סנהדרין קד ע"ב

דף קד - ב

אמר לו אחד מהם לחבירו: גמל שמהלכת לפנינו ^[692], סומא באחת מעיניה, וטעונה שתי נודות, אחת של יין ואחת של שמן, ושני בני אדם המנהיגים אותה, אחד מהם ישראל, ואחד נכרי. אמר להן שבאי: עם קשה עורף! מאין אתם יודעין את כל הדברים הללו? ^[693]

אמרו לו: גמל - כשהיא אוכלת מעשבים שלפניה, מצד שרואה אוכלת, ומצד שאינה רואה - אינה אוכלת. והיות ואנו רואים שהבהמה שלפנינו אכלה רק מצד אחד, על כרחך שהיא סומא.

וטעונה שתי נודות אחת של יין ואחת של שמן, כי טיפות של יין - מטפטף ושוקע בקרקע, ושל שמן - מטפטף וצף. והיות ואנו רואים בדרך טיפות שקועות וטיפות צפות, הרי שיש עליה נודות של יין ושמן.

ושני בני אדם המנהיגים אותה אחד נכרי ואחד ישראל, כי נכרי, כשהוא צריך להתפנות, נפנה לדרך, לצד בהמתו, ואינו מסתתר. ואילו ישראל, שצנוע הוא, נפנה לצדדין ^[694].

רדף השבאי אחריהם [אחר הגמל והמנהיג], ומצא שאמנם היה כדבריהם של שני שבוייו.

בא ונשקן על ראשן, והביאן לביתן ^[695], ועשה להן סעודה גדולה, והיה מרקד לפניהם, ואמר: ברוך שבחר בזרעו של אברהם, ונתן להם מחכמתו, ובכל מקום שהן הולכין נעשין שרים לאדוניהם. ופטרן [שחררן], והלכו לבתיהם לשלום.

"בכה תבכה בלילה". שתי בכיות הללו, "בכה תבכה" - למה?

אמר רבה אמר רבי יוחנן: אחד - על מקדש ראשון, ואחד - על מקדש שני. ששניהם חרבו בתשעה באב.

"בלילה" - על עסקי לילה. שנאמר: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא".

אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו הלילה שנתנו ישראל את קולם בבכי, ליל תשעה באב היה. אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות ^[696]. דבר אחר: "בלילה", שכל הבוכה בלילה קולו נשמע ^[697]. והיינו "בכה תבכה בלילה", כדי שיהא קולם נשמע, וירחמו עליהם, ובכל זאת "אין מנחם לה".

דבר אחר: "בלילה", שכל הבוכה בלילה, כוכבים ומזלות בוכין עמו [שנכמרים רחמיהם עליו] ^[698].

דבר אחר: "בלילה", שכל הבוכה בלילה, לפי שקולו נשמע ביותר, מתרכך ליבו של השומע את קולו - ובוכה כנגדו.

מעשה היה באשה אחת, שכנתו של רבן גמליאל, שמת בנה, והיתה בוכה עליו בלילה.

שמע רבן גמליאל קולה, ובכה כנגדה ^[699], עד שנשרו ריסי עיניו [שמחמת רוב דמעות היו ריסי עיניו נכפלים ונופלים על עיניו].

למחר הכירו בו תלמידיו שהוא בוכה בגלל שכנתו - והוציאוה משכונתו.

"ודמעתה על לחיה". "לחיה" - לשון לחות ונערות הוא. אמר רבא אמר רבי יוחנן: הרי היא כאשה צעירה, שבוכה על בעל נעוריה ^[700]. שבוכה היא תמיד, ודמעתה מצויה. שנאמר: "אלי כבתולה חגרת שק על בעל נעוריה". "אלי" לשון קינה הוא.

"היו צריה לראש". אמר רבא אמר רבי יוחנן: כל המיצר לישראל - נעשה ראש ^{[701] [702]}.

[שנאמר:] ^[703] "כי לא מועף לאשר מוצק לה כעת הראשון הקל ארצה זבלון וארצה נפתלי והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן גליל הגוים".

אמר רבא אמר רבי יוחנן: כל המציק לישראל - אינו עיף ^[704]. כפי שנאמר בפסוק דלעיל: "כי לא מועף לאשר מוצק לה".

"לא אליכם כל עברי דרך". אמר רבא אמר רבי יוחנן: מכאן, מזה שאמר הנביא "לא אליכם", ראיה לקובלנא ^[705] מן התורה. דהיינו, שכאשר אדם מספר צרתו לאחר, אומר לו: לא תבוא זאת לך כפי שבאה עלי. והמקפיד על כך, אין בזה איסור ניחוש ^[706].

כך גם הנביא היה מתאבל על החורבן, כאילו באה עליו הצרה, ואמר לאותם מישראל שלא הגלה נבוכדנצר: לא תהא לכם צרה כזו.

"כל עברי דרך". אמר רב עמרם אמר רב: עשאוני כעוברי על דת ^[707] . דאילו בסדום כתיב: "וה' המטיר על סדם", ואילו בירושלים כתיב לשון דומה: "ממרום שלח אש בעצמתי וירדנה וגו'." הרי שדנני הקדוש ברוך הוא כפי שדן את אנשי סדום.

[וכתיב:] ^[708] "ויגדל עון בת עמי מחטאת סדם". והואיל וכך, שישראל חטאו אף יותר מסדום, יש לתמוה, למה לא נהפכו ישראל כפי שסדום נהפכה, וכי משוא פנים יש בדבר?

אמר רבא אמר רבי יוחנן: מדה טובה יתירה היתה בירושלים - שלא היתה בסדום, ולכן לא נהפכה כסדום.

דאילו בסדום כתיב: "הנה זה היה עון סדם אחותך גאון שבעת לחם ויד עני ואביון לא החזיקה וגו'." הרי שהיו אכזריים, שלא החזיקו יד עני ואביון.

ואילו בירושלים כתיב: "ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות למו", שהיתה מזמנת חברתה לאכול עמה. הרי שהיו רחמניות ^[709].

"סלה כל אבירי ה' בקרבי". כל האבירים - פסלם הקדוש ברוך הוא, ועשאם פסולים וכבושים כמסילה. והיינו כאדם שאומר לחברו: נפסלה מטבע זו, ואין לה תקנה.

"פצו עליך פיהם". אמר רבא אמר רבי יוחנן: בשביל מה הקדים פ"א לעי"ן ברוב סדרי האל"ף בי"ת שבמגילת איכה? ^[710]

בשביל מרגלים, שאמרו בפיהם - מה שלא ראו בעיניהם ^[711]. וזה נרמז בהקדמת פ"א לעי"ן, שהקדימו המרגלים ואמרו בפיהם, מה שלא ראו בעיניהם.

"אכלי עמי אכלו לחם ה' לא קראו". אמר רבא אמר רבי יוחנן: כל האוכל מלחמן של ישראל - טועם טעם לחם. ושאינו אוכל מלחמן של ישראל - אינו טועם טעם לחם. שהנכרים מוצאים טעם דווקא בלחמם של ישראל, שהנאה היא להם כשגוזלים אותם ^[712].

"אכלי עמי אכלו לחם ה' לא קראו". רב אמר: אלו הדיינין. שבשביל עוונותיהם, שמטים משפט, היו עמי למאכל אויביו.

ושמואל אמר: אלו מלמדי תינוקות, שעושין מלאכתן רמיה ^[713].

ועתה חוזרת הגמרא לדברי משנתנו, שמנתה את אותן שאין להם חלק לעולם הבא.

והוינן בה: מי מנאן?

אמר רב אשי: אנשי כנסת הגדולה מנאום.

אמר רב יהודה אמר רב: בקשו אנשי כנסת הגדולה עוד למנות אחד בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא. והיינו, את שלמה, שנאמר בו: נשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים.

באה דמות דיוקנו ^[714] של דוד אביו ונשטחה לפניהם שלא ימנו את שלמה - ולא השגיחו עליה.

באה אש מן השמים ולחכה אש בספסליהם - ולא השגיחו אף עליה. יצאה בת קול ואמרה להם: "חזית איש מהיר במלאכתו, לפני מלכים יתיצב, בל יתיצב לפני חשכים".

מי שהקדים את בניית ביתי [בית המקדש, שהוא ביתו של הקדוש ברוך הוא] לבניית ביתו, ולא עוד, אלא שאת ביתי בנה בשבע שנים, ואת ביתו בנה בשלש עשרה שנה, שנתעצל בבניית ביתו יותר מבבניית ביתי [וזהו "איש מהיר במלאכתו"], לפני מלכים יתיצב בגן עדן, בל יתיצב לפני חשכים בגיהנם - ובכל זאת לא השגיח עליה.

יצאה בת קול ואמרה: "המעמך ישלמנה כי מאסת, כי אתה תבחר ולא אני וגו'." "המעמך ישלמנה", וכי עליכם לשלם עונשו של אדם, שאתם אומרים שאין לשלמה חלק לעולם הבא? "כי אתה תבחר ולא אני" - בתמיה. וכי הבחירה מי יש לו חלק ומי לא, תלויה בכם? ^[715]

אין הדבר תלוי אלא בי ! דורשי רשומות ^[716] [פסוקים ^[717]] היואומרים: כולן, כל המנויין במשנתנו, באין לעולם הבא. שנאמר: "לי גלעד, ולי מנשה, ואפרים מעוז ראשי, יהודה מחקקי, מואב סיר רחצי, על אדום אשליך נעלי, עלי פלשת התרועעי".

והיינו, שאמר הקדוש ברוך הוא: עלי לסבול את עולם של אלה, כדי שיזכו לחיי עולם הבא.

ועתה מבארת הגמרא מיהם המוזכרים בפסוק:

"לי גלעד" - זה אחאב, שנפל ברמות גלעד.

"מנשה" - כמשמעו.

"אפרים מעוז ראשי" - זה ירבעם ^[718], דקאתי מאפרים [שבא משבט אפרים].

ת"ר מעשה בשני בני אדם שנשבו מהר הכרמל והיתה גמלה הולכת לפניהן ולא ראו הימנה אלא אחוריה אמר אחד מהן לחברו כו' אמר להן מנין אתם יודעים אמרו לו גמלת אנו יודעין שהיא סומא באחד מעיניה מעשבים שלפניה שאנו רואין שלא אכלה אלא מצד אחד וזו היא ראיה שהיא סומא באחד מעיניה שלא אכלה אלא מצד שהיא רואה שאלו היתה פקחת בשתי עיניה היתה אוכלת פעמים מכאן ופעמים מכאן וטעונה שתי נאדות אחד של יין ואחד של שמן לפי שראינו טיפין שוקעין בקרקע מצד זה וטיפין צפין ועומדין מצד אחד ושתי בני אדם המנהיגים אותה אחד עכו"ם ואחד ישראל לפי שראינו צואה שהוציאו בדרך מצד זה באמצע הדרך ומצד אחר לצדדין לפי שהעכו"ם דרכו להמצע הדרך ליפנות וישראל צנוע ונפנה לצדדין רדף השבאי אחרי אותן בני אדם שמנהיגין את הגמלת ומצא כדבריהם של אלו בא ונשקן על ראשן כו':

ותשא כל העדה כו' ויבכו העם בלילה ההוא אותו ערב ט"ב היה והלילה שבכו בה ליל ט"ב היה אמר הקב"ה הן בכו בכיה של חנם כו'. דבר אחר בלילה כדי שיהא קולה נשמע יתר מביום שאין הקול נשמע למרחוק מפני קול בני אדם ומלאכתן שנעשת ביום ויש אומרים מפני גלגל חמה וצריך פירוש לפירושו:

ודמעתה על לחייה שמצויה תדיר על לחייה כאשה שבוכה על בעל נעוריה. לא עליכם כל עוברי דרך הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי אמר ר' יוחנן מכאן לקובלנא מן התורה, כולהו קראי קרי תורה מכאן לתרעומת מן התורה כשצרה על אדם מתרעם כדאמרינן בפרק דיני ממונות בתרא (ל"א:) עוקבן הבבלי קבל קדמנא. א"ר עמרם אמר [רב] שלא עשני כעוברי על דת והיינו דכתיב לא אליכם כל עוברי דרך דאלו בסדום כתיב וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש ואלו בירושלם שלח אש בעצמותי ויגדל עון בת עמי ומתמהי' וכי משוא פנים יש בדבר זה מאחר שגדל עונה יתר משל סדום מפני מה לא נהפכה כמו רגע ולא היה ראוי לישאר משנאיהן של ישראל שריד ופליט כשם שלא נשאר מאנשי סדום ועמורה. ומפרקינן מדה טובה היתה בירושלם לכפר עליה מה שלא היתה בסדום דאלו בסדום כתיב ויד עני ואביון לא החזיקה ואלו בירושלם כתיב ידי נשים רחמניות אלמא הוה אית בהו מדה רחמנות. אית דאמרי אהיתה מזמנת חבירתה על בנה ואוכלת אותו. פי' אחר מדה יתירה לפורענות היתה בירושלם דאלו בסדום כתיב גאון שבעת לחם שלא טעמו טעם עוני ואלו בירושלם כתיב ידי נשים רחמניות ונמצא שלא היה משוא פנים בדבר. סלה כל אבירי לשון שפלות כמסלה זו שהכל דורכין בה כאדם שאומר לחברו נפסל מטבע זה ונעשה שפל. אוכלי עמי אכלו לחם כל האוכל מלחמן של ישראל כו' כלומר שגזלתן של ישראל מתוקה בפי הכל יתר משל אחרים. ה' לא קראו משמע אותן שהיה ראוי להן לקרוא ולא קראו אמר רב אלו הדיינין לוקחי שוחד ושמואל אמר מלמדי תינוקות שנוטלין ממון ועושין מלאכתן רמיה:

ודייקינן אמתני' דשלשה מלכים וד' הדיוטות מי מנאם אמר רב אנשי כנסת הגדולה מנאום. אמר רב יהודה אמר שמואל עוד בקשו למנות אחר, משמעת' ילפת מנו, יצאת בת קול ואמרה חזית איש מהיר במלאכתו שמיהר לעשות מלאכת שמים מי שהקדים ביתי לביתו שנאמר ויבנהו שבע שנים והדר כתיב ואת ביתו בנה שלמה י"ג שנה ויכל את כל ביתו אלמא בית המקדש בנה תחילה לביתו ולא עוד אלא שביתי כו' כלום ראוי לו (לה') להתיצב לפני חשוכים לפני מלכים יתיצב דין הוא שיתיצב לפני מלכים ולא השגיחו עליה אמרה להן המעמך ישלמנה כי מאסת וכי אתם אחראין בדבר לשלם עונשו של אדם כדי שתמאסו בו לומר שאין לו חלק בו אתה תבחר ולא אני כלום הבחירה תלויה בכם לומר מי שיש לו חלק ומי שאין לו חלק ולא בי והלא בי הדבר תלוי. דורשי רשומות אמרו שכולן יש להן חלק לעה"ב רשומות דרשות חשובות כמרגליות כענין שנקראו כתמי בגדים כתם ונקרא כתם הטוב כתם ויש אומרים רשומות פסוקים סתומים וחתומים כדכתיב אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת. עלי פלשת התרועעי, עלי לעשות רעים למי שהרג את הפלשתי דהיינו דוד ולהפיס את דעתו, וקי"ל כתנא דידן:

בכה תבכה בלילה ב' כו' ועל מקדש שני. ירמיה שהיה במקדש ראשון רמז כאן בשתי הבכיות גם על מקדש שני שהיה בו ביום שנחרב מקדש ראשון ולפי שלא היה עיקר החורבן בלילה דרש לכך נכתב לילה לרמוז על מעשה מרגלים שהיה העיקר בלילה ההיא שמאותו מעשה נגזרו ב' החורבנות דהיינו בכייה לדורות והוא מדה כנגד מדה שהם מאסו בארץ ולכך כשחטאו גלו ממנה. ואמר ד"א שכל הבוכה בלילה כו'. שאפשר שהאוהב לא ידע בצרתו ולכך בוכה בלילה שאז ודאי קול הבכייה נשמע להאוהב ואעפ"כ אמר אין לה מנחם מכל אוהביה וגו' ואמר ד"א שכל כו' כוכבים ומזלות כו' בכייה שלהם היינו שאספו נגהם כמ"ש שמש וירח קדרו וגו' ולפי שבלילה נראים הככבים של המזלות יותר מביום אמר שבלילה היה נראה יותר בכייתם מלהאיר לעולם על צער החורבן. ואמר שמע רבן גמליאל קולה ובכה כו' באיכה רבתי מפורש שהיה שומע קולה ונזכר בחורבן בהמ"ק כו' עיין שם:

באשה שבוכה על בעל נעוריה גו'. דהיינו על השכינה שנפרד ממנה כמ"ש בהפך וזכרתי לך חסד נעוריך וגו' והיינו דמעתה על לחיה תמיד מרוב צער ואבלה:

כל המיצר לישראל כו'. דהיינו בשביל חטאם כדמסיים בהאי קרא כי ה' הוגה על רוב פשעיה וגו' שהקב"ה מעמיד אותו להיות הוא שבט אפו הרי הוא נעשה ראש כי הקב"ה הוא המתנשא לכל לראש וזהו למעלת ישראל שלא יהיו נכנעים ביד בזוי ושפל ומייתי מדכתיב כי לא מועף לאשר מוצק לה שזהו הטעם כי המיצק לה הוא ע"פ הקב"ה ולכך לא נעשה עיף כי הקב"ה נותן לו כח בשביל חטא ישראל:

מכאן לקובלנא מן התורה כו'. כפירש"י כשיש לו צרה יודיענה לרבים כו' והטעם מבואר בזה כדי שיבקשו עליו רחמים כדאמרינן בס"פ במה אשה ולא אליכם אפשר שהוא מדרך ארץ אבל הקובלנא גופה שאמר ראו והביטו אם יש מכאוב כמכאובי וגו' הוא מן התורה כדילפינן נמי שם מטמא טמא יקרא וק"ל:

עוברי דרך וגו' עשאוני כעוברי כו'. דלפי פשוטו לכתוב הולכי דרך כמו הולכי על דרך שיחו ולכך דרשוהו לפי משמעו עובר על דרך ואינו הולך בה וכינה הדת האמיתית בלשון דרך כי הוא דרך סתם דרך הישר דרך ה':

עשאוני כעוברי על דת דאלו בסדום כו'. ר"ל כעוברי על דת הנמוסית דבר שהשכל נותן שהיו עוברים בסדום כדלקמן שלא היה להם משפט וצדקה שהשכל נותן לפי הנהגת המדינה וז"ש ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום כו' לפי שסדום לא נחשב להם רק כחטאת שלא נצטוו על כך אבל ישראל שנצטוו על כך נחשב להם לעון שהוא מזיד וז"ש וכי משוא פנים יש בדבר שלא נהפכו כסדום וא' דאף על פי שלזה נחשב כשוגג ולישראל כמזיד מ"מ מדה יתירה כו' ר"ל מדה טובה אחרת היה בישראל שהיו רחמנים וכל המרחם מרחמין עליו ולכך לא נהפכו ובמדרש נאמר בזה עון בית ישראל גדול במאד מאד ובסדום נאמר וחטאתם כי כבדה מאד ועי"ל לפי המדרש מאד מלשון ממון ומאד ומדת סדום שאמרו שלי שלי ושלך שלך לא חטאו רק בממונם אבל ישראל שנאמר בהם גזלת העני בבתיכם חטאו גם בממון האחרים וק"ל:

סלה כל אבירי וגו'. כאדם שאומר לחברו נפסלה. ר"ל אבירי מל' אברי ע"י שנרמסו האברים ולא ניכר צורתן וה"ל כמטבע שנפסלה צורתה ואמר כן שהן נהרגים ונשותיהן אסורין להנשא לשוק ודו"ק:

פצו עליך פיהם כו' בשביל מה הקדים פ"א כו'. כן הוא בכל א"ב שבספר קינות חוץ מא"ב ראשון ואפשר דאי הוה שינה גם בראשון היה אפשר לומר שכן היה סדר של ירמיה בא"ב אבל השתא בראשון הראה לנו שכן היה סדרו וכן סדרן דוד בתהלים אלא ששינה בא"ב אחרונים לדרשה זו וק"ל:

אוכלי עמי אכלו לחם כו' כל האוכל מלחמן כו'. כי כמו שאין האדם ניזון ואין דעתו נוחה בכל אכילות עד שיאכל עמהן לחם כך אין העובדי כוכבים נוחין באכילתן אלא מישראל כמ"ש והיה לאכול וגו' דהיינו סתם אכילה שהוא הלחם. ואמר ה' לא קראו אלו הדיינין כו'. מפרש לה שהדיינין ומלמדי תנוקות אם הם אוכלי עמי שפי' אוכלי לחם שאין להם קורדם אחר לאכול רק דבר זה אינן ראוין לקרות ה' דהיינו הדיין הזה כשקורא שבועה לבעל הדין והמלמד לתנוקות כשקורא עמו אינו ראוי להוציא השם מפיו:

מי מנאם כו' דמי יודע בזה אם לא בנבואה ואמר דאנשי כנסת הגדולה שהיו בהן נביאים חגי זכרי' ומלאכי מנאו אותן ע"פ הנבואה:

בקשו למנות עוד אחד כו'. דהיינו שלמה שמצינו בו נשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים כו':

באתה דמות דיוקנו של אביו כו'. ר"ל שהיה במעשיו דמות דיוקנו של אביו שנאמר ויאהב שלמה את ה' ללכת בחקות דוד אביו וגו' ומיהו דמותו ממש לא הוה כמ"ש ס"פ במה בהמה כלבב דוד לא הוה הא מחטא לא חטא ואז יבנה שלמה לכמוש וגו' שבקש לבנות ולא בנה וע"כ לא השגיחו בדבר זה באתה אש מן השמים כו' היינו שעל ידו של שלמה ותפלתו ירדה אש מן השמים ותאכל העולה והזבחים וכבוד ה' וגו' כמ"ש בד"ה ואותו אש ליחכה בספסליהם ולא השגיחו גם בזה יצתה בת קול וא"ל חזית איש מהיר במלאכתו וגו' כינוי של מלאכתו קאי אהקב"ה ואמר לפני מלכים וגו' דהיינו לפני כל המלכים הזוכים לעולם הבא יתיצב ולא לפני המלכים החשוכים בגיהנם יתיצב ולפני בזמן נאמר שהוא היה קודם לכל המלכים בזמן חוץ מדוד. ואמר יצתה בת קול כו'. כי אתה תבחר ולא אני וגו'. פירוש רש"י בלשון תמיה ויותר נראה לפרש כפשטיה כלפי מה שאמרו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כו' דהיינו שהבחירה ניתן ביד האדם וז"ש כי ודאי אתה תבחר לטוב או לרע ולא אני שאיננו בידי אבל השכר ועונש תשלומי מעשה אדם לטוב ולרע המעמך היא דודאי בידו ית' ב"ה היא וק"ל:

לי גלעד לי מנשה זה אחאב שנפל כו'. ר"ל שנפילתו ומיתתו שנהרג שם היא כפרתו שיזכה לעה"ב ואמר מנשה כמשמעו שכל האחרים כינה אותם בשם אחר כי שמם ממש הוא שם הרשעות כל ימי חייהם מה שאין כן מנשה שעשה תשובה בחייו ושמו ממש עדיין עליו בתשובה להביאו לעה"ב. ואמר מעוז ראשי זה ירבעם כו'. ר"ל שהוא היה מעוז ראשי של כל מלכי ישראל שהוא היה הראשון ונמלך ע"פ דברי הנביא ואינו ראוי להיות מיורדי גיהנם. ואמר יהודה מחוקקי זה אחיתופל כו'. דוד קאמר לה שהוא היה רבו של דוד והיינו מחוקקי ועל ידי דוד תלמידו זכה אחיתופל לעוה"ב כדאמרינן בפ' אין דורשין גבי אחר שר"מ תלמידו הביאו לעוה"ב. ואמר מואב סיר רחצי פירש"י דוד דקאתי ממואב עכ"ל. ולכאורה אין לו מקום כאן ויש ליישב דקאי מלת מואב אדלעיל שאמר יהודה מחוקקי זה אחיתופל מי אמר כן מואב דהיינו דוד דקאתי ממואב:

גמרא אמר רבה אמר ר' יוחנן כו' אלי כבתולה חגורת שק כו'. ואמר ר' אילעי א"ר ברכיה אר"י כל המציק כו' אנשי כנסת הגדולה מנאון כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה רדף השבאי כו' ומצא בדבריהם ואמרו יהודים כו' כצ"ל ונמחק אותם ונ"ב בס"א אינו:

עוד בדבור זה בן קלסתר מלך אשקנצק בלעז כו' כצ"ל:

אד"ה ריסי עיניו כו' צ"ל ד"ה אלי קוננו כו' ונמחק ל"א ואחריו צריך להיות ד"ה על בעל כו':

בד"ה לא אליכם כו' לא באה עדיין צרה כו' כצ"ל. ונ"ב נ"ל:

עוד בדבור זה כנגד בני משה כו' כצ"ל:

בד"ה יתיצב כו' צ"ל בל יתיצב כו' ונמחק בתמיהה:

גמרא בא ונשקן כו' והביאן לביתו. כצ"ל:

שם אמר רבא אריו"ח כל המציק כו'. בע"י הגי' א"ר אלעאי בר ברכיה אריו"ח:

רש"י ד"ה אלי. קונני כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ה"ג ויגדל דהתם כו'. הוא בעצמו והכא כו' ע"י שליח. יובן ע"פ מה שהביא בפר"ד דרוש כ"ג בשם הראב"ד דכשהמכה ע"י הקב"ה בעצמו אז היא כלה ונחרצה כו' ע"ש:

דורשי רשומות היו אומרים כולן באין לעוה"ב. נ"ב עפ"ק דר"ה (י"ז א'):

רש"י ד"ה מכאן לקובלנא כו' יודיענה לרבים. נ"ב כדאמרינן [שבת ס"ז א' וש"מ] מי שהוא בצער יודיע צערו לרבים ויבקשו עליו רחמים דכתיב וטמא טמא יקרא:

בָּא וּנְשָׁקָן עַל רֹאשָן וֶהֱבִיאָן לְבֵיתָן וְעָשָׂה לָהֶן סְעוּדָה גְּדוֹלָה, וְהָיָה מְרַקֵּד לִפְנֵיהֶם. קשא למה נשק את שניהם והלא רק אותו שאמר לחבירו 'גָּמָל שֶׁמְּהַלֵּךְ לְפָנֵינוּ' הוא החכם וינשק אותו בלבד?
ונראה לי כי הן אמת אחד מהם אמר דברים אלו בתחילה אך אחר שאמר להם השבאי 'עַם קְשֵׁה עוֹרֶף! מֵאַיִן אַתֶּם יוֹדְעִין?' אז שניהם השיבו לו תשובה זו של חכמה דהא כתוב 'אָמְרוּ לוֹ' לשון רבים ששניהם דברו ביחד ונמצא שגם השני הוא חכם ומבין בחכמה שכיון וידע כל זה מחכמתו ולכן נשק את שניהם. ויתכן הם נתכוונו מתחילה להראות חכמתם כי ידעו שהשבאי בער ולא ידע ונתכוון האחד לומר דברים אלו לחבירו כדי שהשבאי ירגז על הדברים האלה וישיבו לו שניהם תשובה של חכמה.
ומה שאמר שֶׁ'עָשָׂה לָהֶם סְעוּדָה גְּדוֹלָה' נראה הכונה באומרו גדולה היינו שיש בה שתיה של יין כדי שיתעורר לבם לדבר דברי חכמה וישמע חכמתם וכמו שאמר רבי 'הבו חמרא לדרדקי כי היכי דלימרו מילי' וכן אמרו 'נכנס יין יצא סוד' (סנהדרין לח.) ובודאי בתוך הסעודה אבסום ושמע מהם דברי חכמה שהתפלא בהם הרבה ועל כן אחר הסעודה פטרם לשלום.

וְאָמַר: בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, וְנָתַן לָהֶם מֵחָכְמָתוֹ. הא דנקיט 'זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם' ולא אמר 'זַרְעוֹ שֶׁל יַעֲקֹב' דעשו וישמעאל גם כן נקראים 'זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם', נראה לי משום דאברהם ראש האבות.
ועוד דאברהם אבינו ע"ה תתייחס לו החכמה כי הוא הראשון אשר הכיר את בוראו והאירה לו החכמה מתוך החשך כי בין הפתאים פתאום ככוכב זרח והוא אשר לימד חכמה ובינה לזרעו ולכל אנשי דורו דכתיב כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ הֳ' (בראשית יח, יט) ולכן כיון דעתה בא לשבח את ישראל בחכמה קראם זרע אברהם כי הוא זקן הראשון שקנה חכמה כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים (בראשית כד, א).
ועל דרך הסוד הוא אשר תיקן מוח חכמה בפרצוף המוחין וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים פרשת לך לך לכן מן השמים שמו בפיו דברים אלו בענין זה.

"בָּכֹה תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה" שְׁתֵּי בְכִיּוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֶחָד עַל מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, וְאֶחָד עַל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי (במדבר יד, א) (איכה א, ב). נראה לי בס"ד לכך אמר 'בַּלַּיְלָה' דאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה ב, ב) כָּל דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ 'לִי' אֵינוֹ זָז לְעוֹלָם לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא לָעוֹלָם הַבָּא, וחד מיניהו 'מִקְדָּשׁ' דכתיב וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שמות כה, ח) נמצא מקדש ראשון 'לִי' ומקדש שני 'לִי' מיהו כיון דמקדש שני חסר חמשה דברים ממקדש ראשון לכן תחסר יו"ד של חמשה ותהיה ה' הרי 'לִי' נעשה 'לָהּ' ונמצא מקדש ראשון 'לִי' ומקדש שני 'לָהּ' הרי 'לַּיְלָה' ולזה אמר 'בָּכֹה תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה' על מקדש ראשון ומקדש שני, זה 'לִי' וזה 'לָהּ' גם מפיק לשני מקדשים ממה שנאמר 'בַּלַּיְלָה' ולא אמר 'בָּכֹה תִבְכֶּה הַלַּיְלָה' אלא אמר 'בַּלַּיְלָה' ב' לילה דהיינו שני לילות של תשעה באב אחד על מקדש ראשון ואחד על מקדש שני.

בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם, אֶקְבַּע לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת (במדבר יד, א) (איכה א, ב). מקשים מה ענין זה לזה? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל אם היה משה רבינו ע"ה נכנס לארץ ישראל לא היה נחרב בית המקדש ולא היו ישראל גולין. גם אמרו רבותינו ז"ל במדרש פטירת משה רבינו ע"ה במדבר היתה בשביל גזרת דור המדבר שנגזר עליהם 'בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ' (במדבר יד, לה) ואין להם כניסה לארץ ישראל גם אחר תחיית המתים לכן נפטר משה רבינו ע"ה במדבר כדי שיביאם לעתיד. נמצא בכיה של אותה הלילה סיבבה לדור המדבר שנגזר עליהם 'בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ' וזו סיבה שחרב בית המקדש וגלו ישראל שאם היה נכנס לא היה חרבן בית המקדש ולא היו גולין ישראל.

"וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ" אָמַר רָבָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּאִשָּׁה שֶׁבּוֹכָה עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ (איכה א, ב). פירש רש"י ז"ל דריש לֶחֱיָהּ לשון ליחות ונערות. ועוד נראה לי בס"ד לֶחֱיָהּ 'חל י־ה' כי בעת נשואין חל שם י־ה על אשה ובעלה וכשהביא בן ובת נשלם אותיות ו"ה, נמצא נשואין שבה תהיה שמחת האשה בבעל נעוריה חל בהם תיקון שם י־ה וזהו לֶחֱיָהּ 'חל י־ה'.
או יובן בס"ד לֶחֱיָהּ אותיות 'חי לה' דאמרו רבותינו ז"ל בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה (משנה אבות ה, כא) גם שניהם נקראים בתואר אָדָם שהוא מספר קטן תשעה [1+4+4=9] וב' פעמים תשעה הוא ח"י [18].

כָּל הַמֵּצֵר לְיִשְׂרָאֵל נַעֲשָׂה רֹאשׁ (איכה א, ה) (ישעיהו ח, כג). נראה הטעם דאמרו רבותינו ז"ל (פסחים פז:) צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שפזרם במלכיות שאם היו גולין כולם אצל מלך אחד היה הורג אותם אך עתה שיש מן ישראל אצל מלכים אחרים חושש ההורג דקרו ליה 'מלכתא קטיעא' ולכך אינו הורג היהודים אשר במלכותו. ואם היה זה המלך שגלו אצלו קטן ושפל לא היה חושש פן קרו ליה 'מלכותא קטיעא' יען כי הוא אינו מלך חשוב כל כך שיקפיד בזה ולכן נעשה ראש גדול המלכים דאז אם יהרוג הכל וקורין אותו 'מלכתא קטיעא' יקפיד בכך מאד לפי כבוד מלכותו דהא בלאו הכי אית ביה מילי דקטיעי כמה וכמה.
ומה שאמר 'כָּל הַמֵּצִיק לְיִשְׂרָאֵל אֵינוֹ עָיֵף' גם זה לטובת ישראל דאם עיף תקצר רוחו מצד עייפותו ויכלם ח"ו. או יובן אומרו 'אֵינוֹ עָיֵף' רצונו לומר אינו שופך דמים מצד הכוכב שלו כי מאן דנולד במאדים שופך דמים כנזכר בגמרא (שבת קנו.) ואמרו רבותינו ז"ל אין עיף אלא שופך דמים דכתיב 'עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים' (ירמיהו ד, לא) ואם יהיה מצד הכוכב שלו שופך דמים אז יעלה על לבו לכלותם ח"ו כי מזגו מצד הכוכב היה מכריחו לכן ימסרם ביד מלך שטבעו מצד הכוכב הוא להפך שקשה עליו שפיכות דמים.

כָּל הָאוֹכֵל מִלַּחְמָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל טוֹעֵם טַעַם לֶחֶם (תהלים יד, ד). נראה לי נקט לֶחֶם כדי לכלול בו הנאת אכילה והנאת תשמיש כי גם האשה נקראת לֶחֶם כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל (בראשית לט, ו) ואמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה כב:) אפילו בהמתן של ישראל חביבה עליהם יותר מנשותיהם.

עֲשָׂאוּנִי כְּעוֹבְרֵי עַל דָּת . פירוש כתיב עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה (תהלים פט, ג) שקיום העולם הוא על חסד שעושים בני אדם זה בזה לתת לחם לרעבים ולהחזיק ידי עני ואביון ולכן החסד נקרא בשם דֶּרֶךְ אֶרֶץ כי הארץ נבנית ומתקיימת על החסד ולכן נקרא גם כן החסד בשם דָּת כי הוא דת הנוהג בארץ הלזו דאי אפשר להתקיים בלעדו. וזה הדת של הארץ שהוא דרך שלה, עברו עליו בסדום שהיו אכזרים וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה (יחזקאל טז, מט). ולכן כל אותם שאינם עושים גמילות חסדים נקראים עֹבְרֵי דֶרֶךְ כי אמרו בגמרא דמציעא (בבא מציעא ל:) בפסוק וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ (שמות יח, כ) 'אֶת הַדֶּרֶךְ' זו גמילות חסדים שנאמר וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו (דברים כח, ט) עיין שם.
והנה מצינו שהקדוש ברוך הוא דן את סדום באש וגפרית (בראשית יט, כד) והטעם כי היה להם אכזריות ועברו דרך זו גמילות חסדים וכל האכזריות תהיה בבני אדם מתגבורת יסוד האש שבהם ולכן מדה כנגד מדה דן אותם באש וגפרית ואמרה ציון בעד ישראל 'לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ' (איכה א, יב) רצונו לומר אתם עֹבְרֵי דֶרֶךְ שיש לכם מדת סדום שלא היה אצלם גמילות חסדים המכונית בשם דֶּרֶךְ לא יבא עליכם כאשר בא עלי אשר דן אותי כדין סדום שהביא עליהם אש וגפרית. וכן בישראל כתיב 'שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי' (איכה א, יג) אך כיון שבסדום היה אש וגפרית ובישראל היה אש בלבד דכתיב 'שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי' לכך אמרה 'עֲשָׂאוּנִי כִּסְדוֹם' בכ"ף הדמיון שלא שלח בציון אש וגפרית כמו סדום ממש.

כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: נִפְסְלָה מַטְבֵּעַ זוֹ (איכה א, טו). פירוש נפסלה שנמחית צורתה ואינה יוצאה בהוצאה אלא צריך להתיכה לעשות לה צורה חדשה כן אבירי לא נשאר להם מלבוש הנשמה באופן שאפשר לתקנו אלא צריך להתיכו ולהחליפו מחדש על דרך מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בכונת מַלְבִּישׁ עֲרוּמִים ובכונת הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ עיין שם, וכן הוא אומר לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי (תהלים נא, יב).
ובמדרש איתא (קהלת רבה יב, ז) אם זכיתם הייתם קורין בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה (במדבר כ, יט) ועכשיו אתם קורין סִלָּה אֲדֹנָ־י כָל אַבִּירַי (איכה א, טו) ונראה לפרש בס"ד דידוע התורה נקראת תְּרוּמָה שהוא אותיות תּוֹרָה מ' כמו שכתב בעל הטורים (שמות כה, ב) כלומר תורה שניתנה בארבעים יום, וזהו אם זכיתם הייתם קורין 'בַּמְסִלָּה' שהיא התורה שאנו לומדים ומורה לנו הדרך אשר נלך בו 'נַעֲלֶה' ועכשיו לא זכיתם נסתלקה אות מ"ם הרומזת לתורה שנתנה בארבעים יום ונשאר 'בַּמְסִלָּה' אותיות 'סִלָּה' לכך קורין סִלָּה אֲדֹנָ־י כָל אַבִּירַי.

"הֳ' לֹא קָרָאוּ" רַב אָמַר: אֵלּוּ הַדַּיָּינִין (תהלים יד, ד). נראה לי בס"ד קריאת שם הוי־ה הוא בשם אדנ־י שהוא אותיות 'דינא' המתעלה על ידי דינא דאמת שידונו הדיינים והם חטאו בדינא שדנו שקר אם כן פגמו בשם אדנ־י ולכך שם הוי־ה לֹא קָרָאוּ, לא עשו לו קריאה בשם אדנ־י מאחר שפגמו בו.
גם עוד יש לומר ששם הוי־ה מצינו שנקרא בשם אלקים כי כל מקום דכתיב אדנ־י הוי־ה נקרא אדנ־י אלקים כמו אֲדֹנָ־י אֱלֹקִים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה (בראשית טו, ח) שכתוב אדנ־י הוי־ה ונקרא אדנ־י אלקים וכן אֲדֹנָ־י הֲוָיָ־ה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ (דברים ג, כד) וכיוצא בזה שקורין שם הוי־ה בשם אלקים וידוע ששם אֱלֹקִים נקראו הדיינים דכתיב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹקִים (שמות כב, ז) וכן אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל (שמות כב, כז) וכל זה אם ידונו דין אמת ולכן אלו הדיינים שהם דנים שקר אין להם שם זה של אֱלֹקִים דאין ראויים לקרותם אֱלֹקִים.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֵלּוּ מְלַמְּדֵי תִינוֹקוֹת (תהלים יד, ד). נראה כי המלמד נקרא בשם אלוף דכתיב וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי (תהלים נה, יד) וידוע שהקדוש ברוך הוא נקרא אלופו של עולם נמצא המלמד תנוקות נקרא בשם הקדוש ברוך הוא כי גם הוא נקרא בשם אלוף ולכן על אלו המלמדים שעושין מלאכת ה' רמיה דאז אין ראויים לקרותם בשם אלוף לכך אמר הֳ' לֹא קָרָאוּ עליהם, רצונו לומר השם שנקרא אלופו של עולם לא קראו אותו עליהם.

בִּקְּשׁוּ עוֹד לִמְנוֹת אֶחָד בָּאָתָהּ דְּיוֹקָנוֹ שֶׁל אָבִיו וְנִשְׁתַּטְּחָה לִפְנֵיהֶם וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עָלֶיהָ (משלי כב, כט) (איוב לד, לג). הדבר יפלא איך תבא דיוקנו של אביו ולא ישגיחו? ואיך תבא אש משמים ולא ישגיחו? ואיך תצא בת קול פעם ראשונה ולא ישגיחו עד שיצאה פעם שנית ואמרה 'הֲמֵעִמְּךָ יְשַׁלְּמֶנָּה' עד ששתקו ולא מנו אותו?
ונראה לי בס"ד כי ידוע דהם היו אנשי כנסת הגדולה וכמו שאמר לעיל 'מִי מְנָאָן? אַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה' שהיו כולם בעלי רוח הקודש והם יודעים מעלתו של שלמה המלך ע"ה נשגבה וגדולה מאד והיה צדיק ובעל רוח הקודש וחלילה להם לחשוב עליו כזאת למנותו עם אלה שאין להם חלק לעולם הבא! אך המה ראו שכתוב בו לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי הֳ' (מלכים א' יא, ו) והגם שהם ידעו שנכתב עליו כך מפני שלא מיחה בנשיו וכמו שאמרו על רבי אלעזר בן עזריה פרתו היתה יוצאה ברצועה (משנה שבת ה, ד) ואתמר בגמרא לא שלו היתה אלא של שכנתו (שבת נד:) היתה והואיל ולא מיחה בה נקראת על שמו, אך הם חשו מאיש שוגה ופתי דלא דריש לקרא הכי ויאמר מה הפרש בינו לבין אותם שאין להם חלק, כי בו כתוב כך ובם כתוב כך? ולכן נתקנאו לכבודו ודברו בו למנותו עמהם כי ידעו ברוח הקודש מן השמים נלחמים בעבורו ותתברר מעלתו על ידי שמים ואז יסגר פיהם של המדברים עליו תועה.
וכן היה כאשר דברו באותם אנשים ומנו אותם דברו ביניהם למנות גם את שלמה המלך ע"ה ובאה דיוקנו של אביו ולא השגיחו כי רצו שיעשה לו הקדוש ברוך הוא אות אחר וכן היה שירדה אש מן השמים ולחכה אש בספסליהם וגם כן לא השגיחו כי רצו שיעשה לו הקדוש ברוך הוא עוד אות אחר וכן היה שיצאה בת קול ואמרה ודברה במעלתו (משלי כב, כט) חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר וכו' וגם כן לא השגיחו שרצו שיתפרסם הדבר עוד יותר באות אחר וכן היה שחזרה בת קול ואמרה מה לכם עמו 'הֲמֵעִמְּךָ יְשַׁלְּמֶנָּה כִּי מָאַסְתָּ כִּי אַתָּה תִבְחַר וְלֹא אָנִי' בתמיה! וכשראו שכל האותות האלה נעשו לכבודו שלא יהיה נמנה אז שתקו והודו שלא למנותו ובזה נסתם פיהם של כל המהררים אחריו ומטילים בו דופי ונתבטלה לזות שפתים מאותו צדיק ודו"ק.

יָצָאת בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: "חָזִיתָ אִישׁ מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים" (משלי כב, כט). נראה לי בס"ד כונה עמוקה יש בדברים אלו על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל הנאמר עליו 'מְזֻמָּן לְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא' הוא גדול מאד ועליון למעלה שממשיך מוחין לה"א ראשונה בינה שנקראת עולם הבא. והנאמר עליו 'בֶּן עוֹלָם הַבָּא' הוא עולה בבינה שנקראת עולם הבא ולא יעלה יותר. והנאמר עליו 'יֵשׁ לוֹ חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא' הוא מעלה בבינה אבל אינו יכול לעלות לבדו אלא בסיוע צדיק אחר עמו והנאמר עליו 'אֵין לוֹ חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא' הכונה ישאר במלכות שהיא ה"א אחרונה ולא יוכל לעלות יותר מזאת הבחינה עד כאן דבריו.
ולפי זה כיון שרצו למנותו עם אותם שאין להם חלק לעולם הבא שנשארים למטה במלכות שהיא סופה דכל דרגין שהיא קרובה וסמוכה לקליפה מקום החושך על כן אָמְרָה בַּת קוֹל לָהֶם טועין אתם במקומו כי הוא 'בֶּן עוֹלָם הַבָּא' אשר הוא 'לִפְנֵי מְלָכִים יִתְיַצָּב' שהוא בבינה שהיא למעלה מן המלכות 'בַּל יִתְיַצֵּב לִפְנֵי חֲשֻׁכִּים' שחשבתם שהוא במלכות דוקא שהיא למעלה ממקום החושך שהם הקליפות שנקראים חֲשֻׁכִּים. ועיין בכונות רבינו הרש"ש ז"ל בסליחות כי ב'אִדְכַּר לָן צְלותֵהּ דִּשְׁלמה מַלְכָּא' ציין יסוד דאימא ודו"ק.

יָצָאת בַּת קוֹל וְאָמְרָה: "הֲמֵעִמְּךָ יְשַׁלְּמֶנָּה כִּי מָאַסְתָּ כִּי אַתָּה תִבְחַר וְלֹא אָנִי" (איוב לד, לג). נראה לי בס"ד הכונה התנ"ך צריך להיות כ"ד ספרים כנגד כ"ד צרופי שם אדנ־י וכ"ד קשוטי כלה ואם אתם רוצים למנותו אם כן צריך להוציא שלשה ספרים מן הכ"ד שהם שיר השירים ומשלי וקהלת ומי ישלים המחסור הזה, 'הֲמֵעִמְּךָ יְשַׁלְּמֶנָּה'? או יובן 'הֲמֵעִמְּךָ יְשַׁלֵּם הֵ"א' הם ה' מגילות שבכללם שיר השירים וקהלת.

כּוּלָּם בָּאִין לָעוֹלָם הַבָּא, "לִי גִּלְעָד וְלִי מְנַשֶּׁה" זֶה אַחְאָב שֶׁנָּפַל בְּרָמוֹת גִּלְעָד (תהלים ס, ט). נראה לי בס"ד נקיט בכלהו 'לִי' כי עולם הבא היא סוד בינה הנקראת לִי בסוד 'בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה' (משנה אבות ה, כא) וְאֶפְרַיִם מָעוֹז 'רֹאשִׁי', 'אשר יו"ד' כי הבינה נקראת אשר של יו"ד שהיא חכמה. גם 'רֹאשִׁי' אותיות 'אַשְׁרֵי' היא הבינה יְהוּדָה מְחֹקְקִי, 'מחוקק יו"ד' כי יו"ד חכמה אבא הוא אומר, והבינה שהיא אימא חוקקת כמו שאמרו בזוהר הקדוש בסוד מעשה בראשית דאימא הוות אומנא אבא גוזר ואימא עביד וכמו שאמר בריה דרב ספרא, ונמצא הבינה נקראת מחוקק של יו"ד שהיא חכמה. מוֹאָב סִיר 'רַחְצִי' אותיות 'חצר יו"ד' שהבינה היא סוד חצר לחכמה שנקראת יו"ד דכתיב וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן (בראשית ב, י) 'עֵדֶן' חכמה והיא בתוך הגן שהוא בינה וכן אומרו 'אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי' סוד הבינה כמו שאמר רבינו (בשער הכונות דף ה' ע"ג) בענין קשירת המנעלים מה שצריך לכוין בזה הוא כי הנה אימא עלאה היא המנעלת את זו"ן [זעיר ונוקבא] בניה וכו' עיין שם.

מי מנאן אמר רב אשי אנשי כנסת הגדולה. תימה אמאי פריך טפי הכא מי מנאן מבעלמא על כל מנינים הנזכרים במשניות כמו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכו' ארבעה אבות נזיקין וכו' ארבעה ראשי שנים וכו' וכהנה רבות עד אין מספר ושמא יש לומר דשאני האי מניינא שהוא ענין שאין יכולת ביד החכמים לומר מכח סברא ושיקול דעתם מי שיש לו חלק לעולם הבא ומי שאין לו חלק לעולם הבא כדאמר בסמוך שאין הבחירה תלוי בהם אלא בהקב"ה ואף על פי שלמדו כולם מקראי שאין להם חלק לעולם הבא אינו אלא אסמכתא בעלמא דאם לא כן לא היו דורשי רשומות דלקמן חולקים עליהם ולפיכך פריך מי מנאן ושני רב אשי אנשי כנסת הגדולה שהם נביאים וידעו זה בנבואה לפי שאנשי כנסת הגדולה מאה ועשרים זקנים היו זרובבל שריה רעליה מרדכי בלשן שהיו בימי עזרא כשעלו מן הגולה בבית שני ומכללם חגי זכריה ומלאכי ונחמיה בן חכליה וחביריה והא דקאמר לעיל במשנתנו אמרו לו למלכותו השיבו ולא לחיי העולם הבא השיבו לא קאי על אנשי כנסת הגדולה שהרי רבי יהודה לא היה בדורם כלל אלא רוצה לומר החכמים שהיו בדורו של רבי יהודה אמרו לו למלכותו השיבו ולא לחיי העולם הבא השיבו. כן נראה לי:

וימיתוהו לעולם הבא. אין זה דרשה גמורה אלא אסמכתא בעלמא שהרי וימיתוהו קאי על בני אדם שהכו את אבשלום ואין הבחירה תלויה בהם כי אם בהקדוש ב"ה להמית אותו לעולם הבא כדאמר לקמן יצתה בת קול ואמרה המעמך ישלמנה כי אתה תבחר ולא אני וגו' וקשה בעיני אמאי לא פריך הגמרא מפני מה לא מנו את אבשלום כדפריך בסמוך מפני מה לא מנו את מיכה:

מפני מה הקדים פה לעין בשביל מרגלים וכו'. במדרש איכה אמרו למה הקדים פה לעין לפי שהיו אומרים בפיהם מה שלא ראו בעיניהם ומוכח דעל הדור ההוא נאמר. ואפשר דהמרגלים היו גרמא שאם היו נכנסים לא"י ומשה רבינו ע"ה נכנס והיתה גאולת עולם ומשו"ה הש"ס תלה במרגלים וכתב מהר"ש יפה ז"ל דלא כיונו להעיד שקר רק דסברו דודאי כך יהיה ע"ש באורך ובהכי ניחא דבא"ב ראשונה כתוב עין פה לומר דלא כיונו לשקר ומה שלא סברו שיהיה לא אמרו אך בדבר שסברו שכך יהיה היו אומרים א"נ אפילו דבא"ב ראשונה הם דברי השכינה זאת אומרת על אלה אני בוכיה וכו' היו בני שוממים וכו' פרשה ציון וכו' ומאחר שהם דברי השכינה לא הקדים פה לעין:

יצאת ב"ק ואמרה חזית איש מהיר וכו'. כתב הרב עיון יעקב ז"ל וז"ל באת דיוקנו של אביו וכו' כדאמרינן לעיל אין אבא מזכה ברא וכו' כיון שיצאת בת קול חזית איש מהיר במלאכתו שעשה המקדש וזיכה הרבים על ידי זה שלא לן אדם עם עון שהקרבנות מכפרין והמזכה את הרבים אין חטא בא על ידו בודאי כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה כדאיתא בשבת עכ"ל ושותיה דמר לא גמירנא דא"כ כי נפק ב"ק חזית איש מהיר וכו' יצא בדימוס שלמה הע"ה דלא חטא ואמאי קאמר דלא השגיחו עליה עד שהוצרך ב"ק אחר לומר עוד המעמך ישלמנה וכו'. והרב ישרש יעקב קשיתיה סוגיין דאמאי לא השגיחו בב"ק ראשון ומייתי מאי דתריץ יתיב הרב תאוה לעינים ע"ש:
ואפשר לישב סוגיא דשמעתא במ"ש בספר הקנה בענין ב"ק רבי אליעזר דלא השגיחו בב"ק ואמרו לא בשמים היא הכונה דב"ק הוא מצד השכינה ואינו מצד הקב"ה וז"ש לא בשמי"ם היא עכ"ד. ואפשר דה"נ דהב"ק מצד השכינה ומשו"ה לא השגיחו עליה. אבל כי נפק ב"ק ואמר המעמך ישלמנה דהיינו לשכר ועונש א"כ מוכרח דהוא מצד הקב"ה נמי דהוא המשלם שכר טוב לצדיקים ואז קבלו ודוק:

יצאת בת קול ואמרה המעמך ישלמנה וכו'. אפשר לפרש במ"ש בזהר דשלמה זכה שתקן מלכות ובימיו היתה סיהרא באשלמותא וישראל נמשלו לירח וכך היה מונה שלשים צדיקים מיום ברוא אלהים אדם עד צדקיהו ודוד המלך היה ארבעה עשר ושלמה ט"ו ובימיו קיימא סיהרא באשלמותא לבנה במילואה. ואפשר לרמוז כי כן דוד גימטריא י"ד שם רמז כי הוא הצדיק י"ד. ושלמה רמוז בשמו קרי ביה שלימה דבימיו לבנה במילואה. ואפשר שזהו כונת המדרש רות ותהי משכורתך שלמה שלמה שעתיד שלמה לצאת ממנה הכונה שהתפלל כי ממנה יצא מי שבזמנו תהיה הלבנה שלימה והוא שלמה שזכה שתהיה מ' שלימה פב"פ. וזהו כונת הבת קול לסנהדרין אשר חשבו למנות שלמה המעמך ישלמנה כלומר האם זכית שבעבורך ומסיבתך ישלמנה למלכות כמו שזכה שלמה דהוא לבדו זכה דבזמנו היתה סיהרא באשלמותא. וזה לבד יספיק שלא למנותו ח"ו. מאחר שאתם לא זכיתם לזה ולא אבותכם. ואפשר לרמוז כי שלמה גימטריא שעה רמז דשעתא קיימא ליה לתקן השכינה הנקראת שעה:

(קד ב) כל עוברי דרך אמר רב עמרם וכו'.—פי' דרש זה הוא על הכתוב "ספקו עליך כפים כל עוברי דרך" (איכה ב טו), אבל לא על המקרא שלמעלה "לוא אליכם כל עוברי דרך" (א יב). (כ"כ בספר המסלות מסלת שדה כובס הערה יג אות ט).

(קד סע"ב) יהודה מחוקקי זה אחיתופל דקאתי מיהודה.—עי' רש"י. ושמעתי מידידי הדומ"ץ דפה רא"י בלייוייס, שהוכיחו זה מדכתיב "אחיתופל הגילוני יועץ דוד מעירו מגילה" (ש"ב טו יב), וגילה היא מערי יהודה (יהושע טו נא).