetary law, and one of the two sources serves to include a mamzer.

The Gemara comments: And both the mishna and baraita are necessary, as the halakha taught by one source cannot be derived from the halakha taught by the other source. As, if the tanna taught us the fitness to judge cases of monetary law only with regard to a convert, one could say that a convert is like a born Jew concerning this, since he is fit to enter into the congregation, i.e., marry a Jew of fit lineage, but with regard to a mamzer, who is not fit to enter into the congregation, say that he cannot serve as a judge. And if the tanna taught us the fitness to judge cases of monetary law only with regard to a mamzer, one could say that a mamzer is fit to judge, as he came from seed of unflawed lineage, but with regard to a convert, who does not come from seed of unflawed lineage, say that he cannot serve as a judge. Therefore, both sources are necessary.

§ The mishna teaches: But not all are fit to judge cases of capital law; the judges may be only priests, Levites, or Israelites who are of sufficiently fit lineage to marry their daughters to members of the priesthood. The Gemara asks: What is the reason for this? The Gemara explains: As Rav Yosef taught: Just as the court is clean in justice, so too, it is clean of any blemish, i.e., it does not include anyone of flawed lineage. Ameimar says: What is the verse from which it is derived? It states: “You are all fair, my love; and there is no blemish in you” (Song of Songs 4:7).

The Gemara asks: But perhaps you should say that this is referring to an actual blemish, and is teaching that one who has a physical blemish cannot be appointed to the Sanhedrin. Rav Aḥa bar Ya’akov says: It is not necessary to learn from this verse the halakha that one who has a physical blemish cannot be appointed to the Sanhedrin, as the verse states in connection with the transfer of the Divine Spirit from Moses to the Elders: “That they may stand there with you” (Numbers 11:16). The term “with you” is explained to mean: With similarity to you, teaching that the members of the Sanhedrin must be whole in body, like Moses.

The Gemara rejects this proof: But perhaps there, those who were with Moses had to be free of any blemish due to the Divine Presence, which was going to rest upon them, but this is not a requirement for judges to serve on the Sanhedrin. Rather, Rav Naḥman bar Yitzḥak says: The verse states: “So shall they make it easier for you and bear the burden with you” (Exodus 18:22). The term “with you” is explained to mean: They shall be similar to you, without blemish. This verse is referring to the appointment of regular judges, upon whom the Divine Presence does not rest, and teaches that all members of the Sanhedrin must be whole in body, and the verse from Song of Songs teaches that they must have unflawed lineage as well.

MISHNA: A Sanhedrin of twenty-three was arranged in the same layout as half of a circular threshing floor, in order that all the judges will see one another and the witnesses. And two judges’ scribes stand before the court, one on the right and one on the left, and they write the statements of those who find the accused liable and the statements of those who acquit the accused. Rabbi Yehuda says: There were three scribes. One writes only the statements of those who acquit the accused, one writes only the statements of those who find him liable, and the third writes both the statements of those who acquit the accused and the statements of those who find him liable, so that if there is uncertainty concerning the precise wording that one of the scribes writes, it can be compared to the words of the third scribe.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לתלמידו ודן עמו בדיני נפשות ומונין אותן לשנים בתלמיד כגון רב כהנא ורב אסי דלגמריה דרב הוו צריכי לסבריה דרב לא הוו צריכי. יש מי שאומר הואיל ולא חישב קיום שטרות בהדייהו מכלל דקיום שטרות בקרובים כשר. ולא היא אלא כיון דקתני דיני ממונות אף קיום שטרות בכללן הוא. ואין קרוב כשר אלא לומר זה כתב ידו של אבי. א"ר אבהו עשרה דברים ששנינו במשנתנו בין דיני נפשות לדיני ממונות כולן אין נוהגין בשור הנסקל חוץ מכ"ג ותניא אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים ר' יהודה מוסיף אף אכזרי משום דלא מרחמי וכיון דאין להן חנינה לא חזו ליה זכותא. וחילופא (במזיד) [במסית] דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו:

ירושלמי משמא דר' יוחנן אף פחות מבן עשרים ולא הביא שתי שערות כשר בדיני ממונות ואינו כשר בדיני נפשות ויושב בדינו של שור. ר' יוסי מוסיף דנין שני דיני ממונות ביום אחד. ואין דנין שני דיני נפשות ביום אחד. ואפילו נואף ונואפת:

ר' חזקיה ור' אחי בשם ר' אבהו אמר אסור לדון דיני ממונות בע"ש מתניתין פליגא עליה דתנן לפיכך אין דנין לא בע"ש ולא בערב יו"ט דיני נפשות. הא דיני ממונות דנין ותני נמי ר' חייא דאין דיני ממונות בע"ש ואין דנין דיני נפשות בע"ש אומר כאן להלכה כאן למעשה:

הכל כשרין לדון דיני ממונות כו'. אוקימנא אפילו ממזר. והא דתנן במס' נדה יש ראוי לדון דיני ממונות אוקימ' אפילו גר וקיי"ל בין ממזר בין גר כשרין לדון דיני ממונות ואין כשרין לדין דיני נפשות שנאמר ונשאו אתך במשא העם אתך בדומין לך:

סנהדרין היתה כחצי גורן עגולה וכו'.

כל הדרכים שביארנו בדברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות אף דיני מלקות וגלות שוים בהם חוץ מאחת במלקות והוא שהמלקות בשלשה ואין אחד מדברים אלו בשור הנסקל חוץ מאחת והוא שדינו בעשרים ושלשה לא נאמר כמיתת הבעלים כך מיתת השור אלא לענין עשרים ושלשה שהוא עיקר הענין ועליו ראוי לדרוש עיקר ההיקש אבל שאר הדברים כלם לענין הצלה הם באים ולהצלת שור אין קפידא כל כך במקום שצריך לקיים ובערת הרע:

כבר בארנו שאין מושיבין בדיני נפשות זקן מופלג שכבר שכח צער גדול בנים ולא סריס ולא מי שאין לו בנים שכל אלו האכזריות מצויה בהם ואתה רואה שכל עצמינו אנו משתדלים להצלה ולרדיפת זכות ומ"מ במסית אין אנו משתדלים בהצלתו כלל ומתוך כך יצא מכלל דיני נפשות בכמה דברים כמו שיתבאר ומושיבין בדינו זקן וסריס ומי שאין לו בנים וכל שאכזריות מצויה בהם זקן זה דוקא שאינו מוליד שאם הוא מוליד הרי לא שכח צער גדול בנים וי"מ שלכתחלה הוא שאין מושיבין אבל אם הושיבוהו כשהוא בחור אע"פ שהזקין דן כדרכו והולך שמאחר שהורגל בדיני נפשות אין כאן בית מיחוש בתלמוד המערב אמרו ר' אבהו בשם ר' יוחנן אפילו פחות מבן עשרים ושלא הביא שתי שערות כשר לדון דיני ממונות ואינו כשר לדון דיני נפשות ונראה לי בפירושו שכל שלא הביא שתי שערות נקרא קטן עד עשרים אפילו בסימני סירוס כמו שבארנו במקומו ואמרו כאן שאעפ"כ הואיל והוא גדול מצד השנים כשר לדון דיני ממונות:

הגר דן את חברו גר בדיני ממונות אפילו אין אמו מישראל אבל אינו דן את ישראל עד שיהא אמו מישראל ודיני נפשות אפילו אמו מישראל עד שיהא אביו ואמו מישראל וכן לחליצה וכן יראה ביבמות פרק מצות חליצה שאמרו שם גר דן את חברו ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל ולענין חליצה עד שיהיו אביו ואמו מישראל וודאי בדיני ממונות היא שנויה וגדולי הרבנים פירשו שם שאותה שמועה בדיני נפשות ולדבריהם גר דן אפילו ישראל בדיני ממונות ואף בשאין אמו מישראל ואין נראה כן שהרי נאמר שום תשים וכו' כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך ודיני ממונות בכלל שאר משימות הם וכבר בארנוה שם בכדי הצורך:

המשנה השניה וענינה לבאר החלק השני והוא שאמר סנהדרין ר"ל בין סנהדרי גדולה בין סנהדרי קטנה היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה ולא היו עומדין כגרן שלם אע"פ שהם רואים זה את זה בכך מפני שצריכין עדים ובעלי דין ליכנס ולדבר בפני כלם ושיהו כלם רואין בהם ומדקדקין בדבריהם הגדול שבכלן יושב בראש והוא שימינו מיוחדת לצד אחד וכל העגול בא מצד שמאלו ובסנהדרי גדולה אותו שמושיבין אותו בראש נקרא ראש ישיבה או נשיא והגדול שבשבעים בא אחריו ונקרא אב בית דין ואח"כ מושיבין אותן בסדר זה לשמאלו של זה לפי מעלתם ושני סופרי הדיינין יושבין לפניהם אחד מן הימין ואחד מן השמאל בכל סנהדרין אחד כותב דברי המזכים ואחד כותב דברי המחייבים וי"מ ששניהם כותבין דברי שניהם ר' יהודה אומר שלשה היו אחד כותב דברי המחייבים ואחד דברי המזכים ואחד כותב דברי שניהם והלכה כתנא קמא:

ושלש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהם פירוש דבר זה בסנהדרי קטנה של עשרים ושלשה שפעמים צריכין להוסיף בדיינין כגון שלא היה שם מטה לרעה אלא אחד או שהיה אחד אומר איני יודע וכל שאין באין לגמר עם התוספת מוסיפין שנים שנים עד שבעים ואחד ונמצא שהם צריכים להיות מזומנים לפניהם חכמים עד תשלום שבעים ואחד ואע"פ שתשלום זה היה נשלם בארבעים ושמונה אין דרך לעשות שורות תלמידים של עשרים וארבעה ביתר משורת הסנהדרין ולא לעשות שורות קטנות ומתוך כך עושין שלש שורות כל אחד של עשרים ושלשה שהם תשעה וששים בין כלם אע"פ שיש בה כ"א יתר על הצורך כלם כמנין שורת הסנהדרין שורה ראשונה לפני הסנהדרין ושניה לאחריה ושלישי לאחריה לפי מעלתם ואף הם עומדין בעגול כחצי גרן אלא שהסנהדרין יושבין על הספסלים ושורות התלמידים על הקרקע אבל בית דין הגדול לא הוצרכו לשורות של תלמידים שכל שנחלקו בית דין של שבעים ואחד בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות בין בדין משאר דיני תורה אין מוסיפין אלא דנין אלו כנגד אלו עד שימצא רוב המספיק לצד אחד ולמדת שלא נאמר סדר זה אלא לסנהדרי קטנה:

הוצרכו לסמוך ר"ל שנחלקו והוצרכו להוסיף וכן הדין אם מת אחד מן הסנהדרין סומכין מן הראשונה גדול שבה וכן השני לו אחריו וכשנסמך הגדול בא לו גדול שבשורה שניה ויושב בסוף השורה הראשונה וכלם נדים ממקומם ועולים מדרגה אחת ונמצא כשאחד נע כלם נעים והוא שאמרו כי נידי כלהו נידי וכן נמצא זה שהיה ראש לשורה שניה נעשה עכשיו זנב לשורה ראשונה והוא שאמרו הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים וכן כל שהוצרכו לסמוך כמה על סדר זה הם עושים וכל שהוצרכו לסמוך מצד מיתת אחד שנמצא המנין חסר בוררין להם אחד מן הקהל ומושיבין לו בשלישית ולא במקומו של ראשון אלא שבמקומו הראוי לו והיא סוף השורה השלישית על הדרך שביארנו:

והתבאר בגמ' שהסנהדרין אין רשאין לצאת ממקומם כל זמן ישיבתן שהוא בסנהדרי קטנה מאחר תפלת השחר עד חצות אבל סנהדרי גדולה שישיבתן מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים אין צריכין לישב כלם כאחד במקומם שבמקדש אלא מתקבצים בשעת הצורך ובשאר הזמנים יוצאין לעסקיהם ובלבד שישארו שם עשרים ושלשה בכל זמן ישיבתם והוא שאמרו דרך צחות אל יחסר המזג ר"ל השליש כמו שהתבאר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שבארנו הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

אמר רבי אבהו עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות כמו שאמרנו וכולן אין נוהגין בשור הנסקל חוץ מעשרים ושלשה דצריכי בשור הנסקל. מנא הני מילי אמר רב אחא בר פפא אמר קרא לא תטה משפט אביונך בריבו במחוייב מיתה הכתוב מדבר כדכתיב (משלי ל״א:ט׳) פתח פיך לאלם ואל דין כל בני חלוף וכתיב בתריה פתח פיך שפט צדק ודין עני ואביון דאי באביון ממש מאי שנא אביון מעשיר אלא הא קמ"ל לא תטה משפט אביונך שנתחייב מיתה על פי אחד ולמאי איצטריך אי לגופיה מאידך קרא נפקא לא תהיה אחרי רבים לרעות אלא איצטריך למיעוטא משפט אביונך אי אתה מטה על פי אחד אבל אתה מטה משפטו של שור הנסקל ומהכא גמרינן להנך מעלות כולהו דליתנהו בשור הנסקל דמדהא לא איתא הנך נמי ליתינהו וכי כתיב היקשא דמיתת השור למיתת הבעלים לעשרים ושלשה שהוא עיקר הדין ותחלתו אבל כולהו אינך להצלה קא אתו ומה לנו לחוש על שור הנסקל מוטב לקיים בו ובערת הרע וכך פי' רבינו שלמה ז"ל ואנו רגילין לפרש לא תטה משפט אביונך בריבו לרעה והני מעלות כולהו משמעי מהכא דלא תגרום ליה הטייה לרעה אלא עביד ליה הצלה ואע"ג דהדורי אהצלה מקראי אחריני נפקא לן איצטריך הכא למעוטי:

ומתמהינן עשרה והא תשעה הוו ומהדרי' לאתמוהי אהאי תימהא היכי אמרת דתשעה הוו הא ודאי עשרה הוו כדאמרן ומהדרי' לאוקומי תימהתין קמייתא היינו טעמא דמתמהינן תשעה הוו משום דאין הכל כשרין לדון דיני נפשות ועשרים ושלשה חדא מילתא היא דטעמא מאי ממזר פסול בדיני נפשות הא לא כתיב ביה פיסולא אלא משום דבעינן עשרים ושלשה בדיני נפשות בסנהדרי קטנה ובסנהדרי הא כתיב ונשאו אתך בדומין לך כדבעינן למימר קמן ומפרקי' אין הכי נמי דהנך חדא נינהו וכי קאמרינן עשרה משום דאיכא אחריתי והיינו מי שאינו רחמני כגון זקן פי' ר"ש ז"ל שסבל כבר צער גידול בנים ואינו רחמני ואנו רגילין לפרש זקן לפי שדעתו קצרה עליו ואינו רחמני וכי סריס ומי שאין לו בנים אינן יודעין בטיב רחמי האב על הבנים לפיכך אין מרחמין על בני אדם רבי יהודה אומר אף מי שנודע שהוא אכזרי וחילופה במסית דכל אלו כשרין לדינו כדי שיתחייב:

הא דאמרינן הכא דגר כשר לדון דיני ממונות דוקא לידון את חבירו אבל לדון את ישראל לא אלא א"כ אמו מישראל דאמר קרא מקרב אחיך תשים כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך והכי איתא ביבמות בפרק מצות חליצה (יבמות ק"ב.):

פיסקא ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות מאי טעמא תאני רב יוסף כשם שב"ד מנוקין [בצדק כך מנוקין] מכל מום מפיסול יוחסין. מאי קראה כולך יפה רעיתי ומום אין בך לסנהדרין קאמר רחמנא דאי לכל ישראל ליכא למימר דאי אפשר שלא יהיו ביניהם חללים ופסולים אלא ודאי בסנהדרי קאמר כשהיו כולם ברורים מתוך הקהל ואיכא דדייקי לה מדכתיב כלך כלך בגימטריא שבעים והיינו כמנין סנהדרי לבד מנשיא שעל גביהן ולא דייק דהא תינח סנהדרי גדולה סנהדרי קטנה מאי איכא למימר:

ודייקינן בגמרא אי מהכא ילפת לה לסנהדרי דלהוו מנוקין מכל מום אימא ממום ממש דהא ומום אין בך הכי משמע ואידחי ליה הדין טעמא ואתינן למגמרה מוהתיצבו שם עמך דכתיב בסנהדרי גדולה עמך בדומין לך שמיוחסין כמותך. ומקשינן תו ודילמא התם כי כתיב עמך שיעמדו עמו לפני שכינה כדי שתשרה עליהם שכינה כדמפרש קרא ואצלתי מן הרוח אשר עליך כו' ואסקה רב נחמן בר יצחק מאתך דכתיב והקל מעליך ונשאו אתך גבי סנהדראות דאתוקמו אפומיה דיתרו דהתם ליכא למימר משום שכינה. ואיתא סיפרי דאית בהו ונשאו אתך במשא העם ואע"ג דהתם נמי בסנהדרי גדולה קא מיירי ואיכא למיפרך דילמא משום שכינה לא ס"ד חדא דתרי קראי למה לי הא כתיב עמך ותו בשלמא גבי אידך קרא כיון דלענין עמידה לפני אהל מועד קאי איכא למימר דמשום שכינה קאמר אלא גבי ונשאו אתך דקא מיירי לענין סיועיה ולמרדא בהדיה מאי משום שכינה איכא:

מתני' סנהדרי היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה וכל אחד מהם ישמע דברי חבירו אם יש בהן ממש יודה לו ואם לאו ישיב על דבריו אבל בעיגולה שלימה לא מצו למיהוי משום דצריכי בעלי דינין ועדים למיעל בדוכתא דחזו להו כולהו דייני לאפייהו לדקדוקי במילייהו ואי הוו בעיגולה שלימה ליכא דוכתא דעיילי מיניה ואי קיימי עדים אבראי לא חזו להו כולהו לאפייהו. ושני סופרי דיינין עומדין לפניהן וכותבין דברי המחייבין ודברי המזכין שאם יטעה האחד יוכיח כתבו של שני. רבי יהודה אומר ג' היו כו' שאם היו שנים והיה כל אחד מהן כותב דברי כולן פעמים שמקצרין מתוך רוב הטעמים ואין מי שמוכיח לפיכך צריך שלשה אחד כותב דברי המחייבין ואחד כותב דברי המזכין שמתוך שאין מטילין על אחד מהן לכתוב דברי כולן לא יקצר בדבר והשלישי כותב דברי המחייבין ודברי המזכין שאם טעה אחד מן השנים נמצא השלישי מזכירו. ויש לפרש שני סופרי דיינין עומדים לפניהם וכותבין דברי המחייבים ודברי המזכין כדי שיהו שני עדים על דברי כולן רבי יהודה אומר שלשה היו אחד כותב דברי המחייבין בלבד ואחד כותב דברי המזכין כדי שלא יכבד הדבר עליהם ויבאו לקצר והשלישי כותב דברי כולן כדי שיצטרף עם כל אחד מן השנים הראשונים ויהיו שנים על דברי המחייבין ושנים על דברי המזכין. ושלש שורות של תלמידי חכמים שעדיין לא נסמכו יושבין לפניהם כל אחת ואחת כמנין סנהדרי קטנה כדמיברר בסוף פירקא קמא דהוו להו שתין ותשע שאם הוצרכו להוסיף עד שבעים ואחד מוסיפין מהן וכי תימא הא תינח ארבעים ושמונה צריכים למוספין אלא הנך למה להו שאם נפטרה סנהדרי מושיבין שורה אחת מאלו במקומו ואע"ג דבצרי להו תרי לאו אורח ארעא לאותובי שלש שורות של עשרים ושלשה ואחת של שני תלמידים ואית דאמרי דבדין הוא דלא ליבעי טפי מארבעים ושמנה כדי תשלום שבעים ואחד ולמעבד שתי שורות כל אחת ואחת מעשרים וארבעה אלא משום דלאו אורח ארעא דליעביד שורה של תלמידים גדולה משל סנהדרי ולאו אורח ארעא נמי למעבד תרי של עשרים ושלשה וחדא של שני תלמידים הילכך עבדינן שלש שורות שלימות. והני שלש שורות של תלמידים משמע דשורות פשוטות היו ולא בעיגול חדא מדלא קתני בהו עגולות כדקתני גבי סנהדרי ותו דשורות פשוטות משמע כדאמר בעלמא גבי שלשה אילנות (ב"ב פ"ג:) וגבי שלשה מטבעות (ב"מ כ"ה.) כשורה מהו כלומר שעומדין בשורה אחת בשוה זה בצד זה ואע"פ שלא היו רואין זה את זה לא אכפת לן מאחר שרואין פני הסנהדרין והסנהדרין רואין את פניהם תדע שהרי שורה שקרובה לסנהדרי אינן רואה פני השורה שאחריה ולא חשו לכך. הוצרכו לסמוך כגון שמת אחד מסנהדרי ואין מושיבין בסנהדרי אלא סמוכין דהא אפי' דיני קנסות סמוכין בעינן וכ"ש דיני נפשות סומכין מן הראשונה הקרובה לסנהדרי אחד מן השניה בא לו לראשונה ואחד מן השלישי בא לו לשניה ובוררין להן עוד אחד מן הקהל למלאות מנינה של שורה שלישית ולא בעי סמיכה דהנך שלש שורות לאו למידן קיתבי ומושיבין אותו בשלישית אבל בשנייה לא לפי שגרוע שבשורות גדול מגדול שבקהל. לא היה יושב במקומו של ראשון שהרי גדול שבשלישית בא לו לשניי' וקטן שבשלישית גדול מזה אלא במקומו הראוי לו בסוף שורה שלישית:

בפירש"י בד"ה ונשאו אתך כו' משום שכינה עכ"ל כתב מהרש"ל הקשו בישיבה שרש"י פירש כאן דלא כרבנן ולא כר"י דפ"ק כו' ונראה בעיני דלק"מ כו' אם לא נאמר קאמר כו' עכ"ל והוא דחוק לומר בדברי רש"י דאם לא נאמר קאמר ונראה לומר לפי מה שמדקדק רש"י הכא ובפרק עשרה יוחסין לפרש משום שכינה לא כעין שפירשו בפ"ק בב' הפירושים ע"ש גם אם לשון התלמוד הכא ודילמא התם משום שכינה משמע ליה לפ' כן שהניח סברת המקשה דאתא לעמך בדומין לך אלא דאין ללמוד מהתם לדורות דאימא התם משום שכינה וכמ"ש מהרש"ל דהלשון משמע כן מ"מ קשה מי הכריח התלמוד לשנות תירוצו הכא ממה שתירץ בפ"ק ונראה דלעיל ליכא לפרש דהניח התלמוד סברת המקשה עמך ואת בהדייהו אלא דאין ללמוד משם לדורות דאימא משום שכינה הוה ואת בהדייהו דהיינו ע"א דאם כן מאי קאמר לרבנן ונשאו אתך במשא וגו' ואת בהדייהו דהדרא קושיין לדוכתין דאימא משום שכינה הוו שם ע"א אלא ע"כ דאית לן למימר דמטעם משום שתשרה שכינה לית לן לפלוגי בין שעה לדורות לענין ע"א ומשום שכינה דקאמר גבי עמך ע"כ היינו דאתא למלתא אחריתא דלא כסברת המקשה כפירש"י שם אבל הכא וודאי הא דמשני משום שכינה הניח סברת המקשה עמך בדומין לך מיוחסין וכדאמרי' בעלמא דאין השכינה שורה אלא על מיוחסין שבישראל ואין ללמוד דורות משעה ומשום דאיכא לפרש בדרב נחמן ב"י אמר קרא ונשאו אתך דהיינו קרא דפרשת בהעלותך ואליבא דרבי יהודה דמוקמינן ליה בספ"ק אתך בדומין לך וכמו שנראה מדברי רש"י ותוס' בפ' י' יוחסין דאיכא גירסא מוטעה בסוגיין אמר קרא ונשאו אתך במשא העם דהיינו קרא דפרשת בהעלותך מש"ה כתב דאין לגרוס כן דאפי' לר' יהודה דאתא קרא לדומין לך מ"מ הדרא קושיין לדוכתין דלענין דומין לך ודאי דאין ללמוד שעה מדורות וכ"כ גם התוס' בפ' י' יוחסין ואימא משום שכינה דאין ללמוד שעה מדורות לענין ייחוס ודו"ק כי הדברים ברורים הם בפירש"י הכא ובפ' י' יוחסין ובתוס' שם מיהו בפ"ק דהוריות הניח רש"י פירושו דספ"ק ע"ש:

תוס' בד"ה לאתויי כו' ועוד הא בהדיא קתני לה אלא כהנים ולוים וישראלים המשיאים כו' עכ"ל ומיניה משמע לאפוקי חלל וכ"ש ממזר אבל כשר לד"מ לא הוה מוקמינן רק אחלל אי לאו דקתני הכל לרבות ממזר כדאמר רבי יהודה ודו"ק:

בא"ד דמשמע ליה מתני' בפסול יוחסין כדחמר בזה בורר אמתני' דבא סימן תדע כו' עכ"ל הא דמוקמינן לההיא דפרק בא סימן בפרק זה בורר בפסול יוחסין משום דלא מתוקמא הסיפא בעד זומם אבל בסומא מתוקמא הסיפא שפיר אלא משום דהך מתני' דפ' בא סימן אינה אלא מתני' דהכא כמ"ש התוס' לקמן דקתני התם טובא כה"ג וכיון דהך מתני' דהכא לא מתוקמא רק בפסול יוחסין מתני' דפ' בא סימן נמי לא מתוקמא אלא בהכי ומיהו לפי זה מתוך מתני' דהכא משמע דאיירי בפסול יוחסין ה"ה דהוה מצי לדחויי בפ' זה בורר דלא איירי נמי הך דפ' בא סימן בעד זומם ודו"ק:

בד"ה חדא לאתויי גר כו' וי"ל דהכא מיירי לדון גר חבירו כו' עכ"ל אבל הרא"ש כתב דמתני' דהכא נמי מיירי באמו מישראל וכ"ה לשון התוס' בפ' בא סימן דאם נימא דמתני' איירי בגר שאמו מישראל הוה אתי שפיר הך דפרק י' יוחסין ואפשר שהתוס' דהכא לא ניחא להו לומר כן משום דסתם גר נקט דאיירי בגר גמור שאין אמו מישראל וק"ל:

בא"ד ורגיל ר"ת לומר דאותו שמואל כו' וי"ל דאיצטריך כו' ורב שמואל ב"י אמו מישראל הוה עכ"ל הוא מגומגם אף לפי הגהת מהרש"ל וצ"ל במקום וי"ל דכיון דעיקר קושייתם לפי מה שרגיל לומר ר"ת דנתגייר הוא ובנו ובוודאי דאם לא נאמר כן אלא דאמו מישראל הוה לק"מ והתוס' בפ' בא סימן יותר נכונים בזה שכתבו תירוצים לפר"ת וק"ל:

בגמ' אתך בדומין לך. מהרש"ל בספר ה"ש שלו כתב שהקשו בני הישיבה סוגיא זו אסוגיא דפ"ק לעיל בדף י"ז ואמרו דסוגיא דשמעתין אתיא דלא כמאן דהתם דריש ר' יהודה מאתך דכתיב גבי משה בדומין לך ולא רצו למילף מאתך דכתיב ביתרו משום דלא יליף סנהדרי גדולה מסנהדרי קטנה ורבנן דהתם ילפי בדומין לך מאתך דכתיב גבי יתרו ומאתך דכתיב בשבעים איש שנכנסו עם משה ילפי דאת בהדייהו שעם משה היו שבעים ואחד ומעמך ילפי שכינה ולא מאתך וע"ש כי האריך ואני אומר כי אין כאן אפילו ריח קושיא כי סוגיא ומסקנא דהכא אתי שפיר כרבנן דהתם דילפי בדומין לך מאתך דכתיב בפ' יתרו וילפי סנהדרי גדולה מקטנה ומאתך דכתיב בשבעים איש שנכנסו עם משה לאהל יליף דבעינן משה בהדייהו דהיינו ע"א ושפיר פירש"י דהא דמסיק הכא אתך בדומין לך ע"כ היינו אתך דכתיב בפרשת יתרו דאי ר"ל אתך דכתיב בשבעים איש הדרא קושיא לדוכתא שהקשה המקשה דהכא אמאי דסלקא דעתין למילף מעמך ודלמא התם משום שכינה אם כן השתא נמי דיליף מאתך נמי איכא להקשות הכי דדלמא הא דמצריך התם במשה בדומין לך לא היה אלא שהיה צריך שתשרה עליהם השכינה ופשיטא דהא דקאמר בפרק קמא אעמך משום שכינה לא הוי פירושו כדהכא דהתם הוי פירושו דהא דקאמר קרא עמך לא משום דבעינן ע"א אלא שהיה משה צריך ליכנס עמהן כדי שיאציל השכינה הרוח שעליו עליהם עיין שם אלא שיש לדקדק לרבי יהודה דהתם דלא יליף בדומין לך מאתך דכתיב בפרשת יתרו משום דלא יליף סנהדרי גדולה מקטנה ויליף בדומין לך מאתך דכתיב גבי שבעים איש שנכנסו עם משה לאהל הא איכא למפרך כדפריך המקשה דהכא ודלמא התם משום שכינה ר"ל דלמא דוקא התם היו צריכין להיות מיוחסין כדי שיהיו ראוים שתשרה עליהם השכינה אבל גבי סנהדרין דעלמא לא וצריך לומר דאף על גב דהתם סבירא ליה לרבי יהודה דלא ילפינן סנהדרי גדולה מקטנה היינו אי לא הוה כתיב אתך בסנהדרי גדולה דמשה אבל השתא דגם בסנהדרי גדולה דמשה כתיב אתך בדומין לך לא אמרינן דדוקא התם היו צריכין בדומין לך משום שכינה אבל בעלמא לא אלא לענין זה ילפינן שפיר אפילו לרבי יהודה מסנהדרי קטנה דכמו בסנהדרי קטנה בעינן לעולם בדומין לך דהתם לא שייך למפרך משום שכינה הכא נמי הא דכתיב אתך בדומין לך גבי סנהדרי גדולה לעולם בעינן בדומין לך ולפי זה אתיא שפיר סוגיא דהכא אליבא דכול' עלמא אפילו אליבא דרבי יהודה וק"ל:

בתוס' ד"ה לאתויי ממזר וכו' וא"ת לימא לאתויי סומא דכשר לדון דיני ממונות לתנא דמתניתין וכו' ויש לדקדק מאי מקשי התוס' היא הנותנת כיון דמתניתין דלעיל דשמעינן דסומא כשר לדון דיני ממונות מדקתני דגומרין בלילה כדלעיל א"כ משום הכי ליכא למימר דמתניתין דהכא דקתני הכל כשרין לדון וכו' אתיא לאתויי סומא דא"כ הא תו למה לי ויש לתרץ דנימא דמתני' לא אתי לאתויי רישא דהכל כשרים לדון ד"מ אלא אסיפא דאין הכל כשרים לדון דיני נפשות ולמעוטי סומא דאע"ג דממאי דקתני במתניתין דלעיל דדיני ממונות גומרים בלילה שמעינן נמי דסומא כשר בדיני ממונות מ"מ מהא דקתני ד"נ אין גומרין בלילה אלא גומרין ביום לא שמעינן דסומא פסול בדיני נפשות דלילה גרע יותר מסומא ודו"ק:

בא"ד דמשמע ליה מתניתין בפסול יוחסין כדאמרינן בפרק זה בורר אמתניתין רבא סי' ר"ל דשם הכריח דמתני' דבא סי' דמייתי הכא דקתני כל הראוי לדון ד"נ וכו' איירי בפסול יוחסין ה"ה מתניתין דהכא משמע ליה ג"כ דאיירי דוקא בפסולי יוחסין תדע דקתני סיפא וכו' רוצה לומר תדע דמתני' דהכא איירי דוקא בפסולי יוחסין דהא קתני סיפא אלא כהנים לוים וכו' אלא שעדיין יש להקשות דלא הכריח לעיל אלא דמתני' דפ' בא סימן אי אפשר לאוקמי בפסולי מחמת חשד אבל עדיין יש לדקדק למה אוקמא בפסולי יוחסין הא אפשר לאוקמי מתניתין דהתם בפסולי מומין ודהכא בפסולי יוחסין ולא נצטרך לשום צריכותא וי"ל דמשמע לה להגמרא לישנא דכל הראוי וכן לישנא דהכל כשרים דאיירי טפי בפסולי יוחסין מבשאר פסולים אלא שמתחלה הוה סלקא אדעתיה שם בפ' זה בורר לאוקמי בכל מיני פסולין אפילו בפסול מחמת חשד והזמה אבל השתא דהוכיח שם דא"א לאוקמא בכל מיני פסולים אפילו בפסול מחמת חשד וע"כ אצטריך לאוקמי בפסול פרטי מסתבר ליה טפי לאוקמי בפסול יוחסין:

ד"ה חדא לאתויי גר וכו' וא"ת בריש מצות חליצה דא"ל רב שמואל בר יהודה לרב יהודה תנינא בישראל בבית דין של ישראל וכו' פירוש דאותו רב שמואל היה בן גר וא"ל רב יהודה שיצטרף לחמשה דיינים שישבו שתחלוץ יבמה אחת לפניהם והשיב לו אותו רב שמואל שאסור לו להצטרף עמהם מפני שהוא בן גר ותנינא בישראל בב"ד של ישראל וכו':

בא"ד ורגיל ר"ת לומר וכו' ונתגייר הוא ובנו וא"כ בלא ישראל נמי מפסל וכו' וצ"ל דאצטריך בישראל ובו' ורב שמואל בר יהודה אמו מישראל הוה כן נ"ל לגרוס ור"ל וא"כ שיהיה כדברי ר"ת קשה ל"ל למילף מישראל דפסול לחליצה בלא ישראל נמי מפסל וכו' ואין לומר דאצטריך למפסל אפילו לחליצת בני גרים דבני גרים כיון שהורתן ולידתן בקדושה וכו' ר"ל דחליצה לא שייכא גבי בני גרים כ"א באותן דהוו הורתן ולידתן בקדושה ואותן ישראל מעליא נינהו ופשיטא דכל דפסולי לבני ישראל פסולי נמי לדידהו ולמה לי קרא דבישראל וצריך לומר אצטריך בישראל וכו' ורב שמואל אמו היתה מישראל ודלא כר"ת כן הם המשך דברי התוס':

רש"י בד"ה משום שכינה כו' שכינה עליהן הס"ד:

בד"ה ונשאו אתך כו' משום שכינה. נ"ב דכתיב והקר כו' כצ"ל:

שם ומשום שכינה. נ"ב הקשו בישיבה שרש"י פי' כאן לא כרבנן ולא כר' יהודה דסוף פ"ק דלרבנן מסקי להדיא דדרשינן מהאי ונשאו אתך דאת בהדייהו דבעינן ע' ואחד ור' יהודה קאמר דבעינן אתך בדומין לך ולא ילפינן מהאי ונשאו אתך דכתיב גבי יתרו משום דאיירי בסנהדרי קטנה וס"ל דלא ילפינן סנהדרי גדולה מסנהדרי קטנה ורבנן ס"ל ילפינן אבל לשכינה לא דרשינן לכ"ע אלא והתיצבו שם עמך הוא דדרשינן לשכינה. ונראה בעיני דל"ק מידי מה שפירש"י לשכינה אם לא נאמר קאמר ר"ל אם לא היה האי ונשאו אתך דיתרו הוה מפקינן האי קרא בדומין לך לכ"ע אפילו לרבנן ולא הוה ילפינן דבעינן בדומין לך דשמא התם משום שכינה אבל מה שמשמע לשם דלכ"ע לא בעינן משום שכינה כי אם והתיצבו עמך היינו משום דשכינה התם הוא ענין בפני עצמו כדפירש"י התם ולא איירי כלל בדומין לך משא"כ בשכינה דהכא דקאי דוקא אדומין לך והשתא מתיישב פירש"י שפיר לכ"ע וא"ל מנלן לרש"י דלא פריך ואימא לשכינה כעין דהתם ולא קאי אדומין לך. וי"ל משום דלישנא דתלמודא משמע הכי דקאמר ודילמא התם משום שכינה ולא קאמר והא משום שכינה הוא שהרי כך הוא האמת דפריך אפילו לפי דבריך דבעינן בדומין לך דלמא משום שכינה היא דבעינן מיוחסים שיהו ראוים שתשרה שכינה עליהן וגם לישנא ודלמא התם כו' משמע הכי ודו"ק (עיין במהרש"א):

בד"ה שלשה הוו כו' טורח הטעמים שירבה עליהן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה חדח לאתויי כו' ונתגייר הוא ובנו ואינו נראה דא"כ בלא בישראל נמי כו' כצ"ל ונ"נ נ"ל:

בא"ד ישראלית מעליא היא וצ"ל דאיצטריך בישראל לפסול גר לחליצה אפילו אמו מישראל ורב שמואל בר יהודה אמו מישראל הוה כצ"ל. ונ"ב עיין בפרק מצות חליצה והוא דברי ר"י וחולק על ר"ת ע"ש:

רש"י ד"ה כי קאמר רב. ואין אלו טעמים הבנת רבו כו'. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה לא תטה. ומה לנו לחוס על שור המועד כו'. ל"ד נקיט מועד דאפי' תם ורובע ונרבע נמי דהא בשור הנסקל סתמא קאמר ר"א:

רש"י ד"ה הא תשעה. והדר פרכינן אאתקפתין כו'. כצ"ל:

בא"ד ובסנהדרין כתיב ונשאו אתך. כוונתו על הא דפ' יתרו וכדמסיק לקמן בד"ה ונשאו אתך והמציין לבמדבר השתבש:

רש"י (במשנה) ד"ה כחצי גורן. אין פני הראשונים רואים זא"ז. ר"ל ראשון שבקצה מזה עם הראשון שבקצה אחר:

וְדִילְמָא, מוּם מַמָּשׁ. קשא איך יתכן לפרש כן מאחר דאמר (שיר השירים ד, ז) כֻּלָּךְ יָפָה? ונראה לי בס"ד יש מום והוא יפה באותו הגוף לפי תכונתו ועניינו כמו שאמרו בנדרים (נדרים דף סו:) בההוא דאמר לדביתהו קונם שאי את נהנית לי עד שתראי מום יפה שביך לרבי ישמעאל ברבי יוסי אמר להם רבי ישמעאל שמא ראשה נאה? אמרו לו סגלגל וכו' ושאל על כל אברים שבה ואמרו על כולם בעלי מומין וסוף דבר שאל מה שמה? אמר לו שמה 'לכלוכית' אמר להם זה הוא מום יפה שבה שיפה קורין לה לכלוכית לפי שהיא מלוכלכת במומין עיין שם. נמצא אף על גב דשם 'לכלוכית' הוא מכוער וחשיב מום עם כל זה על גוף המלוכלך במומין יפה קורין לה דהא קראו מום יפה.
והנה כהאי גונא תמצא באדם יפה מאד וגופו מנוקה מכל מום דיפה לו לקרותו בשם 'שחור' שקורין אותו 'אוכמא' רצונו לומר שחור וכמו שפירש רש"י ז"ל בסנהדרין (סנהדרין צו.) הטעם שקורין לרבי יוחנן בר נפחא על שם יופיו וכן אמרו בגמרא עוד שקורין ליפה ביותר בשם 'אוכמא' בשביל לדחות מעליו עין הרע. נמצא שם 'אוכמא' או בר נפחא אף על גב דמשמעות הוא כיעור שהוא בכלל מום עם כל זה לאדם יפה ביותר שם מכוער כזה הוא יפה לו.
ולזה אמר כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי ואף על פי שיפה לקרות לך שם מכוער בשביל לדחות עין הרע מעליך עם כל זה שם מכוער שהוא מוּם בפני עצמו אֵין בָּךְ כי את שמורה מן עין הרע ואין את צריכה לקריאה זו של שם מכוער ודכוותה גבי סנהדרין צריך שיבררו סנהדרין 'מְנֻקִּין מִכָּל מוּם' ואף על גב דנמצא בהם יפים ביותר דראוי לקראם בשם מכוער כמו 'אוכמא' או 'בר נפחא' עם כל זה מום כזה נמי אין בך ואם כן מנא ליה לפרש האי מום על דבר יחוס?

בגמרא כי קאמר רב כגון רב כהנא ור"א: לכאורה קשה מאי קמ"ל רב בזה פשיטא דאל"כ לא משכחת סנהדרין לעולם דהא כולם ממשה קבלו. וי"ל דקמ"ל כגון שמראה להתלמיד ג"כ הטעמים לזכות ולחובה רק שאין מוסר לו הסברא בברור דהתלמיד יברר וזה לא מוכח ממשה דלא מצינו שהסביר להם פנים לזכות ולחוב. ולכן פירש רש"י לעיל בדברי רב שמראה לו פנים לזכות ולחובה בתוך הדין:

וכולן אין נוהגין בשוה"נ: ק"ק לפי טעם הגמרא דאתה מטה משפט שוה"נ למה אין גומרים דינו ביום דוקא כמו דין הבעלים דבזה לא שייך הטיי' רק גזה"כ הוא מוהוקע אותם וא"כ מכח כמיתת הבעלים כך מיתת השור גם גבי שוה"נ ניבעי:

ברש"י ד"ה סנהדרין. אף של כ"ג: ודאי דמוכח כן מדתני במתניתן ושלש שורות של תלמידי חכמים יושבים לפניהם להוסיף מהן אם יצטרכו וזה לא שייך רק בב"ד של כ"ג. אבל אעיקר מלתא י"ל מנ"ל דגם בב"ד כ"ג צריכים לישב כחצי גורן דהא קרא דשררך אגן הסהר דאתיא מניה לא כתיב רק גבי ב"ד הגדול שהיו יושבים במקדש. אכן באמת לא ק"מ דבלא"ה י"ל מאי פריך בגמ' מה"מ דבעינן כחצי גורן הא במתניתן מפרש טעמא כדי שיהיו רואין זא"ז. אך דז"א דקושית הגמרא באמת אינה מה"מ דבעינן עגולה רק הקושיא הוא מדקאמר במתניתן דסנהדרין היתה כחצי גורן עגולה ע"ז פריך מנ"ל דהיתה כן וע"ז מתרץ מקרא דשלמה דמוכח מניה דבאמת היה כן וכיון דעיקר הטעם הוא משום שיהיו רואין זא"ז אתי שפיר דבעינן כן גם בב"ד של כ"ג דגם שם שייך הך טעמא:

בתוספת ד"ה חדא לאתויי גר. השתא משמע דסתם גר כשר לד"מ: עיין במהרש"א שטרח לישב מאין משמע כן. אכן התוס' ביבמות (דף מ"ה) בארו בעצמם דמדקאמר גר לא בא מטפה כשרה משמע כן ע"ש:

בא"ד. דבני גרים כיון שהורתן ולידתן בקדושה: ולהורתן שלא בקדושה ל"צ דהני לאו בני חליצה ויבום נינהו דאין להם אחוה כדאמרינן ביבמות (דף צ"ז ע"ב):

ד"ה אתך בדומין לך אע"ג דמאתך נמי הוי שייך למעוטי ב"מ: עיין מש"כ לעיל (דף י"ז) בישוב סוגיא דלפנינו ובתוכה גם קושית תוס' זו אכן גם בפשטות י"ל דהא דפשיטא להגמ' דבכורות (דף מ"ד ע"א) דמשה לא היה בע"מ היינו כיון דהיה ממנין הסנהדרין כדאמרינן לעיל שם והסנהדרין צריכים להיות מנוקים ממום כדיליף ממום אין בך ולכן אי לא הוי ילפינן דבע"מ פסול לסנהדרין ממום אין בך גם מאתך לא הוי מוכח מידי ולכן השתא דכתיב מום אין בך באמת מאתך ממעטינן בע"מ ג"כ. ובזה מיושב ג"כ מ"ש רש"י לעיל דמאתך ממעטינן תרתי עיין שם. ובזה. א"ש ג"כ מה דמקשה בש"ס יבמות (דף ק"א ע"א) ל"ל לעיני למעט סומא ממום אין בך נפקא ומקשה הרשב"א שם הא התורה ודאי לא סמכה אמה דאמר שלמה ולפ"ז א"ש דרב יוסף גלה דמאתך נפקא:

תוס' ד"ה חדא לאתויי גר. וז"ל השתא משמע דסתם גר כשר לדיני ממונות וק' דבפרק החולץ (יבמות דף מה: ושם) אכשריה רבא לרב מרי בר רחל ומני' אפורסי דבבל דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה אלמא בעיא אמו מישראל וי"ל דהכא מיירי לדון גר חבירו כדאמרי' בפ' מצות חליצה (שם דף קב. ושם) גר דן חבירו דבר תורה ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל ולא כמו שפ"ה דלענין דיני נפשות איירי דדן חבירו ולא ישראל אבל לדיני ממונות כשר עכ"ל.
רש"י סובר שגר כשר לדון דיני ממונות לישראל ודיני נפשות לחבירו הגר. ואילו שיטת התוס' היא שגר דן את חבירו הגר בדיני ממונות אבל אינו דן את ישראל, ובדיני נפשות אין גר דן אפילו את חבירו. ונראה לבאר פלוגתתם דתוס' ס"ל דעצם המינוי לסנהדרין הוי חלות של שררה על ישראל, ולכן אע"פ שאין גר מופקע מדין דהרי הוא יכול להורות לגבי חבירו הגר בדיני ממונות, מ"מ גר אינו דן דיני נפשות לחבירו הגר דעצם המינוי לסנהדרין קטנה הוי חלות של שררה דחל חלות שם בגברא שנתמנה לסנהדרין (וכדנתבאר לעיל בשיעורים לפ"ק) וגר אינו יכול להיות שורר על ישראל דילפינן (קידושין עו:) מקרא שום תשים עליך מלך מקרב אחיך שכל משימות שאתה משים לא יהיה אלא מקרב אחיך. אמנם בדיני ממונות ליכא חלות שם מינוי בגברא ועצם היותו חלק מב"ד של ג' לא חשיב שררה, ורק בשעה שפוסק את הדין יש כאן מעשה של שררה שמטיל חיוב על הנידון, ולכן גר דן את חבירו בדיני ממונות אך אינו דן את ישראל דאין גר יכול להיות שורר על ישראל אך שפיר יכול לשרור על חבירו הגר. ואילו רש"י סובר דעצם המינוי לסנהדרין לא חשיב שררה על ישראל ומשו"ה גר יכול לדון את חבירו בדיני נפשות, אך אינו דן את ישראל בד"נ דלפסוק על ישראל הוי שררה. אמנם לרש"י גר יכול לדון את ישראל בדיני ממונות, דלדון ולפסוק את הדין בד"מ לא חשיב שררה. וי"ל דהטעם בזה משום דבדיני ממונות אין ב"ד יוצרים ומחדשים את החיוב אלא רק מבררים את החיוב דחל מעיקרא מחמת המעשה ומדעת המתחייב, ומשום הכי בדיני ממונות גר יכול לדון אפילו ישראל.²⁸⁰
והנה יש להקשות אליבא דתוס' דגר אינו נתמנה לסנהדרין קטנה דהמינוי מהווה חלות שררה בגברא, א"כ היאך מינו שמעיה ואבטליון לסנהדרין הגדול (עיין בהקדמת הרמב"ם למשנה תורה בשלשלת הקבלה שכתב וז"ל שמעיה ואבטליון גרי צדק ובית דינם קבלו מיהודה ושמעון ובית דינם עכ"ל), ובשלמא לרש"י י"ל דגר שפיר נתמנה לסנהדרין דאין עצם המינוי חשיב שררה על ישראל והאיסור הוא רק לנהוג שררה על ישראל, וא"כ לרש"י י"ל דשמעיה ואבטליון לא דנו ופסקו דיני נפשות, אולם שפיר נמנו בסנהדרין הגדול.
ונראה לתרץ דתוס' ס"ל דיש לחלק בין מינוי לסנהדרין קטנה וב"ד של כ"ג לבין מינוי לסנהדרין הגדול, דעיקר התפקיד של סנהדרי קטנה הוא לדון דיני נפשות ולכן עצם המינוי לסנהדרי קטנה חשיב שררה, ומשו"ה אין ממנין גר לסנהדרי קטנה. אך אין עיקר התפקיד של סנהדרין הגדול לדון דיני נפשות אלא עיקר תפקידם הוא למסור את התורה שבעל פה לכלל ישראל, וכמש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' ממרים ה"א) וז"ל בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה, וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן עכ"ל.
ולפי"ז נמי יש לבאר מש"כ הרמב"ם (פ"ג מהל' סנהדרין ה"א) וז"ל עד אימתי יושבין הדיינים בדין סנהדרי קטנה ובית דין של שלשה יושבין מאחר תפלת השחר עד סוף שש שעות ביום, אבל בית דין הגדול היו יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ובשבתות וימים טובים היו יושבין בבית המדרש שבהר הבית עכ"ל. והנה הרמב"ם מחלק בין ישיבת ב"ד של כ"ג לישיבת סנהדרין הגדול, דב"ד של כ"ג יושבין בדין כל יום עד חצות ואין יושבין בשבתות ויו"ט משא"כ סנהדרין הגדול כל יום יושבין ודנין עד הקרבת תמיד של בין הערבים והיו יושבין נמי בשבתות ויו"ט. ונראה דהביאור בחילוק זה הוא כנ"ל, דיסוד התפקיד של ב"ד של כ"ג הוא לדון דיני נפשות ולכן אין יושבין אלא עד חצות, ובשבתות ויו"ט דליכא דין אין יושבין כלל. משא"כ סנהדרין הגדול עיקר תפקידם הוא להורות בתושבע"פ ומשו"ה יושבין אף בשבתות ויו"ט ויושבין אפילו לאחר חצות. וי"ל דתוס' ס"ל דיסוד הדין הוא שאין למנות גר לשררה, ובסנהדרי קטנה עצם המינוי מהווה שררה דנתמנה לדון דיני נפשות ולהטיל את הדין על הנידון, משא"כ בסנהדרין הגדול עיקר חלות המינוי לסנהדרין הגדול הוא להורות דיני התורה וללמד תורה לישראל להמשיך את מסורת התושבע"פ ואין בזה חלות דין שררה, ולכן שפיר ממנין גרים לסנהדרין הגדול. אולם אף לתוס' י"ל דשמעיה ואבטליון לא דנו דיני נפשות דזה חשיב שררה, ואם היה בא לפני סנהדרין הגדול דין תורה של נפשות היו מסלקין את עצמן מן הב"ד לאותה שעה.²⁸¹
אמנם לפי"ז יש להעיר דלפי שיטת הרמב"ן עה"ת (דברים ט"ז:י"ח) דלכל שבט ושבט היה ב"ד של כ"ג להורות בדיני התורה ולתקן תקנות בדומה לסנהדרין הגדול, אמאי אין גר מתמנה לב"ד של כ"ג דכל שבט ושבט, דעיקר תפקיד הב"ד של כ"ג דכל שבט ושבט הוא להורות דיני התורה וללמד תורה ולא לפסוק דיני נפשות, וצ"ע.²⁸²
תוס' ד"ה חדא לאתויי גר. בא"ד. וא"ת בריש מצות חליצה (דף קא: ושם) דא"ל שמואל בר יהודה לרב יהודה תנינא בישראל בב"ד של ישראל ולא בב"ד של גרים, ורגיל ר"ת לומר דאותו (רב) שמואל בר [רב] יהודה היה בנו של רב יהודה הינדוואה דאמרי' בפ"ק דקידושין (דף כב:) דגר שאין לו יורשים הוה ונתגייר הוא ובנו ואינו נראה דא"כ בלא ישראל נמי מיפסיל אפי' בשאר דינין כיון דלאו אמו מישראל ואין לומר דאיצטריך לפסול אפי' לחליצת בני גרים דבני גרים כיון שהורתן ולידתן בקדושה ישראל מעליא נינהו כדאמרי' בפ' נערה (כתובות דף מד: ושם) לענין נערה המאורסה דהורתה ולידתה בקדושה ישראלית מעליתא היא וצריך לומר דאיצטריך בישראל לפסול גר לחליצה אפילו אמו מישראל ורב שמואל בר יהודה אמו מישראל הוה עכ"ל.
במס' יבמות (דף קב.) איתא "ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל שנאמר ונקרא שמו בישראל", ופירשו התוס' (ד"ה ולענין חליצה) וז"ל פי' באמו לא סגי עד שיהא גם אביו מישראל אבל באביו לחוד סגי דהא אפי' לענין יחוס כהונה סגי באביו מישראל כדאמרינן בעשרה יוחסין (קידושין עז.) וכו' עכ"ל. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' יבום ה"ה) וז"ל והחליצה ביום ולא בלילה, ובפני שלשה שיודעין להקרות, ואם היה אחד מן השלשה גר פסול ואפילו היה אביו גר ואמו ישראלית לא תחלץ עד שיהיה אביו ואמו מישראל עכ"ל. ומשמע דס"ל דבעינן תרווייהו אביו ואמו מישראל. והנה עיין ברמב"ם (פט"ו מהל' איסורי ביאה ה"ח – ה"ט) וז"ל גיורת שנשאת לגר והולידו בן אף על פי שהורתו ולידתו בקדושה הרי זה מותר בממזרת, וכן בן בן בנו עד שישתקע שם גירותו ממנו ולא יודע שהוא גר ואח"כ יאסר בממזרת ואחד הגרים ואחד העבדים משוחררין דין אחד לכולן. גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת עכ"ל. והקשה עליו הר"ן (קידושין דף ל: מדפי הרי"ף ד"ה ומותר בממזרת) וז"ל ולא ידעתי מנין לו דאע"ג דנכרי הבא על בת ישראל הולד ישראל גמור ואסור בממזרת, התם היינו טעמא משום שאי אפשר לו להתיחס אחר אביו דלמשפחותם לבית אבותם בישראל הוא דכתיב, אבל זה שאביו ישראל גמור למה לא יתיחס אחר אביו ויהא נידון כגר דמותר בממזרת, והרי כאן יש קידושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר, וצ"ע, עכ"ל.
ועיין בחידושי רבנו חיים הלוי (פט"ו מהל' איסורי ביאה ה"ט) שביאר הגר"ח זצ"ל דיש ב' דינים ביחוס: א) משפחת האב דבזה תלוי דין קדושת כהונה לויה וישראל ב) חלות שם קהל. והנה בגמ' בכורות (דף מז.) איתא דבעכו"ם הבא על בת לוי הבן פטור מפדיון, ונראה לבאר דאע"פ שאין משפחת האם קרויה משפחה ואין חלות קדושת לוי חלה על הבן מדין משפחה משום דאין כאן משפחת האב, מ"מ חל שם לוי על הבן דהוי בכלל קהל לוי מחמת אמו. והא דבישראל הבא על בת לוי הבן צריך פדיון הוא משום דהיכא דאיכא אב מישראל ויש לו יחוס משפחה אמרינן דמשפחת האב הויא משפחה להפקיע מידי דין קהל לוי שהיה חל מחמת האם. אמנם בגוי הבא על לויה דליכא יחוס משפחה מחמת האב שפיר חל שם לוי על הולד מחמת האם דהיא בכלל קהל לוי ופטור מפדיון. ולפי"ז י"ל אליבא דהרמב"ם דבגר הבא על בת ישראל אע"פ שקהל גרים לא מיקרי קהל וגר מותר בממזרת, מ"מ חל בולד חלות שם קהל ה' מחמת האם, דמכיון שאין לגר דין משפחת האב הוא אינו מפקיע חלות שם קהל ה' שחל מחמת האם, דדוקא משפחת כהנים לויים וישראלים דכולהו דין חלות שם בהו שם כהונה, שם לוייה, שם ישראל, ושמות הסותרים זה את זה נינהו, וע"כ שייך בהו דין הפקעה ששם אחד מפקיע את חבירו, וממילא דאית בהו דינא דלמשפחותם לבית אבותם גם לענין דין הפקעה דהכל הולך אחר האב, משא"כ בחסרון קהל דגרים דאין בזה שום חלות דין, ואין משפחת האב סותר כלל לדין קהל הבא מכח אמו, ולא שייך הכא דין הפקעה כלל, וממילא דכל שאמו ישראלית הוי בכלל קהל אף דהולד מתיחס אחר האב. ולכן פסק הרמב"ם דגר שנשא בת ישראל הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת. ואילו הר"ן סובר דמקרא דלמשפחותם לבית אבותם ילפינן שחל דין משפחת אב בגר שלא מועיל ביה צד האם כלל וממילא אינו נעשה קהל ה', ובזה שפיר מחלק הר"ן, דבנכרי הבא על בת ישראל דאינו מתיחס אחר האב ובטל דבר המפקיע צד האם מיניה אז שוב הדר דינא דהוי קהל ה' ע"י אמו, כיון דעצם החלות של שם קהל אינו דין משפחה, משא"כ בגר שנשא בת ישראל דמועיל זה דמתיחס אחר אביו מדין משפחה שלא יחול ביה צד האם כלל, וממילא לא חייל ביה דין קהל ה', עכת"ד הגר"ח זצ"ל.
ונראה דתוס' (ביבמות קב. ד"ה ולענין) דס"ל דבחליצה סגי באביו מישראל לחוד היינו משום דס"ל כהר"ן דחלות שם קהל ה' תלוי במשפחת האב, ואם רק אמו מישראל לא סגי, דאע"פ שאמו מישראל אם אביו גר וליכא חלות דין משפחת האב ויחוס משפחה הריהו מפקיע חלות שם קהל ה' שהיה חל בולד מחמת האם. אמנם הרמב"ם סובר דגר הבא על בת ישראל הולד הוי ישראל גמור, ועל כרחך דהגזה"כ ד"ונקרא שמו בישראל" בא ללמדנו דבעינן בחליצה שיהיו אביו ואמו מישראל.
²⁸⁰ יש לעיין לפי מה שביאר רבינו זצ"ל בשיעוריו למס' ב"ק (עיין ברשימות שיעורים מס' ב"ק דף יד: ד"ה פרט לב"ד הדיוטות, ובדף טו. ד"ה ענין תפיסה בקנס, ודף סה. ענין קרן כעין שגנב וכפל כשעת העמדה בדין) דנחלקו הראשונים האם חיובי קנס חלין משעת מעשה הנזק או דב"ד מחדשים ומחייבים חיוב קנס בגמר הדין, ובזה תלוי מחלוקת הראשונים בין הרמ"ה והרא"ש (עיין ברא"ש בבא קמא פ"א סימן כ') האם תפיסה מועילה בקנס בזה"ז מדאורייתא או מדרבנן, דלשיטת הרמ"ה דין תפיסה בקנס בזה"ז הוי תקנתא דרבנן. ואילו הרא"ש חולק עליו וס"ל דמועיל מדאורייתא, דאע"פ דליכא דיינים סמוכים בבבל לכוף אותו לשלם קנס תפיסה מועלת ועביד אינש דינא לנפשיה. וביאר רבינו זצ"ל דהרא"ש סובר דחל חיוב תשלומי נזק משעת מעשה הנזק אפילו קודם פסק ב"ד. ומשו"ה בזה"ז אע"פ דאין ב"ד של דיינים סמוכים חל דין תפיסה מדאורייתא מדין עביד אינש דינא לנפשיה. משא"כ הרמ"ה סובר שב"ד הם פועלים ויוצרים את חיוב קנס ע"י גמר הדין, תפיסה מועלת רק מדרבנן. ועיי"ש שהאריך רבינו זצ"ל והביא עוד ראיות לחקירה הנ"ל. ולפי"ז יל"ע האם גר יכול לדון דיני קנס לישראל אליבא דרש"י, וי"ל דזה תלוי במחלוקת הראשונים הנ"ל דאם ב"ד מחילים את החיוב קנס ע"י גמר הדין וכשיטת הרמ"ה אזי הו"ל חלות שם שררה, וגר אינו יכול לדון דין קנס. משא"כ לפי הרא"ש דהחיוב חל בעצם משעת מעשה הנזק וב"ד רק מבררים את החיוב דחל מעיקרא משעת מעשה הנזק גר יכול לדון דיני קנס. א"נ יתכן דרש"י יכול נמי לסבור כשיטת הרמ"ה, דב"ד מחייבים את חיוב קנס ומ"מ ס"ל דגר שפיר דן את ישראל בדיני ממונות ואפילו דיני קנסות, דרק הטלת עונש הגוף מהווה חלות שררה ולא לחייב עונש ממון דקנס.
²⁸¹ ועיין לעיל בשיעורים (דף ב. ד"ה סנהדרין גדולה היתה, ודף לו. ד"ה. מיתיבי הטהרות והטמאות האב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים).
²⁸² וי"ל דאף מינוי לב"ד של השבט חשיב חלות שררה מאחר שב"ד של השבט מתקנין תקנות וגזירות על השבט.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

כי קאמר רב. דתלמידו נמנה לא אמר אלא כגון רב כהנא ורב אסי דלגמריה הוו צריכי למה ששמע מרבו אבל לסבריה למצוא ראיות וליישב הטעמים אינן צריכין הלכך גברא באפי נפשיה הוא דאי משום גמרא דשמע מיניה כל ישראל נמי ממשה קבלו ואין אלו טעמים הבנת לבו דנימא אם היתה חכמתו מפי רב אחר הוי אומר טעם אחר: עשרה דברים. תנן במתני' (דף. לב.): וכולן אינן נוהגין בדין שור הנסקל. להיות שוה לדיני נפשות אף על פי שאמרנו בפ''ק (דף ב.) לענין עשרים ושלשה כמיתת בעלים כך מיתת השור: חוץ מעשרים ושלשה. שצריך כ''ג כדיני נפשות: לא תטה. לרעה ע''פ אחד אבל אתה מטה לחובה דין השור ע''פ אחד ומהכא גמיר לכולהו מעלות דלא נהיגי חוץ מכ''ג ומסתברא דהיקש להכי אתי שהוא עיקר הדין ותחילתו אבל כולהו אינך להצלה אתי ומה לנו לחוס על שור המועד מוטב לקיים בו ובערת הרע (דברים יט): הא תשעה הוו. והדר פרקינן אאתקפתין והא י' תנן במתני' ואמר האי דקשיא לן ט' הוו משום דאין הכל כשירין ועשרים ושלשה חדא היא דמאי טעמא ממזר פסול מדיני נפשות משום דבעינן כ''ג דהיינו סנהדרי ובסנהדרי כתיב (במדבר יא) ונשאו אתך בדומין לך מיוחסין כמותך: זקן. ששכח כבר צער גדול בנים ואינו רחמני וכן סריס: מטיפה כשירה. מזרע ישראל: מכל מום. פגם משפחה: משום שכינה. הנך דבימי משה הוא דבעינן מיוחסין שיהו ראוי שתשרה שכינה עליהן: שכינה. דכתיב (שם) ואצלתי מן הרוח: ונשאו אתך. בסנהדראות שחילק לו יתרו לשפוט את העם דאין כאן משום שכינה דכתיב והקל מעליך ונשאו אתך ולא מן ונשאו אתך במשא העם (שם) יליף דההוא בשבעים זקנים שהלכו עמו לאהל מועד כתיב ומשום שכינה: מתני' סנהדרין. אף של כ''ג: כחצי גורן עגולה. בעגולה היו יושבין כדי שיהו כולן רואין זה את זה לפי שאם היו יושבין בשורה אין פני הראשונים רואין זה את זה ובעגולה שלימה אין יושבין לפי שצריכין בעלי הדין והעדים ליכנס לדבר בפני כולם שיהו כולן רואין את העדים ומדקדקין בדברים ולא שיהא פני העדים לשורה זו ואחוריהם לזו: וכותבין דברי המזכין והמחייבין. שניהם כותבין דברי המזכין ושניהם כותבין דברי המחייבים שאם יטעה האחד יוכיח כתבו על של חבירו: שלשה. הוו שמתוך טורח הטעמים שירבה עליהן יטעו בדבר אלא א' כותב דברי המזכין וא' כותב דברי המחייבין והג'. כותב דברי כולם ומתוך שאין טורח רב עליהם לא יקצרו בדבר ואם יטעה אחד מהם יוכיח כתב של שלישי: יושבין לפניהן. אף הן כעגולה אלא שהגדולים יושבין על הספסלין והתלמידים על הקרקע:

לאתויי ממזר. לאו אאין הכל כשרין לדון דיני נפשות קאי דאם כן הוה ליה למימר לאתויי חלל דהוי רבותא טפי דאפי' חלל דכשר לבא בקהל פסול לדון דיני נפשות משום דכתיב אתך בדומה לך ועוד הא בהדיא קתני לה אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה אלא אהכל כשירין לדון דיני ממונות קאי וכן מוכח הצריכותא דעביד אדיני ממונות ואע''ג דבפרק בא סימן (נדה דף מט: ושם) קעביד צריכותא איפכא אדיני נפשות מ''מ נקט עיקר מילתא משום דיני ממונות וא''ת לימא לאתויי סומא דכשר לדון דיני ממונות לתנא דמתני' כדאמרינן לעיל (דף לד:) ופסול לדיני נפשות כדאי' בריש מצות חליצה (יבמות דף קא. ושם) דממעט סומין מדתני רב יוסף כשם שב''ד מנוקין בצדק כך מנוקין מכל מום ומהאי טעמא נמי יש לפסול כל מומין כיון דקאמר קרא דמום אין בך במום ממש איירי וי''ל דמשמע ליה מתני' בפסול יוחסין כדאמרי' בזה בורר (לעיל דף כז:) אמתניתין דבא סימן תדע דקתני סיפא אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה: תנינא חדא זימנא. אמילתיה דרב יהודה קשה ליה אמאי איצטריך ליה למימר אתרתי מתניתין לאיתויי ממזר דאי אמתניתין מאי פריך הא קתני התם טובא כה''ג אע''ג דתני להו בשאר דוכתי וכה''ג אשכחן בפרק אלו דברים בפסחים (דף סט: ושם) גבי כלל גדול א''ר עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה: חדא לאתויי גר. השתא משמע דסתם גר כשר לדיני ממונות וק' דבפרק החולץ (יבמות דף קה: ושם) אכשריה רבא לרב מרי בר רחל ומני' אפורסי דבבל דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה אלמא בעיא אמו מישראל וי''ל דהכא מיירי לדון גר חבירו כדאמרי' בפ' מצות חליצה (שם דף קב. ושם) גר דן חבירו דבר תורה ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל ולא כמו שפ''ה דלענין דיני נפשות איירי דדן חבירו ולא ישראל אבל לדיני ממונות כשר ועוד דהתם מייתי קרא דמקרב אחיך ואילו דיני נפשות מימעטי בסמוך מונשאו אתך וא''ת והא דאמר בפ' עשרה יוחסין (קידושין דף עו:) גבי מי שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים למימרא דלא מוקמינן פסולין ורמינהו הכל כשרין לדון ואמר רב יהודה לאתויי ממזר ומאי קושיא היינו לדון חבירו וי''ל דשאני ממזר הואיל ואביו ואמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה והאי דקאמר צריכא אע''ג דגר וממזר חלוקין מ''מ נקט צריכותא דשייכא לפי המשנה השנויה סתם ואין חילוק זה מפורש בה וא''ת בריש מצות חליצה (דף קב: ושם) דא''ל שמואל בר יהודה לרב יהודה תנינא בישראל בב''ד של ישראל ולא בב''ד של גרים ורגיל ר''ת לומר דאותו (רב) שמואל בר [רב] יהודה היה בנו של רב יהודה הינדוואה דאמרי' בפ''ק דקידושין (דף כב:) דגר שאין לו יורשים הוה ונתגייר הוא ובנו ואינו נראה דא''כ בלא ישראל נמי מיפסיל אפי' בשאר דינין כיון דלאו אמו מישראל ואין לומר דאיצטריך לפסול אפי' לחליצת בני גרים דבני גרים כיון שהורתן ולידתן בקדושה ישראל מעליא נינהו כדאמרי' בפ' נערה (כתובות דף מד: ושם) לענין נערה המאורסה דהורתה ולידתה בקדושה ישראלית מעליתא היא וצריך לומר דאיצטריך בישראל לפסול גר לחליצה אפילו אמו מישראל ורב שמואל בר יהודה אמו מישראל הוה: אתך בדומין לך. אף על גב דמאתך נמי הוי שייך למעוטי בעל מום דמשה לאו בעל מום הוה כדאמרינן בפרק אלו מומין (דף לז) אם כן עשיתו למשה בעל מום מכל מקום לא הוה מסתבר למידרש אתך להכי אי לאו משום דכתיב ומום אין בך:

דף לו - ב

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד