סנהדרין קב ע"ב

דף קב - ב

כיון  דאיתפח [שנתרפא] - הדר קא דריש ^[611] [חזר לדרוש] בשלשה מלכים.

אמרי לו תלמידיו: וכי לא קבילת עלך דלא דרשת בהו [האם לא קיבלת עליך שלא לדרוש בהם]?!

אמר להם רבי אבהו: אינהו מי הדרו בהו, דאנא אהדר בי [וכי הם חזרו בהם ממעשיהם הרעים, שאחזור בי אני ולא אדרוש בהם]? ^[612] רב אשי אוקי אשלשה מלכים [הגיע בלימודו עד ענין שלשה מלכים]. אמר: למחר נפתח בחברין [מחר נתחיל ללמוד ענין חבירינו, שהיו תלמידי חכמים כמונו], שאין להם חלק לעולם הבא.

אתא מנשה, איתחזי ליה בחלמיה [בא מנשה, ונתגלה אליו בחלום]. אמר לו לרב אשי: חברך וחבירי דאבוך קרית לן [חבריך וחברי אביך אתה קורא לנו]? מהיכא בעית למישרא המוציא [וכי יודע אתה באיזה מקום בפת צריך לבצוע בזמן ברכת המוציא]?

אמר ליה רב אשי: לא ידענא [אינני יודע] ^[613].

אמר ליה מנשה: מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת [לא למדת], וחברך קרית לן [ואתה קורא לנו חבריך]?!

אמר ליה רב אשי: אגמריה לי [למדני דבר זה], ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא [ומחר אדרוש דבר זה משמך].

אמר ליה מנשה: מהיכא דקרים ^[614] בישולא [ממקום שנקרמין פניה של הפת בתנור]. דהיינו - במקום הקשה שבה, למעלה או למטה או בצדדים. אבל לא באמצעה, במקום שהיא רכה ^[615].

אמר ליה רב אשי למנשה: מאחר דחכימתו כולי האי [מאחר שאתם חכמים כל כך], מאי טעמא קא פלחיתו [למה עבדתם] לעבודה זרה?

אמר ליה: אי הות התם [אם היית אז, באותו זמן], הות נקוט בשיפולי גלימא - ורהטת אבתראי [היית מגביה את שולי גלימתך, כדי שתוכל לרוץ מהרה, והיית רץ אחרי לעבוד עבודה זרה], כי היה אז יצר הרע של עבודה זרה שולט ביותר.

למחר כבר לא אמר לחכמים: "נפתח בחברין", אלא אמר להו לרבנן בלשון כבוד: "נפתח ברבוותא" [נתחיל לדרוש בענין רבותינו].

מהי משמעות השם "אחאב" -

אח [רע ^[616]] לשמים ^[617],

ואב לעבודה זרה.

אח לשמים, דכתיב: "אח לצרה יולד". ופירוש המקרא: ווי לצרה. הרי ש"אח" - לשון רעה הוא.

אב לעבודה זרה, דכתיב: "כרחם אב על בנים". הרי שאב מרחם ביותר על בניו. וכמו כן היה אחאב אוהב את העבודה זרה ביותר.

כתוב גבי אחאב: "ויהי הנקל לכתו בחטאות ירבעם בן נבט". אמר רבי יוחנן: קלות שעשה אחאב - כחמורות שעשה ירבעם. כלומר, החטאות החמורות שעשה ירבעם, היו קלות בעיני אחאב. שהוא הוסיף וחטא הרבה יותר, וכדלהלן.

ומפני מה תלה הכתוב את החטאים בירבעם, כפי שמצינו כמה פעמים במקרא "לא סר מכל חטאת ירבעם", אף שבאמת חטא אחאב יותר ממנו -

מפני שהוא [ירבעם] היה תחילה לקלקלה [שהוא התחיל לקלקל בחטא].

"בגלגל שורים זבחו, גם מזבחותם כגלים על תלמי שדי". אמר רבי יוחנן: אין לך כל תלם ותלם בארץ ישראל, שלא העמיד עליו אחאב עבודה זרה, והשתחוה לה.

ומנא לן דלא אתי אחאב לעלמא דאתי?

דכתיב: "והכרתי לאחאב משתין ^[618] בקיר, ועצור ועזוב בישראל".

וכך נדרש המקרא:

"עצור" - בעולם הזה.

"ועזוב" - לעולם הבא. אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה עמרי למלכות -

מפני שהוסיף כרך אחד בארץ ישראל.

שנאמר: "ויקן את ההר שמרון מאת שמר בככרים כסף, ויבן את ההר, ויקרא את שם העיר אשר בנה על שם שמר אדני ההר שמ רון".

אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה אחאב למלכות עשרים ושתים שנה ^[619] -

מפני שכיבד את התורה, שניתנה בעשרים ושתים אותיות.

שנאמר: "וישלח [בן הדד מלך ארם] מלאכים אל אחאב מלך ישראל העירה ויאמר לו, כה אמר בן הדד: כספך וזהבך לי הוא, ונשיך ובניך הטובים לי הם".

ולדבר זה הסכים מלך ישראל, ואמר: "כדברך אדני המלך. לך אני וכל אשר לי".

הוסיף בן הדד ושלח למלך ישראל:

"כי אם כעת מחר אשלח את עבדי אליך, וחפשו את ביתך ואת בתי עבדיך, והיה כל מחמד עיניך ישימו בידם ולקחו" ^[620]. ואז התייעץ המלך בזקני העם, ואמרו לו: "אל תשמע ולא תאבה".

"ויאמר למלאכי בן הדד, אמרו לאדני המלך: כל אשר שלחת אל עבדך בראשונה אעשה. והדבר הזה - לא אוכל לעשות וגו'".

מאי "מחמד עיניך", שרצה בן הדד לקחת, וסירב אחאב לתת, לאו ספר תורה? ^[621]

הרי שכיבד אחאב את התורה!

ומקשינן: מנין לנו שספר תורה הוא, דילמא עבודה זרה היא, שהרי אף היא היתה מחמד עינו של אחאב, שחיבבה ביותר!

ואמרינן: לא סלקא דעתך לומר כך. דכתיב: "ויאמרו אליו כל הזקנים וכל העם אל תשמע ואל תאבה". ואם מדובר היה בעבודה זרה, הרי לא היו אומרים לו כך!

ומקשינן: ודילמא אותם זקנים - סבי דבהתא הוו [זקנים שפלים ורשעים היו ^[622]]? מי לא כתיב: "ויישר הדבר בעיני אבשלם ובעיני כל זקני ישראל", ואמר רב יוסף: אותם זקני ישראל - סבי דבהתא היו. הרי שאף זקנים רשעים נקראים "זקני ישראל"!

ואמרינן: התם, גבי אבשלום, לא כתיב "זקני ישראל וכל העם". אבל הכא, הרי כתיב "הזקנים וכל העם", דאי אפשר דלא הוו בהון צדיקי [שלא יתכן שלא היה בכל העם צדיקים]. והרי כולם אמרו כאחד "אל תשמע ולא תאבה"! על כרחך שהכוונה היא לספר תורה. שאם היה מדובר בעבודה זרה, לא היה אכפת לצדיקים שיקחנה בן הדד.

וכתיב: "והשארתי בישראל שבעת אלפים, כל הברכים אשר לא כרעו לבעל, וכל הפה אשר לא נשק לו".

אמר רב נחמן: אחאב שקול היה. שהיו לו מחצה עוונות ומחצה זכויות. שנאמר: "ויאמר ה' מי יפתה את אחאב ויעל ויפל ברמת גלעד? ויאמר זה בכה, וזה אמר בכה". משמע, שרק בקושי גדול, על ידי פיתוי, נענש אחאב ^[623].

מתקיף לה רבי יוסף: מאן דכתב ביה: "רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה' אשר הסתה אתו איזבל אשתו", ותנינא: בכל יום היתה שוקלת שקלי זהב לעבודה זרה, ואת אמרת שקול היה?

אלא, אחאב וותרן בממונו היה. ומתוך שההנה תלמידי חכמים מנכסיו - כיפרו לו מחצה עוונותיו ^[624].

כאשר רצה אחאב מלך ישראל לצאת להלחם במלך ארם, כדי לקחת מידו את רמת גלעד, ורצה לצרף אליו את יהושפט מלך יהודה, אמר לו יהושפט, שיש לשאול את הנביאים, אם יצליח הדבר בידם.

קיבץ מלך ישראל את הנביאים, כארבע מאות איש, ואמרו לו עלה, ויתן ה' ביד המלך!

שאל יהושפט: "האין פה נביא לה' עוד ונדרשה מאותו"?

אמר לו אחאב, שישנו עוד נביא, ושמו מיכיהו בן ימלה. אבל הוא אינו מתנבא עליו טוב, אלא רק רע.

ובכל זאת רצה יהושפט לשמוע את דבריו של מיכיהו.

הביאוהו לפניהם, ואמר להם: "ראיתי את כל ישראל נפצים אל ההרים כצאן וגו'". כלומר, שלא יצליחו במלחמתם.

אמר אחאב ליהושפט: "הלא אמרתי אליך: לא יתנבא עלי טוב כי אם רע"!

אמר מיכיהו: "לכן שמע דבר ה'! ראיתי את ה' ישב על כסאו, וכל צבא השמים עמד עליו וגו'. ויאמר ה': מי יפתה את אחאב ויעל ויפל ברמת גלעד וגו'"

"ויצא הרוח ויעמד לפני ה', ויאמר: אני אפתנו. ויאמר ה' אליו: במה? ויאמר: אצא, והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו. ויאמר: תפתה וגם תוכל, צא ועשה כן".

מאי רוח? איזו רוח היתה זו שעמדה לפני ה'?

אמר רבי יוחנן: רוחו של נבות היזרעאלי. שלפי שהרג אחאב את נבות, היתה רוחו מחזרת לפתותו ולהפילו.

מאי "צא ועשה כן"? הרי די היה לומר לרוח: "עשה כן"!

אמר רבינא: אמר לו הקדוש ברוך הוא: צא ממחיצתי. שכן כתיב: "דבר שקרים לא יכון לנגד עיני", והרי רוחו של נבות היתה רוח שקר בפי הנביאים! לכן אמר לה הקדוש ברוך הוא שתצא ממחיצתו.

אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי: דפרע קיניה - מחריב ביתיה. מי שפורע קנאתו וכעסו, ונוקם נקם - גורם להחריב את ביתו. כרוחו של נבות, שאמנם נקמה נקמתו, אבל מחמת כן יצאה ממחיצתו של הקדוש ברוך הוא.

"ויעש אחאב את האשרה, ויוסף אחאב לעשות להכעיס את ה' אלהי ישראל מכל מלכי ישראל אשר היו לפניו".

אמר רבי יוחנן: שכתב על דלתות שמרון ^[625]: אחאב כפר באלהי ישראל, לפיכך אין לו חלק באלהי ישראל.

"ויבקש את אחזיהו וילכדהו והוא מתחבא בשמרון". אמר רבי לוי: שהיה אחזיהו קודר [מוחק על ידי חטיטה וגירוד] אזכרות [שמות] שבתורה, וכותב שם עבודה זרה תחתיהן [במקומן].

ולכן היה מתחבא. שאם היה עושה כך בפרהסיא, לא היו מניחין אותו לעשות כן.

מנשה - נקרא כך על שם שנשה יה [ששכח את הקדוש ברוך הוא].

דבר אחר: מנשה - על שם שהנשי [שהשכיח ^[626]] את ישראל לאביהם שב שמים.

ומנלן דלא אתי מנשה לעלמא דאתי?

דכתיב: "בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו, וחמשים וחמש שנה מלך בירושלים", "ויעש אשרה כאשר עשה אחאב מלך ישראל". וממשמעות הכתוב, שעשה מנשה כאשר עשה אחאב, אנו למדים: מה אחאב אין לו חלק לעולם הבא, כפי שלמדנו לעיל מהמקרא "עזוב", אף מנשה - אין לו חלק לעולם הבא.

רבי יהודה אומר: מנשה יש לו חלק לעולם הבא. שנאמר: "ויתפלל [מנשה] אליו ויעתר לו וכו'."

אמר רבי יוחנן: ושניהם, רבי יהודה שאמר שיש לו חלק, ורבנן שאמרו שאין לו חלק - מקרא אחד דרשו. שנאמר: "ונתתים לזעוה לכל ממלכות הארץ בגלל מנשה בן יחזקיהו".

מר, רבי יהודה, סבר: בגלל מנשה - שעשה תשובה, ואינהו לא עבוד [והם לא עשו תשובה, ולכן אתנם לזעוה].

רב אשי הוה קא דריש ואזל כוליה יומא כי נגה ליה יומא אוקים אמתני' דשלשה מלכים אמר למחר נפתח בחבריא בחבירנו שכמותנו אתא מנשה אתחזיה בחלמא א"ל אטו חברך אנא וחברא דאבוך אנא השתא מהיכא דבעית משרי המוציא לא ידעת וחברך קרית לן הנה אין אתה יודע מאיזה מקום אתה חייב לבצוע כשאתה מברך המוציא ואתה קורא אותנו חביריך אמר ליה אגמרן מיהא כי היכי דלדרשה משמך אמר ליה מהיכא דגמיר בישולא טפי ממקום שגמר בישולו יפה והוא מובחר שבפת ורב אשי לא אפשר דלא הוה ידע דמצוה מן המובחר בכל מילי מיהו הוה מספקא ליה הי ניהו מובחר אמר ליה וכי מאחר דחכמיתו טובא אמאי פלחתון לע"ג אמר ליה אי הות בההוא זימנא הוה נקטת שיפולא בשיניך ורהטת אלו היית בזמן ההוא היית אוחז כנפי כסותך בשיניך כדי שלא תכשל במרוצתך והיית רץ אחריה לעבדה מפני יצה"ר שהיה תוקפך. למחר אמר נפתח ברבותא נתחיל לדרוש ברבותי. אחאב אח לשמים לשון צרה כענין שנאמר ואח לצרה יולד דאלמא איכא אח דהוי לצרה אב לע"ג שהיה מרחם עליה כאב על בנו כענין שנאמר כרחם אב על בנים אלמא אב מרחם על בריה טובא: ויהי הנקל לכתו כלומר קלות שהלך בהן כחטאות ירבעם החמורות היו ומפני מה תלה הכתוב ענשן של ישראל בירבעם כדכתיב בכל דוכתא על חטאת ירבעם אשר חטא מפני שהוא היה תחלה לקלקלתן ואע"ג דאשכחן מקמי הכין דפלחי לע"ג בימי השופטים אנן קלקלה דלא עבוד עלה תשובה קאמרינן. אמר רב נחמן אחאב שקול היה מחצה עונות ומחצה זכיות שנאמר ויאמר ה' מי יפתה את אחאב אלמא לא כח [היה] במדת הדין להוליכו שם שלא לרצונו:

מתקיף לה רב יוסף מאן דכתיב ביה רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע כו' מאי עבדא ליה בכל יום ויום היתה שוקלת לו שקלי [זהב] לע"ג ואת אמרת שקול היה אלא לא תימא שקול היה מתחילה אלא ותרן בממונו היה ומתוך שההנה תלמידי חכמים מנכסיו כפרו לו מחצה והיינו דכתיב מי יפתה כו'. ויצא הרוח זה רוחו של נבות שרצה להנקם באחאב מאי צא ועשה כן לימא ליה עשה כן ואנא ידענא דלא סגיא בלא יציאה אמר לו הקב"ה צא ממחיצת כבודי על מנת שלא תחזור ועשה כן. ודייקי' אמאי. ומהדרינן משום דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. ואי קשיא לך כיון דלאו שפיר עבד היכי אמר ליה קב"ה עשה כן לא תיקשי לך שהרי מדת הדין היתה נותנת להכשיל את נביאי השקר כדכתיב כי מנסה ה' אלקיכם אתכם כו' וכל כך כדי להכשיל את אחאב ויעל ויפל ברמות גלעד ונבות הוא דעבד שלא כהוגן דקדים ואמר הכי וכיון דגלי אדעתיה דניחא ליה לאישתעויי שיקרא אמר ליה צא ועשה כן שכן מגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב. אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי דפרע קיניה מחריב ביתיה מי שרוצה להפרע קנאתו ולהנקם מאויביו סוף שנכשל בדבר שגורם לו ליהרג ונמצא מחריב ביתו שאלמלא לא רצה נבות להנקם מאחאב לא היה גורם לעצמו להוציאו ממחיצתו של הקב"ה:

פיסקא ר' יהודה אומר מנשה יש לו חלק לעוה"ב שנאמר ויעתר לו כו'. אמ"ר יוחנן משום רשב"י מאי דכתיב ויעתר לו לימא קרא ושמע תחנתו ותו לא ויעתר לו למה לי מלמד שעשה הקב"ה כמין מחתרת וקבלו מפני מדת הדין ויעתר לו לשון מחתרת לפי שהחי"ת והעי"ן מתחלפות כדכתיב חמדתו וכתיב במיכה המורשתי (א') יקח מכם עמדתו ודברים הללו דרך משל נאמרו שהרי הקב"ה ברא את כל הנמצאות ואין דבר עומד לפניו כדי שיצטרך לעשות דבר בחשאי כביכול כאדם שעושה דבר ומתירא לגלותו מפני הלה שכנגדו שמעכב על ידו או כאדם שרוצה לעשות דבר שלא כהוגן ומתיירא לעשותו בגלוי מפני הלה שמוכיחו וחלילה לאל מכל אלו לפיכך אני אומר שדברים הללו צריכין פתרון וזה פתרונן הדבר ידוע שמדת החסד והרחמים למי שאינו ראוי להן לפנים משורת הדין הן ואין למדת הדין דרך בהן לפיכך העושה דבר חסד שהוא רחוק מאד משורת הדין כגון שגמל חסד למי שלא היה ראוי לו כלל כמנשה וכיוצא בו נמצא שלא נעשה הדבר על פי מדת הדין שהרי מדת הדין נותנת שלא לגמול חסד אלא למי שראוי לו ואם גמלו נמצא שעשאו שלא לדעת מדת הדין. וענין מחתרת האמור כאן לשון משל הוא לפי שמעשיה בחשאי שלא לדעת אחרים אף כאן מדת החסד הזה שלא לדעת מדת הדין נעשה והרי הוא כאלו נעשה בחשאי מפני מדת הדין וכל כך למה ללמדך מדת חסדיו של קב"ה שקבל את מנשה בתשובה אע"פ שלא היתה מדת הדין נותנת לקבל כלל. ויש בדבר פתרון אחר לפי שמדה זו שנתנה לקבל את מנשה בתשוב' עמוקה היא ונעלמ' מעיני כל חי ואינו נודעת (ומדת) [למדת] הדין לפי' אמרו שעשה הקב"ה מחתרת וקבלו כלומר שמדת זו שקבלתו בתשובה נסתרת הא ממדת הדין כדרך הבא במחתרת שעושה בסתר ואין בעל הבית מרגיש בו מהיכן נכנס. וראינו בה פי' אחר כפשטן של דברים ולפי שיש בו דברים שאינן ראוין כלפי מעלה ואינו כדאי לפיכך לא כתבנוהו אלא שראוי לנו לכתוב הימנו מה שנראה לנו דקאמר דהאי דקא מפרש ויעתר לו לשון מחתרת משום דמיגואי כתיב ויחתר לו וקרי' ויעתר לו:

מי אהדרו בהו דאנא כו'. כי גם הם היה להם מקום לחזור בתשובה במה שאירע להם כגון בירבעם ששלח ידו במזבח לאמר תפשוהו ותיבש ידו וגו' ויאמר אל איש האלהים חל גו' ויחל איש אלהים גו' ובמעשה דחלה אביה בן ירבעם וכגון באחאב וישמע אחאב את הדברים האלה ויקרע בגדיו וישם שק וגו' דאנא אהדר בי משום מעשה שאירע לי דחלשי וק"ל:

ניפתח בחברין כו'. הקושיות מה ענין שזכר מנשה ומה ענין שהוסיף לומר וחברי דאבוך ומה ענין דין זה מהיכא בעית למישרא המוציא ונראה ע"פ מ"ש ר"י במשנה בר"פ דמנשה יש לו חלק לעה"ב שעשה תשובה ואינו בכלל ג' מלכים שאין להם חלק לעה"ב ולהכי הא דקאמר ניפתח בחברין משום מנשה אמר כן דלגבי ירבעם ואחאב ודאי דלא הוה קאמר הכי דמקרי לעיל ירבעם חבר לאיש משחית ולפי שאמר חברין בלשון רבים וכלל מנשה עם ירבעם ואחאב שאין להם חלק לעה"ב אתחזי ליה מנשה וא"ל חברך וחברי דאבוך דחברין משמע גם בלשון רבים מדבר בעדם דמשמע חבירך בעה"ז וחברי דאביך שמת בעוה"ב כאלו יש להם חלק לעוה"ב וזה שאמר קרית לן דהיית כולל אותי בדיבורך עמהן לקרות חברין בעוה"ז ובעוה"ב ואינו כן דלהם אין חלק לעה"ב ולי יש חלק לעה"ב ע"י התשובה שעשיתי וז"ש לו מהיכא בעית למישרי המוציא והוא מבואר שברכת לחם יצא מכלל כל ברכת הנהנין הנבראין דמברכין עליהם בלשון בריאה והוא לפי שבחטא אדם הראשון נתקללה האדמה מטבע הבריאה מתת כחה בעיקר מאכל האדם שהוא הלחם כמ"ש ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה וגו' בזעת אפך תאכל לחם וכמ"ש בענין זה שהלחם צריך י' מלאכות קודם שנעשה לחם והוא שהאדם נענש בחטאו שלא תוציא הארץ בטבעה את הלחם אך ע"י התשובה שעשה היה עליו חסד אלהים להוציא לחם מן הארץ בכח אלהי וזהו נוסח שינוי ברכת הלחם המוציא בכח נגד הטבע את הלחם מן הארץ בחסדו וזה שזכר לו מהיכא דבעית למישרא המוציא שזו הברכה הוראה על כח התשובה להשפיע מטוב חסד העליון יתברך אל האדם למטה ורמז לו שגם הוא מנשה מכלל בעלי תשובה לקבל חסד אלהים בעוה"ב ואין ראוי לכללו עם ירבעם ואחאב שאין להם חלק לעוה"ב ולזה א"ל מהיכא בעית למישרא המוציא להורות על כוונה זו ומסיק מהיכא דקדים בישולא דנגמר מלאכת הלחם שנתקיים בו חסד האלהים בתחלה ע"פ התשובה וא"ל מאחר דחכימת כולי האי לעשות מעשיכם ע"פ כוונת התשובה ולהשפיע מטוב חסדו עליכם אמאי קא פלחיתו לע"ז כו'. וא"ל הות נקיטא בשיפולי כו'. ע"ד טומאתה בשוליה רמז שדם חימוד נדה תמיד בשולי בגדיה כן גם אתה היית חומד ומתאוה לטומאת ע"ז והיית נקיט בשולי בגדים שלי אשר טומאת ע"ז עליהם והיית רץ אחרי לע"ז כי אז עדיין יצר הרע של ע"ז היה קיים עד זמן כנסת הגדולה שבטלוהו:

ולמחר אמר נפתח ברבוותא. משום מנשה אמר כן משום החלום שחלם וק"ל:

אחאב אח לשמים כו'. ר"ל כשהוא בצרה ואח תלה עינו לשמים כמ"ש הראית כי נכנע אחאב מלפני ואב כשהיה בטובה כרחם אב גו' תלה הדבר בעבודה זרה כמ"ש בעובדי ע"ז אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי צמרי גו':

חמורות כו'. הן עגלי זהב שעשה קלות לאחאב שהוסיף לעשות הבעלים והאשרות כדמסיק אין לך כל תלם כו':

ומנלן דלא אתי וגו' עצור בעה"ז ועזוב לעוה"ב כו'. מה שלא דרשו כן בירבעם דכתיב נמי הכי והכרתי לירבעם משתין בקיר עצור ועזוב וגו' משום דבירבעם יש לפרש כפשטיה משא"כ באחאב דכתיב ברישא דקרא ואבד כל בית אחאב גו' דהיינו כלל לא ה"ל לפרט שוב העצור ועזוב ממנו אי לאו להך דרשא עצור בעוה"ז ועזוב לעוה"ב ומזה דקדק נמי רש"י לדרוש בהאי קרא משתין ת"ח משית כו' עכ"ל משום דהוה בכלל רישא דקרא ואבד כל בית אחאב גו' אי לאו דאיצטריך להך דרשה וק"ל:

מפני מה זכה עמרי למלכות מפני שהוסיף כו'. לפי המקראות נראה שזכה עמרי למלכות טרם שקנה ההר שומרון ויש לפרש שר"ל שזכה למלכות מה שלא זכו מלכי ישראל שהיו לפניו דהיינו שזכה שבנו ובן בנו ישבו על כסא המלוכה וכ"ה במדרש ילקוט מה נשתנה אחאב כו' עד שבא עמרי והושיבו לו ג' מלכים על כסאו כו' על שהוסיף עיר גדולה בישראל כו' ע"ש:

מפני מה זכה כו'. בא ליתן טעם באחאב יותר מכל שנות מלכי ישראל וגם מצינו בירבעם שמלך כ"ב שנה ולא נתנו בו טעם ואפשר דלפי גודל החטא שנאמר באחאב מכל מלכי ישראל וכמ"ש לעיל קלות שעשה אחאב כחמורות שעשה ירבעם לא היה לו לזכות במלכות כ"ב שנים אי לאו שכיבד את התורה כו' ומפרש לה וישלח גו' שבשליחות שא"ל כספך וזהבך לי הוא ונשיך ובניך גו' ויאמר כדבריך גו' ובשליחות השני שהוסיף לו והיה כל מחמד עיניך גו' לקח עצת זקנים והשיב לו כל אשר שלחת אל עבדך בראשונה אעשה והדבר הזה לא אוכל לעשות גו' הרי שלא מנע ממנו זהבו כספו נשיו ובניו שבקש בתחלה רק על דבר החביב לו יותר שקרוי מחמד עיניו מנע ממנו ואמר לא אוכל לעשות דהיינו התורה שהיא מחמד עיני האדם יותר מכסף וזהב כמ"ש הנחמדים מזהב גו' ופריך ודילמא ע"ז שהיה מחמד עיניו שהיה חביב להם ע"ז שלהם יותר מכסף וזהב ונשיו ובניו כמ"ש שהיו מקריבין בניהם לע"ז ומסיק מדכתיב וכל העם דא"א דלא הוו בהון צדיקי דכתיב כו' והם ודאי דלא מנעו ע"ז רק הס"ת ותלה הדבר בו שהוא כיבד את התורה דאלו לא היתה חביבה בעיניו לא היה קורא להם ליקח מהם עצה על זאת גם לא היה חש לעצתם כמו שלא השגיח בהם מלעבוד עבודה זרה:

אחאב שקול היה כו'. פירש"י מדמהדרי כולי האי מי יפתה וגו' עכ"ל. ויותר נראה לפרש מדכתיב ויאמר זה בכה וזה אומר בכה גו' דנראה שהיו הדעות שקולות בפמליא של מעלה לזכות או לחיוב כמ"ש וכל צבא השמים עומדים לו מימינו ומשמאלו:

שקלי זהב לעבודה זרה כו'. מלשון התמכר לעשות הרע וגו' כאלו היה נמכר לע"ז בכל יום היתה קונה אותו בשקלי זהב מרשות ע"ז:

שהיה וותרן כו'. אולי קבלה היה זה בידם ואפשר שמה שאמר שמהנה ת"ח מנכסיו ע"פ מ"ש ברפ"ק דחולין שכן מצינו ביהושפט מלך יהודה שנהנה מסעודת אחאב וסיעתו שהיה ליהושפט עמו כמ"ש ויזבח לו אחאב צאן ובקר לרוב ולעם אשר אתו וגו' וענין שכיפרו לו מחצה במצוה זו כי המהנה ת"ח כאלו דבק בשכינה כמ"ש ואתם הדבקים בה' וגו' וכי אפשר לידבק בשכינה אלא זה הוא המהנה ת"ח מנכסיו וז"ש שכיפרו לו מחצה הגם שהיה אדוק ודבק בע"ז הרי ממה שהיה מהנה תלמידי חכמים היה גם דבק בשכינה:

מאי רוח כו'. הנבואה של אמת נקראת רוח סתם בכמה פסוקים ותנח עליהם הרוח וגו' ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם כי הנבואה היא ברוב פעמים על ידי מלאך כמ"ש עושה מלאכיו רוחות וכאן כתיב הרוח בה' הידיעה הוא הרוח הידוע של נבות:

מאי צא כו'. דכיון דא"ל עשה כן הוה בכללו נמי מה שאמר אצא ומלת צא שאמר לו הוא מיותר לדרשא צא ממחיצתי כי רוחות ונשמות של ישראל צרורות בצרור החיים תחת כסא הכבוד דהיינו במחיצתו ודובר שקר לא יכון שם כי שם צורת יעקב חקוקה שמדתו אמת שנאמר תתן אמת ליעקב וגו' וק"ל:

אחאב כפר באלהי ישראל וכו'. דהיינו מדכתיב להכעיס ה' אלהי ישראל ומדכתיב לעשות דרשו שבעשייה היה זה דהיינו שכתב כן על דלתות שומרון וז"ש מכל מלכי ישראל אשר היו לפניו שהמלכים שהיו לפניו עבדו עגלי הזהב בשתוף אבל הוא אחאב הוסיף לעבוד את הבעלים וכפר באלהי ישראל דוגמא שאמרו בפרק אין צדין ויוסיפו בני ישראל לעשות וגו' ויעבדו את הבעלים וגו' ויעזבו את ה' ולא עבדוהו ממשמע שנאמר ויעזבו את ה' איני יודע שלא עבדוהו כו' אפילו כתורמוס הזה כו' ואוכלין אותו בקינוח סעודה לא עשאוני בני דהיינו בעבודת הבעלים לא עבדו ה' בשתוף:

ויבקשו את אחזיהו וגו'. הוא היה ממלכי בית יהודה ונסמך ענין אחזיהו לכאן כמ"ש הוא הלך בדרכי בית אחאב כי אמו וגו' והוציאו הכתוב הזה מפשטיה שהיה מתחבא לקדור אזכרות משום דכתיב בתריה ויביאוהו אל יהוא וימיתהו ויקברוהו כי בן יהושפט הוא אשר דרש ה' וגו' שאין זה נתינת טעם על שהמיתהו דאדרבה משום שהיה בן יהושפט לא היה לו להורגו שלא אמר הנביא ליהוא רק והכית את בית אחאב וגו' ולזה דרשו שהוא נמשך אדלעיל דמשום שהיה מתחבא בשומרון והיה קודר האזכרות הביאוהו ליהוא ודנו דין מיתת בית דין כמודה בע"ז וכי בן יהושפט וגו' דקאמר אינו אלא טעם על שניתן לקבורה טפי מיורם בן אחאב שנהרג עמו שלא נזכר בו שניתן לקבורה לפי שהיה אחזיהו בן יהושפט מצד אב ולא היה מבית אחאב רק מצד אם וק"ל:

שהנשי את ישראל כו'. פרש"י מל' שכחה ויותר נראה לפרש מלשון הסרה והעתק כמו גיד הנשה נשתה גבורתם וק"ל:

בגלל מנשה שעשה תשובה ואינהו לא כו'. ר"ל שהיה להם ממי ללמוד ולא למדו ממנו לעשות תשובה כמ"ש ויכנע מאד מלפני אלהי גו':

גמ' סבי דבהתא הוו מי לא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה א"ל וכו' עילווך וכו' הס"ד:

בד"ה מהיכא בעית למישרא המוציא אינך יודע כו' כצ"ל:

בד"ה אח לשמים כו' אח וראש דכתיב כו' כצ"ל:

בד"ה הכי רישיה כו' צ"ל גם מזבחותם הכי רישיה כו':

בד"ה דפרע קיניה כו' מחריב ביתיה כרוח כו' מאחאב ויצא כו' כצ"ל:

בד"ה קודר אזכרות לעשות כן קודר כו' הד"א:

גמרא ויאמרו כו'. אל תשמע ולוא תאבה. כצ"ל:

שם ויאמר אצא והייתי רוח שקר כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אח לשמים. באחשורוש אח לראשו:

רש"י ד"ה דפרע קיני'. הפורע קנאה נוקם חמתו וקנאתו כו'. כצ"ל:

אָמַר לְמָחָר נִפְתַּח בְּחַבְרִין (מלכים א' יב, כו) (מלכים א יג, לג). פירש מהרש"א על מנשה בלבד עיין שם. ולי נראה דקאי על כולם דסבירא ליה כמו שדרשו דורשי רשומות שכולם באים לעולם הבא וגם אנשי כנסת הגדולה דמנו אותם באין להם חלק לעולם הבא יודעים הם שסופם להיות להם חלק לעולם הבא וכתבו עליהם כך כדי דתהוי להו כפרה בכתיבה זו.

אָמַר לֵיהּ אִי הֲוַת הָתָם הֲוַת נָקִיטְנָא בְּשִׁיפּוּלֵי גְּלִימָא וּרְהָטַתְּ אַבַּתְרָאִי (מלכים א' יב, כו) (מלכים א יג, לג). נראה לי בס"ד מה שאמר לו לשון זה ד'שִׁיפּוּלֵי גְּלִימָא' הוא, כי החיצונים נאחזים בשפולי הבגדים כאשר נאחזים ברגלים יותר משאר הגוף בסוד מה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ו.) הני ברכי דרבנן דשלהי מנייהו הוי. ולכן מנהג ישראל לנער שפולי הגלימא אחר ברכת הלבנה כי בקנאת החיצונים בברכה זו יבואו בסוף הברכה להתאחז בשיפולי גלימא כי שם מקום אחיזתם לכך מנערים הגלימא לדחות אותם, וכן נמי מנערים שפולי הגלימא בסדר התשליך לעשות פועל דמיוני להשלכת העונות והקטגורים לתהומא רבא. וכאן אמר לו אי הוית התם הוות נקיט באותם כוחות החיצונים ורץ לעבודה זרה כי מאחר שהיית תפיס בידם הייתם דבוקים זה בזה והיו מושכים אותך ומריצים אותך.

מִפְּנֵי מָה זָכָה עָמְרִי לְמַלְכוּת מִפְּנֵי שֶׁהוֹסִיף כְּרַךְ אֶחָד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (מלכים א טז, כד). נראה לי בס"ד מפני שהוספת הכרך היתה לכבוד ארץ ישראל ולא לכבודו אף על פי שזה היה עיר המלוכה שלו דאם לכבודו היה לו לקרות לו שם על שמו והוא קראו שומרון על שם שמר אדון ההר שלא רצה להתכבד בו הוא עצמו, וכיון דהיתה שומרון כרך שהוא מדרגה שלישית במעלה כי יש כפר ולמעלה ממנו עיר ולמעלה מן העיר כרך נמצא הכרך בכל מקום הוא מעלה שלישית לכך בשביל שלא כיון לכבודו זכה למלכות שלשה דורות.
אי נמי זכה לשלשה דורות למלכות בעבור הכרך מפני שהכרך הוא משובח בשלשה שדרכו להיות בונים בו כל הבתים תחתיים שניים ושלישים.

אַחְאָב שָׁקוּל הָיָה (מלכים א כב, כ). הנה רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים הקדמה ז') פירש שקול היה כלומר נפשו היתה חציה טוב וחציה רע אבל המעשים שלו רובם רעים עיין שם בדברי קדשו ברוחב. ולפי דברי רבינו האר"י ז"ל לא יש קושיא על רב נחמן אך רב יוסף הבין כונת רב נחמן כפשוטה דקאי על המעשים לכך מקשי ליה.
ומה שאמר 'שֶׁהָיָה מְהַנֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִנְּכָסָיו' נראה אין כונתו להנות תלמידי חכמים אלא הוא 'הָיָה וַתְּרָן בְּמָמוֹנוֹ' ולכך היה מאכיל לרעבים בשנת בצורת וכיון שבכלל הרעבים הם התלמידי חכמים לכן כפרו לו מחצה שנעשה חצי עונותיו זכויות ואז היה שקול במעשים מחצה ומחצה.

וַיֹּאמֶר הֳ' אֵלָיו בַּמָּה (מלכים א כב, כא). הנה ודאי יודע הקדוש ברוך הוא במה כונתו לפתות ושאלו במה כדי שיגלה דבר זה שבלבבו שהוא רוצה להיות רוח שקר ואז יאמר לו 'צֵא מִמְּחִיצָתִי' דחשיב כאלו עשית.
ומה שאמר 'דְּפָרַע קִינֵיהּ מַחֲרִיב בֵּיתֵיהּ' לא נדחה לגמרי ח"ו אלא לפי שעה עד שישוב בגלגול ויתקן עון זה ואחר כך שב למדור השכינה.

מְנַשֶּׁה, 'נָּשָׁה יָ־הּ' (מלכים ב כא, ג). נראה לי בס"ד כי חזקיהו המלך ע"ה נגזר עליו מיתה בשביל שלא נשא אשה להוליד בנים ואחר כך כשקבל עליו לישא הוסיף לו חמש־עשרה שנה כמנין שם י־ה דאיש ואשה שזכו שם י‏־ה בניהם (סוטה יז.) והוא לא נמנע מקודם אלא בשביל שראה שיוליד בנים רשעים וסוף בטח שישא בת ישעיה הנביא ע"ה וגורם זכות שניהם שיהיה הולד צדיק ובזה ישלים שם י־ה שבין איש לאשתו, והיה לו למנשה לזכור שם י־ה שבעבורו נתלבש אותו צדיק להוליד בן צדיק שבזה יהיה נשלם שם י־ה ואז יהיה צדיק כדי להשלים מחשבתו וכונתו של אביו בשם י־ה והוא שכח שם י־ה זה שנתכוון אביו להשלימו ולכך הרשיע.

רש"י ד"ה דכתיב. לשון רעה ווי. עי' ברש"י הושע יג טו:

מהיכא דקרים בישולא. פרש"י ב' לשונות ואנו כדי לצאת ידי שניהם נוהגים לבצוע מעט מצד העליון והתחתון כמו שכתבו הגהות מיימוני בשם מהר"ם ז"ל:

משתין בקיר פרש"י תלמיד חכם משית בקירות לבו כו'. אבל הרלב"ג ושאר מפרשים כתבו משתין בקיר היינו זכרים לאפוקי נקבות:

מתוך שההנה ת"ח מנכסיו כפרו לו מחצה. מזה הוכחתי אני בעניי שופרא שבחא של הצדקה דאחאב שעע"ז אהניא ליה לכפר מחצה ומינה דאין עבירה מכבה צדקה כמ"ש בראש דוד פרשת תשא ע"ש ושוב מצאתי בפירוש שכ"כ רבינו האר"י ז"ל דאין עבירה מכבה צדקה אמנם במ"ש אחאב שקול היה ביאר הדבר בשער הגלגולים ע"ש:

אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה אמר חברך וכו' מהיכא בעית למשרי המוציא וכו'. עמ"ש בעניותי במאמר זה באורך בספרי הקטן דברים אחדים בדרוש י"ד דרוש לשבת הגדול בס"ד:

אמר ר' יוחנן מפני מה זכה אחאב למלכות כ"ב שנה מפני שכבד את התורה שנתנה בכ"ב אותיות. אע"ג דאמרינן בסמוך דאחאב היה מהנה ת"ח מנכסיו ואמרינן פ"ק דבתרא דבנימין הצדיק בזכות הצדקה הוסיפו לו כ"ב שנה. לא ניחא ליה לומר דבשביל הצדקה שעשה עם ת"ח זכה למלכות כ"ב שנה דנהי דצדקה מכפרת ומוספת חיים אבל לזכות למלכות או להאריך מלכותו סבר דלא סגי בצדקה לולי זכות גדול כי האי שמסר עצמו ונשיו וכל אשר לו לכבוד התורה ומשום שנתנה בכ"ב אותיות זכה למלכות כ"ב שנה כמ"ש בי מלכים ימלוכו:

שקול היה. פירש"י מדמהדרי כולי האי מי יפתה וכו' וראיתי בהרי"ף ח"ב דפוס פרופס שכתב וז"ל רש"י מדמהדרי כולי האי נראה שכיפר לו מחצה בשביל שכבד התורה כדאמרינן לעיל עכ"ל ולפום ריהטא לא הבנתי דבריו דהא פריך הש"ס דהיכי קאמר שקול היה ומשני לפי שהיה מהנה ת"ח מנכסיו ומאי קאמר שכפר לו מחצה בשביל שכבד התורה כמש"ל. ותו מאי אית ליה עם רש"י דקאמר מדמהדרי וכו' אלא דלזה אפשר דט"ס הוא ולא קאי ארש"י אלא על הש"ס דאמר שקול היה ומ"מ אינו מובן דהש"ס מפרק לה שהיה מהנה וכו'. וטעמא דאצטריך להכי משום שבשכר שכבד התורה פרעו לו בעה"ז שמלכותו יהיה כ"ב שנה וזה לא יועיל לכפר מחצה דהזכות פרעו לו בעה"ז ונשאר לו כל העון ולזה תירץ דנתכפר מחצה במה שהיה מהנה ת"ח דאמרו רז"ל דצדקה מכפרת על המזיד ועיקר הצדקה היא עם עמלי תורה ובדוחק יש ליישב דהרי"ף קשיא ליה מאי דאמר אלא אחאב ותרן היה וכו' דממ"ש אלא משמע דעוקר מאי דקאמר עד השתא. ומשו"ה פירש דס"ד היה דשקול לפי שכיבד התורה ואהא מתקיף רב יוסף דלא אפשר שיספיק זה להיותו שקול וכדאמרן וע"ז קאמר אלא ועוקר הס"ד ומסיק אלא אחאב ותרן וכו' והוא דוחק אם מצד הש"ס ואי מצד שאם זה כונת הרב הי"ל לפרש וגם הלשון שכתב אינו מורה דהוא ס"ד:

מאי צא אמר רבינא צא ממחיצתי וכו'. יש להרגיש דהא קאמר ליה ועשה כן והשתא הוא מצווה לעשות ואמאי נענש וי"ל דהוא קאמר אצא והייתי רוח שקר ובאמירתו אצא על דעת כן אמרו ונתחייב לצאת דהתם אינו מועיל תשובה וחרטה בעה"ב ולזה אחר שאמר תפתה וגם תוכל אמר צא ממחיצתי שכבר נתחייבת ועשה כן דבדרך שאדם רוצה לילך וכו' ולגרמיה הוא דעבד:

(קב סע"ב) דפרע קיניה מחריב ביתיה.—בערוך ע' קן העתיק "דפרע קנאיה מחריב קיניה" פי' שמחריב הקן של עופות, והוא משל על בית האדם, וזו גירסא נכונה. [קנאיה גם בכ"י פלורנץ וילקוט.]