דף מז - ב
אמר ליה אביי: מי קא מדמית הרוגי מלכות שנהרגו על ידי הגויים להרוגי בית דין כגון עיר הנדחת!?
הרוגי מלכות, כיון דשלא בדין קא מיקטלי לכן הויא להו כפרה.
אבל הרוגי בית דין, כיון דבדין קא מיקטלי לא הוי להו כפרה.
ושוב אין ראיה לרבי יוחנן מקרבנות עיר הנדחת שהרי לא נתכפר להם בהריגתן.
תדע שכן הוא דתנן במתניתין על הנהרג על ידי בית דין: לא היו קוברין אותו בקברות אבותיו מפני שאין קוברין רשע אצל צדיק.
ואי סלקא דעתך שכיון דאיקטול הויא להו כפרה אם כן, ליקברו מדוע לא יקברו אותו בקברות אבותיו, שהרי כבר נתכפר לו עונו על ידי הריגתו?
אלא ודאי שהרוגי בית דין אין להם כפרה.
ודוחה הגמרא: אף אם הריגתו מכפרת עליו, מכל מקום מיתה וקבורה בעינן שרק ביחד עם הקבורה היא מכפרת, ולכן אין קוברין אותו בקברי אבותיו שהרי קודם הקבורה עדיין לא נתכפר לו.
וחזרה אם כן הראיה לרבי יוחנן מעיר הנדחת שאין מקריבין את הקרבנות שלהם ואף לא לאחר קבורתם, ועל כרחך משום שהואיל ונדחו ידחו.
מותיב רב אדא בר אהבה על מה שאמרנו שהקבורה עם המיתה מכפרת בהרוגי בית דין, דתנן במתניתין: לא היו מתאבלין על הרוגי בית דין אלא אוננין בלבד שאין אנינות אלא בלב.
ואי סלקא דעתך שכיון דאיקבור הויא להו כפרה, אם כן, ליאבלו מדוע לא יתאבלו הקרובים עליהם שהרי כבר נתכפר להם על ידי הקבורה?
ומתרצת הגמרא: בעינן נמי עיכול בשר לא די בקבורה אלא צריך גם שיתעכל הבשר ורק אז מתכפר להם. [167]
דיקא נמי וכך מדוייק גם ממשנתנו דקתני: נתעכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן בקברי אבותיו, משום שכבר נתכפר לו על ידי עיכול הבשר [168].
שמע מינה! [169]
רב אשי אמר: לעולם אין צריך עיכול הבשר אלא די במעט צער של חיבוט הקבר כדי שיתכפר לו. ומכל מקום לא קשיא מדוע לא ינהגו אבילות מיד לאחר הקבורה?
משום שאבילות, מאימתי קא מתחלת ממתי חלים דיני האבילות?
מסתימת הגולל! מיד ששמים על הארון את כיסויו. [170]
ואילו כפרה מאימתי קא הויא ממתי מתכפר להם להרוגי בית דין? רק לאחר מכן מכי חזו צערא דקברא פורתא כשירגישו מעט צער חיבוט הקבר.
הלכך הואיל ואידחו ידחו! מאחר שלא חלה האבילות בתחילת הזמן של האבילות, שהרי עדיין לא נתכפר להם אז, שוב לא תחול לעולם. [171]
ומקשה הגמרא: אי הכי, למה לי עיכול בשר למה אומרת המשנה שממתינים עד לאחר שנתעכל הבשר ורק אז מעבירים אותו לקברי אבותיו, והרי מיד לאחר הקבורה מעט אפשר כבר להעבירו לקברי אבותיו? ומתרצת הגמרא: משום דלא אפשר משום שכריסו נבקעת בקבר ומסריח, ולכן אי אפשר להעביר אותו רק לאחר שיתעכל הבשר. [172]
קבריה דרב הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא אנשים היו נוהגים ליטול מעפר קברו של רב ולהשתמש בו כסגולה לריפוי ממחלת השחפת ביומה הראשון.
אתו באו ואמרו ליה לשמואל שכך עושים האנשים, והרי אסור ליהנות מהמת וקברו. [173]
אמר להו: יאות עבדין כדין הם עושים שאין איסור בדבר.
משום שעפר הקבר קרקע עולם הוא, וקרקע עולם של המת אינה נאסרת בהנאה. [174]
דכתיב [מלכים ב' כב ו] שיאשיהו ביער את העבודה זרה מבית המקדש "וישרף אתה בנחל קדרון ויצק לעפר וישלך את עפרה על קבר בני העם"
מקיש קבר בני העם לעבודת כוכבים ששניהם נאמרו כאן באותו פסוק - מה עבודת כוכבים שהיא במחובר לקרקע לא מיתסרא, דכתיב [דברים יב ב] "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים אשר אתם יורשים אתם את אלהיהם על ההרים הרמים" ודרשינן שרק כאשר על ההרים אלהיהם אז אלהיהם נאסרים וצריך לאבדם ולא כאשר ההרים עצמם אלהיהם אין צריך לאבד את ההרים כיון שעבודה זרה המחוברת לקרקע אינה נאסרת.
הכא נמי בקבר שהוא במחובר, לא מיתסר. [175]
מיתיבי לשמואל: תניא: החוצב קבר לאביו לאחר שמת, ולבסוף הלך וקברו במקום אחר, הרי זה לא יקבר בו הבן עולמית שהואיל והקבר הזה יוחד לצורך מת הוא נאסר בהנאה ואסור להיקבר בו. [176]
הרי שגם קבר המחובר לקרקע נאסר בהנאה, וקשיא לשמואל? ומתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן: בקבר בנין. שבנה את הקבר למעלה מהקרקע, שבאופן כזה גם בעבודה זרה הוא נאסר, כי "תלוש ולבסוף חיברו" נחשב כתלוש לענין עבודה זרה, ולכן גם קבר כזה אסור בהנאה. [177]
תא שמע קושיא לשמואל מהא דתניא: קבר חדש שלא חצב אותו לצורך אדם שכבר מת אלא לצורך אדם שעדיין חי, או שחצב אותו סתם כדי לקבור בו כשיהיה לו צורך מותר בהנאה, שעדיין אין עליו שם "קבר".
הטיל בו נפל בתוך הקבר חל עליו שם "קבר" ואסור בהנאה.
הרי שגם דבר מחובר אסור בהנאה.
ומתרצת הגמרא: הכא נמי מדובר בקבר בנין מעל הקרקע.
תא שמע קושיא לשמואל: תניא: נמצא אתה אומר: שלש קברות הן. שלשה אופנים של קברים, וכל אחד דין אחר לו:
א. קבר הנמצא שבעל השדה מצא פתאום קבר חדש בתוך שדהו שלא נעשה על דעתו אלא בגזילה נקבר שם.
ב. קבר הידוע שנקבר שם מדעת בעל השדה. [178]
ג. קבר המזיק את הרבים שנמצא במקום שהולכים שם אנשים רבים ונטמאים בטומאת אהל המת.
ואלו הלכותיהם: א. קבר הנמצא, מותר לפנותו לפי שלא קנה המת את מקומו. [179]
ולאחר שפינהו, מקומו טהור שאף על פי שגזרו חכמים טומאה על הקבר שיטמא לעולם ואפילו לאחר שפינו משם את המת, מכל מקום בקבר כזה שנעשה שלא ברשות לא גזרו.
ומותר הקבר בהנאה לאחר שפינוהו, ואף שקבר אסור בהנאה לעולם מדאורייתא, כאן אין עליו "תורת קבר" שיאסר בהנאה.
ב. קבר הידוע, אסור לפנותו.
ואם פינהו את המת מהקבר מקומו טמא מדרבנן, שגזרו שיטמא הקבר לעולם כדי שלא יבוא לפנותו.
והמקום אסור בהנאה מן התורה, ואפילו לאחר שפינו משם את המת.
ג. קבר המזיק את הרבים, מותר לפנותו ניתנה רשות לפנותו כדי שלא ינזקו הרבים על ידי שיטמאו ממנו.
ולאחר שפינהו מקומו טהור שלא גזרו חכמים טומאה במקום שרבים ינזקו מכך.
והמקום אסור בהנאה משום שאי אפשר להפקיע את האיסור הנאה שהוא מדאורייתא.
הרי שקבר המחובר לקרקע אסור בהנאה, וקשיא לשמואל?
ומתרצת הגמרא: הכא נמי, בקבר בנין.
ושואלת הגמרא על הברייתא הזו: וכי קבר הנמצא מותר לפנותו!?
ומדוע שלא נחשוש דילמא מת מצוה הוא, ומת מצוה קנה מקומו. שזה אחד מהתנאים שהתנה יהושע בכניסתן לארץ ישראל, שמקום שנפל שם מת מצוה בשעת מותו, קנאו לקבורה, ואין בעל השדה יכול לעכב עליו?
ומתרצת הגמרא: שאני מת מצוה, דקלא אית ליה. יש לו קול, ולכן אין לנו לחשוש שמא היה מת מצוה.
איתמר: האורג בגד למת לאחר שמת -
אביי אמר: הבגד אסור בהנאה.
ורבא אמר: הבגד מותר בהנאה.
ומבארת הגמרא את טעם מחלוקתם:
אביי אמר אסור, כי הזמנה מילתא היא, שבכך שהזמין את הבגד לצורך המת ונקרא שם המת עליו, נחשב כאילו כבר הלביש בו את המת, ולכן הוא נאסר בהנאה. [180] ורבא אמר מותר, כי הזמנה בלבד לאו מילתא היא. וכל עוד שלא הלביש בו את המת, אינו נחשב כבגד המת ליאסר בהנאה. [181]
ודנה הגמרא: מאי טעמא דאביי שהזמנה מילתא היא?
ומבארת הגמרא: משום שאביי גמר דורש גזירה שוה "שם "שם" - מת מעגלה ערופה.
שאצל מת נאמר "ותמת שם מרים ותקבר שם" וגם אצל עגלה ערופה נאמר "וערפו שם את העגלה בנחל".
מה עגלה ערופה בהזמנה בלבד מיתסרא שהרי קיימא לן שמיד עם ירידתה של העגלה הערופה לנחל איתן היא נאסרת בהנאה, אף שלא נערפה עדיין, [182] האי נמי צרכי המת בהזמנה בלבד מיתסרא.
ורבא טעמו, משום שגמר "שם" "שם" מעבודת כוכבים שגם בעבודה זרה נאמר "אשר עבדו שם הגויים".
מה עבודת כוכבים בהזמנה בלבד לא מיתסרא שהאומר על בית שהוא מזמינו שישמש את העבודה זרה אינו נאסר בכך עד שישמש בפועל את העבודה זרה משום שנאמר"אשר עבדו שם הגויים" משמע רק משעה שנעבדו, הכא נמי במת בהזמנה לא מיתסרא.
ודנה הגמרא: ורבא מאי טעמא לא גמר מעגלה ערופה? [183] ומתרצת הגמרא: אמר לך רבא:
הערות
[167] הקשה הרע"א: אם כן אין ראיה מעיר הנדחת לדברי רבי יוחנן, שדלמא המרת דת לא נחשב דיחוי משום שבידו לחזור בו, ורק בעיר הנדחת נדחה הקרבן משעת מיתה עד שעת העיכול שאז אינו בידו, ולכן הוי דיחוי?
[168] התוספות יום טוב מבאר שלפי אוקימתא זו אין צריך לומר שלכן לא נוהגין אבילות לאחר שנתעכל הבשר משום שהואיל ואידחו ידחו, כמו לרב אשי לקמן. אלא שבאמת בשעת ליקוט עצמות נוהגין אבילות כמו בכל מת שהיו נוהגין אז לקבור מקודם באדמה לחה כדי שיתעכל הבשר מהר ואחר כך היו מעבירים את העצמות לקברי אבותיו, וביום ליקוט העצמות היו נוהגין אבילות כל אותו היום, וכך נהגו גם בהרוגי בית דין. ורק לפי רב אשי שמיד שנקבר נתכפר לו צריך לטעם שהואיל ואידחו ידחו, כדי שלא יקשה מדוע לא ינהגו אבילות מיד לאחר הקבורה. [וצריך לומר לדיעה הראשונה שבגמרא שאף שאבילות של ליקוט עצמות הוא רק יום אחד, מכל מקום, אין צריכים לנהוג כל שבעת ימי האבילות כיון שהוא אחר שלשים יום ודינו כשמועה רחוקה שדי בשעה אחת של אבילות. וראה בחידושי רצ"ה קלישר במשניות]. וביד רמה כתב פירוש אחד שבאמת לפי הדיעה הראשונה צריכים הקרובים להתאבל אבילות גמורה לאחר שנתעכל הבשר ויקברו אותו בקברי אבותיו. ובא רב אשי לחלוק שלעולם אין מתאבלין עליהם משום אידחו ידחו. ובפירוש שני כתב שלפי הדיעה הראשונה הואיל ולא נתכפר לו רק לאחר שנתעכל הבשר אין צריך להתאבל עליו שבעה ימים אלא די ביום אחד משום ליקוט עצמות. אבל אילו היה מתכפר לו מיד דחיבוט הקבר היו צריכים להתאבל שבעה משום הקבורה הראשונה. ובא רב אשי לחלוק שאפילו אם נתכפר להם בחיבוט הקבר בכל זאת אין צריך להתאבל שכיון שאידחו ידחו.
[169] ונשארה אם כן הראיה מעיר הנדחת שאמרינן הואיל ונדחה ידחה. ואביי שדחה את הראיה מעיר הנדחת סובר שיש הבדל בין כל הרוגי בית דין שנתכפר להם עונם אחר עיכול הבשר לבין עוברי עבירות חמורות כגון מומרים ועובדי עבודה זרה שלעולם לא מתכפר להם, ועיר הנדחת עובדי עבודה זרה הם לכן ימותו הקרבנות שלהם, ולא משום דיחוי. ערוך לנר.
[170] והדפנות שבצידי הארון נקראים דופק. רש"י. ותוס' הקשו עליו שאם כן איך אמר רבי אלעזר ברבי צדוק שהיה כהן "מדלגין היינו על ארונות של מתים כדי לראות מלכי ישראל" [ברכות יט ב] ולפי רש"י הרי הכיסוי של הארון עצמו מטמא משום גולל? ועוד הקשו מהא דאמרו בגמרא שאין עושים גולל מדבר שיש בו רוח חיים, וכי הדרך לעשות כיסוי לארון מבעלי חיים? ולכן הם מפרשים שגולל היינו אבן גדולה שמניחים על הקבר לסימן, מלשון "וגללו את האבן", והיא המצבה, והאבנים שמסביב שעליהם מניחים את המצבה נקראים דופק. ולפי זה ניחא שלפעמים קושרים בהמה על הקבר לסימן עד שימצאו אבן למצבה כדי שבינתיים לא יאבד מקום הקבר. ועוד כתבו שבמקום שלא שמים מצבה על הקבר, מתחילה האבילות מיד כשגומרים לסתום את הקבר. תוס' ד"ה משיסתום. ובשבת [קנב ב] ד"ה עד כתבו שהאבילות מתחילה משעה שמחזירים את פניהם מהקבר.
[171] ומכל מקום, בשעת ליקוט עצמות נוהגין אבילות, שעל זה לא שייך לומר שאידחו שהרי אבילות זו לא חלה רק בשעת ליקוט עצמות ולא לפני כן. ורב אשי מדבר רק על עיקר האבילות. תוספות יום טוב. רש"י שואל אם כן מדוע מי שמת לו מת בתוך הרגל הדין הוא שנוהג אבילות רק לאחר הרגל, ולא אומרים הואיל ואידחו ידחו? ותירץ, שגם ברגל לא נדחה לגמרי האבילות שהרי ניחום אבלים נוהג גם ברגל. וביד רמה תירץ, שיש לחלק בין דחיה דרגל שמצד המת הוא ראוי שיתאבלו עליו אלא שמפני כבוד המועד אי אפשר להתאבל והרי זה רק מחוסר זמן, ולכן אינו נדחה לגמרי מהאבילות אלא כשיגיע הזמן שאפשר להתאבל צריך לנהוג אבלות, אבל כאן שמעיקרא לא היה המת ראוי להתאבל עליו לכן אמרינן שהואיל ונדחה ידחה.
[172] הקשה בשאגת אריה שם אם כן מה הועילו שהתקינו בתי קברות מיוחדים להרוגי בית דין משום שאין קוברים רשע אצל צדיק, והרי מיד סמוך לקבורה כבר נתכפר לו לזה והוא צדיק ואיך יקברו אחריו הרוג אחריו שהוא עדיין רשע ? ותירץ, כמו שאנו אומרים שלמרות שאין קוברים רשע חמור אצל רשע קל, בכל זאת באה הלכה למשה מסיני ואמרה שרק שני בתי קברות יהיו ולא ארבעה, וגזירת הכתוב הוא בהרוגי בית דין לקבור רשע חמור אצל רשע קל, כך גם נאמרה הלכה למשה מסיני שיקברו רשע אצל מי שנתכפר לו בקבר כדי לא להרבות בבתי קברות.
[173] בסנהדרי קטנה דן שלפי דברי המשנה למלך הלכות אבל [יד כא] שמותר ליהנות ממת שלא כדרך הנאתו אם כן יהא מותר להתרפאות מעפר הקבר גם לולי ההיתר של קרקע עולם כמו שאמרו בפסחים [כה ב] שרבינא משח לבתו בפירות ערלה לרפואה משום שלא הוי כדרך הנאתו. ועפר גם כן אין דרך הנאתו רק לזרוע בו ולא לרפואה?
[174] קשה, הרי מכל מקום, יאסר ליטול את העפר שהרי הוקצה לכבוד המת והרי זה כגוזל את המת? יש לומר שכיון שנוטלין אותו לרפואה מוחל עליו המת וזהו כבודו של מת. חזון איש אהלות [כב לא].
[175] קשה, הרי בעבודה זרה עצמה נאסר במחובר כשעשה בה מעשה כגון שחפר בה בורות לשם עבודה זרה, וכמבואר במסכת עבודה זרה [נד ב], ואם כן גם בקבר יאסר שהרי עשה בה מעשה שחפר את הקבר? יש לומר שהקברים שלהם היו בכוכים בתוך מערות, והקרקע שעל גבי הקברים לא נעשה בה שום מעשה, ועל זה נאמר שלא נאסרה אותה קרקע הואיל והיא מחובר. מצפה איתן. [וצריך עיון אם כן מה מקשה הגמרא מחוצב קבר לאביו שמדובר בקבר עצמו שנעשה בו מעשה, וגם למה צריכה הגמרא לתרץ את כל הקושיות לקמן בקבר בנין והרי אף בקבר רגיל אסור הקבר עצמו?]. ובחזון איש הביא שהריטב"א בעבודה זרה הקשה כן ותירץ, שיש לחלק בין עבודה זרה שעיקר הפסל הוא הקרקע עצמה והבור עושה רק את צורת הפסל, ולכן נחשב שיש תפיסת יד אדם בקרקע, אבל בקבר עיקר השימוש הוא באויר הבור, ובאויר לא שייך תפיסת יד אדם. חזון איש יורה דעה [ס יב]. לקמן מביאה הגמרא שלומדים מת מעבודה זרה בגזירה שוה "שם" "שם" לענין הזמנה מילתא היא. והקשה בערוך לנר שאם כן היה אפשר ללמוד משם גם את הדין הזה שמחובר לא נאסר במת כמו בעבודה זרה שהרי אין גזירה שוה למחצה, ומדוע צריך את הלימוד הזה כאן. ואפילו לפי המאן דאמר שם שלומדים את הגזירה שוה במת מעגלה ערופה הרי גם עגלה ערופה לא שייך במחובר? וראה נצי"ב.
[176] האיסור אינו על המת עצמו שהרי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות, אלא משום שהקרובים נהנים מזה שהוא נקבר שם. ולפי זה דוקא במקום שמשלמים עבור הקבר אבל אם לא משלמים מותר לקבור שם שהרי הקרובים אינם נהנים בכך. נמוקי יוסף בשם ר"י בן קיאות. ובחזון איש כתב שלפי זה אסור ליקח בגדים של איסורי הנאה לתכריכי המת משום הנאת הקרובים שכיון שרצונם לקוברו וחייבים לקוברו הרי הם נהנים מאיסורי הנאה. והקשה, הרי כיון שהוא מצוה למה לא נאמר שמצוות לאו ליהנות ניתנו ומדוע אסורים הם לקוברו בקבר האסור בהנאה ובתכריכים האסורים בהנאה? ותירץ, שכיון שבגדים ומקום קבר הוא דבר שנוטלין עליהם שכר נחשב שהוא נהנה, ולא נאמר מצוות לאו ליהנות ניתנו אלא בדבר שהוא מוצא בחנם במקום אחר כמבואר בר"ן נדרים [לז א] ד"ה אמר. חזון איש אהלות [כב כז]. לקמן מבארת הגמרא לפי המאן דאמר הזמנה לאו מילתא היא שבאמת הקבר לא נאסר בהנאה ורק לבן אסור להיקבר שם משום כבוד אביו. וכתבו תוס' שהגמרא כאן סברה שאף על פי כן אילו מחובר לא היה נאסר בהנאה כלל בעלמא, לא היה שייך לאסור כאן אפילו רק משום כבוד אביו. תוס' ד"ה איתיביה. והרמב"ן כתב בתורת האדם שהגמרא כאן הולכת לפי אביי שהזמנה מילתא היא שכך מוכח מפשיטה של הברייתא שהאיסור הוא משום ההזמנה, ולכן הקשתה למה יאסר שהרי קרקע עולם הוא, ותירצה שדוקא בקבר בנין. אבל לפי המסקנא דלקמן שהזמנה לאו מילתא וכל האיסור הוא רק לבנו משום כבוד אביו אם כן אין הבדל בין קבר סתם לקבר בנין אלא בכל אופן הוא אסור משום כבוד אביו.
[177] וכן קברים שלנו שחופרין את העפר ומחזירים אותו לתוך הקבר, אסור העפר בהנאה, משום שהוא תלוש ולבסוף חיברו, ורק העפר שבקרקעית הקבר שלא נחפר מעולם נחשב מחובר ומותר בהנאה, כמו שהיה נהוג בזמן הגמרא שחצבו כוכים בכותלי המערות והכניסו שם את ארון המת ולא החזירו לתוכו את העפר. המאירי. ובחזון איש אהלות שם [סעיף קטן ל] הקשה, הרי עפר קברו של רב ודאי היה עפר שהוחזר שהרי בבבל לא היו עושים כוכים כמו שכתב הטור וגם לא מסתבר לומר שלקחו מדופני הקבר שהרי זה מקלקל את הדפנות ואם כן מדוע עשו כהוגן? וראה טור ושלחן ערוך יורה דעה סימן שסד סעיף א שיש חולקין על דעת המאירי.
[178] רש"י. ולכאורה דבריו סותרים שלפני כן בקבר הנמצא כתב שידוע לבעלים שבגזילה נקבר שם משמע שבספק אסור ואילו כאן כתב שהיה מדעת בעלים משמע שבספק מותר? ותירץ רע"א שלעיל בקבר הנמצא שהנידון הוא לענין דאורייתא להתירו בהנאה לאחר הפינוי לכן ספיקו אסור, אבל כאן בקבר הידוע שהנידון הוא לאסור לפנותו ושמקומו שמא שהוא מדרבנן צריך דוקא שיהא ידוע שהוא נקבר שם מדעת הבעלים אבל מספק מותר [מלבד איסור הנאה שהוא גם בספק].
[179] רש"י. ויש אומרים לפי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו במת, וכמו בבגד שפרסוהו על המת שדנה הגמרא ביבמות [סו ב] אם הוא נאסר באופן שהבגד היה משועבד לכתובת האשה. נמוקי יוסף.
[180] תוס' הוכיחו מהסוגיא לקמן שאין צריך לאביי מעשה של הזמנה, אך לא די בייחוד של דיבור בעלמא, אלא צריך שיטלנו ביד ויאמר זה יהא למת. ומה שנקט "האורג" לאו דוקא אלא משום רבותא דרבא שאף שעשה מעשה אינו נאסר בהזמנה. תוס' ד"ה נתנו לקמן מח א. והר"ן כתב שלאביי צריך מעשה של הזמנה, שכך מוכח הלשון של הזמנה שהזמינו במעשה, אלא שדי במעשה כל דהו כגון במקח שלקחו לשם כך או שהוציא את הדבר המזומן מרשותו ונתנו ברשות אחר כגון גביית מעות לשם מת, אבל דיבור בלבד אינו מועיל. וכך מוכח מכל הסוגיא שלפי אביי צריך מעשה כל דהו כגון אורג בגד למת או בעגלה ערופה שהורידוה לנחל איתן, וכן בכיס שעשאו להניח תפילין וכן באמר לאומן עשה לי תיק של ספר, שלפי אביי נאסר בהזמנה זו בלבד כיון שיש בה מעשה, וכן בכיפה שנתנה לספר תורה, הנתינה לגיזברים היא המעשה, ובאביו ואמו מזרקין בו כלים, הזריקה לצד המת היא המעשה.
[181] הקשו תוס' מהגמרא בחולין [קכב א] שמן התורה עור המת אינו טמא ורבנן גזרו עליו טומאה כדי שלא יעשה אדם מעורות אביו ואמו שטיחים. וכי עור המת גרע מתכריכיו שאסורים בהנאה, ולמה היו צריכים חכמים לגזור עליו טומאה? ותירצו שאף על פי כן חמור בעיני אנשים טומאה יותר מאיסור הנאה, ועל ידי שיגזרו על העור המת טומאה ימנעו יותר מלהשתמש בו. תוס' ד"ה משמשין לקמן מח א.
[182] רש"י. וביד רמה כתב עוד פירוש שהואיל ועגלה ערופה כתיב בה כפרה כקדשים, וקדשים נאסרים משעת הזמנה ולכן גם עגלה ערופה נאסרת משעת הזמנה.
[183] רבי יוחנן סובר שעגלה ערופה עצמה אינה נאסרת בהזמנה רק לאחר עריפתה. ורבא פוסק בכל הש"ס כרבי יוחנן. ולפי זה מה שואלת הגמרא כאן שילמד רבא מעגלה ערופה, והרי גם שם אינה נאסרת בהזמנה? ועוד למה לא אומרת הגמרא בלשון "ורבא מאי טעמא לא אמר כאביי" כמו בכל הש"ס? ויש לפרש ששאלת הגמרא היא באמת כך שמאי טעמא לא למד רבא לשיטתו מעגלה ערופה שהזמנה אינה אוסרת ומדוע הוא צריך ללמוד מעבודה זרה? וכן לאביי הקושיה מדוע אינו לומד מעבודה זרה עצמה [ולא ממשמשיה] שנאסרת אף בהזמנה? אך קשה על זה שהרי רש"י מפרש שהפסוק "עבדו שם הגויים" מדבר רק במשמשים ולא בעבודה זרה עצמה? תוס' ד"ה מאי. והרע"א כתב שאמנם לענין אביי צריך לומר שקושיית הגמרא היא שנילף ממשמשי עבודה זרה שהזמנה לאו מילתא היא אך לגבי רבא על כרחך צריך לומר כפירוש התוס' שהקושיה היא שילמד מעגלה ערופה שגם שם לשיטתו הזמנה לאו מילתא היא. אך הקשה אם כן מה מתרצת הגמרא שעגלה ערופה היא גופה קדושה, אדרבה אם כן נלמד דקל וחומר שאם בגוף הקדושה הזמנה לאו מילתא היא כל שכן במשמשים? ותירץ, שכוונת הגמרא לתרץ, שאי אפשר לרבא ללמוד מעגלה ערופה כי שם גם גוף הקדושה הזמנה לאו מילתא היא ובאמת בדבר שהוא גוף הקדושה מודה רבא שהזמנה מילתא היא משום שלומדים מעבודה זרה עצמה לחומרא שהזמנה מילתא היא, ולכן עדיף ללמוד מעבודה זרה כדי שיהא ממש כמו שם שבמשמשים הזמנה לא מילתא היא ובגוף הדבר הזמנה מילתא היא.
גמ'. מותיב רב אדא בר אהבה לא היו מתאבלין אלא אוננין, שאין אנינות אלא בלב. ואי סלקא דעתך כיון דאיקבור הויא להו כפרה ליאבלו בעינן נמי עיכול בשר. דיקא נמי, דקתני נתעכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן, שמע מינה. רב אשי אמר אבילות מאימתי קא מתחלת מסתימת הגולל, כפרה מאימתי קא הויא מכי חזו צערא דקברא פורתא. הלכך, הואיל ואידחו ידחו אי הכי למה לי עיכול בשר משום דלא אפשר.
יש להקשות על שיטת הרמב"ם שפסק שאין בעלי חיים נדחין (פ"ג מהל' שגגות ה"ח), א"כ למה אין מקריבין קרבנות אנשי עיר הנדחת לאחר עיכול הבשר, דלמסקנת הגמ' נתכפרו בעיכול הבשר ופקע מהן אז חלות שם רשע ותו לא הוי קרבנן זבח רשעים תועבה, ואין לומר דהואיל ונדחו ידחו דהרמב"ם פסק שאין בעלי חיים נדחין, וא"כ למה פסק הרמב"ם (פ"ד מהל' עכו"ם הי"ג) דקדשי מזבח שבעיר הנדחת ימותו302.
וי"ל דהרמב"ם מפרש דאליבא דהו"א שבגמ' שמיתה עצמה מכפרת אזי אי ס"ל שאין בע"ח נדחין היו מקריבין קדשי מזבח דעיה"נ, דהמיתה והכפרה באין כאחת, והוכשרה הבהמה להקרבה בבת אחת עם מיתת הבעלים, דהמיתה מפקיעה חלות שם רשע מהגברא וממילא פקע שם זבח רשעים מהבהמה, ותיכף שמת ראויה היא להקרבה. אבל למסקנת הגמ' דס"ל דאין כפרה חלה במיתה בלבד אלא דבעינן נמי עיכול הבשר א"כ י"ל דמכיון דכשמת עדיין חל בבעלים שם רשע עד שיתעכל הבשר והקרבן הוי זבח רשעים אף לאחר שמת, א"כ תו לא פקע מקרבנו דין זבח רשעים תועבה, דא"א לכפרה שחלה על המת לאחר מיתה להפקיע את חלות השם זבח רשעים מהקרבן, דמכיון דכשמתו הבעלים הקרבן היה מוגדר באותה שעה כזבח רשעים י"ל שהכפרה שחלה עבור הבעלים לאחר המיתה ע"י עיכול הבשר אינה יכולה להכשיר את הקרבן להבאה, דמסתבר לומר דאין המת חוזר לכשרותו לאחר שמת להפקיע חלות שם זבח רשעים מהקרבן, ומכיון דכשמת חל עליו שם רשע עדיין חל על הבהמה חלות שם זבח רשעים אף לאחר שנתעכל הבשר, ומשו"ה פסק הרמב"ם דקדשי מזבח של עיה"נ ימותו אע"פ שסובר דבעלי חיים אינו נדחין. ויש לעיין עוד בזה.
רש"י ד"ה הואיל ונדחו וז"ל שלא נראו להתאבל בשעת התחלת אבילות ידחו אף לאחר מכאן, ואף על גב דגבי קובר את מתו ברגל תנן (מועד קטן יט, א): מונה שבעה אחר הרגל, ולא אמרינן הואיל ונדחו ידחו התם לא אידחו להו לגמרי, שהרי עסקי רבים נוהג ברגל שמנחמין אותו כל הרגל, כדאמרינן התם כל שהוא משום עסקי רבים אין הרגל מפסיקן עכ"ל.
ומבואר מדברי רש"י דס"ל דלא אמרינן שאם מת ברגל שאינו מתאבל אח"כ משום דהואיל ונדחו ידחו, מאחר שברגל חלין מקצת ניהוגי אבילות שמנחמין אותו כל הרגל, ולא נדחה לגמרי מאבילות. ובביאור דברי רש"י נראה דיש ב' דינים באבילות: א) חלות שם אבל בגברא, ב) ניהוגי אבילות. ויש דינים שהן תלויין בחלות שם אבל בגברא ויש דינים שהן מדין ניהוגי אבילות, דעיין בגמ' מס' מועד קטן (דף יד:) דכה"ג דכל השנה כרגל לכולי עלמא דמי, דמשמע דכה"ג אינו נוהג אבילות כלל כי היכי דליכא אבילות ברגל (וכ"כ המאירי מו"ק דף יד: ד"ה אף על פי שכהן גדול), וצ"ע דבפ"ז מהל' אבל (ה"ו) פסק הרמב"ם וז"ל כהן גדול חייב בכל דברי אבילות, אלא שאסור לו לקרוע בגדיו למעלה ולגדל פרע ולצאת אחר המטה, וכל העם באין לנחמו לביתו, וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הספסל, ואומרין לו כשמנחמין אותו אנו כפרתך והוא אומר להם תתברכו מן השמים וכו' עכ"ל, ומבואר דכה"ג חייב בדיני אבילות ויש בו דין הבראה ונחום אבלים, ולכאורה זה סותר לגמ' במו"ק דכה"ג בכל השנה כרגל לכו"ע דמי.303 וי"ל דהא דאמרינן במו"ק (יד:) דכה"ג בכל השנה כרגל לכו"ע דמי היינו דליכא בכה"ג חלות דין ניהוגי אבילות, אבל מ"מ אף בכה"ג חל חלות שם אבל בגברא. ונראה דדין סעודת הבראה ונחום אבלים תלויין בחלות שם אבל בגברא ואינם מדין ניהוגי אבילות, ומשו"ה חל דין נחום אבלים וסעודת הבראה בכה"ג. ובדומה לזה הוא דין אבילות ברגל, דבגמ' מו"ק (דף כ.) מבואר דאע"פ שאין אבילות ברגל מ"מ מנחמין ברגל. ונראה דברגל אין דין ניהוגי אבילות דרגל אינו עולה למנין ז', אך מ"מ חל חלות שם אבל בגברא אף ברגל ומשו"ה שפיר מנחמין אותו ברגל. וכן מוכח מהרמב"ם שפסק (פ"י מהל' אבל ה"ג) וז"ל הרגלים וכן ראש השנה ויום הכפורים אין דבר מדברי אבלות נוהג בהן, וכל הקובר את מתו אפילו שעה אחת קודם הרגל או קודם ראש השנה ויום הכפורים בטלה ממנו גזירת שבעה וכו' עכ"ל, ואעפ"כ פסק (בפי"א מהל' אבל ה"ג) שמנחמין אבלים ברגל, ומוכח דדין נחום אבלים תלוי בחלות שם אבל בגברא ואף ברגל חל חלות שם אבל בגברא, אלא דליכא ניהוגי אבילות ברגל. ועיין בתוס' במס' מו"ק (דף כ. ד"ה שכבר) שהביאו מחלוקת בין רש"י והרי"ט האם עושין סעודת הבראה ברגל, וי"ל דיסוד פלוגתתם הוא האם סעודת הבראה הוי מדין ניהוגי אבילות או משום חלות שם אבל בגברא. דרש"י סובר דסעודת הבראה הוי מדיני ניהוגי אבילות ומכיון דליכא ניהוגי אבילות ברגל ה"ה דאין מברין ברגל, משא"כ הרי"ט ס"ל דסעודת הבראה הוי הלכה בחלות שם אבל שבגברא, ומשו"ה סובר דמברין את האבל אף ברגל משום שאף ברגל חל ביה חלות שם אבל בגברא.
ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' אבל ה"ט) וז"ל האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין ולאכול משלו וחייב לישב על מטה כפויה וכו' ומנין שהוא אסור ביום ראשון להניח תפילין שהרי נאמר ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל שכל העם אסורים עכ"ל, אמנם עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' אבל ה"א) וז"ל אלו דברים שאבל אסור בהן ביום ראשון מה"ת ובשאר ימים מדבריהם אסור לספר ולכבס ולרחוץ ולסוך ולשמש מטתו ולנעול את הסנדל ולעשות מלאכה ולקרות בדברי תורה ולזקוף את המטה ולפרוע את ראשו ולשאול שלום הכל אחד עשר דבר עכ"ל. וצ"ע מדוע השמיט הרמב"ם בהלכה הנ"ל האיסור לאבל להניח תפילין. ונראה דהרמב"ם מחלק בין איסורים שהם מדין ניהוגי אבילות, לאיסורים התלויים בחלות שם אבל בגברא. ונראה דהאחד עשר דברים שאבל אסור בהן שהביא הרמב"ם (פ"ה מהל' אבל ה"א) הויין איסורים שחלים מדין ניהוגי אבילות, משא"כ האיסור להניח תפילין ודין כפיית המטה הוויין איסורים שחלין מדין חלות שם אבל שבגברא, וע"כ השמיטם הרמב"ם. ועיין במגן אברהם (או"ח סי' תקמ"ח ס"ק ה') שפסק שאם נעשה אבל בחוה"מ מניח תפילין דאין אבילות במועד. ברם יתכן דאבל פטור מתפילין אף בחוה"מ משום דאף במועד חל ביה חלות שם אבל בגברא, ואף על פי שאין ניהוגי אבילות נוהגים במועד. והראייה דבמועד חל שם אבל בגברא מהא דלהרבה ראשונים אבל אסור בדברים שבצנעה בחוה"מ (עיין באו"ח סי' תקמ"ח סעיף ד'). ועוד ראייה משיטת הראשונים שעושים סעודת הבראה בחוה"מ (עיין בתוס' מס' מו"ק דף כ' ד"ה שכבר), ועוד דלהרבה ראשונים מנחמים אבלים בחוה"מ (עי' ברמב"ם פי"א מהל' אבל ה"ג ובשו"ע יו"ד סי' שצ"ט ס"א), ומוכח מכל הנ"ל דאע"פ שאין ניהוגי אבילות במועד, מ"מ חל בחוה"מ שם אבל בגברא, ומשום כך י"ל דאבל אינו מניח תפילין בחוה"מ. (והסכים הגר"מ זצ"ל לסברא זו).304
ולפי היסוד הנ"ל דיש ב' דינים באבילות: א) ניהוגי אבילות ב) שם אבל בגברא, י"ל דלא אמרינן דהואיל ואידחי אבילות ברגל אידחי, מכיון דאע"פ שאין ברגל ניהוגי אבילות מ"מ אף ברגל חל חלות שם אבל בגברא, ולא דמי להרוגי ב"ד דאבילות חלה מסתימת הגולל ולא נתכפרו עד עיכול הבשר דלא חל דין אבילות ושם אבל בגברא בשעת סתימת הגולל, ולכן קיי"ל דהואיל ונדחו ידחו, ויתכן דזוהי כוונת רש"י.
ועיין ביד רמה (דף מז: ד"ה מתיב רב אדא) שתירץ באופן אחר, וז"ל ולדילן מסתברא דלא דמיא דחייה דהכא לדחייה דרגל דאלו דחייה דרגל כיון דגברא בר איאבולי עילויה הוא מעיקרא חיילא עליה אבלות ואייקורא דמועד הוא דרביע עליה וכיון דלא מיחסר אלא זמן כי מטי זימניה בעי איאבולי אבל הכא מעיקרא גברא לאו בר איאבולי עילויה הוא ולא חיילא עילויה אבלות כלל עכ"ל. ונראה דהיד רמה מחלק בין מת ברגל דיש כאן מת המחייב באבילות אלא דליכא חלות אבילות ברגל והוי רק מחוסר זמן, ולכן לאחר הרגל חייב באבילות ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה. משא"כ בהרוגי ב"ד לפני עיכול הבשר ליכא מת המחייב באבילות, ולכן קיי"ל דהואיל ונדחה ידחה. ולכאורה זה דומה למחלוקת בין הרא"ש ומהר"ם מרוטנברג (עיין ברא"ש פ"ג מו"ק סימן צ"ו) בדין מי שמת אביו ואמו והיה קטן באותה שעה וקודם שעברו ל' יום נעשה בן י"ג ויום אחד, דשיטת המהר"ם מרוטנברג היא שחייב להתאבל ז' ושלושים משהגדיל ואינו מונה ימי האבילות מיום הקבורה אלא מיום שנעשה גדול, דהו"ל כמי ששמע שמועה קרובה ברגל שמתאבל עליו אחר הרגל. וכתב המהר"ם (שם) "ואף על פי שיש לחלק קצת בין שמע ברגל לנדון זה דהתם גברא בר חיובא הוא אלא דיומא הוא קגרים, אבל הכא גברא לאו בר חיובא כלל, וא"כ נימא כיון דבשעת מיתה לא היה ראוי להתאבל יפטור עולמית, הא ליתא דאין דיחוי אצל מצות כדאיתא בפרק כיסוי הדם (דף פז א) וכו' עכ"ל. והשיג עליו הרא"ש (שם) וז"ל ואף על גב שאין משיבין את הארי לאחר מותו תורה היא וללמוד אני צריך, ותופס אני אותה סברא שיש לחלק בין היכא דגברא בר חיובא הוא ויומא קגרים לקטן דבשעה שהיה לו להתאבל נפטר מחמת קטנו פקע מיניה חיוב אבילות לעולם עכ"ל. להרא"ש קטן שהגדיל פטור לעולם מאבילות דחל דין דיחוי, משא"כ למהר"ם מרוטנברג קטן חייב באבילות משהגדיל. וי"ל דהמהר"ם סובר כדברי היד רמה (הנ"ל) דמאחר שיש כאן חפצא של מת המחייב באבילות הקטן הוי רק מחוסר זמן לחלות האבילות ומשו"ה חייב באבילות משהגדיל. משא"כ הרא"ש סובר דיש לחלק בין רגל דהתם הגברא הוי בר חיובא ורק דיומא קגרים דליכא דיחוי לבין קטן דהגברא אינו ראוי לאבילות וחל דין דיחוי דפקע מיניה חיוב אבילות לעולם.305
תוס' ד"ה משיסתם הגולל. וז"ל ויש מפרשים אף על גב דגולל מטמא באהל מ"מ היו יכולים לדלג ולטמאות עצמן מגולל כדאמרינן במסכת שמחות (פ"ד) כל שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ואומר ר"ת דמשבשתא היא דהא רביעית דם דאין הנזיר מגלח עליה וכהן מוזהר עליה ואין זו קושיא דשם טומאה בעי למימר במסכת שמחות דעל חצי לוג דם נזיר מגלח ולא אתא למעוטי אלא כלים הנוגעים במת דאין נזיר מגלח ואין כהן מוזהר עכ"ל.
ונראה לבאר תירוץ התוס' לקושיית ר"ת, דיסוד הדין הוא שכהן מוזהר לטמא לעצמו של מת, וכלים הנוגעים במת מטמאין טומאת מת משום דקיי"ל חרב הרי היא כחלל אך אינם נחשבים גוף המת עצמו, והכלל דמס' שמחות "כל שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה" ר"ל דכהן מוזהר רק לטמא לעצמו של מת וכן נזיר מגלח על עצמו של מת, אבל מותר לכהן להטמא בטומאת מת ע"י כלים הנוגעים במת, ומשו"ה מותר לו לטמא בגולל שאין זה טומאת עצמו של מת. ותוס' מבארים דהא דאין נזיר מגלח על רביעית דם הוי רק הלכה של שיעורים - דדם מן המת חשיב עצמו של מת וכדחזינן מהא דנזיר מגלח על חצי לוג דם, והא דאין הנזיר מגלח על רביעית דם היינו רק הלכה של שיעור דילפינן מקרא דרק על שתי רביעיות של דם (חצי לוג) חייב נזיר לגלח. אך כהן מוזהר אף על רביעית דם מכיון דהוי עצמו של מת.
ועיין בתוס' מס' נזיר (דף נד: ד"ה ת"ש ומזה בג' ובז') דר"ת נקט שנזיר מגלח על טומאת חרב כחלל, והקשה עליו ה"ר חיים כהן וז"ל ושלח לו רבינו חיים כהן איזה בית אשר תבנו לי דאין נזיר מגלח עליו ה"ה דכהן מוזהר עליו ואין לך בית שאין בה שום כלי מתכות שהיה באהל המת או שום מסמר כדאמרי' במס' שמחות (פ"ד הל' כא) כל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה עכ"ל. ומבואר דה"ר חיים כהן נקט דאע"פ דחרב הרי היא כחלל שמטמאה טומאת מת מ"מ אין נזיר מגלח על טומאת חרב מפני שאינה טומאת עצמו של מת, וכמו"כ אין כהן מוזהר עליו, וכסברת התוס' שלפנינו.
ולענין האם חרב כחלל מטמא באהל נחלקו הראשונים, דתוס' (ב"ב דף כ. ד"ה בחבית של מתכת) נקטו דמטמא באהל, ואילו הרמב"ן עה"ת (במדבר י"ט:ט"ז) חולק עליו שכתב וז"ל ורבותינו (נזיר נג ב) עשו בו מדרש מפני יתורו לומר שהחרב כחלל, שלא בא הכתוב אלא להשוות החלל והחרב לומר שהוא נעשה אבי אבות לטומאה כמת עצמו ומטמא אדם וכלים טומאת שבעה. והנראה מן הסוגיות במשנה ובגמרא, שהוא מטמא במגע ובמשא כמת אבל אינו כמוהו לטמא באהל, שמא מצאו בו מיעוט מן הכתוב באהל "אדם כי ימות באהל", שאינו רק על האדם עצמו. ואם היה החרב שנטמא במת מטמא באהל, היו הכהנים אסורים בכל הבתים, שבכלן החרב טמא ויהיה מטמא אותם באהל עכ"ל. וכן היא שיטת הרמב"ם (פ"ה מהל' טומאת מת הי"ג) וז"ל בגדים הנוגעין במת אף על פי שהן כמת לטמא אחרים שנגעו בו טומאת שבעה אינן כמת לטמא באהל ובמשא שהמשא למת עצמו אינו מפורש כמו שביארנו, ובטומאת אהל הוא אומר אדם כי ימות באהל לפיכך הנושא בגדים שנגעו במת ולא נגע בהן וכל המאהיל עליהן או שהאהילו עליו או שהיו עמו באהל הרי זה טהור עכ"ל. ועיין ברמב"ן עה"ת (שם) שכתב עוד דאע"פ שחרב הרי היא כחלל ליטמא במגע שבעה, מ"מ אינו מטמא להצריך הזאה בג' וז' ואין כהן מוזהר עליה, משום דדין טומאת חרב מהוה חלות שם טומאה בפ"ע כטומאת מת ואינה טומאה מעצמו של מת.
ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' אבל ה"א – ה"ב) וז"ל כל כהן שנטמא למת חוץ מששה מתים המפורשים בתורה או אשתו, בעדים והתראה, הרי זה לוקה שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו, ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא, ואחד המת ואחד שאר הטומאות הפורשות מן המת שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו, וכבר פירשנו בהלכות טומאת מת כל דברים המטמאין מן המת מן התורה או מדבריהם. וכן אם נגע הכהן בקבר לוקה, אבל נוגע הוא בבגדים שנגעו במת אף על פי שמיטמא בהן טומאת שבעה עכ"ל. ומבואר דלהרמב"ם כהן שנטמא ברביעית דם מן המת לוקה אבל אם נטמא בחרב כחלל אע"פ שנטמא לשבעה אינו לוקה, ומוכח דס"ל דחרב כחלל מטמא טומאת מת אך אינה טומאת עצמו של מת וכהן מוזהר רק מלטמא לעצמו של מת, ואילו רביעית דם הוי עצמו של מת ולכן כהן מוזהר עליו.
והנה בנוגע לטומאת קבר וארון המת כתב הרמב"ם (פי"ב מהל' טומאת מת ה"ו) וז"ל ארונות של עץ שמניחין בהן את המת אינן כקבר אם יש בין כסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ והעומד על גבי הארון טהור מן התורה, ואף על פי שרוב ארונות יש בהן חלל טפח הואיל ויש שאין שם חלל טפח גזרו על כל הארונות שאינן חוצצין ושיהיה המהלך ע"ג הארון כנוגע במת או בקבר עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א זה המחבר דלה מים מבורות עמוקים אלא שהמים עכורים כי הוציא דבר זה ממלתיה דר"א בר' צדוק דאמר מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים וכו' ומאותה השמועה בנה זה הבנין וטעה כי הארונות שהיו עומדים בשדה של אבן היו ובמקום קברות היו ויש עליהם תורת גולל ודופק וקבר סתום אלא שאין הכהנים מוזהרים אלא על הטומאה שהנזיר מגלח עליה וקי"ל שאינו מגלח אלא על גופו של מת לא על קבר ולא על גולל ודופק ואם אין בה חלל טפח גופו של מת הוא מפני שהיא בוקעת ועולה עכ"ל.
ונראה דהרמב"ם והראב"ד פליגי בעיקר יסוד חלות דין טומאת קבר, דלשיטת הרמב"ם המת מטמא דרך הקבר וע"כ חשובה טומאת קבר כטומאת עצמו של מת וכהן מוזהר על טומאת קבר. והרמב"ם מחדש דבארונות של עץ אין דין קבר ולכן אם יש בין כסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ והעומד על גבי הארון טהור מן התורה. משא"כ לשיטת הראב"ד קבר הוי חפצא של טומאה בפ"ע וכהן אינו מוזהר עליה מדאינה טומאת עצמו של המת. ויתכן נפקא מינה בין הרמב"ם והראב"ד האם קבר מטמא באהל, דלשיטת הרמב"ם חל דין טומאה במאהיל על קבר, וכמש"כ (בפרק כ"ה מהל' טומאת מת הלכה ב') וז"ל והבית כולו טמא שהרי האהיל על הקבר עכ"ל, דהרמב"ם סובר דקבר מטמא מדין עצמו של מת וע"כ חל בזה דין טומאת אהל דהוי כמאהיל על המת עצמו. משא"כ לשיטת הראב"ד דס"ל דקבר הוי חלות טומאה בפ"ע יתכן דליכא ביה דין מאהיל על הקבר דטומאת אהל לא חלה אלא בטומאת המת עצמו. ועוד יתכן נפקא מינה לגבי הזאה בג' וז', די"ל דלשיטת הרמב"ם הנטמא ע"י קבר צריך הזאה בג' וז' דנטמא בטומאת מת עצמו. משא"כ להראב"ד דהויא חלות טומאה בפ"ע יתכן דאינו צריך הזאה בג' וז'.306
תוס' ד"ה משיסתם הגולל. בא"ד. ומפרש ר"ת דגולל היינו אבן גדול מלשון וגללו את האבן (בראשית כט) שמניחין על הקבר לסימן והיא מצבה דכתיב (שם לה) היא מצבת קבורת רחל ואותן האבנים שמניחין בצדדין שהאבן גדולה יושבת עליהם שלא תכבד על המת נקראין דופק ויש קושר בהמה לסימן עד שימצא אבן פן יאבד מקום הקבר וההיא דמדלגין לא היה שם מצבה עכ"ל.
ומבואר דר"ת נקט דגולל היינו המצבה וכהן מוזהר עליה, ויש לעיין אי ס"ל דגולל מטמא בתורת עצמו של מת או"ד דס"ל דכהן מוזהר על טומאת מת ולאו דוקא על טומאת עצמו של מת. ועיין בתוס' (נזיר נד: ד"ה ת"ש ומזה בג' ובז') דר"ת ס"ל דכהן מוזהר על טומאת חרב כחלל. ולכאורה מוכח דס"ל דכהן מוזהר על טומאת מת ולא דוקא בעצמו של מת, וי"ל דה"ה דמוזהר בגולל ודופק שמטמאין טומאת מת אע"פ שאין להן דין עצמו של מת. ולענין טומאת קבר י"ל דר"ת סובר דכהן מוזהר עליה דלא גרע מגולל ודופק דלר"ת כהן מוזהר על טומאת מת ולא על עצמו של מת. ואילו להרמב"ם (פ"ג מהל' אבל ה"ב) כהן מוזהר על טומאת קבר דהוי טומאת עצמו של מת, משא"כ על חרב כחלל וגולל ודופק אינו מוזהר דאינן טומאת עצמו של מת. ושיטת הראב"ד היא (פי"ב מהל' טומאת מת ה"ו) שאין כהן מוזהר על טומאת קבר, אולם אם אין בקבר חלל טפח הריהו מוזהר דזוהי טומאת עצמו של מת, דטומאה רצוצה בוקעת ועולה עד לרקיע.
- מח. גמ'. איתמר, האורג בגד למת, אביי אמר אסור, ורבא אמר מותר. אביי אמר אסור, הזמנה מלתא היא. ורבא אמר מותר, הזמנה לאו מילתא היא. מאי טעמא דאביי גמר שם שם מעגלה ערופה. מה עגלה ערופה בהזמנה מיתסרא, האי נמי בהזמנה מיתסרא. ורבא גמר שם שם מעבודה זרה, מה עבודה זרה בהזמנה לא מיתסרא, אף הכא נמי בהזמנה לא מיתסרא. ורבא מאי טעמא לא גמר מעגלה ערופה אמר לך משמשין ממשמשין גמרינן, לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה. ואביי מאי טעמא לא גמר מעבודה זרה אמר לך מידי דאורחיה ממידי דאורחיה גמרינן, לאפוקי עבודה זרה דלאו אורחא.
סוגיא דהזמנה מילתא
א
ביאור הגמ' "לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה"
ונראה לבאר דרבא סובר דהזמנה מילתא בגופה דקדושה אך לא במשמשין, דבגוף הקדושה כעגלה ערופה חל איסור מצד עצמו, ובהזמנה לבד חל חלות שם עגלה ערופה וכדקיי"ל ירידתה לנחל איתן אוסרתה (קידושין נז. כריתות כה.), וע"כ בגוף הקדושה קיי"ל דהזמנה מילתא. משא"כ בתשמישי קדושה שיסוד איסורן חל מכח שהן משמשין לדבר הקדוש, י"ל דלא חל בהם חלות שם משמשין ותשמישי קדושה עד אשר ישמשו בפועל לדבר האסור. ולכן רבא סובר דהאורג בגד למת, הבגד מותר בהנאה דלא נאסר בהזמנה גרידא אלא צריך שישתמשו בו בפועל לכרוך בו המת כדי ליאסר. (כך נראה לפרש אליבא דרש"י).
אולם עיין בתוס' (ד"ה מאי טעמא) וז"ל תימא כי גמר נמי מעגלה ערופה הא אמר ר' יוחנן וכו' עריפתה אוסרתה ורבא פסיק כר' יוחנן וכו' ויש לפרש דהכי קאמר מ"ט לא גמר מעגלה ערופה לטעמיה עכ"ל, ומבואר דלתוס' קושיית הגמ' היא מ"ט לא גמר רבא דהזמנה לאו מילתא היא מעגלה ערופה, דלרבא קיי"ל בעגלה ערופה דעריפתה אוסרתה ולא ירידתה, וא"כ מוכח דהזמנה לאו מילתא והו"ל למילף מעגלה ערופה דהזמנה לאו מילתא ולמה ליה למילף מעבודת כוכבים. ולפי"ד התוס' צ"ב בתירוץ הגמ' "אמר לך משמשין ממשמשין גמרינן, לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה", דלכאורה ק"ו הוא דאי הזמנה לאו מילתא בגוף הקדושה כש"כ דלאו מילתא במשמשין דקדושה, וכן העיר הגרע"א זצ"ל (בשו"ת רע"א מהדורא קמא סימן ג').
ונראה דתוס' ס"ל דמסתבר יותר לומר בתשמישי קדושה הזמנה מילתא מבגוף הקדושה, דבגוף הקדושה האיסור חל מחמת קדושתו העצמית ועצם דינו ואין קדושתו ואיסורו חל מכח דבר אחר, ואזי י"ל דכל זמן שלא נעשה בו מעשה א"כ בהזמנה לחוד לא חלה עליו קדושה ואיסור, ורק ע"י מעשה חל חלות שם חפצא הקדושה בקדושת הגוף ואסור. משא"כ בתשמישי קדושה שיסוד איסורם ודינם בא מכח שהן משמשין לדבר הקדוש, י"ל דהזמנה מילתא, דמאחר שהדבר הקדוש כבר קיים בעולם הוה אמינא דיתפשט אותה קדושה על תשמישיו בהזמנה בלבד, וסד"א דבתשמישי קדושה הזמנה מילתא אע"פ שבגוף הקדושה קיי"ל דהזמנה לאו מילתא. וי"ל אליבא דתוס' דהגמ' מתרצת אליבא דרבא דאין ללמוד דהזמנה לאו מילתא מעגלה ערופה, דסד"א דדוקא בעגלה ערופה שהיא גופה דקדושה אמרינן דהזמנה לאו מילתא אבל בתשמישי קדושה הזמנה מילתא, ומשו"ה צריך ללמוד משמשין של מת ממשמשין של עבודת כוכבים, דכי היכי דליכא דין הזמנה מילתא בתשמישי ע"ז אע"פ שהאוסר (העבודה זרה עצמה) קיים בעולם ה"ה דהזמנה לאו מילתא בתשמישי המת. ויש להביא סמך לזה דקיי"ל (ב"מ דף נז:) שבונין את בית המקדש בחול ואח"כ מקדשים את הבנין, כדי שלא ימעלו בשעת הבנין, והרי התם בודאי כשבנו את הבית היה זה בדעת לשם ביהמ"'ק, ומ"מ לא חלה על הבנין קדושת בית המקדש עד שקידשו את הבנין ולא אמרינן דהזמנה מילתא. ונראה דהטעם בזה דקדושת בית המקדש אינה באה מכח דבר אחר אלא היא קדושת עצמית, וקדושתו חלה ע"י שקידשוהו לביהמ"ק ולא ע"י הזמנה שהזמינוהו כדי להקדישו, דאין קדושת ביהמ"ק נתפסת בקדושה אחרת שכבר קיימת בעת ההזמנה דנימא דהזמנה מילתא.307
והנה נתבאר דאליבא דרש"י קושיית הגמ' היא דניליף מעגלה ערופה דהזמנה מילתא, דקיי"ל דירידתה לנחל איתן אוסרתה (עיין ברש"י ד"ה עגלה ערופה בהזמנה מיתסרא). והגמ' מתרצת דעגלה ערופה שאני דהיא גופה דקדושה. ולכאורה יתכן לפרש את תירוץ הגמ' בב' אופנים: א) דמכיון דקדושת עגלה ערופה הוי קדושה עצמית ואינה חלה מכח דבר אחר משו"ה קיי"ל בע"ע דהזמנה מילתא, ולכן ירידתה לנחל איתן דהויא הזמנה להיותה עגלה ערופה אוסרתה, ב) י"ל דהא דירדתה לנחל איתן אוסרתה אינו מדין הזמנה דאין הירידה מעשה הזמנה כלל אלא דחל איסור בירידתה משום דירדתה לנחל איתן הוי תחילת סדר מצות עגלה ערופה, וכבר התחיל בה מעשה מצותה ומשו"ה נאסרת. ודומה לאזמניה וצר ביה (מח.) דאף לרבא בכה"ג הזמנה מילתא היא.
ועיין ברמב"ם (פ"י מהל' רוצח ה"ו) שפסק דירדתה לנחל אוסרתה, וז"ל ומשתרד לנחל תיאסר בהנייה אף על פי שעדיין לא נערפה, ואם מתה או נשחטה אחר ירידתה הרי זו אסורה בהנייה ותקבר. דרידתה לנחל אוסרתה עכ"ל. אמנם (בהל' ח' שם) פסק שאם נמצא ההורג לפני עריפתה דתרעה בין העדר ומותרת בהנאה, וז"ל נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר וכו' עכ"ל. ועיין בכס"מ (שם ה"ו) שהקשה הרשב"א דמבואר בגמ' בכריתות דלמ"ד ירידתה אוסרתה אם נמצא ההורג קודם עריפתה עדיין העגלה אסורה, וא"כ צ"ע היאך פסק הרמב"ם דירידתה אוסרתה אולם אם נמצא ההורג עד שלא נערפה דתצא ותרעה בעדר ומותרת בהנאה.308
והנה אי נימא כפי שנתבאר בפרש"י דירידתה אוסרתה היינו שבעגלה ערופה שהיא חפץ דגוף הקדושה חל דין דהזמנה מילתא, וירידתה לנחל הוי מעשה הזמנה להיותה מזומנת להיות עגלה ערופה, אזי י"ל שאם נמצא ההורג לפני העריפה אזי מכיון שאין עורפין אותה נתבטלה ההזמנה למפרע, דנתברר שאינה עומדת להיות עגלה ערופה כלל ולא חלה ההזמנה ומותרת בהנאה. וצ"ע דבגמ' בכריתות (כד: - כה.) מבואר דלמ"ד ירידתה לנחל אוסרתה אם נמצא ההורג לפני העריפה העגלה אסורה שנאסרה משעת הירידה, משא"כ למ"ד עריפתה אוסרתה אזי אם נמצא ההורג לפני העריפה העגלה מותרת. ונראה לבאר דהגמ' בכריתות נוקטת דהטעם דירידתה אוסרתה היינו משום שהירידה לנחל מהוה קיום בסדר מעשה מצות עגלה ערופה, ומאחר שהתחיל סדר מצות עגלה ערופה נאסרה העגלה, ולפי"ז אף אם נמצא ההורג לפני העריפה העגלה נשארת אסורה בהנאה מכיון דכבר חלה בה איסור הנאה מחמת התחלת קיום סדר מעשה מצות עגלה ערופה, ותו לא פקע ממנה האיסור הנאה. ונראה דהרמב"ם סובר כהצד הראשון דירדתה לנחל אוסרתה היינו משום שחל דין הזמנה מילתא בגוף קדושה, ואם נמצא ההורג לפני העריפה אזי בטלה ההזמנה למפרע והעגלה מותרת בהנאה, ולכן פסק הרמב"ם שאם נמצא ההורג קודם שתערף תצא ותרעה בעדר. דלכאורה זה דומה למי שארג בגד למת ואח"כ נעשה תחיית המתים וקם המת לחיים, דבודאי בכהאי גוונא לא נאמר דהבגד נשאר אסור בהנאה מדין הזמנה מילתא דהרי נתבטלה ההזמנה למפרע, וכמו כן בעגלה שירדה לנחל ונמצא ההורג לפני שנערפה נתבטלה ההזמנה לעריפה למפרע, דתו אינה עומדת להיות עגלה ערופה ולכן העגלה מותרת בהנאה. אבל אם נאמר דהטעם שירידתה לנחל אוסרתה הוא משום דהירידה לנחל הוי תחילת קיום סדר מצות עגלה ערופה אזי י"ל דאף כשנמצא ההורג לפני שנערפה עדיין העגלה אסורה, דהירידה לנחל נעשתה כמצוותה.309
ב
302 ועיין במנחת חינוך מצוה תס"ד אות ל"ח.
303 וכן הקשו בקרן אורה (מו"ק דף יד: ד"ה והא כה"ג) ובמנחת חינוך מצוה רס"ד אות כ"ט.
304 ועיין עוד ברשימות שיעורים למס' ברכות דף יא. בענין חלות שם אבל בגברא (עמ' ק"ב – ק"ה) שהאריך רבינו לדון ביסוד זה דיש ב' דינים באבל א) ניהוגי אבילות ב) חלות שם אבל בגברא. ועיין עוד בספר שיעורים לזכר אבא מרי ז"ל (כרך ב') בענין אבילות (עמ' ר"ח – רי"א) שביאר רבינו זצ"ל את ההשוואה בין כה"ג לרגל, דכה"ג תמיד נמצא לפני ה', וכמש"כ הרמב"ם פ"ה מהל' כלי המקדש ה"ז וז"ל ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום עכ"ל, ועיין ברמב"ם פ"א מהל' ביאת מקדש ה"י וז"ל כשם שאין הכהנים מוזהרין על היין אלא בשעת ביאה למקדש כך אין אסורין לגדל פרע אלא בשעת ביאה למקדש בד"א בכהן הדיוט אבל כה"ג אסור לגדל פרע ולקרוע בגדיו לעולם שהרי תמיד הוא במקדש ולכך נאמר בו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום עכ"ל, ומהרמב"ם משמע דאף כשהכה"ג יוצא מן המקדש לצורך שעה עדיין מיקרי עומד במקדש ואסור להיות קרוע בגדים ופרוע ראש, דכה"ג נמצא תמיד לפני ה'. והיסוד דאין אבילות ברגל הוא משום שברגל כל ישראל עומדים לפני ה', ואבילות ועמידה לפני ה' מהווים תרתי דסתרי דכתיב "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים", ושמחה ואבילות הם תרתי דסתרי.
305 וע"ע בס' שיעורי הרב על עניני אבילות סימן מ' שדן רבינו זצ"ל באריכות בדברי הרא"ש והמהר"ם מרוטנברג.
306 ועיין עוד ברשימות שיעורים למס' ברכות דף יט: (ד"ה ת"ש דאמר ראבר"צ מדלגין היינו ע"ג ארונות, ובד"ה תוס' מדלגין היינו).
307 אמנם לכאורה יש לדחות ראייה זו, דדין הזמנה מילתא חל באיסורים וקדושה דחלין מאליהן כמו באסה"נ דמת ומשמשיו, ואסה"נ דעגלה ערופה, וקדושת תפילין. משא"כ קדושת בנין ביהמ"ק דחלה מדעת המקדיש, וכשבנו את ביהמ"ק בחול בלי דעת להקדישו לא חלה הקדושה מחמת הזמנה בעלמא.
308 וכתב הכס"מ שם וז"ל בפרק בתרא דכריתות (דף כ"ד:) אתמר עגלה ערופה אימתי נאסרת רב המנונא אמר מחיים, רבא אמר לאחר עריפה וכו', ולרב המנונא מאימתי אמר ר' ינאי גבול שמעתי בה ושכחתי ונסבין חבריא למימר ירידתה לנחל איתן אוסרתה וכו', אמר רבא מנא אמינא לה דתנן עגלה ערופה וכו' (אם נמצא ההורג) עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר ואי אמרת מחיים אמאי תצא ותרעה בעדר הא אתסרא לה מחיים, תני עד שלא נראית לעריפה. אימא סיפא משנערפה תקבר במקומה, תני משנראית לעריפה, א"כ אימא סיפא שעל הספק באה מתחלה כיפרה ספיקה והלכה לה ואם מחיים עדיין לא כיפרה ספיקה, תנאי היא, ופסק רבינו כרב המנונא משום דרבי ינאי וחברייא הכי ס"ל, אבל קשה דלפ"ז הוה ליה לפסוק שאם נמצא ההורג אחר ירידתה לנחל אסורה בהנאה והוא פסק לקמן בסמוך שאם נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה תצא ותרעה בעדר. והרשב"א כתב שנשאל על זה והשיב היטבת לראות כי גם בעיני יפלא שהוא זיכה שטרא לבי תרי דפליגי בכריתות וטרחתי להעמיד דבריו ולא יכולתי אבל מה אעשה והראב"ד לא חלק עליו בזה כלום עכ"ל. ועיין בחידושי המאירי לסוטה דף מז. ד"ה נמצא ההורג, ובס' באר שבע סוטה מז. ד"ה תצא ותרעה בעדר, ובשו"ת עונג יו"ט סימן ו'.
309 ועיין בשו"ת עונג יו"ט סימן ו' ד"ה וליישב כל זה, וד"ה לכן נראה דגם הרמב"ם.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2022), באדיבות ספריא.
211ימים לסיום הש״ס