סנהדרין לז ע"ב

דף לז - ב

ומוסיפים ואומרים להם:

ושמא תאמרו  "מה לנו ולצרה הזאת, להכניס ראשינו בדאגה הזאת, אפילו על האמת"; אל תאמרו כן -

והלא כבר נאמר "והוא עד או ראה או ידע, אם לא יגיד ונשא עוונו", הרי שעליכם מוטלת החובה להעיד, ונושאים אתם עוון אם לא תגידו מה שראיתם.

ושמא תאמרו: מכל מקום מה לנו לחוב [להתחייב ולהענש] בדמו של זה שימות על ידינו, ונוח לנו יותר לעמוד ב"אם לא יגיד ונשא עוונו"; אל תאמרו כן -

והלא כבר נאמר "באבוד רשעים רנה" ולא תחובו ותיענשו במיתתו של זה הרשע.

גמרא:

שנינו במשנה: כיצד מאיימין את העדים, על עדי נפשות היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן שמא תאמרו מאומד, ומשמועה, עד מפי עד:

תנו רבנן: כיצד "מאומד"?

אומר להן זה שמאיים עליהם: שמא כך ראיתם: שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתם אחריו, ומצאתם סייף בידו של זה ודמו מטפטף [דם מיטפטף מן הסייף], והרוג מפרפר - אם כך ראיתם, לא ראיתם כלום.

תניא: אמר רבי שמעון בן שטח:

אראה בנחמה [כאילו אמר: לא אראה בנחמתם של ישראל ובגאולתם] ^[1] אם לא שראיתי עם עד אחר ^[2] אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתי אחריו, וראיתי סייף בידו, ודמו מטפטף, והרוג מפרפר -

ואמרתי לו: רשע! מי הרגו לזה? או אני או אתה, הרי ודאי שאתה הוא זה שהרגו -

אבל מה אעשה, שאין דמך מסור בידי להורגך על פי ראייתנו, שהרי אמרה תורה "על פי שנים עדים יומת המת", ומשמע: דוקא עדים שראו את המעשה עצמו - ^[3] אבל היודע מחשבות ^[4] יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו [כלומר: ממך]!

אמרו חכמים: לא זזו משם, עד שבא נחש והכישו לאותו רוצח ומת.

ומקשינן: וכי האי - שהרוצח מחוייב הוא סייף על מעשהו - בר נחש הוא, כלומר: וכי מי שהתחייב סייף ולא ניתן להורגו, נחש מכישו!?

והאמר רב יוסף, וכן תני בברייתא דבי חזקיה:

מיום שחרב בית המקדש, ^[5] אף על פי שבטלה סנהדרי, ארבע מיתות לא בטלו.

והוינן בה: וכי לא בטלו ארבע מיתות עם ביטול הסנהדרין!? והא ודאי בטלו!?

אלא כך היא הכוונה: דין ארבע מיתות לא בטלו, כלומר: מי שהתחייב אחד מארבעת המיתות, באה עליו פורענות בידי שמים הדומה למיתה שהוא מחוייב בה; כיצד: מי שנתחייב סקילה שהיא על ידי שדוחפים אותו מגובה שתי קומות ונופל ומת: או נופל מן הגג, או חיה מפילה אותו לארץ ודורסתו.

מי שנתחייב שריפה: או נופל בדליקה, או נחש מכישו, וארסו של נחש שורפתו.

מי שנתחייב הריגה [סייף]: או נמסר למלכות שדרכם להרוג בסייף, או ליסטין - שדרכם להרוג בסייף - באין עליו.

מי שנתחייב חנק: או טובע בנהר שהיא מיתה בחניקה, או מת בסרונכי [אסכרה], ואף מיתה זו על ידי חנק היא.

הרי מבואר, שתחליף מיתת סייף על ידי הסנהדרין, היא על ידי המלכות או לסטים, ואילו הכשת נחש היא תחליף לשריפה, ואם כן למה זה שנתחייב סייף הכישו נחש!?

אמרי בני הישיבה לתרץ:

ההוא חטא אחריתי הוה ביה [אותו רוצח היה בו עוד חטא אחר] שנתחייב עליו שריפה, ובמקום אותה מיתה הכישו הנחש; ולכך מת בתחליף שריפה ולא בתחליף סייף משום דאמר מר: מי שנתחייב שתי מיתות בית דין, הרי זה נידון בחמורה, והשריפה חמורה מן הסייף. ^[6]

שנינו במשנה: על עידי נפשות... מאיימין עליהן שמא תאמרו מאומד ומשמועה עד מפי עד:

ודייקינן: מדשנינו איום זה - שלא יאמרו מאומד - רק במשנתנו העוסקת בעידי נפשות, ולא שנינו כן במשנה לעיל כט א העוסקת באיום על עידי ממונות, משמע: בדיני נפשות הוא דלא אמדינן [אין עדים יכולים להעיד על פי אומד], הא בדיני ממונות אמדינן, ולכן אין מאיימין על העדים בזה -

כמאן היא משנתנו כרבי אחא!? וכי משנתנו כרב אחא היא הסובר לחלק בדין אומד בין עדות נפשות לעדות ממונות!? ^[7]

דתניא: רבי אחא אומר:

גמל האוחר [מזדווג עם הנקבה] ^[8] בין הגמלים, ונמצא גמל הרוג בצידו, בידוע שזה הרגו, וחייב בעליו לשלם לבעל הגמל ההרוג את נזקו, ומשום שאומדנא היא שזה הרגו כי כך היא דרכם כשהם מזויינים לתשמיש להכות את העומדים בצידם.

הרי מבואר לדעת רבי אחא שאומדנא מועילה בעידי ממונות.

ומשנינן: וליטעמיך - שאתה מדקדק ממה שמאיימין כן על עידי נפשות ולא על עידי ממונות, שאכן בדיני ממונות יכולים הם להעיד אפילו מאומד - "שמא תאמרו... עד מפי עד" דקתני במשנה רק בדיני נפשות, ולא מאיימים עליהם כן בדיני ממונות, שהרי לא הזכר איום זה במשנה לעיל כט א, וכי אף כאן תאמר לדעת משנתנו: בדיני נפשות הוא דלא אמרינן כלומר: אין מעידים "עד מפי עד", הא בדיני ממונות אמרינן את העדות ואפילו אם היא על פי עד אחר!?

והרי בהכרח שאינו כן, דהתנן לעיל כט א:

אם העיד העד: הוא [הלוה] אמר לנו ^[9] ש"אני חייב לו", כלומר: בנוסח הזה אמר לנו הלוה "אני חייב לו", אך לא אמר כן הלוה בפני התובע שתיחשב כהודאת בעל דין -

או שאמר העד: "איש פלוני אמר לנו ^[10] שהוא [הלוה] חייב לו", והיינו שמעיד "עד מפי עד" - ^[11]

לא אמר כלום, עד שיאמר העד "בפנינו הודה לו [כלומר: אני והתובע היינו שם בשעה שהודה] שהוא חייב לו מאתים זוז".

ואם כן הרי מבואר, שאף בדיני ממונות פסול עד מפי עד, ומכל מקום לא מצינו שמאיימין על העדים שלא יעידו עד מפי עד אלא בדיני נפשות ולא בדיני ממונות -

אלמא, הרי מוכח מכאן: אף על גב דפסילי

- עד מפי עד - אף בדיני ממונות, מכל מקום אמרינן להו "שמא תאמרו עד מפי עד" רק בדיני נפשות, כדי להרבות הדברים ולפרש לאיים, ^[12] ואילו בדיני ממונות לא איכפת לן לאיים עליהם כל כך.

הכא נמי - גבי עדות מאומד - אין להוכיח ממה שאין מאיימין עליהם איום זה רק בדיני נפשות, שבדיני ממונות יכולים להעיד מאומד, כי אף על גב דפסילי בדיני ממונות כמו בדיני נפשות, מכל מקום אמרינן להו "שמא תאמרו מאומד" רק בדיני נפשות; ומשנתנו כרבנן הפוסלים עדות מאומד אף בדיני ממונות.

שנינו לעיל: "כיצד מאיימין על העדים? על עידי נפשות... הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות, דיני ממונות, אדם נותן ממון, ומתכפר לו. דיני נפשות, דמו ודם זרעותיו תלויין בו עד סוף העולם. שכן מצינו בקין, שהרג את אחיו, שנאמר "דמי אחיך צועקים". אינו אומר "דם אחיך", אלא, "דמי אחיך", דמו ודם זרעותיו. דבר אחר, "דמי אחיך" שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים". עד כאן המשנה.

הגמרא מבארת מדוע דמו של קין היה מושלך על העצים והאבנים: אמר רב יהודה בריה דר' חייא, מדכתיב "דמי" לשון רבים, מלמד, שעשה קין בהבל אחיו חבורות חבורות, פציעות פציעות, משום שלא היה יודע מהיכן נשמה יוצאה, עד שהגיע לצוארו, והרגו. לכן הושלך דמו לכל עבר ^[1].

ועוד אמר רב יהודה בריה דר' חייא בענין זה: מיום שפתחה הארץ את פיה, וקיבלתו לדמו של הבל, שוב לא פתחה ^[2].

שנאמר [ישעיהו כד' טז'] - "מכנף הארץ ^[3] זמירות שמענו צבי לצדיק ^[4] ".

ומבואר, ששירת הארץ נאמרת "מכנף" הארץ, ולא מ"פי" הארץ.

איתיביה [הקשה עליו] חזקיה אחיו, הלא נאמר בפרשת קרח, [במדבר טז' לב'] "ותפתח הארץ את פיה"?

אמר ליה, אכן, לרעה, פתחה את פיה אף לאחר מכן, אך לטובה לא פתחה ^[5]. ועוד אמר ר' יהודה בריה דרבי חייא בענין זה: גלות מכפרת עון מחצה ^[6].

ולמדנו זאת מפרשת קין. מעיקרא כתיב "והייתי נע ונד", ולבסוף כתיב "וישב בארץ נו ד".

כלומר, בתחילה היה עונשו לנוע ולנוד, ולבסוף אחר שגלה, כיפרה לו גלותו מחצה, ושוב לא הוצרך לנוע, ונשאר בארץ נוד ^[7].

עוד בענין כפרת גלות: אמר רב יהודה, גלות מכפרת שלשה דברים, חרב, רעב, ודבר ^[8].

שנאמר בירמיהו, בעת מצור הכשדים על ירושלים [לח' ב'] "כה אמר ה' היושב בעיר הזאת ימות בחרב ברעב ובדבר והיוצא ונפל אל הכשדים הצרים עליכם יחיה והיתה לו נפשו לשלל".

ומבואר, שהגולה ויוצא ממקומו, ינצל מחרב, רעב, ודבר.

והנה, לדעת ר' יהודה, אין הגלות מועילה אלא להנצל מגזירת מיתה על ידי חרב רעב ודבר, אך אינה מועילה להחזיר את האדם למצבו הקודם.

אך ר' יוחנן אמר, גלות מכפרת על הכל, אף להחזיר את האדם למצבו הקודם.

שנאמר ביכניה מלך יהודה [ירמיהו כב' ל']: "כה אמר ה' כתבו את האיש הזה ערירי, גבר לא יצלח בימיו, כי לא יצלח מזרעו איש יושב על כסא דוד ומושל עוד ביהודה".

ומבואר, שגזר עליו הקב"ה שלא יוליד בנים אחר ירידתו לבבל, ואיש מזרעו לא ישב על כסא המלוכה.

ואילו בתר דגלה כתיב, [דברי הימים א ג' יז'] "ובני יכניה, אסיר שלתיאל בנו",

ובודאי בנים אלו נולדו לו אחר שירד לבבל, שהרי דרשו חכמים, שקרא לבנו "אסיר" על שם שעיברתו אמו בבית האסורין.

ו"שלתיאל" על שם ששתלו אל בבטן אמו שלא כדרך הנשתלין. [כלומר, נתעברה שלא כדרך הטבע],

אומר להן שמא ראיתם זה רץ אחר חבירו ורצתם אחריו ומצאתם חרב בידו ודם מטפטף ממנה והרוג מפרפר אם כך ראיתם אין בדבריכם כלום. תניא אמר ר"ש בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד רץ אחר חבירו כו' עד לא זז משם עד שבא נחש והכישו ומת. ואקשינן וכי ההורג בר נחש הוא. והתני ר' חייא מיום שחרב בית המקדש אע"פ שבטלה סנהדרין דין ד' מיתות לא בטלו אלא מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו. מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו. מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או נהרג ע"י לסטים. מי שנתחייב חנק או נטבע בנהר או מת בסרונכי. ופרקי' האי עבירה אחריתי נמי עבר. וקי"ל מי שנתחייב שתי מיתו' נידון בחמורה ואקשינן תוב וכי מאומד בדיני נפשות הוא דלא הא בדיני ממונות כשרין כמאן כר' אחא דתניא גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו בידוע שזה הרגו. ולטעמיך דדייקת הכי עד מפי עד פסול בד"נ מכלל דבדיני ממונות כשר והתנן הוא אמר לי. פי' הלווה אמר לי שאני חייב לו איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום ופרקי' אלא אע"ג דפסיל נמי בדיני ממונו' אמרינן להו בד"נ:

שמא לא הייתם יודעים שסופינו לבדוק אתכם:

מיום שפתחה הארץ את פיה וקיבלה דמו של הבל שוב לא פתחה שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו וגו' מכנפה ולא מפיה ואע"ג דכתיב ותפתח הארץ את פיה וגו' לטובה לא פתחה. גלות מכפרת עון מחצה שנא' וישב בארץ נוד. ועוד אמר גלות מכפרת ג' דברים חרב ורעב ודבר שנאמר כה אמר ה' היושב בעיר הזאת ימות בחרב. וגו'. ר' יוחנן אמר גלות מכפרת על הכל שנאמר כה אמר ה' כתבו את האיש הזה ערירי ובתר דגלה כתיב ובני יכניה אסיר בנו שלתיאל בנו שלתיאל שנשתל שלא כדרך הנשתלין שנתעברה מעומד:

כשהיה בית המקדש קיים וסנהדרין במקומם בלשכה היו דנין דיני נפשות אף בחוצה לארץ בסנהדרי קטנה הסמוכים בארץ אבל כל שאין בית המקדש קיים או שאין הסנהדרין בלשכה אין דנין דיני נפשות וארבעים שנה קודם חורבן בית שני בטלו דיני נפשות מפני שגלו הסנהדרין לרוב הצרות ולא היו במקומן ומ"מ חכמי הדורות ברשות המלכים דנין דרך הוראת שעה אפילו מאומד הברור ואף בלא התראה ואף בדברים שאין בהם מיתה וכיוצא בדברים אלו כמו שיתבאר אלא שאין הדבר קרוי דיני נפשות:

ואף במקום שאין שם מיתת בית דין לא יהרהר אדם לעשות עבירה בסמך זה שהדיין הגדול במקומו עומד ברוך כבודו ממקומו והוא שאמרו אע"פ שארבע מיתות בטלו דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות שכל דיניו בסייף ואין לו רשות באחרות כמו שיתבאר או לסטים באים עליו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת באסכרא מי שנתחייב שתים אף הוא דיני שמים ידינוהו בחמורה כדרך בית דין של מטה כללו של דבר אין הקב"ה מקפח שכר כל בריאה ואינו מוותר משלו כלום:

זה שאמרנו במשנה שאין דנין מאומד לא סוף דבר בדיני נפשות אלא אף בדיני ממונות מעתה גמל האוחר בין הגמלים ונמצא הרוג בצדו אין אומרים בידוע שזה הרגו אלא המוציא מחבירו עליו להביא ראיה גמורה כמו שבארנוה בקמא פרק הפרה ואע"פ שבמשנתינו אמרוה בדיני נפשות לבד שמשמען של דברים שבדיני ממונות אינו כן הרי יש לך כיוצא בה במשנה עד מפי עד שאף בדיני ממונות אינו כלום וכמו שאמרו איש פלוני אמר לי לא אמר כלום כמו שהתבאר:

תנו רבנן כיצד מאומד תניא אמר ר' שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי שמעון בן שטח כשנשבע לא אראה אמר אלא מפני דורות הבאים שלא ראו את הדבר ואלו נשבעו לא אראה בנחמה אם לא ראיתי נמצאו מקללין את עצמן לפיכך הוצרכו לכנות ולומר אראה בנחמה אם לא ראיתי דהא אפי' בקראי מכנינן כדמיברר בשבועות (ל"ו.):

תאני ר' חייא משום שחרב בית המקדש אעפ"י שארבע מיתות בטלו דינן לא בטל בידי שמים שסופו מת במיתה שהיא מעין מיתה שהיה חייב בה. מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג כדקי"ל דעיקר סקילה דחיפה היא כדקתני בפ' נגמר הדין אחד מן העדים דוחפו על מתניו אם מת בה יצא. או חיה דורסתו מכתו שאחד מאיבריו דדמיא לרגימתו באבן. מי שנתחייב שריפה או בדליקה או נחש מכישו וארס של נחש שורפו. מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות ומתיזין ראשו בסייף או לסטין באין עליו והורגין אותו בין בסייף בין בדבר שדומה לו דכל מידי דקטיל ליה על ידי הוצאת דמו או על ידי חתיכת אבר שהנשמה תלויה בו חדא מילתא היא. מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי אסכרה ושניהן מעין חנק הן דמה לי מבחוץ מה לי מבפנים: ההוא דקטיל גברא ואכשיה נחש אי לא הוה חטאה אחרינא גביה לא הוה מאית אלא במיתה שהיא כעין סייף אלא חטאה אחרינא הוה גביה דהוה מיחייב עליה שריפה דאמר מר מי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה ושריפה חמורה מסייף:

ודייקינן ממתני' מדקתני מאומד גבי איום בדיני נפשות ואלו גבי איום דדיני ממונות לא קתני ש"מ מאומד בדיני נפשות הוא דלא אמרינן בידוע שזה הרגו הא בדיני ממונות אמרי' דעדות מאומד בדיני ממונות עדות מעלייתא היא. ויש לפרש מדטרחינן ואמרינן להו בדיני נפשות ש"מ בדיני ממונות כי האי גוונא כשר דכי צריכינן למישילינהו בדיני נפשות מידי [דכשר] בדיני ממונות ופסול בדיני נפשות דאיכא למימר הני מידע ידעי דכי האי גוונא כשר בדיני ממונות וסברי כי היכי דכשר בדיני ממונות כשר בדיני נפשות אבל מידי דפסול בדיני ממונות וכיון דידעי דפסיל בדיני ממונות (ליכא) [למה] למימר להו דרובא דאינשי ידעי מידי דפסיל בדיני ממונות וכיון דידעי דפסיל בדיני ממונות ליכא למימר דסלקא דעתייהו דכשר בדיני נפשות. והאי פירושא דידן דייק טפי ומסתבר מההוא קמא מדמסקינן בה אלא אע"ג דפסילי בדיני ממונות אמרי' להו בדיני נפשות דמשמע דהא קמ"ל דלא אמרינן כיון דידיעה מילתא דפסילי בדיני ממונות לא צריכינן למימר להו בדיני נפשות אלא אפי' הכי רמינן עלייהו. והכי נמי מסתברא דאי ס"ד דכי קא דייק משום דתני לה גבי דיני נפשות ולא קתני לה גבי דיני ממונות אי הכי סיפא כי פריך הכי הוה ליה לפרוכי אלא אע"ג דפסילי בדיני ממונות לא אמרי' להו אלא בדיני נפשות ומדלא פריך הכי ש"מ כדפרשינן. ורבינו חננאל ז"ל משמע דדייק לה מדאמרינן להו או שמא אי אתם יודעים שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה. ולא מסתבר דהא דיני ממונות נמי איתינהו בדרישה ובחקירה בהנהו אנפי דמפרש בריש פירקין.

גמל האוחר בין הגמלים יש אומ' נושך ואית דגרסי אוחר *) בחי"ת שהגמל הזכר המזדווג עם הנקבה קרי ליה אוחר כדאמרי' בפ"ק דבכורות גמל אחור כנגד אחור ודרך הגמל להתקנות במי שרואה אותו בשעה שמזדווג עם הנקבה ורץ אחריו והורגו זה וזה הואיל ונמצא הרוג בצידו בידוע שהוא הרגו:

ומתמהינן ולטעמיך דדייקת הכי דכל מידי דתני ליה גבי איום דעידי נפשות כשר בדיני ממונות וא"כ עד מפי עד דתני ליה גבי איום דעידי נפשות יהא כשר בדיני ממונות ואלמה תנן אם אמר איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמרו עדים בפנינו הודה לו אבל עד מפי עד פסול אלא מאי אית לך למימר אע"ג דפסילי בדיני ממונות טרחינן ואמרינן להו בדיני נפשות שמא מאומד שמעתם ואינו כלום כדי לפרש להם איזו עדות כשרה ואיזו פסולה הכא נמי לענין מאומד אע"ג דפסיל בדיני ממונות לא אמרינן הני מידע ידעי דכי האי גוונא פסול בדיני ממונות ולא צריכינן למימר להו דפסילי בדיני נפשות אלא אפ"ה אמרינן להו בדיני נפשות דמאן לימא לן דידעי דילמא לא ידעי ואי נמי ידעי רמינן עלייהו מ"מ כדי לאיומי עלייהו.

נקיטינן השתא דמאומד פסול בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות והא דתנן (שבועות מ"ד:) הנחבל כיצד דמוקמינן לה (שם מ"ו:) במקום שיכול לחבול בעצמו כדמוכח התם וקתני הרי זה נשבע ונוטל ההיא תקנתא דרבנן היא ואפ"ה כי תקינו רבנן התם משום דראוהו שנכנס לתוך ביתו שלם ויצא חבול דהא ליכא למימר דאינש אחרינא חבל ביה מאי אמרת דילמא איהו חבל בנפשיה דלאו אורחא דאינש למיחבל בנפשיה תקינו ליה רבנן דמשתבע ושקיל אבל [היכא] דלא ראוהו שנכנס לתוך ביתו שלם ויצא חבול דאיכא למימר דילמא חבול הוה ואם תמצי לומר שלם הוה [כיון] דלא ראוהו שנכנס תחת ידו דילמא אחרים חבלי ביה לא תקינו ליה רבנן דמשתבע ושקיל והיינו דקא פטרי רבנן גבי גמל האוחר בין הגמלים לגמרי כדאיתא בפרק המוכר פירות כתנאי שור שהיה רועה על גב הנהר כו'. וההיא דאמר רב יהודה לא שנו אלא במקום שיכול לחבול בעצמו אבל במקום שאין יכול לחבול בעצמו נוטל שלא בשבועה התם ליכא מאומד כלל וכי אמרינן עדות מאומד פסולה בדיני ממונות הני מילי היכא דאיכא למימר דלאו איהו אזקיה מיהו באומדן דעתא מסתברא דאיהו אזקיה אבל היכא דודאי נכנס לתוך ידו שלם ויצא חבול וידעינן בודאי דלא אינש אחרינא חבל ביה ולא איהו חבל בנפשיה הא ליכא ספיקא במילתא וכי האי גוונא לאו אומדנא הוא (איזו) [דזו] היא עדות המתקיימת ידיעה בלא ראיה והני מילי בדיני ממונות אבל בדיני נפשות פסולה דתניא בפרק שבועת העדות (שבועות ל"ד.) רבי יוסי הגלילי אומר והוא עד או ראה או ידע בעדות המתקיימת ראיה בלא ידיעה וידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר ומסיק התם דלא משכחת לה אלא בדיני ממונות ותו לא אבל בדיני נפשות לא משכחת לה אלא לר' אחא דקאמרי' התם לימא רבי יוסי הגלילי לית ליה דר' אחא דאי אית ליה דר' אחא בדיני נפשות נמי משכחת לה כשמעון בן שטח ראייה בלא ידיעה לא משכחת לה דהא בעי מידע אי גוי הרג או ישראל הרג טריפה הרג או שלם הרג:

קול דמי אחיך כו' שעשה קין בהבל חבורות חבורות פצעים פצעים עד שיצא דמו ממקומות הרבה:

אמר רבי יהודה בריה דר' חייא מיום שפתחה הארץ את פיה וקבלתו לדמו של הבל כדי לכסותו ולקברו ויש לומר להעלימו מן העין כדי לכסות על עונו של קין כדכתיב מן האדמה אשר פצתה את פיה כו' שוב לא פתחה לטובה:

גלות מכפרת מחצה עונות מעיקרא כתיב נע ונד ולבסוף כתיב וישב בארץ נוד ולא כתוב נע שכיפרה לו גלותו. אית דילפי לה מדכתיב ויצא קין ולדילן מסתבר מדכתיב וישב בארץ נוד כלומר כיון שנד כיפר לו המקום גזירה שניה שנגזרה עליו: אמר רבי יוחנן גלות מכפרת על הכל דכתיב ביכניה כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו ולבסוף כתיב בני יכניה אלמא לאו ערירי הוה. מאי דכתיב בני לחד ברא קרי בני כדכתיב ובני דן חשים ובני איתן עזריה ובני פלוא אליאב והאי אסיר ושלתיאל תרווייהו חד נינהו והיינו שאלתיאל אבוה דזרובבל וקרייה רחמנא אסיר וקרייה שאלתיאל כדקרייה למשה רבינו יקותיאל ואבי גדור ואבי זנוח. לפי הענין אסיר שעיברתו אמו בבית האסורים ובהגדה דויקרא רבה מפרש שהיה במקום האסורין במקום צר ואין מקום לשכב ושלשלו לו לאשה ונתעברה הימנו מעומד והיינו דקריה רחמנא שאלתיאל ברא אסיר לפי שנתעברה אמו הימנו בבית האסורים שאלתיאל שנשתל שלא כדרך הנשתלין כדאמרן. דבר אחר שנשאל אל על אלתו שגזר שלא יברא שהרי גזר על אביו להיות ערירי וכיון שעשה תשובה בטלה גזירה ודומה כמי שנשבע ונשאל על שבועתו והיפר לעצמו. ויש אומרים שהתירו לו פמליא של מעלה ולאו מילתא היא. ובתר דסליק מדרשא דשלתיאל אמאי אקרי שאלתיאל ואמאי איקרי אסיר הדר לפרושי עניניה דזרובבל שנזרע בבבל ומה שמו של זרובבל נחמיה בן חכליה שמו והא מילתא תמיהא לן טובא דהא בעזרא משמע דנחמיה לאו זרובבל הוא:

בד"ה שאין דמך כו' ואחריני הוו עם ר"ש בן שטח כו' עכ"ל דמדמייתי מהך עובדא אמאומד דמתנ' ע"כ דהוו אחריני בהדיה דר"ש בן שטח דאל"כ בעדות גמורה בראייה נמי לא היה נהרג על פיו וק"ל:

ושמא תאמר מה לנו לחוב בדמו כו' רצה לומר וקרא דאם לא יגיד ונשא עונו לא איירי כלל בדיני נפשות ת"ל באבוד רשעים וגו' ואם כן שפיר מיירי גם אם לא יגיד בדיני נפשות וק"ל:

היודע מחשבות וכו' לפי שלא היה שם התראה דצריך להתרות בו שישראל הוא ובן ברית הוא כדאמרי' בפ' בן סורר ושמא זה היה סבור שהוא עכו"ם או מומר או שמא נתכוון זה להכות על מתניו ולא היה בו כדי להמית על מתניו והלכה לו כו' וכל הני דחשיב להו בפרק הנשרפין דפטור אמר היודע מחשבות והוא יודע שידעת שישראל כשר הוא וכל הנהו דפרק הנשרפין דפטורין לא נתכוונת והוא יפרע כו' מיהו בדיני אדם בלאו הכי הוא פטור אי משום דמאומד הוא ואי משום דעד אחד הוא כדקאמרי' וק"ל:

שם מיום שחרב בית המקדש אף על גב שבטלה סנהדרין מפורש בפרק אלו נערות:

מיום שפתחה כו' פירשו התוס' כל דמים נבלעים כו' ויראה בזה על פי מה שאמרו בתנחומא ובבראשית רבה שאמר קין להבל נחלוק העולם א"ל הן נטל הבל צאנו וקין אדמה לעבוד כו' התחיל לרעות צאנו וקין רודף אחריו מהר לבקעה כו' עד ועמד והרגו שנאמר ויקם קין כו' ולזה האדמה שנפלה בחלקו של קין חסה עליו לבלוע דם של הבל עד שאין רשומו ניכר ועל כן אמר קול דמי אחיך צועקים מן האדמה ר"ל מתוך האדמה שבלעה את דמו ועתה ארור אתה מן האדמה שנפלה בגורלך שפצתה את פיה לחסות עליך לבלוע הדם כי תעבוד את האדמה כו' נע ונד תהיה בארץ שהיא חלקך לא יהיה לך בה מקום ישוב כמו שהבל אחיך היה נע ונד בה על ידי רדיפתך כדלעיל ואמר שגם בזה נענשה האדמה עד"ז שלא תפתח פיה לטובה ולזמר ולפי שכל הנבראים חייבים לומר שירה לפניו יתברך ב"ה כמפורש פרק שירה אמר שכנף ארץ אומר שירה תחת פה הארץ וק"ל:

גלות מכפרת מחצה עון כו'. נראה דלפי דרש זה אין פירוש נע ונד ענין גלות כדברי המתרגם מטלטל וגלי תהי כו' וכפי' רש"י בחומש דלא יתכן דגלות דויצא קין וגו' מכפר על חצי גלות דנע ונד אלא דפירוש נע ונד כמדרש תנחומא דכל מקום שהיה הולך היתה הארץ מזדעזעת תחתיו והיה כו' עיין שם דהשתא שפיר קאמר דגלות דהיינו שאמר הן גרשת אותי וגו' וכמו שכתוב ויצא קין וגו' מכפרת מחצה עונש דנע ונד שהיה מזדעזעת הארץ תחתיו דלא כתיב בעונש רק וישב בארץ נוד אבל בויקרא רבה פרשת צו אמרו בלשון זה תשובה מכפרת מחצה שכיון שעשה קין תשובה שאמר גדול עוני מנשוא נמנעת ממנו חצי הגזירה שנאמר וישב בארץ נוד נע ונד לא כתיב כאן אלא נוד ולפי זה יתפרש שפיר נע ונד מלשון גלות כדברי המתרגם ורש"י בחומש ותו לא מידי וק"ל:

גלות מכפרת ג' דברים כו' והיינו מדתלה העונש מיתה בשלשה דברים ביושב בעיר והצלתו ביוצא מעיר דהיינו גלות ולדעת ר' יהודה אין הגלות מכפר רק על גזירת המיתה משלשה דברים שזכר כמו שכתוב והיתה לו נפשו וגו' דהיינו חיות נפש לבד אבל לא שיחזרו שם לגדולה ורבי יוחנן הוסיף לומר דגלות מכפר על הכל דהיינו שיחזרו בניו לממשלה כמו שכתב כתבו האיש הזה ערירי וגו' כתבו דהיינו הגזירה ובתר דגלה כתיב ובני יכניה אסיר וגו' בדברי הימים ביחוס מלכות בית דוד כתיב האי קרא ואפשר דמשמע ליה דבתר דגלה כתיב משמותיהן דדריש אסיר על שם בית האסורין ושאלתיאל כו' אך יש לדקדק מה שייך הכא דרשה דזרובבל שנזרע בבבל ומה שמו כו' שהרי הוא היה בן שאלתיאל כדכתיב בספר נחמיה ועל כן נראה דמייתי האי קרא דזרובבל לראיה אהך דרשה דשאלתיאל שלא זכה יכניה להוליד זרע עד שגלה לבבל שעל כן קרא שאלתיאל את בנו זרובבל שאילולי שגלה יכניה אביו לבבל לא היה נזרע בגזירת כתבו את האיש וגו' ואמר ומה שמו נחמיה בן חכליה כדמוכחי קראי דזרובבל היינו נחמיה וא"כ ע"כ שם זרובבל ושאלתיאל להנך דרשות וק"ל:

בתוס' ד"ה שאין דמך מסור בידי וכו' דמשמע ע"פ שנים עדים שראו וכו' צריך ליתן טעם היאך משמע בקרא דוקא ראייה ולא אומדנא וצריך לומר דשם עדים לא מקרי אלא בראייה ויש עוד לדקדק מנא לה לגמרא דהא דקאמר ר"ש בן שטח אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי שהרי אמרה תורה ע"פ שנים עדים וגו' דר"ל מפני שלא ראה העדות בעיניו כי אם ע"פ אומדנא והוה אחרינא בהדיה דילמא ה"ק שהרי אמרה תורה על פי שנים עדים ואני עד אחד דלא הוה אחרינא בהדי ויש לומר דאם לא כן למאי קתני הברייתא שהמעשה היה שרץ אחריו לחורבה וראה סייף בידו ודמו מטפטף ומאי אתא לאשמועינן אי לאשמועינן אתא שדין ד' מיתות לא בטלו ושנענש אותו האיש על פי דבריו של ר"ש הוי ליה למתני שראה שאחד רץ והרג את הנפש ורץ אחריו וראה שהרגו והיה יחידי ואמר ליה רשע מי הרגו לזה וכו' אלא ודאי לאשמועינן דשני עדים הוו ואפ"ה לא היה דמן מסור בידם מפני שהיה ע"פ אומד:

ד"ה מיום שחרב בית המקדש וכו' ועובדא דריש הפועלים בעל נערה המאורסה ר"ל והא הבועל נערה המאורסה דינו בסקילה ולא בזקיפה התם נמי זכות תולה וכו' א"נ הוא ובנו לאו דוקא אלא בנו תחלה וכו' ר"ל ולא זקפו אלא לאב שהיה דינו בחנק ולא להבן שהיה דינו בסקילה:

ד"ה כמאן כרב אחא וכו' בעדות המתקיימת בידיעה בלא ראייה פי' כגון בפנינו הודה שחייב לו מנה:

בא"ד וי"ל דלמסקנא דהכא וכו' ר"ל דהכא מתחלה דלא ידע לאוקמא מתניתין אלא כרב אחא ע"כ היה צ"ל דדוקא בד"מ אית ליה לרב אחא אומד אבל בד"נ לא דאל"כ מתניתין דלא כמאן אבל לפי המסקנא דנוכל לאוקמי מתניתין כרבנן אז אצ"ל עוד דרב אחא לית ליה אומד בד"נ אלא גם בד"נ אית ליה אומד וההיא דשבועות אתיא לפי מסקנא דהכא:

ד"ה מיום שפתחה וכו' כל דמים נבלעים בארץ וכו' נראה שכתבו זה מפני שהוקשה לחם והא דטבע הוא כך שכל מה ששופכים עליה הוא נבלע בתוכה וגם עדיין הוא טבעה כך א"כ לפי ס"ד דמקשה מה היה צריך למפרך מופתחה הארץ את פיה הל"ל על מה שאמר שוב לא פתחה והא עוד היום הוא טבע הארץ שהדמים נבלעים בתוכה לכך כתבו שכל הדמים רשומן ניכר וכו' וק"ל:

ד"ה לטובה לא פתחה וא"ת והא כתיב תבלעמו ארץ ר"ל והיא טובה שנתנה לקבורה:

גמ' נדון בחמורה מאומד בדיני נפשות הוא דלא אמרינן כו' הא בדיני ממונות אמרינן כו' כצ"ל. ונ"ב בס"א כן דומיא דליטעמך כו' דגרסינן להדיא אמרינן וכן יראה מפירש"י ודו"ק:

שם וישב בארץ נוד כו' אמר רב יהודה אמר רב גלות מכפרת כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה והלא כבר כו' מה שראיתם הס"ד:

בד"ה וליטעמיך כו' ממון ה"נ הד"א:

גמרא אראה בנחמה אם לא כו'. עפירש"י במכות (ה ב) ובתוס' חגיגה (טז ב):

שם גלות מכפרת מחצה עון. כצ"ל וכ"ה בע"י:

שם היושב בעיר כו' וברעב כו' ונפל על הכשדים כו' וחיה כו'. כצ"ל:

שם ובני יכניה אסיר שאלתיאל. כצ"ל:

רש"י ד"ה שזה הרגו. שדרך סוסים מיוזנים כו'. כצ"ל והוא לשון המקרא (ירמיה ה):

תד"ה שאין. והאי דקאמר או אני או אתה כו'. כצ"ל:

תד"ה מיום שחרב. ר"ל מ"מ כו' כי ההיא עובדא. הן ההיא עובדא היה בימי ר' יהושע ב"פ ושמעון בן שטח לקמן (קז ב) ואחר שמעון ב"ש היה שמעיה ואבטליון ואחריהם היה הלל והוא היה מאה שנה קודם חורבן (שבת טו):

בא"ד וי"ל דזכות תולה כו'. כצ"ל ומלת מילה למחוק וכן בע"י ליתא:

בא"ד התם נמי זכות תלה לו כו'. כצ"ל:

רש״י ד"ה האוחר כו' קרי ליה אוחר. נ"ב ומפני שהוא צנוע בתשמישו הורג כל שפוגע בו בעת ההיא שמזדקק לזוגו [ועי' רשב"ם בב"ב]:

תוס' ד״ה מיום שחרב כו' כי ההיא עובדא. נ"ב משמע דההיא עובדא במ' שנה שקודם חורבן הוה וצ״ע מנ"ל [ונראה שר"ל אם היו רואין צורך שעה כי עובדא כו' עי' בדפו"י אבל ההיא עובדא ממש באותו האיש לא היתה אז]:

רָשָׁע, מִי הָרַג לְזֶה, אוֹ אֲנִי אוֹ אַתָּה? (דברים יז, ו). כתבו התוספות מוכרח לומר דאחריני הוו בהדי דשמעון בן שטח ולא חשיב להו משום כבודו דשמעון בן שטח ונדחקו לפרש 'אֲנִי' לאו דוקא. ונראה לי בס"ד 'אֲנִי' כפשוטו אך אותם שהיו עמו לא רצו אחריו אלא לבדו רץ ואם כן הוא נכנס לחורבה קודם שנכנסו ובעת שנכנסו היה שם שמעון בן שטח לבדו.

אָמַר לָהֶם שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח: בַּעֲלֵי מַחֲשָׁבוֹת אַתֶּם, יָבוֹא בַּעַל מַחֲשָׁבוֹת וְיִפָּרַע מִכֶּם (דברים יז, ו). צריך להבין למה כינה להקדוש ברוך הוא בתואר זה שיודע מחשבות? וכך הוה מרגלא דפומיה דשמעון בן שטח וכמו שאמרו בריש מכלתין 'יבא בעל מחשבות ויפרע מכם'.
ונראה לי בס"ד דאיתא בירושלמי חגיגה (ירושלמי חגיגה ב, ב) שהראו מן השמים בחלום לאותו חסיד שמוכן לשמעון בן שטח עונש בגיהנם בשביל שנדר להמית נשים המכשפות ולא קיים דברו וכשסיפר זה לשמעון בן שטח אמר: אני לא אמרתי דברים אלו בפי אלא כך עלה בלבי אך אף על פי שבלבבי חשבתי כן אעשה היום הזה לקיים נדרי עיין שם.
על כן נראה כי מאותה מעשה היה מכנה להקדוש ברוך הוא בתואר זה של יודע מחשבות מפני שראה שנידון מן השמים בעבור המחשבה שחשב לעשות ולא עשה ורצה שיהיה לו דבר זה לזכרון בין עיניו שלא ישכחנו שיהיה משתדל לקיים גם מה שיעלה במחשבתו ולכך למד לשונו לתאר בתואר זה של ידיעת המחשבות.

אִיתִיבֵיהּ חִזְקִיָּה אָחִיו: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ". אָמַר לֵיהּ: לְרָעָה פָּתְחָה, לְטוֹבָה לֹא פָּתְחָה (במדבר טז, לב). הקשו התוספות למה לא הביא פסוק תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ (שמות טו, יב) דקדים? ונראה לי בס"ד התם אין הכונה נבלעו בגוף הקרקע אלא טביעתם במים קרי לה בלשון בליעה הואיל ואינם נראין אבל באמת הם עודם על פני הארץ בקרקע הים. אי נמי התם יש לפרש בכנפיה נבלעו דהא כתיב מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ (ישעיה כד, טז) אך כאן כתיב 'פֶּה' וכאן כתיב 'פֶּה'.

במתניתן והלא כבר נאמר והוא עד: אף דפשטות דקרא דוקא גבי שבועה איירי כדכתיב ושמעה קול אלה מ"מ כבר כתבו התוס' בב"ק ריש פרק הכונס דגם בלא שבועה איכא חוב להגיד. ע"ש:

והלא כבר נאמר ובאבוד רשעים רנה: הא דלא קאמרי כתיב ובערת הרע מקרבך י"ל דהך מצוה לב"ד הוא ולא לעדים. אכן לפמ"ש הרא"ש פ"א דמכות דמי שרואה דבר ערוה בחבירו חייב להגיד משום ובערת הרע א"כ קשה לכאורה לימא להו קרא דתורה תחת קרא דמשלי. וי"ל דהא שיתיראו להעיד היינו שיסברו כמו שאמר נבוזראדן ונירון קיסר בעי לכפורי ידיה בהאי גברא דהיינו אף שיעידו כמוטל עליהם מ"מ יענשו כיון שנהרג נפש מישראל על ידם ולכן אמרינן להו מהך קרא דבאבוד רשעים רנה להורות להם דאין כאן עונש וכפי' רש"י:

ברש"י ד"ה נופל מן הגג. וקומה שלו הרי כאן ג': ר"ל דלכך נקט נפל מן הגג דוקא כיון דמצות סקילה היתה להפילו ג' קומות וסתם בית שבש"ס הוא בית ועליה על גביו וזהו ב' קומות וא"כ אם נופל מן הגג כשהוא יושב ולא עומד הרי כאן ג"כ ב' קומות:

ד"ה הוא אמר לנו. אבל לא בפני התובע: קשה דמה לנו שלא אמר בפני התובע כן מכ"מ הוי חשיב הודאה אי לאו דלא אמר אתם עדי כדמוכח מהא דמייתי לעיל (דף כ"ט ע"א) ממשנה זו ראיה לרב יהודה א"ר דצריך לומר אתם עדי ולפי פי' רש"י מאי מייתי ראיה דלמא לכך לא היה הודאה דלא היה בפני התובע וא"ל דהא דצריך שיאמר אתם עדי הוא מפני ב' טעמים הא' שלא יאמר משטה אני בך והב' שלא יאמר אמרתי כן שלא להשביע את עצמי ולפי המבואר בתוס' לעיל (דף כ"ט ע"ב) בד"ה כך אדם טעם דמשטה אני בך שייך דוקא באם תובעו התובע וטעם דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו דוקא בשאינו תובעו וביותר מבואר זה בדברי הר"ן ולכן פירש"י לפי טעם הא' דאדם עשוי שלא להשביע דבפני התובע גם כשלא אמר אתם עדי לא יוכל לומר אמרתי כן שלא להשביע א"ע דא"כ מאי מייתי לעיל סיוע לר"י א"ר. וצ"ע:

בתוספת ד"ה שאין דמך. ואחריני הוי עם ר"ש ב"ש: אכן הריטב"א בשבועות (דף ל"ד) פי' דחדא ועוד קאמר חדא דאומדנא הוא ועוד ליכא אלא עד א' והתורה אמרה ע"פ ב' עדים:

בד"ה מיום שחרב. וא' הרג במזיד הקב"ה מזמינן לפונדק: אף דבה"ג גופא לא נתקיים בו דין חנק אלא דין סקילה שנהרג ע"י אותו שנפל עליו עיין מה שתירצו התוס' ע"ז בסוטה (דף ח' ע"ב):

בא"ד. כי האי עובדא וכיוצא בו: אין הפי' דאז חזרו ללשכה אף שכבר בטל דנ"פ דהא האי עובדא ע"כ קודם מ' שנה היה דהא בימי ר"ש ב"ש היה והרי ר' שמעון בן שטח ע"כ יותר מק' שנה קודם חורבן הבית היה דקא חשיב ליה בפ"ב דחגיגה קודם שמעיה ואבטליון שנהגו נשיאות קודם הלל והרי הלל ויוצאי חלציו נהגו נשיאות בק' שנים האחרונים שלפני חורבן הבית כדאמרינן בשבת (דף ט"ו ע"א) ע"ש וא"כ ע"כ ר"ש ב"ש קדם טובא לכן הפי' הוא דאם היה מתרמי באותן מ' שנה צורך שעה כגון האי עובדא היו חוזרין אבל ודאי הך עובדא קדים טובא:

בא"ד. וי"מ דנקט משחרב בהמ"ק: זה שייך דוקא לפי פי' התוס' (בערכין דף ט"ז ע"א) דבגדי כהונה גם על הרוצח מכפרין אבל לפי פי' רש"י שם דדוקא על כל העולם מכפרים ולא על הרוצח לא שייך תירוץ זה:

בא"ד. מיהו ה"מ כשעושין תשובה: פי' דבזה רצו לתרץ מה שהקשו על פי' זה בכתובות (דף ל') דהא עובדא דר"ש ב"ש דכאן וגם מזמינן לפונדק א' ג"כ בזמן בהמ"ק היה והניחו שם בקושיא. אכן בזה מתורץ דבגדי כהונה מכפרין דוקא עם התשובה ובהני עובדא לא היה תשובה אבל מ"מ מתורץ מה שהקשו למה נקט דוקא מיום שחרב בהמ"ק דאז לעולם שייך כן בין עשו תשובה בין לא עשו תשובה כיון דאין כאן בגדי כהונה לכפר:

ד"ה כמאן כר' אלעזר. וי"ל למסקנא דהכא דמשני מתניתן: כן תירצו ג"כ בשבועות (דף ל"ד) וכן תירץ הריטב"א שם והר"ן כאן. אכן לכאורה צ"ב לפי מש"כ לעיל בד"ה שאין דהטעם דפסלינן אומדנא משום דכתיב עפ"י שנים עדים דמשמע שראו את המעשה והרי גם גבי ד"מ ע"פ שנים עדים יקום דבר וא"כ איך אפשר לחלק בין ד"מ לדנ"פ. ולולא דבריהם היה נלענ"ד איפכא מתירוצם דבאמת גם גבי ד"מ יפסל אומדנא מע"פ שני עדים. אכן לפי מה שדרש ריה"ג בשבועות שם מאו ראה או ידע להכשיר ידיעה בלא ראיה שהוא אומדנא כמבואר בגמ' שם הרי גלה קרא גבי ד"מ להכשיר אומדנא וא"כ י"ל דר"א סובר כריה"ג שם ולכן הכשיר אומדנא גבי ד"מ אבל בדנ"פ פסול מע"פ ב' עדים דבדנ"פ לא גלה קרא מידי דאו ראה או ידע דוקא גבי ד"מ כתיב כמבואר שם ולכן בשבועות מקשה שפיר דבאמת נימא דאו ראה או ידע גם אדנ"פ קאי וממילא יכשר אומדנא גם גבי דנ"פ לר"א אבל גמרא דהכא לפי המסקנא אזלא דאו ראה דוקא בד"מ כתיב ולכן שפיר י"ל דר"א דוקא גבי ד"מ הכשיר אומדנא ולא גבי דנ"פ:

בא"ד. ומיהו בדוחק יש למצוא דלחייב ר"א בההוא דר"ש ב"ש: ע"כ אפשר למצוא דאל"כ איך ר' שמעון בן שטח היה יכול להרוג אותו גם בלא עדים דאומדנא והרי לפי מה שסברו התוס' לעיל בד"ה שאין ע"כ לא היה עכוב אחר שלא להרגו רק טעם דאומדנא והיינו כמ"ש הריטב"א בשבועות דרץ ומתרה והולך אחריו היה אלא דמ"מ כתבו שפיר דבדוחק דוקא יש למצוא כן. ובזה י"ל קושיתם מה שהקשו מגמ' דשבועות די"ל דבאמת לר"א אומד גם בדנ"פ כשר והא דשאלו שמא ראיתם מאומד משום דאז דוחק הוא שיהיה ההתראה כהגון שידעו שהרגו תוך כדי דבור אבל גבי ד"מ לא הוצרכו לשאול דשם א"צ התראה אבל אין במשמע לשון התוס' שכוונו לתרץ בזה קושיתם הנ"ל שם ד"ה לטובה לא פתחה. וא"ת והא כתיב תבלעמו ארץ: א"ל דלמא האי כנף הארץ הא דלא כתיב בי' פי הארץ כמו גבי קרח די"ל דכל בליעה הוא בפי הארץ כמו האדם שדרך בליעתו הוא בפה והארץ נברא כולה כמו אדם שיש לה שם כל האברים שיש באדם כגון פה לב ערוה כדאמרינן במדרש פ' מקץ:

מעיקרא כתיב נע ונד ולבסוף כתיב וישב בארץ נוד. לפי מאן דסובר מרז"ל דמאי דכתיב וישם ה' לקין אות היינו אות וי"ו א"ש דאחר אשר נתכפר נע ונשאר נד אתיא תוך תוך וי"ו ונעשה נוד ואח"כ כמדומה שמצאתיו ברז"ל בתקונים:

היודע מחשבות יפרע וכו'. אצטריך לתפלה דזימנין דזכות תולה כמ"ש התוס' ולעיל דף י"ט ע"ב קאמר נמי שמעון בן שטח כי האי לישנא יבא בעל מחשבות. ופירש רש"י בעל מחשבות הקב"ה. והכי מוכח בשמעתין ודלא כהרב עיון יעקב לעיל שפירש על גבריאל ושם כתבנו בעניותנו ע"ש:

שוב לא פתחה שנאמר מכנף הארץ וכו'. התוס' הביאו מתשובת הגאונים. ובספר הכלבו סוף סימן ל"ז וארחות חיים דף ס"ה ע"ג כתבוהו על שם מדרש. וכתב מהר"ר דוד גרשון הביאו בספר גן המלך סימן קל"ד די"ט הוי כשבת ומשו"ה כתוב בתוספות בששת ימי החול ולא כתבו בששת ימי השבוע ע"ש:

(לז ב תוספות) ד"ה מכנף וכו' שאין בני א"י אומרים קדושה אלא בשבת וכו'.—עי' במס' סופרים פ"כ ה"ז. ומצאתי בתשובה לגאון מגניזת מצרים ע"י גינצבורג, שבעיירות א"י, שאין בהן בבלאין אין אומרים קדוש אלא בשבת ויו"ט בלבד.

גמ'. תנו רבנן כיצד מאומד אומר להן שמא כך ראיתם שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתם אחריו, ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף, והרוג מפרפר. אם כך ראיתם לא ראיתם כלום. תניא, אמר רבי שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתי אחריו, וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, ואמרתי לו רשע מי הרגו לזה או אני או אתה, אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה על פי שנים עדים יומת המת היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חבירו. אמרו לא זזו משם עד שבא נחש והכישו, ומת.
עיין ברמב"ם (פ"כ מהל' סנהדרין ה"א) וז"ל אין בית דין עונשין באומד הדעת אלא על פי עדים בראיה ברורה, אפילו ראוהו העדים רודף אחר חבירו והתרו בו והעלימו עיניהם או שנכנסו אחריו לחורבה ונכנסו אחריו ומצאוהו הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם ביד ההורג הואיל ולא ראוהו בעת שהכהו אין בית דין הורגין בעדות זו ועל זה וכיוצא בו נאמר ונקי וצדיק אל תהרוג, וכן אם העידו עליו שנים שעבד ע"ז זה ראהו שעבד את החמה והתרה בו וזה ראהו שעבד את הלבנה והתרה בו אין מצטרפין, שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג הואיל ויש שם צד לנקותו ולהיותו צדיק אל תהרגוהו עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם דהטעם שאין הורגין מאומד הדעת הוא משום דיש צד לנקותו ואינו חייב בודאי וכתיב "ונקי וצדיק אל תהרוג", ולא משום דבעינן ראייה ממש ולא סגי בידיעה, ומשמע מדברי הרמב"ם דבאופן שאין שום צד לנקותו וכגון דיש אומדנא וודאית שהרגו דדנין אותו עפ"י האומדנא, דהגזה"כ ד"ונקי וצדיק אל תהרוג" פוטרת אותו רק כשיש צד לנקותו אבל באומדנא וודאית חייב דהו"ל כראייה ממש. וכן משמע ממש"כ הרמב"ם בספה"מ (מצות ל"ת ר"צ) וז"ל שהזהירנו שלא לחתוך הגדרים באומד הדעת החזק ואפילו היה קרוב אל האמת. כמו שיהיה אדם ירדפהו שונאו להרגו ולהנצל ממנו יכנס בבית אחד ויכנס הרודף ההוא אחריו ונכנס אנחנו אחריהם ונמצא הנרדף הרוג והוא מפרפר ושונאו שהיה רודפו עומד עליו והסכין בידו ושניהם מנטפין דם. הנה זה הרודף לא יהרגוהו הסנהדרין על צד חתוך הגדר אחר שאין שם עדים מעידים שראו ההריגה. ובאה האזהרה בתורת האמת מהרוג זה והוא אמרו יתעלה ונקי וצדיק אל תהרוג עכ"ל. ומשמע קצת דרק משום שהאומדנא היא קרוב לאמת אין ב"ד חותכים את הדין על פיה, אולם כשיש אומדנא וודאית שפיר דנין והורגים עפ"י אומדנא דידיעה וודאית נחשבת כראייה ממש. אמנם בגמ' שבועות (לד.) משמע דכה"ג דשמעון בן שטח חשיב ידיעה ובדיני נפשות בעינן ראייה. ויש לדחות דראייה ר"ל ידיעה ודאית בדומה לזו דישנה בראייה ובכה"ג דשמעון בן שטח שראוהו רץ אחר חבירו לחורבה וסייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר ליכא ידיעה ודאית והוי קרוב לאמת ומשו"ה אין מחייבין אותו, אבל היכא דיש ידיעה ודאית שפיר מחייבין אותו עפ"י אומדנא.
ועיין בקצה"ח (סימן צ' ס"ק ז') שהביא דברי הבית שמואל (באה"ע סימן מ"ב סקי"ב) שכתב שאם היתה טבעת ביד האיש ואמר לאשה הרי את מקודשת לי בטבעת זה, ולא ראו עדים נתינה רק כמעט רגע הטבעת בידה ולא סגי אם לא שנתן לה, למ"ד עידי קידושין א"צ דרישה וחקירה דלדיני ממונות דמי, א"כ כמו שבחבלה מוציאין ממון עפ"י אומדנא וודאית הוא הדין דמתקדשת. ובתומים (סקי"ד) השיב דבדיני ממונות לא איברי סהדי אלא לשקרי א"כ פשיטא בידיעה כזה דאנן סהדי שהוא אמת, משא"כ בקידושין גזירת המלך דהמקדש בלי עדים שאין קידושין חלין כלל, וא"כ מה בכך דהוא ידיעה אמת דנתקדשה אבל התורה הצריכה עדים.²⁸³
ועיין בגמ' מכות (דף ז.) דרבנן סברי במנאפין משיראו כמנאפין, וכן פסק הרמב"ם (פ"א מהל' איסורי ביאה הי"ט) וז"ל אין העדים נזקקין לראות המנאפים שהערו זה בזה והכניס כמכחול בשפופרת, אלא משיראו אותן דבוקין זה עם זה כדרך כל הבועלין הרי אלו נהרגין בראיה זו, ואין אומרים שמא לא הערה מפני שחזקת צורה זו שהערה עכ"ל. ויש לעיין האם זה נחשב כודאי גמור וכראיית העבירה או לא. וכן יש להסתפק מה יהיה הדין אם באו ב' עדים והעידו שלא היתה ביאה האם הו"ל כתרי עדים המכחישים זה את זה או לא. ולפי מה שנתבאר בדברי הרמב"ם (פ"כ מהל' סנה' ה"א) י"ל דמשיראו כמנאפים הוי אומדנא גמורה וידיעה ודאית וחשיב כראייה ממש, ואם באו ב' עדים אח"כ והעידו שלא היתה ביאה הו"ל תרי עדים המכחישים זה את זה, וכן נקט הגר"ח זצ"ל²⁸⁴. אמנם לכאורה הבה"ג חולק ע"ז דס"ל שאין מוצאין אשה מתחת בעלה אלא בעדות של כמכחול בשפופרת (עיין ברא"ש פ"ב יבמות סימן ח'), ורק לחיוב עריות סגי בכשיראו כמנאפים. והקשה עליו הרא"ש (שם) וז"ל והא ליתא דהא אפילו לענין חיוב מיתה סגי אם ראוהו העדים כדרך המנאפים וכו' וכיון דבדיני נפשות דכתיב והצילו העדה סגי בהכי כל שכן לאוסרה על בעלה עכ"ל. וצ"ל דלפי הבה"ג משיראו כמנאפים לא הוי ידיעה ודאית וכראיית מעשה ביאה ממש, דא"כ הו"ל למימר דמוציאין אשה מבעלה משיראו כמנאפים. ועיין ברש"י מס' ב"מ (דף צא. ד"ה במנאפים) וז"ל מעידין עליהם העדים לחייבן מיתה ומלקות משישכבו זה על זה כדרך מנאפים, ואין צריך לעדים שיראו כמכחול בשפופרת, דלא הזקיקתן תורה להסתכל כל כך עכ"ל. ומשמע דזה הלכה מסוימת באיסורי ביאה שלא הזקיקתן תורה להסתכל כ"כ וסגי במשיראו כמנאפים. וי"ל דרש"י והבה"ג ס"ל דמחייבין חיוב מיתה בעריות משיראו כמנאפים אע"פ שאין ידיעה ודאית דקאעביד מעשה ביאה, וזוהי הלכה מסוימת באיסורי עריות דסמכינן אחזקה שגמר ובעל. ועיין בקרית ספר (הלכות איסורי ביאה פרק א) שכתב דמשיראו המנאפים דבוקים זה בזה כדרך כל הבועלים נהרגים בראיה, ואין צריך לעדים שיראו כמכחול בשפופרת דלא הזקיקתן תורה להסתכל כל כך ולישנא דקרא דכתיב בעריות שכיבה וגילוי ערוה הכי משמע כדרך המנאפים, אי נמי דסמכינן חזקה מדאוריתא וחזקת צורה זו היא שהערה. וי"ל דזוהי נמי סברת רש"י והבה"ג.²⁸⁵
והנה עיין במנ"ח (מצוה פ"ב אות א') שחקר האם הורגים בן נח באומדנא הקרוב לודאי כאומדנא דשמעון בן שטח או לא, דיש להסתפק האם חל בב"נ הפטור והגזה"כ של "ונקי וצדיק אל תהרג". ועוד יש להסתפק מה יהיה דין המסית בעדות של אומדנא דמוכח כשחסרה ראיית עדות ממש - האם חל הפטור של ונקי וצדיק אל תהרג או לא. ונראה דביאור הספק הוא דיש להסתפק ביסוד הדין שאין ב"ד הורגין באומד הדעת אלא רק עפ"י ראיית עדים האם זה מדין והצילו העדה ומדיני הצלה דדיני נפשות או"ד דחסר עיקר העדות לחייב בדיני נפשות דבעינן ראייה ממש ולא סגי באומדנא דמוכח, דבאופן של אומדנא בלי ראיית עדות התורה חידשה שחסרה חלות דין דרישה וחקירה המעכבת בד"נ בעלמא. ונפ"מ בבן נח ובמסית, דליכא בהו הפרשה ד"והצילו העדה" וא"כ יתחייבו עפ"י אומדנא. משא"כ אי נימא דחסר בעיקר העדות דבעינן עדות של ראייה אזי אף מסית ובן נח יפטרו דא"א להורגן עפ"י אומדנא דאף מסית צריך עדות ודו"ח.²⁸⁶
גמ'. בדיני נפשות הוא דלא אמדינן, הא בדיני ממונות אמדינן, כמאן כרבי אחא. דתניא, רבי אחא אומר: גמל האוחר בין הגמלים, ונמצא גמל הרוג בצידו בידוע שזה הרגו.
עיין בחידושי הרמב"ן במס' חולין (דף ג: ד"ה בודק סכין) שמבחין בין שתי הלכות של רוב: א) רוב נגד מיעוט המצוי; ב) רוב נגד מיעוט שאינו מצוי. אליבא דהרמב"ן כשיש מיעוט מצוי נגד הרוב חייבין לכתחילה לבדוק את הדבר ולא לסמוך על הרוב, אבל כשיש מיעוט שאינו מצוי אזי אין חייבין לבדוק את הדבר כלל. ולכן אין סומכין לכתחילה על רוב מצויין אצל שחיטה יודעין הלכות שחיטה וצריכים לבדוק את השוחט האם הוא יודע את ההלכות, שכן קיים מיעוט מצוי של שוחטין שאין יודעין. מאידך בנוגע לרוב שוחטין אין מתעלפין לא צריכים בדיקת השוחט כלל, כי המיעוט שמתעלפין הוי מיעוט שאינו מצוי.
ולפי"ז יש לעיין בדין דר' אחא המחייב כשמעידים על גמל האוחר בין הגמלים - האם המיעוט הוי מיעוט המצוי או מיעוט שאינו מצוי. ולכאורה מהא דהגמ' במס' שבועות (לד.) השווה דיני נפשות לדיני ממונות (עיין בתוס' שם ד"ה דאי וכו') משמע שהוא מיעוט שאינו מצוי כי בד"נ אינו מסתבר שנהרוג ע"פ רוב במקום מיעוט המצוי.
והנה כתב הרמב"ם (בפ"ח מהל' נזקי ממון הי"ד) וז"ל שור שהיה רועה על גבי הנהר ונמצא שור הרוג בצדו אף על פי שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה מנושך וזה מועד לישך אין אומרים בידוע שזה נשכו וזה נגחו ואפילו גמל האוחר בין הגמלים אין אומרים בידוע שזה הרגו עד שראוהו עדים כשרים עכ"ל. ומבואר שהגמל האוחר בין הגמלים פטור שלא כר' אחא. אולם (בפ"כ מהל' סנהדרין הל"א) כתב הרמב"ם וז"ל אין בית דין עונשין באומד הדעת אלא על פי עדים בראיה ברורה, אפילו ראוהו העדים רודף אחר חבירו והתרו בו והעלימו עיניהם או שנכנסו אחריו לחורבה ונכנסו אחריו ומצאוהו הרוג ומפרפר והסייף מנטף דם ביד ההורג הואיל ולא ראוהו בעת שהכהו אין בית דין הורגין בעדות זו ועל זה וכיוצא בו נאמר ונקי וצדיק אל תהרוג. וכן אם העידו עליו שנים שעבד ע"ז זה ראהו שעבד את החמה והתרה בו וזה ראהו שעבד את הלבנה והתרה בו אין מצטרפין שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג הואיל ויש שם צד לנקותו ולהיותו צדיק אל תהרגהו עכ"ל.
ומבואר מדברי הרמב"ם דיש איסור מיוחד בדיני נפשות להעניש ע"פ אומד אלא צריך להעניש רק ע"פ ראיית עדים בלבד (ועיין בספה"מ ל"ת ר"צ). וקשה דמאחר שאף בדיני ממונות פסק נגד ר' אחא ושאין מחייבין את בעל הגמל ע"פ אומד לשלם, ל"ל פסוק מיוחד בד"נ. וכן הקשה הרמב"ן בספר המצוות (מצות לא תעשה ר"צ) על פסק הרמב"ם. וע"ש ברמב"ן שהקשה גם על הדין השני שהרמב"ם כולל בלאו הזה - שלא לצרף עדות מיוחדת בד"נ - דל"ל הקרא הזה של ונקי וצדיק אל תהרוג, וז"ל שאפילו בדיני ממונות כגון חמה ולבנה אין מצטרפין שהיא הכחשה בחקירות וכו' עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כגון זו פסולה וכו' וכבר יוצא לנו פטור מפסוק לא ימות על פי עד אחד וכו' אמרו לא ימות על פי עד אחד להביא שנים שרואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה ואין רואין זה את זה שאין מצטרפין וכו' עכ"ל. ובאמת התמיה גדולה שכן מהי השייכות של עדות מיוחדת ללאו הזה.
והנה הרמב"ם פסק (בפ"ד מהל' עדות הל"א - ב') וז"ל עדי נפשות צריכין שיהיו שניהם רואים את העושה עבירה כאחד וכו' אבל דיני ממונות אין צריכין לכך. כיצד היה אחד רואהו מחלון זה כשעבר העבירה והעד האחר רואהו מחלון אחר, אם היו שני העדים רואין זה את זה מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין וכו' אבל בדיני ממונות אף על פי שלא ראו אלו את אלו עדותן מצטרפת, כיצד אמר האחד בפני הלוהו ביום פלוני או בפני הודה לו ואמר העד השני וכן אני מעיד שהלוהו בפני או הודה ביום אחר הרי אלו מצטרפין עכ"ל. ומבואר דלהרמב"ם עדות מיוחדת מועלת בדיני ממונות אבל לא בנפשות. וכן פסק שאף הלוואה אחר הלוואה מועלת בדיני ממונות. ומסתבר שיסוד החילוק בין ד"מ לבין ד"נ הוא שבדיני ממונות העדים מעידים על החיוב, משא"כ בדיני נפשות העדים מעידים על המעשה. ולפיכך עדות מיוחדת כשרה בד"מ - כי שני העדים מעידים שחייב לשלם אף על פי שחלוקים בראיית המעשה. ואילו בד"נ עדות מיוחדת פסולה מאחר ואין משתווים בראיית המעשה.
וי"ל דר' אחא המחייב בגמל האוחר בין הגמלים (שבועות לד.) מחייב אף במקום שיש מיעוט המצוי (ודלא כמש"נ לעיל). ואליביה דר' אחא עדות כזו נחשבת עדות גמורה ועדות ראייה המועלת בכל התורה כולה ואף בד"נ. ואף על פי שלענין נפשות עדות מיוחדת פסולה וזקוקים לעדי ראייה, עכ"ז סובר שכשמעידים על פי רוב שהרג קיימת ראיית עדות של המעשה, ולפיכך מחייב בין בד"נ ובין בד"מ.
אולם הרמב"ם פסק כרבנן ודלא כר' אחא, ולשיטתו אם קיים מיעוט מצוי נגד הרוב, אין העדים מחייבים כלל ואף לא בד"מ. וי"ל דס"ל דבכה"ג יש חסרון אף בידיעת עדות ומשום כך אין העדות מועלת בין בד"נ ובין בד"מ, ולכן כשיש מיעוט המצוי להרמב"ם אין כאן עדות המחייבת כלל. אמנם במקום שהמיעוט אינו מצוי, סובר הרמב"ם, שהעדות חלה כעדות בתורת ידיעה - אך לא להיות עדות ראייה. ומשום כך הרמב"ם מבחין בין ד"מ לד"נ, דעדות בד"מ חלה בעיקר על החיוב ולא על המעשה, ולפיכך מועלת עדות ידיעה בלי עדות של ראייה. משא"כ עדות דד"נ חלה בעיקר על המעשה. ולכן כל זמן שלא ראו העדים את המעשה פסולים, כי עדות ידיעה בלי ראייה פסולה בדיני נפשות, ועל זה בא הקרא "ונקי וצדיק אל תהרוג".
ולפי"ז מבואר נמי החילוק בין ד"מ לד"נ בעדות מיוחדת וכנ"ל, וי"ל דלכן כלל הרמב"ם את שתי ההלכות בלאו אחד ד"ונקי וצדיק אל תהרג". בין עדי ידיעה בלי ראייה ובין עדות מיוחדת פסולים בד"נ וכשרים בד"מ, דהצד השוה שבהן הוא כי אע"פ שהן מעידים על החיוב עכ"ז חסרה עדות של ראיית המעשה, ועדות על החיוב מועלת בד"מ ופסולה לד"נ.
והנה יש שני מיני עדות מיוחדת הכשרה בד"מ ופסולה בד"נ: א) הלוואה אחר הלוואה דהיינו שני מעשים; ב) אחד מחלון זה ואחד מחלון זה - מעשה אחד אך בשתי ראיות עדות שונות. ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' מלכים הל"י) שכתב ז"ל כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה או בלא התראה אפילו בעד אחד או שונא שהרג בשגגה יש למלך רשות להורגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה וכו' עכ"ל. וצ"ע דבשלמא בשונא שהרג בשגגה קיימת עדות שאמנם הרג - ומותר, איפוא, למלך להורגו. ברם בשני הציורים האחרים - בלי ראיה ברורה שהרג או בעד אחד שפסול ואינו נאמן כלל לנפשות, צ"ע למה רשאי המלך להרגו אם אינו יודע כלל שהוא הרג. ובדומה לכך השיג הראב"ד על מה שכתב הרמב"ם (בפ"ו מהל' רוצח הל"ה) וז"ל וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בהן אם הרגן גואל הדם אין להם דמים וכו' עכ"ל. והשיג הראב"ד וז"ל תימה הוא ואיך נאמין בעד אחד להתיר דמו של זה לגואל הדם עכ"ל.
ותירץ מרן הבית הלוי זצ"ל שכוונת הרמב"ם בכתבו "בעד אחד" היא לעדות מיוחדת (וכ"כ הכס"מ פ"ו מהל' רוצח ה"ה). וביאר הבית הלוי שבאופן הראשון של עדות מיוחדת - ברציחה אחרי רציחה - אין הגדת שני העדים חלה כלל, כי אין שני העדים מעידים על מעשה רציחה אחד, וכל עד אחד ועד אחד מעיד לעצמו על רציחה אחרת. ודומים, איפוא, לעד אחד בעלמא ולכן אין נאמנים כלל. ונראה דבעדות מיוחדת כזו אין למלך רשות להרוג את זה שהעידו עליו שהרג. מאידך באופן השני של עדות מיוחדת שאחד ראה את הרציחה מחלון זה ואחד ראה מחלון זה, דשניהם מעידים על מעשה רציחה אחד, אף שלא יצטרפו לענין עונש ב"ד מאחר שלא ראו זה את זה, עכ"ז נאמנים כתרי עדים שאכן הרג הוא את הנפש. ואף על פי שב"ד אסורים להורגו ע"פ גזה"כ, אך למלך ולגואל הדם יש רשות להורגו.
ולפי"ז נראה דכשהרמב"ם התיר לו למלך להרוג את ההורג בלי ראיה ברורה מסתבר שנתכוון לאופן של אומד ורוב שיש עדות של ידיעה בלי ראיה, ומיירי באופן שקיים מיעוט שאינו מצוי נגד הרוב שהרג דפטור מעונש ב"ד ע"פ גזיה"כ "ונקי וצדיק אל תהרוג". אמנם הך גזיה"כ מונעת רק את הב"ד מלהעניש עפ"י אומדנא אבל לא את המלך כשהשעה צריכה לכך. אולם במקום שיש מיעוט מצוי ובלי חלות דין ידיעת עדות כלל י"ל שאין המלך רשאי להורגו.
ברם עדיין צ"ע כי (בפ"כ מהל' סנהדרין הל"א) בתארו את איסור "ונקי וצדיק אל תהרוג" כתב הרמב"ם בנוגע לעדות מיוחדת וז"ל וכן אם העידו עליו שנים שעבד ע"ז זה ראהו שעבד את החמה והתרה בו וזה ראהו שעבד את הלבנה והתרה בו אין מצטרפין שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג וכו' עכ"ל, והנה שם מתאר הרמב"ם עדות מיוחדת באופן הראשון, דהיינו כשיש שני מעשים שונים ועד א' מעיד על כל מעשה ומעשה דליכא עדות על המעשה כלל, ובכן ל"ל גזיה"כ של "ונקי וצדיק אל תהרוג" להשמיענו שאין רשות לב"ד להעניש, וצע"ג.
²⁸³ ועיין עוד בדרכי משה (אה"ע סימן מ"ב ס"ק ד') שכתב וז"ל כתב המרדכי פרק האומר (סי' תקלא) בשם רא"ם היכא דעד אחד מן העדים לא ראה הנתינה ממש אין לבטל בכך הקידושין דאם עד רואה דבר מוכיח יכול להעיד כאילו ראה גוף המעשה. ועיי"ש בבית שמואל (סימן מ"ב ס"ק י"ב) שהביא את דברי המרדכי וז"ל במרדכי פ' האומר כתב אפי' לא ראו הנתינה אין לבטל הקדושין אם ראו דבר המוכיח יכול להעיד כאלו ראו גוף המעשה דהא אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה אף על גב דלא ראו הביאה מ"מ אם ראו היחוד הוי כמו שראו הביאה עכ"ל. ועיין במרדכי (פרק האומר סימן תקל"א) וז"ל בספר החכמה בס' שפ"ד כתב הרא"ם דהיכא דא' מן העדים לא ראה נתינת הטבעת אין לבטל בכך הקידושין וכו' ואם עד רואה דבר מוכיח ונראה יכול להעיד ונדון כאילו ראה גוף המעשה כדאמרינן בגיטין וקידושין וב"ה אומר הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ואמרינן בכ"מ במנאפין עד שיראה כדרך המנאפין וכו' עכ"ל. ולכאורה המרדכי ס"ל כמש"נ בשיטת הרמב"ם שדנים דיני נפשות עפ"י אומדנא וודאית והו"ל כראייה ממש, ומשו"ה מועיל ראיית דבר המוכיח להוות עדות כאילו ראו את גוף מעשה הקידושין. אמנם עיין בתשובת הרשב"א (ח"א) סימן אלף קצ"ג שכתב דאע"ג דאיכא הרבה אומדנות המוכיחות אין כאן כלום עד שיראו העדים הנתינה ממש, וכן הוא בתשובת מוהר"ם (ד"פ סי' תתקצג) בתשובת מיימוני סוף ספר נשים (סי' א) ומייתי לה המרדכי סוף המגרש (גיטין סי' תנא) על אחד שזרק קידושין לאשה והעדים לא ראו אם נפלו הקידושין לתוך חיקה ופסק דאינה מקודשת ודאי אי הוי עדים שזרק לה קידושין לתוך חצרה וראו שהגיעו הקידושין כנגד אויר החצר אף על גב דלא ידעו אם נפל לתוך חלל המחיצות הויא מקודשת אבל בנדון זה כיון שזרק מרחוק דילמא לא מטו לתוך חיקה וגדולה מזו נראה לי דאפילו חזו סהדי שנכנס עמה לקדשה בכסף ולא ראו שקדשה אינה צריכה גט כיון דלא חזו ממש שקדשה, דדוקא בביאה אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה משום דאיכא למימר אש בנעורת ואינה שורפת, ועוד שלבו גס בה ועוד שאי אפשר לראות כמכחול בשפופרת דגנאי הוא ולכך בעדי יחוד תלינן דודאי בא עליה, אבל כאן דילמא לא נפלו לחיקה עכ"ל. ועיין באבני מילואים סימן מ"ב ס"ק ח'.
²⁸⁴ ועיין במנחת חינוך (מצוה פ"ב אות א') שכתב וז"ל ובעריות פסקינן דאין צריך העדים לראות כמכחול רק אי שוכבים זה על זה כדרך המנאפים ע' במכות ור"מ פ"א מהא"ב, אף דהוי ידיעה לחוד מכל מקום מחמת אש בנעורת אומדנא כזו מהני אף בד"נ כמ"ש תוספות והרשב"א עכ"ל.
²⁸⁵ ובביאור שיטת הבה"ג עיין עוד באור שמח (פ"א מהל' איסו"ב הי"ט), ובשו"ת נודע ביהודה תנינא אה"ע (סימן י"א).
²⁸⁶ ועיין בחידושי הגרי"ז עה"ת לפ' בראשית (בסטנסיל) שאע"פ שאדם הראשון ידע שקין הרג את הבל, עכ"ז לא הרג את קין, כי חסרה לו ראיית עדות. והביא דברי התרגום יונתן על הפסוק "שפך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט:ו) שכתב וז"ל דיישוד דמא דאינשא בסהדין דיינא מחייבין ליה קטול עכ"ל, ובפשטות משמע דצריך ראיית עדות בד"נ ואפילו בב"נ, ולא סגי באומדנא.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.

מה לנו ולצרה הזאת. להכניס ראשינו בדאגה הזאת אפי' על האמת: והלא כבר נאמר והוא עד. עליכם מוטל חובה ונשיאות עון אם לא תגידו מה שראיתם: ושמא תאמרו מה לנו לחוב. להיות מתחייבים מדמיו של זה נוח לנו לעמוד באם לא יגיד: והלא כבר נאמר באבוד רשעים רנה. אם רשע הוא אין כאן עונש: גמ' או אני או אתה. שמעון בן שטח קא''ל הכי: דין ארבע מיתות. פורענות בידי שמים הדומה למיתה שהוא מחוייב בה: נחש מכישו. דקלי ליה זיהרא ארס של נחש שורפו: נופל מן הגג. דומיא דסקילה כדתנן לקמן (דף מה:) בית הסקילה היתה גבוהה שתי קומות וקומה שלו הרי כאן שלש: ליסטין באין עליו. שדרכן להרגו בסייף וכן נמסר למלכות שמתיזין ראשו: חטא אחרינא הוה גביה. שהיה מחוייב שריפה שהיא חמורה דאילו רוצח בסייף הוא ומיתת סייף קלה כדאמרינן בארבע מיתות (לקמן דף מט:): הא בדיני ממונות אמדינן. עדות מאומד מדתנן ליה גבי איום עידי נפשות ולא תנן ליה גבי איום עידי ממונות בפרק דיני ממונות (לעיל דף כט.) דאמרינן להו סהדי שקרי אאוגרייהו זילי: האוחר. נושך שמעתי ולי נראה כשהגמל הזכר מזדווג עם הנקבה קרי לי' אוחר דאמר בבכורות (דף ח:) גמל אחור כנגד אחור: שזה הורגו. שדרך סוסים מזויינים להכות סוסים שבצידו והיינו מאומד: וליטעמיך עד מפי עד. דתנן הכא ולא תנא לה אאיום בעידי ממון הכי נמי כו': הוא אמר לנו. המחוייב אמר לנו שאני חייב לו אבל לא בפני התובע אמר לנו כן לא הויא הודאה: איש פלוני אמר לנו. שזה חייב לזה שהוא ראה בהלואה היינו עד מפי עד: הודה לו. שניהם היו שם: אמרינן ליה בדיני נפשות. להרבות הדברים ולפרש לאיים ובדיני ממונות לא איכפת לן לאיים עליהם כל כך: פצעים. מכת חרב קרי פצעים: חבורות חבורות. לכך נאמר דמי: בארץ נוד. ולא כתיב נע שכיפרה לו גלותו דכתיב (בראשית ד) ויצא קין: שלשה דברים. חרב ורעב ודבר: לא יצלח. שום הצלחה וביכניה מלך יהודה כתיב:

שאין דמך מסור בידי. מדמייתי האי עובדא אמתני' דכיצד מאומד משמע דדריש מהאי קרא דמאומד לא מיקטל דמשמע ע''פ שנים עדים שראו את המעשה ואחריני הוו עם ר''ש בן שטח והאי דלא חשיב להו משום כבודו והאי דקאמר או אני או אתה לאו דוקא לשון יחיד אלא אנו: מיום שחרב בית המקדש. תימה דהוה מצי למימר דאף בזמן שבית המקדש קיים כי עובדא דשמעון בן שטח א''נ שלא בעדים והתראה כדאמר במכות (דף י:) כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע בב' בני אדם שהרגו אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד הקב''ה מזמינן לפונדק וי''ל דנקט משחרב בית המקדש משום דאז בטלי דיני נפשות לגמרי וא''ת והא אכתי הוו מצי למינקט מ' שנה קודם חורבן הבית כדאמר בפרק היו בודקין (לקמן דף מא.) שגלתה סנהדרי וישבה לה בחנות ואמר שלא דנו דיני נפשות וי''ל מ''מ כשהיו רואים צורך שעה היו חוזרין ללשכת הגזית כי ההיא עובדא וכיוצא בו והא דפריך לקמן בפרק היו בודקין (שם) ור' יוחנן בן זכאי מי הוה בסנהדרי משום דמה שבדק בעוקצי תאנים בדין רוצח הוא והא דגלו משום דנפישי רוצחים הוו ומשום רציחה לא היו חוזרין וא''ת והא חזינא כמה כופרים בעיקר דמתים כדרכם וי''ל דזכות מילה תולה ושכר מצות שעשו משתלמין בעולם הזה כדכתיב (דברים ז) ומשלם לשונאיו ועובדא דריש הפועלים (ב''מ דף פג:) דאפקוה לגברא וזקפוה דהוא ובנו בעלו נערה המאורסה התם נמי זכות תולה לו שלא נענש בסקילה ונידון בקלה א''נ הוא ובנו לאו דוקא אלא בנו תחלה ואחר כך הוא דמיתתו בחנק וי''מ דנקט משחרב בית המקדש משום דבזמן בית המקדש בגדי כהונה היו מכפרין מיהו ה''מ כשעשו תשובה: כמאן כר' אחא. משמע דרבי אחא לית ליה אומר בדיני נפשות ותימה דבפרק שבועת העדות (שבועות דף לד. ושם) משמע דאית לי' גבי שבועת העדות דאינו חייב אלא בתביעת ממון ודריש ר' יוסי הגלילי מדכתיב או ידע בעדות המתקיים בידיעה בלא ראייה אמר רב פפא לימא ר' יוסי הגלילי לית ליה דרבי אחא דאי אית ליה בדיני נפשות משכחת לה כר''ש בן שטח ויש לומר דלמסקנא דהכא דמשני מתני' אפילו כרבנן אין צריך לאוקמי דרב אחא בדיני ממונות דווקא מיהו בדוחק יש למצוא דלחייב רבי אחא בההיא דר' שמעון בן שטח דמנא ידעו עדים שהרגו בתוך כדי דיבור של התראה כיון שלא ראו אלא מאומד ואי איירי בחבר ניחא וכר' יוסי דאמר לא בעי התראה (לעיל ד' ח:): מיום שפתחה כו'. כל דמים נבלעים בארץ אלא שרישומן ניכר ושל הבל אין רישומן ניכר כלל: מכנף הארץ זמירות שמענו. כתוב בתשובת הגאונים שאין בני א''י אומרים קדושה אלא בשבת דכתיב (ישעיה ו) גבי חיות שש כנפים לאחד וכל כנף הוא אומר שירה אחת ביום בששת ימי החול וכשיגיע שבת אומרים החיות לפני המקום רבש''ע אין לנו עוד כנף והקב''ה משיב להם יש לי עוד כנף אחד שאומר לפני שירה שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו: לטובה לא פתחה. וא''ת והא כתיב (שמות טו) תבלעמו ארץ טובת המצרים אינה קרויה טובה: