סנהדרין קב ע"א

דף קב - א

ואף אחיה השילוני טעה ^[586] בדבר, וחשב שירבעם רוצה רק לנסותם, ולכן חתם אף הוא על הדבר ^[587].

דהא יהוא צדיקא רבה הוה [צדיק גדול היה], שנאמר: "ויאמר ה' אל יהוא: יען אשר הטיבת לעשות הישר בעיני ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב, בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל".

ובכל זאת, למרות שהיה צדיק גמור, כתיב: "ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה' אלהי ישראל בכל לבבו, לא סר מעל חטאות ירבעם אשר החטיא את ישראל". והיינו, משום שראה שאף אחיה השילוני חתם על הדבר.

מאי גרמא ליה [מה גרם לו ליהוא לחטוא לבסוף]?

אמר אביי: ברית כרותה לשפתים. כלומר, מה שאדם מוציא בשפתיו, אף שאינו מתכוין לכך באמת, יתקיים לבסוף.

שנאמר שאמר יהוא בערמה, כדי לאסוף אליו את כל נביאי הבעל ולהרגם: "אחאב עבד את הבעל מעט, יהוא יעבדנו הרבה". ועל ידי כך אכן נאספו אליו כל נביאי הבעל, והרג את כולם [כפי שמסופר בספר מלכים ב', פרק י].

רבא אמר: את חותמו של אחיה השילוני ראה יהוא, שאף הוא חתם על ציוויו של ירבעם לעשות עגלים לעבודה זרה, ולכן טעה ועבד אף הוא עבודה זרה.

הרי שאף אחיה השילוני טעה וחתם.

דכתיב ^[588]: "ושחטה שטים העמיקו ואני מוסר לכלם". "ושחטה שטים" היינו שהם שוחטים לפני העבודה זרה, ששטים והולכים אחריה.

אמר רבי יוחנן: אמר הקדוש ברוך הוא: הם העמיקו [וזהו שנאמר במקרא דלעיל "העמיקו"] והחמירו בעבודת העבודה זרה שלהם, יותר משהחמרתי אני בשלי. שהרי אני אמרתי: כל שאינו עולה לרגל - עובר רק בעשה ^[589], ואילו הם אמרו: כל העולה לרגל - ידקר בחרב, כדי שילכו וישחטו לפני העגלים ^[590].

"ואני מוסר לכולם" היינו, שאמר הקדוש ברוך הוא, אני לא חשתי כל כך לכבודי כמו שהם חשו לכבוד העבודה זרה שלהם, שאמרו שמי שלא יעלה ידקר בחרב, אלא יסורים בעלמא יסרתים, שמי שאינו עולה - עובר בעשה.

כתוב: "ויהי בעת ההיא, וירבעם יצא מירושלים, וימצא אתו אחיה השילוני הנביא בדרך, והוא מתכסה בשלמה חדשה".

תנא משום רבי יוסי: "ויהי בעת ההיא" - עת היא מזומנת לפורענות ^[591]. ששם נחלקה מלכות ישראל, כפי שנאמר בהמשך אותו מקרא [מלכים א', פרק יא].

"בעת פקדתם יאבדו", תנא משום רבי יוסי: עת מזומנת לפורענות.

"בעת רצון עניתיך". תנא משום רבי יוסי: עת מזומנת לטובה.

נאמר בענין חטא העגל: "וביום פקדי ופקדתי עלהם חטאתם". תנא משום רבי יוסי: עת היא מזומנת לפורענות. והיינו תשעה באב, שבו חזרו מרגלים מלתור את הארץ, ובו נחרבו בית ראשון ושני.

"ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו". תנא משום רבי יוסי: עת מזומנת לפורענות היא. שנתחייבה תמר שריפה ^[592], ומתו ער ואונן בניו.

"וילך רחבעם שכם, כי שכם בא כל ישראל להמליך אתו". תנא משום רבי יוסי: שכם - מקום מזומן לפורענות הוא:

שהרי בשכם עינו את דינה,

ובשכם מכרו אחיו את יוסף ^[593],

ובשכם נחלקה מלכות בית דוד [כפי שמסופר בספר מלכים א', פרק יב].

כתוב: "וירבעם יצא מירושלים". אמר רבי חנינא בר פפא: שיצא מפיתקה [מכללה ^[594]] של ירושלים. שלא לחזור אליה לעולם, ולא ליטול חלק בעבודה ^[595].

"וימצא אתו אחיה השילוני הנביא בדרך והוא מתכסה בשלמה חדשה, ושניהם לבדם בשדה".

מאי "בשלמה חדשה"?

אמר רב נחמן: כשלמה חדשה. מה שלמה חדשה - אין בה שום דופי ^[596], אף תורתו של ירבעם - לא היה בה שום דופי.

דבר אחר: "שלמה חדשה", שחידשו אחיה השילוני וירבעם בתורה ^[597] דברים שלא שמעה אזן מעולם.

מאי "ושניהם לבדם בשדה"?

אמר רב יהודה אמר רב: שכל תלמידי חכמים דומין לפניהם כעשבי השדה [שנמוכים ושפלים הם].

ואיכא דאמר: שכל טעמי תורה מגולין להם כשדה [כמו שהשדה מגולה].

כתוב: "לכן תתני שלוחים על מורשת גת, בתי אכזיב לאכזב למלכי ישראל".

אמר רבי חנינא בר פפא: יצאה בת קול ואמרה להן: מי שהרג את גלית הפלשתי, ועל ידי כך הוריש אתכם את העיר גת [שהיתה שייכת מקודם לגלית], דהיינו - דוד, תתנו שילוחים לבניו? שתעזבו מלכות בית דוד ותמליכו עליכם אחרים?!

"בתי אכזיב, לאכזב למלכי ישראל". היות ואתם מכזבים למלכות בית דוד, והולכים אחרי מלכי ישראל, לכן תהיו נמסרים ביד מלכי נכרים, שהם שטי כזב ^[598].

אמר רב חיננא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל ^[599] . שנאמר: "גוזל אביו ואמו ואמר אין פשע ^[600], חבר הוא לאיש משחית".

ואין "אביו" - אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "הלא הוא אביך קנך". ואין "אמו"

- אלא כנסת ישראל, שנאמר: "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך".

ואין גזילה כלפי הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל - אלא זו בלבד. שתקנו חכמים לברך על כל דבר ודבר, כדאיתא במסכת ברכות: "כל הטועם ואינו מברך - נקרא גזלן, שנאמר: לה' הארץ ומלואה" ^[601].

מאי "חבר הוא לאיש משחית"?

חבר הוא לירבעם בן נבט, שהשחית את עם ישראל לאביהם שבשמים.

"וידח ירבעם את ישראל מאחרי ה' והחטיאם חטאה גדולה". אמר רבי חנין: שעשה ירבעם לישראל כשתי מקלות המתיזות זו את זו [שמכה אדם זו על ידי זו - וניתזת למרחוק ^[602]], כך עשה ירבעם, שהרחיק את ישראל מהקדוש ברוך הוא בעל כרחם.

והיות ודיברה הגמרא בעגלי הזהב של ירבעם, מביאה הגמרא עוד בענין אלהי זהב.

כתוב בספר דברים: "ודי זהב". אמרו דבי רבי ינאי: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! בשביל כסף וזהב שהשפעת להן לישראל עד שיאמרו דיי, גרם להם לעשות להם אלהי זהב.

משל אמרו: אין ארי דורס ונוהם מתוך קופה של תבן ^[603], אלא מתוך קופה של בשר. שמתוך שיש לו הרבה לאכול - הוא נוהם.

כך ישראל, מתוך שהיה להם שפע טובה, עשו אלהי זהב.

אמר רבי אושעיא: עד זמנו של ירבעם, היו ישראל יונקים מעגל אחד [היו לוקים על עוון עגל אחד, שעשו במדבר].

מכאן ואילך, מזמנו של ירבעם - יונקים ישראל משנים ושלשה עגלים. כלומר, שנתווסף להם אף עוון שני עגליו של ירבעם ^[604].

אמר רבי יצחק: אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם, שאין מעורב בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא [הכרע ליטרא הוא הכמות המועטת שכף המשקל נוטה לצד זה יותר מלצד אחר. ואחד מעשרים וארבע ממנו הוא דבר מועט ביותר] של עגל הראשון ^[605] . שנאמר: "וביום פקדי - ופקדתי עלהם חטאתם" [כלומר, ביום שהקדוש ברוך הוא יפקוד על ישראל עוון, יפקוד עליהם גם מחטא העגל].

אמר רבי חנינא: לאחר עשרים וארבעה דורות מזמן מעשה העגל - נגבה פסוק זה. שנאמר גבי חורבן הבית, שהיה בדורו של צדקיהו: "ויקרא באזני קול גדול לאמר קרבו פקדות העיר ואיש כלי משחתו בידו". והיינו, שקרב אותו מעשה שנאמר בו "וביום פקדי", דהיינו - מעשה העגל. ומזמן העגל, שהיה בימי נחשון, עד זמן צדקיהו, היו עשרים וארבעה דורות ^[606].

כתוב "אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו ה רעה".

מאי "אחר", אחרי איזה דבר לא שב ירבעם?

אמר רבי אבא: אחר שתפשו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו, ואמר לו: חזור בך ^[607], ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן ^[608].

אמר לו ירבעם לקדוש ברוך הוא: מי ילך בראש, אני או בן ישי?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: בן ישי ילך בראש ^[609].

אמר לו ירבעם: אי הכי - לא בעינא [אם כך, אינני רוצה] ^[610].

רבי אבהו הוה רגיל דהוה קא דריש [היה רגיל לדרוש] בענין זה של שלשה מלכים שאין להם חלק לעולם הבא.

חלש [נעשה רבי אבהו חולה].

קביל עליה דלא דריש [קבל עליו שלא לדרוש בגנותן של שלשת המלכים].

---

אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה בין באכילה בין בשתיה בין בריח וכבר בארנו עיקרי הדברים שבכל ענין מאלו במסכת ברכות:

ברכת המוציא ראוי להזהר לברור שיבצע במובחר שבה ואותו צד שהוא נאפה בו כראוי יותר משאר הצדדין וכן לברור לבצוע בפת הנבחר שבשלחן וכבר בארנו דברים אלו במסכת ברכות:

ארבע כתות אין מקבלות פני שכינה כת לצים כת שקרנים כת חנפים כת מספרי לשון הרע וכבר כתבנו במשנה הראשונה הענין שמתוכו אתה מבין דברים אלו:

ויהי בעת ההיא וירבעם יצא מירושלם עת היא שמזומנת לפורענות לחלוק מלכות. כל היכא דכתיב בעת או ביום. או לעת מזומנת לפורענות או לעת מזומנת לטובה ומשום הכי קא מייתי עלה כלהו הני. ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו עת היא שמזומנת לרעה שיצאת תמר לשרפה ואעפ"י שלא נשרפה צער שעה הוה מיהת. בעת פקדתם יאבדו עת היא מזומנת לפורענות שעתיד בית המקדש לחרב בה. כה אמר ה' בעת רצון עניתיך עת היא שמזומנת לטובה עת שעתיד משיח לבא בה. וביום פקדי תנא משמיה דר' יוסי יום הוא שמזומן לפורענות והיינו תשעה באב דתנן (תענית כ"ו:) בתשעה באב נגזר על אבותינו של יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר ויש לפרש יום הוא שמזומן לפורענות לאחר ל"ד דורות דכתיב בספר יחזקאל בימי צדקיה קרבו פקדות העיר והכי איתא בפרקין לקמן. ואיידי דאיירי בהני קראי דכתיב בהו בעת וביום לעת מזומנת לטובה או לרעה אייתינן נמי האי קרא דאדכר ביה שם המקום שנעשה בו מעשה לכי האי טעמא דאמרן. וילך רחבעם שכם כו' מקום מוכן לפורענות בשכם ענו את דינה דכתיב ויבא יעקב שלם עיר שכם וכתיב ותצא דינה בת לאה. בשכם מכרו אחיו את יוסף [דכתיב] וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה ואע"ג דבדותן הוא דזבנוה קרובה היא לשכם ובגבול שכם היא וכמאן דהוה מעשה בשכם דמי. ואית דאמרי דותן כמדרשו דותן שהיו דנין עליו להרגו ולאו מילתא היא דנהי דנפיק לן מדרשא דההוא דוכתא לא איקרי דותן אלא על שם שהיו דנין שם להרגו אבל מ"מ לאו היינו שכם דהא קרא מוכח דלאו שכם הוה דכתיב ויאמר האיש נסעו מזה כי שמעתי אומרים נלכה דותינה כו'. בשכם נחלקה מלכות בית דוד כדכתיב וילך רחבעם שכם והתם אמרי מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי לאוהליך ישראל עתה ראה ביתך דוד:

והוא מתכסה בשמלה חדשה למה לי לאשמועינן חדשה שחידשו דברים שלא שמעתם אוזן מעולם והן הן דברי המלכות וי"ל שחידשו בתורה מפלפולם דברים שלא שמעתן אוזן מעולם כו'. לכן תתני שלוחים על מורשת גת יצתה ב"ק ואמרה להם מי שהרג את הפלשתי והוריש אתכם את גת לכן תתנו שלוחים לבניו להעביר מהם המלכות כלומר זה יהיה גמולו מכם בתי אכזיב אישראל קאי כלומר ישראל שהם בתי כזב שאין בהם אמונה ומשיבים רעה תחת טובה יהיו לאכזב למלכי ישראל שסופן למרוד במלכיהם וכן מצינו ברוב מלכי ישראל שקשרו עליהן והרגום. והאי ב"ק דנפק לאו למחויי בהו הוא דנפק דהא אחיה הנביא לא עשה אלא על פי המקום אלא להוכיח את ישראל שמרדו בבית דוד ולהודיעם שאין סי' יפה להם בדבר:

אמר ר' חנניא בר פפא כל הנהנה כו' משום דרשא דאידך קרא דחבר הוא לאיש משחית הוא דנקיט לה הכא:

וידח ירבעם את ישראל מאחרי ה' אמר רב חנן כשתי מקלות הנותזות זו את זו דרך הנערים כשמשחקין במקלות קטנות אוחז שתי מקלות בידו וזורק את אחד מהם וטרם יתרחק המקל האחד הימנו מכה במקל השני את הראשון שבאויר והוא הולך בכח הכאה שניה יותר ממה שהיה הולך מחמת זריקה ראשונה:

ודי זהב איידי דאיירי עד השתא בעגלים אייתינן הכא האי קרא דכתיב בעגל ראשון למדרש ביה אמר משה לפני המקום כו' משל אין ארי נוהם ומתאמץ כנגד שאר בהמות וחיות מתוך קופה של תבן לפי שהוא רעב אינו מתגאה אלא מתוך קופה של בשר:

אמר ר' הושעיא עד ירבעם היו ישראל יונקים מעגל אחד, היו נענשין בעון עגל אחד של מדבר מכאן ואילך משנים וגם ג' עגלים. שנים, של ירבעם. ג', שנים של ירבעם ועגל ראשון והרי ג'. והכי ארחיה דקרא למימר דכתיב (איוב ל״ג:כ״ט) פעמים שלש עם גבר וכתיב (עמוס ב׳:א׳) על שלשה פשעי אדום ועל ארבעה לא אשיבנו:

אמר ר' יצחק אין לך פורענות שבאה לעולם שאין נענשין בה על אחד מעשרים וארבע בהכרע ליטרא של עגל ראשון הכרע ליטרא כשהמשקלות בכף זו והפירות בכף שניה והן שקולות צריך להוסיף לו בפירות כדי שתהא כף המשקל נוטה לצד זה יתר וזו היא הכרעה וכמה כדי הכרעה טפח כדתנן בפרק המוכר את הספינה וצריך להכריע לו טפח. וכי תימא מכדי התם לכלהו שיעורי טפח בלחוד קא יהיב מאי שנא דנקט הכא בהכרע ליטרא כלהו הכריעי נמי טפח נינהו לא קשיא דאע"ג דכלהו טפח נינהו לא מטי להו כי הדדי דהא כי תקיל חדא ליטרא קליל ליה מתקלא מאידך גיסא (ביה) וכי מטפי [ביה] פורתא מהאי גיסא נחית כפא טפי מטפח וכי תקיל ליה מאה לטרין לא נחית טפח עד דמטפי ביה כשיעור מאי דמטי לכל ליטרא וליטרא: וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם אמר רב חנינא לאחר כ"ד דורות נגבה פתיק זה איגרת זאת כדאמרינן התם נפל פיתקא מרקיעא. שנאמר בימי צדקיה ויקרא באזני קול גדול קרבו פקודות העיר צא וחשוב ממעשה העגל ועד צדקיה נמצאו בידך כ"ד דורות כיצד בימי נחשון נעשה העגל נחשון שלמון בועז עובד ישי דוד שלמה רחבעם אביה אסא יהושפט יורם אחזיה יואש אמציה עוזיה יותם אחז יחזקיה מנשה אמון יאשיהו יהוקים בנו ויהוכין בנו של יוהויקים הרי כ"ד אבל יהואחז אחיו של יוקים לא חשיב דדור אחד הוא וכן צדקיה דורו של יוכין לא חשיב ליה לפי שלא מלך יוכין עד סוף ימיו שהרי הגלה עם החרש והמסגר והמליכו צדקיה דודו תחתיו ודור אחד הוא:

אחר הדבר הזה לא שב ירבעם כו' אחר מאי אמר רבא אחר שתפשו הקב"ה כו' בחלום הוה או במראה הנבואה שכן מראין לו לנביא כמה דברים שאינן כענין שנאמר (מלכים א כ״ב:כ׳) ויאמר מי יפתה את אחאב כו' כאלו הוא צריך למועצותיהם וכביכול שאין בו כח להוליך את אחאב על כרחו או לרצונו לרמות גלעד אלא כל זה במראה הנבואה היה והא דאמרינן אחר הדבר הזה לא שב ירבעם כו' אחר מאי ואמר רבא אחר שתפסו כו' דרך המשל הוא אומר לומר לך שהוכיחו הקב"ה ע"י נביאיו להחזירו בתשובה וסרב בו והבטיחו בטובת העולם הבא אם יחזור בו וסרב בו כאדם שמסרב בחבירו לעשות רצונו עד שתופס בבגדו והלה עומד במרדו והאי דאמרינן ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן גם זה דרך משל נאמר שהקבלת פני שכינה היא גן עדן האמור לעה"ב בכל מקום כדאמרינן בברכות (י"ז.) העה"ב אין בו לא אכילה ולא שתיה כו' עד ונהנין מזיו שכינה וזו היא שאמרו ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן כלומר שיהא כבודי מצוי עמכם לעה"ב ואתם נהנין מזיו כבודי וכל כך למה להודיע רשעתו של ירבעם וגסות רוחו שכן מצוה [לספר] בגנותן של רשעים וכי הא דר' אבהו הוה רגיל דהוה דריש בשלשה מלכים חלש כלומר חלש ונטה למות לשון וגבר ימות ויחלש (איוב י״ד:י׳) קביל עליה דלא דריש אתפח נתרפא הדר קא דריש בהו אמרי ליה רבנן ולאו קבילת עלך דלא דרשת אמר אינהו מי הדרי בהו מקלקוליהו כי [היכא] דאהדר בי אנא מלמדרש בהו:

ואמר דכתיב ושחטה שטים העמיקו גו'. יראה דהוא ראיה לדרשה דלעיל וסמך בעיקר אקרא דבתר הכי שמפורש בו כל הענין שזכר דכתיב אני ידעתי אפרים וישראל לא נכחד ממני כי עתה הזנית אפרים נטמא ישראל ר"ל שאמר על ירבעם שנקרא ע"ש אפרים ואמר שהעמיק עצת שטים להאמינו במה שאמר כי אני מוסר לכולם ע"ש שהיה מוכיח את שלמה במילי דשמיא ואמר אני ידעתי אפרים כלומר ידעתי שכוונתו לרע אבל ישראל דהיינו הצדיקים שנקראו ישראל לא נכחד ממני לכפור בי כמו שהיה כוונת ירבעם בחתימת הצדיקים ומפרש לה עתה הזנית אפרים לעבוד עבודת כוכבים עגלי הזהב ועל ידו נטמא ישראל כמ"ש ירבעם החטיא ישראל ואגב דנקט תלמודא האי קרא קמייתי נמי מאי דדריש ביה ר"י אמר הקב"ה הם העמיקו כו' ר"ל הם העמיקו יותר משלי כו' שהעמיקו עצתם לענוש בעובר על צוויים יותר משלי כי אלו לא היה עונשם מיתה לידקר בחרב רק בעונש קל ממנו לא היה עובר על מצות עשה של תורה לעלות לרגל לירושלים אבל מפני יראת עונש מיתה לידקר בחרב היה עובר על מצות עשה דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש וק"ל:

עת מזומנת לפורענות וביום פקדי וגו'. עיין פירש"י לפי פירושו נראה שאמר כן על מעשה מרגלים אבל הקרא כתיב במעשה עגל וכדלקמן בשמעתין וע"כ נראה יותר לפרש על י"ז בתמוז במעשה עגל כדאמרינן בסוף תענית ה' דברים אירעו לאבותינו בי"ז בתמוז בו נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף את התורה כו' ודו"ק:

עת מזומנת כו'. מבואר כי הש"י מביא הטוב והרע לעולם קרוב לטבע וע"כ כשמביא הטוב לאדם לפי שכרו מביאו בעת המזומן לטובה כפי המזל שבאותו זמן וכן להיפך ברעה כשמביא העונש לאדם מביא בעת המזומן לרעה כפי המזל שבאותו זמן וכן יתבאר מקום מוכן כו' כפי המזל השולט באותו מקום:

וירבעם יצא כו' כשיצא מפיתקה כו'. דלא הל"ל מהיכן יצא ושהיה עליו שלמה חדשה ושהיו לבדם בשדה אלא דה"ל למכתב ויהי בעת ההיא וימצא אחיה השילוני את ירבעם ויתפוש אחיה בשלמה אשר עליו גו' וע"כ דרשו בו הנך דרשות וענין יצא מפיתקה של ירושלים עיין בפירש"י ובערוך פי' יצא מן הכתב הכתוב לצדיקים לעתיד שיחיו וישמחו בירושלים כו' ע"ש:

מה שלמה חדשה אין כו' אף תורתו כו'. דימה תורת ת"ח לשמלתו וכמ"ש שמלה לכה קצין גו' לפי שהת"ח ניכר בשמלתו וטליתו שהיא משונה מטלית של אחר כמ"ש במסכת ב"ב ואמר שהיתה תורתו כשלמה חדשה המחוורת עדיין בלי רבב ואשמועינן בדרש הזה שכשר היה ירבעם באותו שעה כשנתמנה למלך על ידי אחיה:

ואמר שכל ת"ח דומין לפניהם כעשבי כו'. לפי שגדולי התורה נדמו לארזי הלבנון וקטנים שלפניהם דומין לעשבי השדה שהוא נמוך לפני הארזים:

לכן תתני שלוחים וגו' מי שהרג את הפלשתי והוריש כו' עי' פירש"י כאן ובספר מיכה מפורש יותר:

ואומר אין פשע וגו'. שהוא חושב דבר זה לעבירה קלה ואין פשע שהוא מרד כמו שגזל אביו ואמו שיחשוב שאין זה גזלה שאביו ואמו ימחלו לו גם שיהיה לאחר זמן שלו ואמר שאינו כן אלא עבירה גדולה היא בידו שחבר הוא לאיש משחית דכמו שירבעם השחית והפריד את ישראל מאביהם שבשמים שלא יעלו לרגל למקום שהשכינה שרויה שם לברך משם את ישראל כן זה שאינו מברך ברכת הנהנין מונע מלברך את ישראל כפירש"י ועיין בחידושינו פרק כיצד מברכין וע"ז מייתי וידח וגו' את ישראל מאחרי ה' גו' כב' מקלות המתיזות כו' דהיינו שע"י עבודת כוכבים שעשה הדיחן והפרידן מאחרי ה' שלא ללכת לירושלים אשר שם צוה ה' את הברכה ואמר כב' מקלות כו' יש לפרש שאמר כן ע"ש ב' עגלים שעשה האחד בדן והאחד בבית אל כב' מקלות שכ"א מתזת את חברתה ממקומה כן נפרדו ישראל ממקום ירושלים לדן ולבית אל לב' מקומות רחוקים זה מזה וק"ל:

בשביל כסף וזהב כו'. נקט נמי כסף ע"ש הכתוב וכסף הרבתי להם וזהב עשו לבעל דר"ל דהוה סגי להם ברבוי כסף אבל ע"י הזהב שנוסף להם עשו העגל מתוך רבוי הטובה ועיין בזה בחדושינו במסכת ברכות וק"ל:

יונקים מעגל אחד וכו'. ענין יניקה זו כמו שאין ראוי להניק מעגל ואדרבה הוא רוצה לינק כך ישראל לא היו ראוים לאותו מעשה להניק מן המעשה העגל כדאמרינן פ"ק דמסכת ע"ג ואמר דגם מכאן ואילך היו יונקים מב' וג' עגלים כי דורו של ירבעם לא היו ראוים לאותו מעשה אבל ירבעם הכריח אותם לכך כדאמרינן לעיל ודו"ק:

אין לך כל פורענות כו'. אמר כן לפי שמיני הפורענות באין כפי העבירות כמ"ש בפ"י מאמרות ז' מיני פורעניות באין לעולם על ז' גופי עבירות כו' וכדאמרינן פרק במה מדליקין אמר ר"י כאן שעונש עון העגל יבא על כל מיני פורעניות. ואמר שאין בה אחד מכ"ד בהכרע כו'. לפי שדימה הכתוב הזכיות והחטאים כאלו הם בכף מאזנים כמ"ש נושא עון כדאמרינן פרק קמא דר"ה שאם הזכיות מרובין מכריעין לטובה ואם החטאים מרובים מכריעין לרעה אמר שזה עון עגל הראשון שהוא תחלת כל חטאים של ישראל שאמר עליה הכתוב חטא העם הזה חטאה גדולה היא מכרעת כף מאזנים שאף אם הזכיות והחובות שקולים אז בדור ההוא עון העגל הראשון הוא מכרעת שיהיו העונות מרובין כמ"ש וביום פקדי גו' ר"ל וביום פקדי על הזכיות והחובות שלהם אז ופקדתי עליהם על הכף מאזנים את חטאתם זאת שיהיו הם מכריעים את הזכיות. ואמר שלאחר כ"ד דורות נגבה פסוק כו' ר"ל שבאותו מעשה היו ישראל ראוים ח"ו לכליה כמ"ש ואכלם ואעשה גו' וע"י תפלת משה נתבטלה הגזרה אז אבל נתקיים ונגבה פסוק זה בחורבן הבית שנאמר קרבו פקודות העיר גו' הן ב' פקודות הא' עון שהיה כבר במעשה עגל נקרב עתה לעונות הדור ההוא. ואמר ואיש כלי משחתו בידו גם שכבר ביטל משה פקודת הגזרה הנה עתה איש כלי משחתו בידו מוכן הגזירה לבא ואין מעכב בשעת החורבן ודו"ק:

מאי אחר כו'. לפי שכל הענין שלפניו אינו מדבר בירבעם רק במעשה נביא שאכלו אריה ולכך קאמר מאי אחר מה ענין זה למעשה שלפניו דמלת אחר משמעו שבסבת הדבר שנזכר למעלה בא ענין שזכר כאן. ואמר שתפשו הקב"ה כו'. דמדכתיב לא שב גו' משמע שהמבוקש ממלת אחר שיחזור בו א"ל אני ואתה ובן ישי נטייל כו' בן ישי בראש כו' והיינו אחר ממה שאמר לו הקב"ה שבן ישי יהיה בראש והוא יהיה האחר לכך לא שב ירבעם כו' וק"ל:

גמ' ושחטה שטים צריך להיות סטים. תנא משום ר' יוסי עת היא מזומנת לפורענות ויהי בעת ההיא וירד יהודה וגו' תנא משום ר' יוסי עת היא מזומנת לרעה בעת פקודתם יאבדו תנא משוס ר' יוסי עת מזומנת לפורענות בעת רצון עניתיך תנא משום ר' יוסי עת מזומנת לטובה וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם תנא משום ר' יוסי עת היא מזומן לפורענות וילך רחבעם כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ושחטה כו' לע"ז העמיקו כו' הד"א:

בד"ה ואני מוסר כו' דעבר בעשה ל"א שטים כו' כצ"ל. ונ"ב כך נראה לי. בד"ה ויהי בעת כו' מזומנת לרעה שתמר כו' שני בניו כצ"ל והס"ד ואחר כך מתחיל הדבור בשכם מכרו כו'. בד"ה שום דופי גמגום בתלמוד הס"ד ואחר כך מתחיל הדבור שחדשו דרשו דברי כו':

בד"ה יצאת בת קול כו' את ירבעם הס"ד:

בד"ה אחד מכ"ד בהכרע כו' הד"א:

בד"ה לאחר כ"ד דורות למעשה העגל הס"ד:

בד"ה פסוק זה כו' צדקיה דור באפי' נפשיה כו' כצ"ל:

גמרא אחאב עבד את הבעל מעט כו'. כצ"ל:

שם כי שכם בא כ"י כו'. כצ"ל:

שם וידח ירבעם את ישראל כו'. כצ"ל. ובן נבט ליתא במקרא:

שם קול גדול לאמר קרבו פקדות כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה וביום פקדי. בט"ב שבכל שנה מאותן כו'. כ"נ דצ"ל וכוונתו למה שמבואר בסוף תענית בפירושו שבכל ט"ב מתו מהם:

רש"י ד"ה מפתקה. הכתוב וחתום בה. כצ"ל:

רש"י ד"ה שום דופי. גימגום בתלמודו. כצ"ל:

רש"י ד"ה אין אביו. והוא גוזל להקב"ה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אחד מכ"ד. בב"ב מפרש כמה הוי הכרע ליטרא. כצ"ל:

גמ' אמר ר"ח ב"פ יצאה בת קול ואמרה כו'. נ"ב אע"פ שכבר יצאה ב"ק בימי דוד רחבעם וירבעם יחלקו המלוכה [שבת נ"ו ב' יומא כ"ב ב'] מלבד נבואת אחיה בסבת חטא שלמה. מ"מ כשהחמיץ ירבעם נאמר הם המליכו ולא מני שלא הבטיחו הקדוש ברוך הוא לירבעם במלוכה אלא ע"מ שיהא כשר וגם זאת לא לחלוטין כמ"ש [מלכים יא] אך לא כל הימים:

שם וידח ירבעם "בן נבט". נמחק:

שם אחר שתפסו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו כו'. נ"ב שמא לשון בגידה הוא כמו בבגדו בה דקרא. ר"ל אע"פ שבגד בהקב"ה לא נעל הפרגוד בפניו:

וְאַף אֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי טָעָה וְחָתַם (מלכים א' יב, כו) (מלכים ב י, לא). הנה חלילה לחשוב על אותו צדיק שזכה לנבואה עצומה שהיא מדרגה שניה למדרגת משה רבינו ע"ה שלא זכה אחר כמוהו שיטעה בטעות שטעו בו המון העם שחשבו לעבוד עבודה זרה כפשוטה אך רק חשבו דלנסותם בא ולא לעבוד ממש דבאמת גם על כהאי גונא אסור לחתום.
אך נראה לי בס"ד שטעה לפרש האי עבודה זרה אינו רצונו לומר עבודת פסל אלא עבודה שהיא שמוש ומלאכה שהיא זרה ממנו שאינה לפי כבודו וכאשר טעה כיוצא בזה גרשון בן מנשה דאיתא בגמרא דבתרא פרק ח' (בבא בתרא קי.) לאו ממשה קאתית דכתיב ביה 'וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי' (דברים ה, לא) ועכשיו תעשה כומר לעבודה זרה? אמר להם כך מקובלני מבית אבי אבא לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות, והוא אינו יודע מאי עבודה זרה עבודה שהיא זרה הימנו כדאמר ליה רבי לרב כהנא נטוש נבלתא בשוקא ושקול אגרא ולא תימא גברא רבא אנא וזילא בי מילתא עיין שם.
וגם כאן פירש ירבעם דבר זה לפני אחיה הנביא ע"ה כך 'אֲפִילּוּ לְמִפְלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה' רצונו לומר אפילו שיגזור עליהם לעבוד בעבודת המלך עבודה שהיא זרה מכם ואינה לפי כבודם בלשון הזה כתב בשטר הקבלה לעבוד עבודה זרה ולא כתב 'לְמִפְלַח לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים' והוא פירש דבר זה לפני אחיה הנביא ע"ה כאשר כתבנו אך להמון העם פירש להם 'לְמִפְלַח לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים' ורק לצדיק שהוא מעכב בדבר זה אומר לו הרשע ח"ו אין כונתו למפלח ממש אלא לנסות אתכם מתכוון.
ודע דעם כל זה מאחר שיצא תקלה ומכשול מכח חתימתו נתגלגל ברבי שמעון בר יוחאי וסבל צער מערה שלש־עשרה שנים וכמו שאמרו המקובלים ז"ל והביא דבריהם הרב פתח עינים ז"ל עיין שם. ונראה לי בס"ד לכן נקרא בֶּן יוֹחַאי שבשם יוֹחַאי רמוז אֲחִיָּה שאם תשבר אות וא"ו של יוחאי לעשותו ב' אותיות א"ה אז 'יוֹחַאי' יהיה 'אִי אֲחִיָּה' דאיתא במדרש רבא פרשת לך לך על פסוק רָאוּ אִיִּים וְיִירָאוּ (ישעיה מא, ה) דאיים כינוי לבני אדם, ואם כן אדם מסויים נקרא אִי וזהו 'אִי אֲחִיָּה' וסבל צער מערה שלש־עשרה שנים כמנין אחד [13] לתקן גרמא שהיה מסיבתו בעבודה זרה שפגמו באחד. ולכן בחר רבי שמעון בר יוחאי מקום בגן עדן התחתון ששם מושב הנפש עם אחיה הנביא ע"ה. ובזה מובן הטעם שבתחילת אדרא רבא קדישא פתח רבי שמעון ואמר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה (דברים כז, טו) כי הוא בא לתקן המכשול שנעשה בזה יהי רצון זכות אחיה הנביא ע"ה וזכות רבי שמעון בר יוחאי יגינו בעדינו אמן כן יהי רצון.

עֵת מְזוּמֶּנֶת לְטוֹבָה. נראה לי בס"ד טוֹב זכר טוֹבָה נקבה על דרך מה שאמר רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בריב ומריבה רִיב זכר שאינו מוליד מְרִיבָה נקבה שיולדת כמה תולדות של רִיב וכן כאן 'עֵת רָצוֹן' (ירמיה נא, יח) מְזוּמֶּנֶת לְטוֹבָה לשון נקבה שמולדת כמה מיני טוב.

שֶׁיָּצָא מִפְּתָקָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם (מלכים א יא, כט). נראה לי בס"ד הפתקה של ירושלים היא מה שכתוב עליה פסוק זה כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר הֳ' מִירוּשָׁלָ‍ִם (מיכה ד, ב) ששם סנהדרי גדולה שמהם הוראה יוצאה לכל ישראל והוא היה בעל תורה עצום מאד שראוי לישב בסנהדרי גדולה ועתה שיצא מירושלים ונעקר ממנה ממילא יצא מאותה פתקה.
או יובן בס"ד 'יָּצָא' משני דברים יקרים הרמוזים באותיות יְרוּשָׁלַיִם שהם יִרְאֶה וְשָׁלוֹם כי ידוע ירו [216] של שם ירושלם הוא מספר יִרְאֶה [216] ושלם של ירושלם הוא השלום ועתה ביציאתו משם נסתלקה ממנו היראה ונסתלק ממנו השלום במחלוקת שחלק על מלכות בית דוד.

מַה שַּׂלְמָה חֲדָשָׁה אֵין בָּהּ שׁוּם דּוֹפִי אַף תּוֹרָתו שֶׁל יָרָבְעָם לֹא הָיָה בָּהּ שׁוּם דּוֹפִי (מלכים א' יב, כו). נראה הכונה שהיה מכוין אליבא דהלכתא שלא היה אומר דבר שיוכל אדם לפתוח פיו כנגדו לסתור דבריו וזהו שאמר לֹא הָיָה בָּהּ שׁוּם דּוֹפִי, חלק התיבה של 'דּוֹפִי' לשתים וקרי בה 'דּוּ פִּי' והיינו ד"ו רצונו לומר שתים כמו שאמרו בגמרא טָב לְמֵיתַב טַן דּוּ (קידושין ז.) כלומר לא יש פה שני כנגד פיו לדבר בו דבר וכמו שנאמר שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים (משלי כד, כו) רצונו לומר ישק שפתות של אחרים שלא יוכלו לפתוח כנגדו.
ונראה לי מה שזכה לכך הוא בשביל שהיה בו נשמת יוסף הצדיק ע"ה כנזכר בשער רבינו האר"י ז"ל וידוע מה שאמר רבינו ז"ל בשער הגלגולים דקודם שחטא אדם הראשון נסתלקה ממנו נשמה דאצילות הנקראת זיהרא עלאה ולא נפגמה בחטאו וזו הנשמה דאצילות לקחה חנוך בן ירד ולכן היה שר המלאכים בשמים ויוסף הצדיק ע"ה זכה ליקח נשמה זו דחנוך באותה הלילה שהיתה מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים (בראשית מא, א) עיין שם.
ובזה יובן בס"ד טעם נכון למה שאמרו במדרש תלפיות בשם זוהר חדש על ירבעם בן נבט כשהיה קטן ולא היה בו חטא אמר הקדוש ברוך הוא למלאך המות להביאו מיד. באו מלאכי השרת ואמרו לפני הקדוש ברוך הוא טוב להם שיניחו בחיים כי בא להם שפע מתורתו שהיה אדיר בתורה. אמר הקדוש ברוך הוא מאחר שרצונכם שלא ימות אני מניחו, וכשחטא ועשה שני עגלים והחטיא את ישראל אמר הקדוש ברוך הוא למלאכים כל שפע שנתן להם בראשונה נהפך לזוהמא וטוב אם היה מת נער והיה מלאך מט"ט לומד עמו מיד הצדיקו להקדוש ברוך הוא וכו' עיין שם.
והוא פלא למה השתדלו מלאכי השרת בעבורו ובקשו שיחיה בעולם הזה יותר משאר בעלי תורה שמתים קטנים? גם למה אמר להם הקדוש ברוך הוא יותר טוב היה שימות וילמוד עמו מלאך מט"ט? אך הענין נראה בו טעם נכון כי ידוע שהמלאכים הם ביצירה ומט"ט הוא שר המלאכים ביצירה וכיון שהיה לירבעם נשמת יוסף הצדיק ע"ה שהיא נשמת חנוך שהוא עצמו מלאך מט"ט לכך השתדלו בעבורו מפני שהיה מגיע להם מתורתו שפע יותר משאר בעלי תורה ולכך אמר להם שהיה מט"ט לומד עמו.
והשתא בזה מובן הטעם שזכה ירבעם שלא היה בתורתו שום דופי והיינו מפני שזכה ליקח נשמת יוסף הצדיק ע"ה שהיתה באדם הראשון שנקראת זהרא עלאה שלא נפגמה בחטא אדם הראשון וכיון שלא נפגמה לכך לא היה בתורתו שום דופי.

שֶׁחִידְּשׁוּ דְּבָרִים שֶׁלֹּא שָׁמְעָה אֹזֶן מֵעוֹלָם (מלכים א' יב, כו). פירוש יש חידושי תורה שהם חדשים אצל זה החכם שאמר אותם אבל אינם חדשים בעולם כי כבר חכם אחר אמרם וכמו ענין המעשה של מרן עם תלמידו שכיון לדבריו על כן אמר 'חִידְּשׁוּ דְּבָרִים שֶׁלֹּא שָׁמְעָה אֹזֶן מֵעוֹלָם' שהם חדשים לגמרי אצל הכל.
ומה שאמר 'דּוֹמִין לִפְנֵיהֶם כְּעִשְׂבֵי הַשָּׂדֶה' פירוש אם אדם עומד בין האילנות אינו ניכר כל כך כי יתכסה באילנות אבל אם עומד בשדה שאין בה אלא רק עשבים שהם קצרים, הוא מסויים וניכר מרחוק. וכן הם גדולים בחכמה שהם מסויימים וניכרין מתוך אלפים ורבבות כאדם הניכר לכל בעומדו בין העשבים שאין כנגדו דבר שיכסהו ויעלים אותו.

יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶן מִי שֶׁהָרַג אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וְהוֹרִיש אֶתְכֶם גַּת, תִּתְּנוּ שִׁילּוּחִים לְבָנָיו (מיכה א, יד). קשא מה ירושה היה לישראל בגת? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דאות תי"ו להיותה בסוף אלפ"א בית"א היא הכרעה אחרונה קרובה אל הקליפה ורגל התי"ו לבר בסוד רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת ולפיכך תי"ו חיים תי"ו מות בר מינן דהיינו או כך או כך עיין שם.
וידוע שבשלשה עולמות בי"ע [בריאה, יצירה, עשייה] יש קליפה אלא שאינה שוה בשלשתן גם ידוע בכל שלשה עולמות בי"ע יש אותיות אלפא ביתא ואם כן נמצא יש ג' פעמים תי"ו ודוד המלך ע"ה שהרג הפלשתי וגבר על הקליפות סילק רגל התי"ו מן הקליפה ועשה אות תי"ו לישראל תי"ו חיים שניצולו מן המות על ידי שבירת הקליפות ששיבר בהריגת הפלשתי.
ונרמז זה באותיות 'פְּלָשֶׁת' כדכתיב שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת (שמות טו, יד) ונרמז באותיות פְּלָשֶׁת שלף ת', ששלף רגל התי"ו מן הקליפה וזהו שאמר כאן 'שֶׁהָרַג אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וְהוֹרִיש אֶתְכֶם גַּת' כלומר ג' ת' הוא 'גַּת' שהוריש אתכם שלשה ת' ששלף רגלה מן הקליפה.

תִּתְּנוּ שִׁילּוּחִים לְבָנָיו (מיכה א, יד). אף על גב דעל פי השם יתברך היה הדבר הזה כאשר שלח ביד עבדו אחיה הנביא ע"ה הנה ישראל לא ידעו מאמר הנביא שאמר מפי השם יתברך ועשו מאמרו יתברך אלא חלקו על מלכות בית דוד ונפרדו משם בשאט הנפש. גם עוד אף על פי שאמר לו אחיה הנביא ע"ה שנתן לו השם יתברך עשרת השבטים לא אמר לו שימנע אותם מלעלות לרגל כדי שלא יראו פני מלכם רחבעם אלא מניעתם מעלייתם לירושלים היתה מדעתו של ירבעם. ואם באמת היו עולין לרגל לא היו נוטין אחר רחבעם ומורדים בירבעם אך על כל פנים היה לרחבעם ממשלה על עשרת השבטים בהיותם ברגל בירושלים ונמצאו שלא היו עשרת השבטים מובדלים ממנו לגמרי ונמצא בביטול עלייתם לירושלים עשו שלוחים לגמרי אפילו במקצת.

בָּתֵּי אַכְזִיב לְאַכְזָב (מיכה א, יד). פירש רש"י ז"ל שכזבו במלכות בית דוד וכו' ונראה הכוונה כי הם אמרו לו לדוד המלך ע"ה בחברון למלוך על כל ישראל וגם אחרי רדיפת אבשלום אמרו עשרת השבטים עֶשֶׂר יָדוֹת לִי בַמֶּלֶךְ וְגַם בְּדָוִד (שמואל ב' יט, מד) כלומר הוא ימלוך על עשרת השבטים גם כן ועתה כזבו שמרדו במלכות בית דוד לכך יהיו נמסרים לאכזב אלו העכו"ם וקראם 'אַכְזָב' תיבה מורכבת 'אַךְ זָב' רצונו לומר אַךְ לשון צער שעושים צער לישראל בגזרותם וגם מטמאים נפשם בטומאת הַזָּב שהיא חמורה וגם מאוסה יותר מטומאת מת מפני שיוצאה מגופו.

כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה כְּאִילּוּ גּוֹזֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל (משלי כח, כד). נראה דקאי על תפארת ומלכות שהם סוד ו"ה שבשם וניצוצי קדושה של הנשמות המגולגלים במאכל אין יוצאים אלא על ידי ברכה והם של בחינת תפארת ומלכות שהם הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל ולכן הנהנה בלא ברכה כאלו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל.

כִּשְׁתֵּי מַקְלוֹת הַמַּתִּיזוֹת זוֹ אֶת זוֹ (דברים א, א). נראה לי בס"ד הכונה לא היה המדיח הדיוט או מאומה אחרת אלא המדיח היה שקול כנגד כל אותם ישראל הנדחים כי היה מלך וחכם גדול שאין כמוהו בישראל ושקול כרבים ולזה עשה הדמיון 'כִּשְׁתֵּי מַקְלוֹת הַמַּתִּיזוֹת זוֹ אֶת זוֹ' שהם שוים בגודלן ועוביין והם מין אחד.
או יובן בס"ד אומרו 'כִּשְׁתֵּי מַקְלוֹת' לרמוז על שתי מקלות שניבא זכריה הנביא ע"ה (זכריה יא, ז) 'וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם' אלו ישראל 'וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים' זה ירבעם שהשחית וחבל את ישראל.

אֵין לְךָ כָּל פּוּרְעָנוּת וּפוּרְעָנוּת שֶׁבָּאָה לָעוֹלָם שֶׁאֵין בָּהּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְּהֶכְרַע לִיטְרָא שֶׁל עֵגֶל הָרִאשׁוֹן (שמות לב, לד). נראה לי בס"ד ידוע בחטא אדם הראשון היתה זוהמת הנחש מכ"ד זיני דמסאבותא כמנין וְאֵיבָה [24] שאמר לו וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה (בראשית ג, טו) וכמו שאמרו המקובלים ז"ל ונטהרו ממנה במעמד הר סיני והחזירו אותה בעגל ולכן השיעור היה אחד מן כ"ד.
גם השיעור הוא על שיעור 'הֶכְרַע שֶׁל לִיטְרָא' דידוע שהכרעה של ליטרא בדבר היבש אפילו במקום דליכא מנהג צריכה להיות אחד מן ארבע מאות, נמצא ההכרע עשוי על פי חלוקה של ארבע מאות וגם בזה נרמז היטב שהוא כנגד ארבע מאות כוחות של סטרא אחרא בסוד וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לג, א) שנחלקת לארבע מאות לכן תפס החשבון של הכ"ד על שיעור ההכרע.

אַחַר שֶׁתְּפָסוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיָרָבְעָם בְּבִגְדוֹ וְאָמַר לוֹ: חֲזוֹר בְּךָ, וַאֲנִי וְאַתָּה וּבֶן יִשַׁי נְטַיֵּיל בְּגַן עֵדֶן (מלכים א' יב, כו) (מלכים א יג, לג). נראה לי ודאי כל זה ראה ירבעם במראה החלום ולא דבר עמו בהקיץ בדרך נבואה.
וענין זה של תְּפָסוֹ בְּבִגְדוֹ וכו' נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י פרשת נח, שתי בחינות נשמה יש באדם התחתונה נכנסת בפנימיותו והעליונה נשארת בבחינת צלם מקיף על ראשו כמו שאמר הכתוב אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ (תהלים לט, ז) כנודע ובעת שהוא חוטא יוצא מפנימיות חלק אחד ויורד לגיהנם וכנגד זה החלק היוצא ממנו ויורד לגיהנם נכנס בפנימיותו חלק ומדרגה מן אותה הנשמה העליונה שהיא בסוד צלם שעומדת מבחוץ, וכן על זה הדרך באופן כי כפי הבחינות שיוצאין מן אותה שבפנימיותו ויורדין לגיהנם כך יורדין מנשמתו העליונה אל תוך גופו להחיותו וכאשר גמרה התחתונה לצאת מתוכו ולרדת בגיהנם נגמרה גם נשמתו העליונה לרדת בגופו ממש ונשאר בלתי צלם על ראשו וכו' ולכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות יח.) רשעים בחייהם קרויים מתים כי מצד אותם החלקים שיורדים לגיהנם בעודם בחיים אז הם נקראים מתים וכו' עיין שם.
והנה ירבעם כאשר חטא ודאי יצאה ממנו כל אותה הנשמה שהיתה בתוך גופו ונכנס במקומה אותה העליונה ולכן בעוד שלא ירדה אותה הנשמה העליונה לגיהנם אלא עודנה בקרבו תפסו הקדוש ברוך הוא בה ולזו קרי לה 'בִּגְדוֹ' יען כי אותה הנשמה היא בסוד אור מקיף שהוא דוגמת בגד ומלבוש הפרוס על הגוף ולכן אמר לו 'חֲזוֹר בְּךָ' רצונו לומר חזור מכח אותה הנשמה שהיא עודנה בך שלא ירדה לגיהנם.
ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר 'תָּפְשׂוֹ בְּבִגְדוֹ' כי ירבעם עשה העגלים כדי לבטל עליית ישראל לירושלם בשלש רגלים שהיה ירא פן על ידי עליית שלש רגלים שיראו רחבעם יושב בעזרה יהפך לבבם אליו ותתבטל מלכותו אך באמת הוא לא היה לו לחוש על ביטול מלכותו כלל יען כי כל דבר נבואה שעושה בו הנביא פועל דמיוני מוכרח שיתקיים.
וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל הטעם שעשה אלישע הנביא ע"ה פועל דמיוני בחיצים על צד דמשק (מלכים ב' יג, טו) להורות על מפלת ארם ביד יואש מלך ישראל כדי שיהיה דבר זה קיים ואמיץ שאפילו אם מלך ארם יעשה תשובה וכל טוב לא ימלט מגזרה זו של מפלתו ביד יואש יעוין שם.
ולכן גם כאן אצל ירבעם שנתנבא לו אחיה הנביא ע"ה שימלוך על עשרת השבטים שיקח אותם מיד רחבעם הנה דבר זה מוכרח שיתקיים ביד ירבעם ולא אפשר שיצאו מתחת יד ירבעם ויחזרו לרחבעם ואפילו אם יעשה רחבעם כל טוב שבעולם לא יחזירו לו מן השמים את עשרת השבטים יען כי אחיה הנביא ע"ה עשה לדבר זה פועל דמיוני והיינו שקרע השמלה של ירבעם לשנים עשר קרעים ונתן לירבעם עשרה קרעים והשאיר בידו שני קרעים בלבד לרחבעם (מלכים א' יא, ל).
ולכן אין לו לירבעם לחוש שמא תחזור המלוכה על עשרת השבטים לרחבעם ותצא מידו כלל! ולמה ביטל עליית ישראל לרגל? וזהו שאמר תפסו הקדוש ברוך הוא בבגדו ואמר לו חזור בך, רצונו לומר תפסו בטענה שיש מן בגדו שנקרע שעולה מזה דבר ברור והכרחי שאי אפשר שיצאו עשרת השבטים מתחת ידו לשוב אל רחבעם ולכן אמר לו 'חֲזוֹר בְּךָ' מדבר שעשית לבטל עולי רגלים כי מן קריעת הבגד, בין תבין שאי אפשר שיצאו מתחת ידך כלל.

חֲזוֹר בְּךָ, וַאֲנִי וְאַתָּה וּבֶן יִשַׁי נְטַיֵּיל בְּגַן עֵדֶן. אָמַר לוֹ: מִי בָּרֹאשׁ? בֶּן יִשַׁי בָּרֹאשׁ. אִי הָכִי, לָא בָּעֵינָא (מלכים א' יב, כו) (מלכים א יג, לג). קשא כיון דאמר לו 'אַתָּה וּבֶן יִשַׁי' שהקדימו על בן ישי נמצא הוא בראש ולמה שאל 'מִי בָּרֹאשׁ' ולמה אמר לו 'בֶּן יִשַׁי בָּרֹאשׁ' דאם כן הוה ליה למימר 'אֲנִי וּבֶן יִשַׁי וְאַתָּה'?
ונראה לי בס"ד כי אומרו בְּגַן עֵדֶן אין הכונה 'גן של עדן' אלא הכונה 'גן ועדן' כי אמרו רבותינו ז"ל (ברכות לד:) גן לחוד ועדן לחוד דכתיב וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן (בראשית ב, י) והיינו עדן היא סוד חכמה, וגן סוד בינה. והכי קאמר לו 'אֲנִי וְאַתָּה וּבֶן יִשַׁי נְטַיֵּיל' כלומר אני אטייל עמך ועם בן ישי אך עמך אטייל 'בְּגַן' ועם בן ישי 'בְּעֵדֶן'. וירבעם נסתפק בדבריו של הקדוש ברוך הוא ולכן שאל כדי לברר הדבר ואמר לו 'מִי בָּרֹאשׁ' רצונו לומר מי יהיה 'בְּעֵדֶן' שהוא ראש כי עדן היא סוד חכמה שהיא ראש וגן בינה שהיא לב כמו שאמרו מוחא חכמה בינה לבא ואמר לו 'בֶּן יִשַׁי בָּרֹאשׁ'.
או יובן בס"ד אמר לו 'חֲזוֹר בְּךָ' בתשובה ואז 'אֲנִי וְאַתָּה וּבֶן יִשַׁי נְטַיֵּיל בְּגַן עֵדֶן' ושאל 'מִי בָּרֹאשׁ' זו התשובה שנקראת ראש שנבראת קודם בריאת העולם על שם מי תקרא, כי בן ישי הוא בעל תשובה ואני בעל תשובה, על שם מי נקראת שיאמרו עליו הקים עולה של תשובה שחטא להורות תשובה ליחיד? ואמר לו 'בֶּן יִשַׁי בָּרֹאשׁ' על שמו נקראת התשובה שהיא ראש כמו שנאמר נְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל (שמואל ב' כג, א) שהקים עולה של תשובה (מועד קטן טז:). ואמר לו 'אִי הָכִי לָא בָּעֵינָא' והיינו גסות רוח שהיתה בו הטרידה אותו.
ודע כי ענין טיול זה דאמר לו רחמנא לירבעם הוא לימוד התורה בפרדס נקרא טיול וכאן כונתו לומר שיזכה ללמוד תורה מפי הקדוש ברוך הוא בגן עדן הוא ובן ישי ביחד. ונראה רצונו לומר לו שהוא יהיה משיח בן יוסף ויתחבר עם משיח בן דוד שהוא בן ישי וילמדו שניהם לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לו ירבעם 'מִי בָּרֹאשׁ' רצונו לומר מי יזכה לבחינת לאה שהיא ראש לבחינת רחל בסוד עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת הֳ' (משלי כב, ד) ואמר לו 'בֶּן יִשַׁי בָּרֹאשׁ' רצונו לומר משיח בן דוד הוא בלאה וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י משיח בן דוד בלאה ומשיח בן יוסף ברחל.
אי נמי 'מִי בָּרֹאשׁ' רצונו לומר כל המלכים אחוזים במלכות העליונה ומי יזכה להיות בראש דהיינו בכתר מלכות ואמר לו 'בֶּן יִשַׁי בָּרֹאשׁ' ולכן בבקשות אומרים על דוד המלך ע"ה נחתם בכתר מלכותך.

מלמד שחדשו דברים שלא שמעה אוזן מעולם: לשון זה צריך ביאור דהל"ל שלא אמרם אדם מעולם ונ"ל ע"פ מה דאיתא בשמות רבה כי כל מה שהחכמים עתידים לחדש הכל קבלו נפשותם ממה ששמעו בהר סיני ולכן הכא דקאמר שמלה חדשה שחדשו דברים אף שהם לא חדשו רק שמעו מסיני ע"ז קאמר דברים שלא שמעה אוזן מעולם פירוש שהיו חכמים גדולים כ"כ עד שחדשו דברים שלא שמעו באזנם מסיני אלא שחדשום בחכמתם באמת:

מלמד שתפס הקב"ה לירבעם בבגדו: יש לפרש ע"פ מה דאמרינן לעיל והוא מתכסה בשמלה חדשה מה שמלה חדשה אין בו דופי אף תורתו של ירבעם לא היה בו דופי וכן מלמד שחדשו דברים הרי שכינה התורה בלשון שמלה כמש"א שמלה לכה קצין תהיה לנו שנדרש על ת"ח ואמרינן בגמרא אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד מפני שהתורה מצילתו מחטא והיינו דקאמר אחר הדבר הזה מלמד שתפס הקב"ה לירבעם בבגדו פירוש שדריש דבר מלשון דבור בתורה ואמר אחר שלמד תורה הרבה והיה להקב"ה בקדושתו עוד קצת אחיזה בו להחזירו למוטב מצד בגדו דהיינו תורתו ואעפ"כ לא שב מפני גסות רוח שהיה בו. ובמה דאמר ומי בראש ג"כ י"ל דהא הקב"ה כבר אמר לו אני ואתה ובן ישי הרי שהקדים אותו לבן ישי וביותר י"ל למה דהקב"ה באמת אמר לו אח"כ בן ישי בראש גם מאי האי ומי בראש דקאמר ירבעם ונ"ל דלעיל (דף צ"ט ע"א) מייתי ב' מימרות האחד מימרא דרחב"א אמר ר"י דכל הנביאים לא נתנבאו רק לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך והב' מימרא דר"א דבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד וקאמר בש"ס דפליגי אהדדי. אכן י"ל קצת דלא פליגי ע"פ מה דמקשה בפרק יוה"כ דחד אמר ב"ת זדונות נעשה להם כשגגות וחד אמר נעשה להם כזכיות ואהא קאמר דל"ק כאן בתשובה מאהבה כאן בתשובה מיראה וה"נ י"ל הך חילוקא לענין הנך מימרות דבתשובה מאהבה כיון שזדונות נעשות להם כזכיות א"כ העונות רבות שעשו כולם נעשו זכיות והמצות שלהם ג"כ קיימין א"כ ודאי עדיפי מצדיקים שיש להם ג"כ עונות ובפרט כי להם נחשבות אפילו שגגות כזדונות דהקב"ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה אבל בב"ת מיראה שלהם עדיין נשארות שגגות רבות גריעי מצדיקי ולהם נאמרו נביאות הנביאים והיינו דקאמר שתפסו הקב"ה בבגדו וא"ל חזור בך פירוש בלי טעם אהבת השכר ויראת העונש אלא מכח תורתו ואהבת השם ואז יהיה ב"ת מאהבה ועדיף מבן ישי שהוא צדיק גמור ולכן ואתה ובן ישי נטייל בג"ע הוא קודם לבן ישי אבל הוא שאל ומי בראש הרי שלא רצה לשוב מאהבה רק אם יצמח לו שכר שיהיה בראש וא"כ אינו ב"ת מאהבה ולכן קאמר ליה הקב"ה בן ישי בראש ולכן אמר ליה לא בעינא:

יצתה בת קול ואמרה להן וכו'. פרש"י כשהמליכו את ירבעם וקשה בעיני היאך אפשר לומר כן הלא הקב"ה בעצמו שלח אחיה השלוני לירבעם לאמר לו שהוא ימלוך על עשרה שבטים כמפורש במלכים א"כ מה חטאו ישראל בזה שהמליכו את ירבעם ורש"י גופיה פירש אגדה זו באופן אחר במיכה על הא דכתיב יען אשר מאס העם הזה את מי השילוח וגו':

מאי אחר א"ר אבא כו'. לא ידענא מאי הוקשה להם בפשטיה דקרא שקאי על מה שמפורש קודם בקרא שראה את המופת של המזבח שנקרע ונשפך הדשן וידו שיבשה כו' וכהנה רבות ואף על פי כן לא שב:

אמר ר' חנינא בר פפא כל הנהנה מהעה"ז בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל וכו'. ע"פ פשוטו הרי הוא כמבוא"ר במ"ש רבי לוי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם ל"ק כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה ונמצא דזה שלא בירך גזל מהקב"ה וכמו שפרש"י ז"ל. ועד"ה ע"י הברכה מושך אורות עליונים ומיחד קבה"ו וזה שלא בירך הוא גוזל מקב"ה ושכינתיה כנסת ישראל שמנע ח"ו כ"י השפע אשר היה בא בברכה ויליף מדכתיב גוזל וכו' ואומר אין פשע דסבר שאינו חוטא אבל אין פשע אין עיין שתמצא פשע רב. וק"ו אם הוא תדיר שנהנה ואינו מברך ודאי גדול עונו ואוי לו שדימהו לאיש משחית וחברותא נמי חבר הוא לאיש משחית והחי יתן אל לבו לברך בכונה כדת מה לעשות וחרדה ילבש שהוא בא לברך לאלהי עולם כ"י. וגמירי מרובה מדה טובה הנה שכרו יפתח ה' את אוצרו בהלו נרו והיה אדירו ואולם כל כונתו ועיקרו יהיה לעשות נ"ר ליוצרו:

קביל עליה דלא דריש כיון דאתפח הדר קא דריש וכו'. כתב הרב עיון יעקב ז"ל ק"ק לפי מ"ש סימן רכ"ח דין מ"ה דנודר בעת צרה אין מתירין לו אלא לצורך מצוה ואולי גם זה מיקרי לצורך מצוה ללמוד ולדרוש הפסוקים וגם מצוה לגנות הרשעים כדי שלא יזידון עוד כיון דלא הדרי בהו עכ"ל. ועם נשיקת הרצפה אמר רב הנח"ה שוברת דהיכן מצינו שעשה התרה ומסתמות הש"ס מוכח שלא היה התרה ואי איתא שעשה התרה הו"ל להש"ס לאומרו אלא מוכח דלא היה התרה ואפשר דמעיקרא כך התנה זאת לפנים דאם יקבל איזה דבר לא יהיה צריך התרה וכך היה נוהג בכל עניניו. ולכן גם קבלה זו לא נהג בה דין נדר כי אורחיה. א"נ אפשר דהיה נוהג כשמקבל עליו איזה דבר לומר תמיד בלי נדר דאי בעי מצי למהדר והש"ס לא אצטריך למימר דמוכח ממאי דהדר ביה מעצמו. א"נ אפשר דהו"ל נדר טעות ואגב צעריה דחלש לא דק דמהיכא תיתי למנוע עצמו מד"ת וקבלה בטעות היתה ואינה צריכה התרה דמסורת היא אין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ ומה גם למ"ש רבינו האר"י ז"ל דבלימוד שהוא חפץ מורה ובא דזה שייך לתקון נפשו. והכא על ידי מה שהיה דורש בענין זה היה מברר ניצוצות הקדושה אשר בנפשו והוא ריוח גדול להוציא לאור ניצוצי הקדושה ומה גם אם שייכי לשר' נפשו ואחר זמן מצאתי בלקוטי משם הרב עיר וקדיש מהר"ר אליעזר נחמן פואה ז"ל בספר מדרש בחידוש בפסקת מתחלה עע"ז דף יו"ד שכתב דכשם שאמרו שפתותיו דובבות כך כשמספרים בגנותו שומע ומצטער ויש לו כפרה ולזה שנינו ג' מלכים אין להם חלק וכו' כי בספור זה וכיוצא הו"ל כפרה עכ"ד ואפשר דמשו"ה סבר דהקבלה היתה בטעות דאדרבה בזה יש להם כפרה:

ואף אחיה השילוני טעה וחתם וכו'. כתב בספר כלי יקר מלכים ב' סימן י"ב דלכך רשב"י היה במערה י"ג שנים לכפר על מה שחתם אחיה השלוני ע"ש באורך:

מה שלמה חדשה אין בה שום דופי וכו' שלא שמעה אזן מעולם. אפשר במה שפירש הרב הגדול מהר"י זאבי זלה"ה במ"ש יראתו חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת דיש להעיר אמאי לא אמר כלישנא דקרא ראשית חכמה יראת ה' וה"נ הול"ל יראה קודמת לחכמה וכו' ופירש דהכא מיירי להוציא לאור חלקו שקבל בסיני ולזה צריך יראת חטא. אבל משכחת לה דיהיו חכמים ולפום חורפא קולטים מהאויר חידושי תורה שחידשו אחרים ואינם ממה שקיבל מסיני וז"ש כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו דייקא המתיחסת אליו כי היא חלקו מסיני ודואג ואחיתופל בחורפתם היו קולטים מהאויר מחידושי אחרים עכ"ד ועל פי זה אפשר דהא דריש שאין בה דופי ושלא שמעתן אזן מעולם תרוייהו איתנהו דדימה תורתו לשמלה חדשה שאין בה דופי וכפ"ז היה תורה לשמה שקדמה לה יראה ועל ידי זה חידשו דברים שלא שמעה אזן מעולם דהיה מנת חלקם מסיני ולא שקלטו הדברים מהאויר ממה שחידשו אחרים וז"ש ושניהם לבדם בשדה ששום א' לא חידש חידושים אלו: [וכפ"ז קשה קושית רבא על רב יוסף פרק היה נוטל דסבר רב יוסף דתורה בין בעדנא דעסיק בה בין בעדנא דלא עסיק אגוני מגנא ואצולי מצלא ואיך לא הגינה על דואג ואחיתופל. והרב המופלא חסידא קדישא כמהר"ח בן עטר זלה"ה תריץ יתיב דאמר לך רב יוסף דהוו דואג ואחיתופל עסקי שלא לשמה. ואפילו לדבריו קשה על רב יוסף מירבעם דנראה דלמד לשמה כמ"ש שלא היה בתורתו דופי ועמ"ש אני בעניי שם פרק היה נוטל:
ולכל הדברות יש להעיר על רבא אמאי לא פריך על רב יוסף מירבעם דלמד לשמה. ואפשר דגם לרב יוסף הא דקאמר דתורה מגנא ומצלא הוא מהחטא עצמו אבל אפשר דיחשוב לחטוא והתורה מצלת אותו שלא יבא לחטוא בפועל. אבל ירבעם דהיה מחשבת ע"ז דהמחשבה כמעשה התורה אינה מגינה דמיד דחשב נלכד דמחשבת ע"ז כמעשה. אי נמי דרב יוסף לא ידרוש כדרשת רב נחמן דשמעתין שתורתיו לא היה בה דופי. ועוד יש לצדד ודוק היטב]:

א"ר חנינא בר פפא יצאתה ב"ק ואמרה מי שהרג הפלשתי וכו'. הקשה הרב באר שבע הלא מאת ה' היתה זאת ששלח אחיה להמליך ירבעם ע"ש ונראה דאם ישראל היה כונתם לקיים דבר ה' אין עליהם תלונותיו אך בוחן לבות הוא ידע שמאסו את בית דוד ולכן המליכו את ירבעם ולא זכרו חסדי דוד הנאמנים. ועוד שאמרו מה לנו חלק בדוד וכו' ראה ביתך דוד וכו' ולא הי"ל לזלזל בדוד ובית ה':

מי בראש א"ל בן ישי בראש וכו'. עיין מ"ש בעניותי בספרי הקטן ראש דוד פרשת האזינו דף קנ"ח ע"ב בס"ד. ובמ"ש במאמרנו תפסו הקב"ה בבגדו פירש הרב מהרח"ו זצ"ל דמלבד נר"ן שיש לאדם יש לו עוד לבוש אחד אל נפשו שהוא אמצעי בין הנפש ובין הגוף ובלבוש הזה הרוחני ומעולה תפס הקב"ה כביכול זהו תורף דבריו בקצור:

ואף אחיה השילוני טעה בדבר. דסבר לנסויינהו אתי וחתם באותו מעשה: שנאמר ויאמר ה' אל יהוא וגו' לעשות הישר וכתיב ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה'. ואמרינן מאי גרמא ליה ואמר רבא חותמו של אחיה השילוני ראה וטעה מכלל דהוא טעה: ושחטה שטים העמיקו. שטים עובדי כוכבים על שם ששטים אחריה לשחוט לעבודת כוכבים: העמיקו. והחמירו שאמרו שכל מי שעולה לרגל ידקר בחרב כדי שילכו וישחטו לפני העגלים: ואני מוסר לכולם. כלומר אנכי לא חשתי כל כך לכבוד עצמי לומר כל מי שאינו עולה לרגל ידקר בחרב כמו שחשו הם לכבוד עבודת כוכבים אלא יסורין בעלמא יסרתים כלומר דעבר בעשה ל''א שטים כלומר שטיות שלהם שסרו מאחרי העמיקו עד שחיטה שחייבו מיתה כל מי שעולה לרגל ומניח את העגלים. ושחטה לשון שחיטה: מזומנת לפורענות. ששם נחלקה מלכות ישראל דסמיך ליה ויקח את השלמה ויקרעה לשנים עשר קרעים וגו': וביום פקדי. בתשעה באב שבכל השנה מאותן מ' שנה שעמדו . במדבר יום מזומן לפורענות בו חזרו מרגלים בו נחרב הבית בראשונה ובשניה: ויהי בעת ההיא וירד יהודה. מזומנת לפורענות שתמר נתחייבה שריפה ומתו שני בניו: בשכם מכרו אחיו את יוסף. כדכתיב (בראשית לז) הלא אחיך רועים בשכם ודותן דכתיב בקרא היינו כפר הסמוך לשכם ונקראת על שם שכם אי נמי כמדרשו שהיו דנין עליו להרגו: בשכם נחלקה מלכות בית דוד. כדכתיב במלכים (א יב): מפתקה של ירושלים. מכללה שלא לחזור בה לעולם ולא ליטול חלק בעבודה: מפתקה. כגון (ב''מ דף פו.) נפל פתקה מרקיעא כלומר מחזקת של ירושלים הכתוב וחתום בה: שום דופי. גימגום בגמ': שחדשו. דרשו דברי תורה בין ירבעם לאחיה: יצתה בת קול ואמרה. כשהמליכו את ירבעם: מי שהרג. דוד: את הפלשתי. וע''י כן היה מוריש לכם גת לכן תתנו שלוחים לבניו שתעזבו מלכות בית דוד ותמליכו אחרים: בתי אכזיב לאכזב. למלכי בית דוד אתם מכזבים והלכתם אחר מלכי ישראל לפיכך תהיו נמסרין לאכזב ביד עובדי כוכבים שהן שטי כזב: אין אביו אלא הקב''ה שנאמר וכו'. ואין גזילה כלפי מעלה וכלפי כנסת ישראל אלא זו בלבד שמונע מלברך כנסת ישראל הוא גוזל להקב''ה שחכמים תקנו על כל דבר ודבר ברכה כדאמר התם (ברכות דף לה.) כל הטועם ואינו מברך נקרא גזלן שנאמר לה' הארץ ומלואה: כשתי מקלות המתיזות זו את זו. כאדם שיש בידו מקל א' ומכה בו מקל אחר ומתיזו ומשליכו ברחוק כך הדיח ירבעם את ישראל מאחרי ה' בעל כרחם: ודי זהב. איידי דאיירי עד השתא בעגלים של ירבעם מפרש האי קרא: מתוך קופה של בשר. כשיש לו הרבה לאכול הוא נוהם: עד ירבעם היו ישראל יונקים מעגל אחד. לוקין על חטא עגל אחד שעשו במדבר: ה''ג מכאן ואילך היו יונקין משלשה עגלים. שנים מירבעם ושלישי של המדבר ולפי מה שכתוב בספרים שנים ושלשה עגלים ניחא כלומר משנים שעשה ירבעם ושלישי שנעשה במדבר ושלשה היינו שלישי כמו (משלי ל) שלשה המה נפלאו ממנו וארבעה לא ידעתים: אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא. לאו דוקא אלא כלומר דבר מועט מאד כמה שכף המשקל נוטה לצד זה יותר מצד זה ב''ב (דף פט.) כמה הוי הכרע ליטרא: לאחר כ''ד דורות. למעשה העגל: פסוק זה. דכתיב בעגל וביום פקדי והכא בימי צדקיה כשחרב הבית כתוב קרבו פקודות העיר קרב אותו מעשה שנאמר וביום פקדי וממעשה העגל עד צדקיה כ''ד דורות דבימי נחשון נעשה העגל צא וחשוב כמה דורות מנחשון עד צדקיה נחשון שלמון בנו בועז בנו עובד בנו ישי בנו דוד בנו שלמה בנו רחבעם בנו אביה בנו אסא בנו יהושפט בנו יורם בנו אחזיה בנו יואש בנו אמציה בנו עוזיה בנו יותם בנו אחז בנו חזקיה בנו מנשה בנו אמון בנו יאשיה בנו יהואחז ויהויקים בניו ומלכו זה אחר זה ודור אחד הם יהויכין בנו של יהויקים הרי כ''ד יהויקים לא סיים מלכותו שהוגלה לבבל עם החרש והמסגר והמליכו צדקיהו דודו במקומו והלכך לא קא חשיב צדקיה דור באפיה נפשיה דהוא מלך בדור כ''ד: דהוה דריש בשלשה מלכים. דהוה קאי במתני' דשלשה מלכים אין להם חלק:

אין פירוש לקטע זה