שבועות כג ע"א

דף כג - א

ותירוש הלא חמרא [יין] הוא, ובכל זאת כתיב כאן "ואכלת", הרי ששתיה בכלל אכילה.

והוינן בה: ודלמא התורה מדברת על יין בלשון אכילה בכגון שהוא אוכל את היין על ידי אכילת אניגרון. ^[64]

ומהו אניגרון? דאמר רבה בר שמואל: אניגרון הוא מיא דסילקי תבשיל של תרדין. אכסיגרון הוא מיא דכולהו שילקי, תבשיל של שאר ירקות. ^[65]

והיו רגילים לשים בתוך האניגרון יין, ולכן גם היין נחשב לאכילה, ^[66] ומנין לנו ששתיה בכלל אכילה?

ומתרצינן: אלא, אמר רב אחא בר יעקב, מהכא אנו למדים ששתיה בכלל אכילה היא: שנאמר [שם כו] "ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך ואכלת שם".

והרי יין חמרא הוא, ובכל זאת כתיב "ואכלת"!

ותמהינן: ודלמא הכא נמי מדובר ביין שהוא אוכלו על ידי אניגרון?

ומתרצינן: אמנם "יין" יתכן לאוכלו על ידי אניגרון, אך בפסוק הזה גם "שכר" כתיב, שמשמעותו מידי דמשכר, דבר המשכר, כלומר שמשתמשים בו דרך שכרות, ואילו בצורת אכילה אין זה דרך שכרות! ^[67]

ועדיין תקשי: ודלמא "שכר" דקרא אינו יין בכלל, אלא דבילה תאנה מיובשת "קעילית" [שם מקום], שהיא משכרת [וגם באכילתה הוא דרך שכרות]?

דתניא [ברייתא שיש ללמוד ממנה שדבילה קעילית משכרת]:

כהן שאכל דבילה קעילית, ושתה דבש שהתבשל עם מים, או שתה חלב, שכל אלו הם דברים משכרים, כמו יין, ונכנס למקדש, ועבד, חייב מלקות. משום שאיסור העבודה בשתויי יין נאמר לא רק על יין, אלא על כל דבר המשכר. ^[68]

ואם כן, שמא כוונת הכתוב שנאמר "ואכלת" על שכר, היינו בדבילה קעילית, שהיא מאכל, ולעולם שתיה אינה בכלל אכילה?

ומתרצינן: אלא, גמר בגזירה שוה "שכר"

- "שכר" מנזיר, מה להלן, בנזיר, "שכר" האמור בו הוא יין, ^[69] אף כאן, במעשר שני, מדובר בשכר שהוא יין, שכאמור אין דרך שכרות ביין אלא בצורת שתיה, ^[70] ואף על פי כן אומרת עליו התורה "ואכלת", ומוכח ששתיה בכלל אכילה היא.

אמר רבא: אף אנן נמי תנינא במשנתנו ששתיה בכלל אכילה:

דתנן: שבועה שלא אוכל, ואכל ושתה, אינו חייב אלא אחת! אי אמרת בשלמא, שתיה בכלל אכילה לכן איצטריך ליה לתנא לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת למרות שעשה שני מעשים בניגוד לשבועתו.

אלא אי אמרת, שתיה לאו בכלל אכילה, פשיטא שאינו חייב, אלא אחת. שהרי "שבועה שלא אוכל", ואכל ועשה מלאכה - מי איצטריך ליה לתנא לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת על האכילה ולא על המלאכה!? והרי לא נשבע כלל על המלאכה. והוא הדין אם נאמר ששתיה אינה בכלל אכילה, לא צריך התנא להשמיענו שאינו חייב על השתיה, שהרי לא היתה בכלל שבועתו!? ^[71]

אמר ליה אביי לרבא: אלא מאי אתה רוצה לומר, ששתיה בכלל אכילה. אי הכי, אימא סיפא דמתניתין: שבועה שלא אוכל ושלא אשתה, ואכל ושתה - חייב שתים על האכילה בנפרד ועל השתיה בנפרד.

והרי כיון דאמר תחילה "שבועה שלא אוכל", מיד איתסר ליה גם בשתיה, שהרי שתיה בכלל אכילה. ואם כן, כי אמר לאחר מכן "שלא אשתה", אמאי חייב בנוסף על השתיה? וכי אילו אמר פעמיים, "שבועה שלא אשתה", "שבועה שלא אשתה", תרי זימני, מי מחייב תרתי? והרי השבועה השניה אינה חלה כלל כיון שהוא כבר מושבע ועומד על השתיה. וגם כאן, הרי הוא כבר מושבע ועומד על השתיה בשבועתו הראשונה "שלא אוכל", וכיצד תחול השבועה השניה "שלא אשתה"!? ^[72]

אמר ליה רבא: התם, במשנתנו, מדובר דאמר תחילה "שבועה שלא אשתה", והדר אמר "שבועה שלא אוכל". דאמנם שתיה בכלל אכילה איתא, אך אכילה בכלל שתיה ליתא, ^[73] נמצא שבשבועתו הראשונה "שלא אשתה" לא נאסר עדיין באכילה, ולכן חלה שבועתו השניה ליאסר גם באכילה, ואם אכל ושתה חייב שתים. ^[74]

ומקשינן לרבא: אבל אם אמר "שבועה שלא אוכל ושלא אשתה", ואכל ושתה, מאי, מה יהא הדין לדבריך? - אינו חייב אלא אחת! שכאמור השבועה הראשונה כוללת גם שתיה, ואין שבועה חלה על שבועה.

אי הכי, אדתני רישא דמתניתין: שבועה שלא אוכל, ואכל ושתה, אינו חייב אלא אחת, ליתני רבותא יותר גדולה, שאפילו אם אמר "שבועה שלא אוכל ושלא אשתה", אינו חייב אלא אחת, למרות שפירט בלשונו שבועה נפרדת לאכילה לחוד ולשתיה לחוד, וכל שכן כשאמר "שבועה שלא אוכל" לחודיה, שאינו חייב אלא אחת, שהרי לא פירט בה אכילה ושתיה בנפרד!?

אלא, מתרץ רבא: לעולם אין צריך לשנות את הגירסא בסיפא של משנתנו, אלא כדקתני "שבועה שלא אוכל ושלא אשתה". ושאני הכא, שאין בכלל "שלא אוכל" גם שתיה, שכיון דאמר "שלא אוכל" והדר אמר "שלא אשתה" והרי שתיה בכלל "שלא אוכל", ומדוע היה צריך לומר שוב "שלא אשתה"? אלא בהכרח גלי אדעתיה דהך אכילה דאמר בתחילת דבריו אכילה גרידתא היא, ורק בשבועתו השניה הוא נשבע על השתיה, ואין כאן שבועה על שבועה, ולכן אם אכל ושתה חייב שתים.

אמר רב אשי: מתניתין נמי דייקא ששתיה בכלל אכילה, דקתני: שבועה שלא אוכל, ואכל אוכלין שאין ראויין לאכילה ושתה משקין שאין ראויין לשתיה - פטור.

ודייקינן: הא אם שתה משקין ראויין, חייב!

ואמאי הוא חייב על השתיה? הא "שבועה שלא אוכל" בלבד קאמר!?

אלא ודאי שתיה בכלל אכילה!

ודחינן: דלמא המשנה מדברת דאמר תרתי, "שבועה שלא אוכל", "שבועה שלא אשתה". אלא שלא טרח התנא לכתוב זאת, משום שעיקר דבריו הוא להשמיענו שאין חייבים על אוכלין ומשקין שאינם ראויין.

שנינו במשנה: שבועה שלא אוכל ואכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת. שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת.

והוינן בה: אמאי חייב על כל אחת ואחת? ודלמא לא התכוון בדבריו לחלק את שבועתו לשלש שבועות נפרדות, אלא לכן הוא פירט את שלשת סוגי הפת הללו משום שהוא רוצה לאסור על עצמו רק אותם בלבד, ולמפטר נפשיה מאחרנייתא קאתי, שאילו היה אומר שבועה סתם "שלא אוכל", היה נאסר בכל המאכלים שבעולם!? ^[75]

ומתרצינן: אם זו היתה כוונתו, הוה ליה למימר "שבועה שלא אוכל חטין ושעורין וכוסמין". ומדוע היה צריך להזכיר "פת" על כל אחד מהם, אלא ודאי הוא מתכוין להחיל שבועה נפרדת על כל פת ופת.

ועדיין מקשינן: ודלמא לכן הוא לא הסתפק לומר "חטין ושעורין וכוסמין" בלבד, כי אז היה משתמע מדבריו שהוא רוצה לאסור על עצמו רק לכוס [לכסוס] את החטים והשעורים והכוסמין בפיו כשהם שלמים, ולא אכילת פת שנעשתה מהם, לכן הוסיף ואמר "פת", לאסור עליו רק אכילת פת מחטין ושעורין וכוסמין? ומתרצינן: אם זו היתה כוונתו - דהוה ליה למימר "שבועה שלא אוכל פת חטין ושעורין וכוסמין" שלשון זה די בו להוכיח שהוא אוסר על עצמו רק אכילת פת מכל הסוגים שפירט, ולא כסיסה. ומדוע היה צריך להוסיף לכל אחד מהם "פת"? אלא ודאי כוונתו לאסור כל פת בשבועה נפרדת.

ועדיין מקשינן: ודלמא אם היה אומר "פת חטין ושעורין וכוסמין", היה משתמע מכך שאמנם פת חטין הוא מתכוין לאסור על עצמו לאכול בתור פת, ואילו שעורין וכוסמין הוא מתכוין לאסור עצמו רק לכוס, ולכן חזר ואמר "פת" על כל אחד מהם, כדי ליאסר בכולן רק באכילת פת מהם, ועדיין אין לנו הוכחה שהוא רוצה לחלק את שבועתו לכל פת בנפרד?

ומתרצינן: עדיין לא היה צריך להזכיר "פת" על כל אחד ואחד, אלא דהוה ליה למימר "פת חטין ושל שעורין ושל כוסמין", ודי בכך, כי כיון שהוא אומר תחילה "פת" ולאחר מכן "ושל", משמע שגם את השעורין והכוסמין הוא מתכוין לאסור בתור פת שהזכיר קודם, ולא בתור כסיסה, אלא ודאי כוונתו לחלק את שבועתו.

---

מיכן ששתיה בכלל אכילה. ודחינן ודלמא זו האכילה אכילה ע"י אניגרון כלומר בתבשיל כגון ציקי קדירה. אגיגרון מיא דסליקא.

אכסיגרון מיא דכולהו סילקי. והיין מתבשל עמהן. ואתינן למיפשטה מהא דכתיב ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו' ואימא דבילה קעילית.

דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש ועבד חייב. אלא אתיא שכר שכר מנזיר דכתיב ביה מיין ושכר יזיר חומץ ייק וחומץ שכר לא ישתה.

מה להלן שתיית יין אף כאן שתיית יין. ואתא רבא לפרושה הא דר' חייא ממתני' ודחי ליה אביי מסיפא דקתני שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים.

(איתא) [כיון דאמר שלא אוכל אתסר] ליה באכילה ושתיה כי הדר אמר שלא אשתה מי חיילא שבועה אחריתי עליה. אילו אמר שלא אשתה שלא אשתה ושתה מי חייב תרתי. ופריק רבא מתני' כגון דאמר שלא אשתה (שלא אשתה) והדר אמר לא אוכל דכיון דאקדמיה לשתיה קמי אכילה לא אמרי' אכילה בכלל שתיה היא כו'.

ואסיקנא אלא לעולם כדקתני' וסיפא כגון דאמר שבועה שלא אוכל והדר אמר שבועה שלא אשתה דכיון דהדר אמר שלא אשתה גלי דעתיה דהא לא אוכל דנשבע עליה אכילה גרידא היא:

א"ר אשי אף אנן נמי תנינא שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראויין כו' ולא עמדה:
שבועה שלא אוכל פת חטים פת שעורין פת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת. ואקשינן ודלמא האי דפריש פת חטים פת שעורין ופת כוסמין למיפטר נפשיה מפת דוחן ופת שיפון ופת שבולת שועל וכיוצא בו. ודחי' א"כ הוה ליה (לתנא) לומר פת חטים ושעורין וכוסמין פת פת למה לי. ודחי אי לא תנא בכל אתר ואתר הוה אמינא היכא דתני פת הוא פת ממש. והיכא דלא תני פת אינו אסור אלא לכוס אבל הוא עשוי פת שרי כו'.

אמר ליה התם דאמר שלא אשתה והדר אמר שלא אוכל. איכא למידק עלה א"ה למה לי אכל ושתה שתה לחודיה מיחייב שתים שהרי כי אמר שלא אוכל אכילה ושתייה בכלל וחלה עליה איסור שבועה באיסור כולל לפי דעת רש"י ז"ל שהוא סבור דבסתם נמי איכא איסור כולל כדבעינן למיכתב קמן.
ואיכא למימר הכא כיון דאמר שלא אשתה מעיקרא כי אשתבע שלא אוכל מסתמא אכילה בלחוד קאמר דהא על השתייה מושבע ועומד הוא ולא דמי לאומר שלא אוכל שחלה שבועתו אפי' אנבלות אפי' בסתם משום כולל דהתם כיון שלא אוכל ונבלות ראויות לאכילה ודאי אכולהו נשבע שהרי כולן אכילה הן ואי לאו אנבלות נשבע היה לו לומר שלא אוכל כשרות דאכילה סתם על כרחך נבלות בכלל וחאיל משום כולל אבל הכא אע"ג דאכילה בכלל שתייה אכילה בלא שתייה נמי אכילה מיקריא הילכך כיון דמושבע ועומד הוא ודאי לאו אשתייה נשבע ומש"ה אינו חייב אלא אחת.
ואי אמרת והא אכתי לא קס"ד הך סברא דלקמן הוא דאמרי' גלי אדעתיה לא תיטעי בהא דודאי בסתם אינו נשבע על מה שהוא מושבע כבר אבל קס"ד דאי אישתבע שלא אוכל ברישא והדר אמר שלא אשתה כיון דכי אשתבע מעיקרא שלא אוכל (אכילה) [שתיה] בכלל לא אמרי' למפרע איגלי מילתא וי"ל אין הכי נמי דאי שתה בלחוד חייב שתים והאי דקתני אכל ושתה משום סרכא דרישא אי נמי קא ס"ד השתא דהאי תנא איסור כולל לית ליה.

ודאמרינן אכילה בכלל שתייה ליתא. איכא דקשיא ליה והא כתיב יין ושכר אל תשת ומרבינן מיניה דבילה קעילית. ואיכא למימר בלשון תורה איכא לאכילה בכלל שתייה ובלשון בני אדם ליתא ובשבועות הלך אחר לשון בני אדם.
וכך מצאתי בהלכות גדולות איבעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא וכי מאחר דקרא סברא למה לי מהו דתימ' אע"ג דמדאוריי' שתייה בכלל אכילה בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא קרן אינשי הכי קמ"ל דקרן ומשום הכי קמסייעי' וקא פרכינן עלה דשבועה שתייה בכלל אכילה איתא אכילה בכלל שתייה ליתא.
ואיכא דתמיהא להו והא אמרי אינשי נשתי מידי ואזלי ואכלי ושתו ולאו תמיהא היא דהתם לאו משום דאכיל' בכלל שתייה אלא מפני שהצנועין אומרין מעט ועושין הרבה כדאמרינן בנדרים גבי טיפת צונן אבל כי אמרי ניכול מידי ואזלי ושתו ולא אכלי על כרחך מפני ששתייה בכלל אכילה הוא.
והא דגריס רבינו ז"ל לעיל דאמר ליה איניש לחברי' ליטעום מידי ואכלי ושתו לאו דוקא אלא ושתו בלחוד גרסינן.

ה"ג וכן גירסת רש"י ורבינו חננאל ז"ל: הוה אמינא פת לאכול חטים ושעורי' לכוס. ולא גרסינן אפי' דמי שאמר חטים שאיני טועם אסו' לכוס ומותר [לאפות] דהכי איתא בפרק הנודר מן המבושל ומאן דגריס "אפילו" לא דק וליתיה בעיקר נוסחי.
ויש מי שרוצה לומר דאי אמר הכי אינו אסור אלא בפת מפני שהפת מושך את כולן וכן נמי בהא דאמרינן ושל שעורין ושל כוסמין ואקשינן הוה אמינא על ידי תערובות משמע ליה דלאו דינא הכי אלא הכי קאמר דלמא הנודר טועה וסבור שבלשון זה על ידי תערובת משמע אבל אי אתי למישאל בלא תערובת נמי אסרינן להו ואע"ג דאמרינן לקמן שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ופירושו תאנים וענבים שניהם ממש התם כשפי' אבל בסתם אכל חד מחייב (שכל וכן) [וכ"ש] דלא בעינן תערובת ממש.
ודאמרינן לקמן מין אלו מין אלו הוא דלא שתינא הא אחריני שתינא משמע דלאו דינא הכי אלא הכי קאמר להכי פריט להו משום שהוא טועה וסבור שבלשון מין אלו הם עצמן אינן בכלל אבל אי אתי למשאל לן ודאי אמרינן ליה דכולן בכלל.
ולי נראה שבאלו וכיוצא בהן סתם נדרים הם ופירושן כפי מה שבלבו לומר ושואלין אותו ואם אמר איני זכור דנין בהן להחמיר ומיהו אם לשון אותן בני אדם ידוע כלל גדול אמרו בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכן בשבועות וקונמות.

הא דאמרינן: על יד אנגרון. ה"ה דהוה מצי למימר ששרה פתו ביין, אלא חדא מנייהו נקט.

הא דאמרינן התם: דאמר שלא אשתה והדר אמר לא אוכל. איכא למידק לדעת רש"י ז"ל שכתב למטה (כד, א ד"ה ה"ג) גבי לא אוכל ואכל נבלות וטרפות דאפילו באומר סתם שלא אוכל מיקרי כולל, אם כן הכא באוכל ושותה ליחייב תלת, חדא אאכילה ושתים אשתיה, כשחזר ואמר שלא אוכל הרי הוא אסור בשתיה, והרי כולל דברים המותרים לו כגון אכילה עם דברים האסורים לו דהיינו שתיה ולחייב אשתיה תרתי, ואלו במניתין תנן אכל ושתה חייב שתים, ואם תאמר כיון דאמר שלא אשתה והדר אמר שלא אוכל גלי דעתיה דהא אכילה דאמר אכילה גרידתא היא, כדאמרינן בסמוך, לא היא דההיא סברא אכתי לא ידעינן לה, ויש לומר דדילמא חייב שתים דקתי לאו שתים בלבד קאמר, אלא משום דקתני ברישא דאינו חייב אלא אחת דשתיה בכלל אכילה היא קתני הכא שתים כלומר על האכילה ועל השתיה, ומיהו על השתיה חייב שתים, וא"נ האי תנא דהא מתניתין לית ליה איסור כולל, וחוזרני בי דאפילו אכל ושתה אינו חייב אלא אחת.

הא דאמר: אכילה בכלל שתיה ליתא. יש מי שהקשה והכתיב (ויקרא , ט) יין ושכר ומרבינן מיניה (כריתות יג, ב) דבלה קעילית, וי"ל בלשון תורה איתא לאכילה בכלל שתיה בלשון בני אדם ליתא ובשבועות הלך אחר לשון בני אדם.

איכא מאן דגריס: ודילמא אפילו לכוס. ואין גירסא זו מחוורת בעיני, דודאי כי אמר שלא אוכל חטים ושעורים לכוס אסור ולאפות מותר וכדאיתא בהדיא בנדרים (נג, ב) אלא אפילו לא גרסינן אלא דווקא ודילמא לכוס, ואפילו גירסא זו מגומגמת בעיני דודאי לכוס דוקא הוא ומאי דילמא דקאמר, ומתוך הדחק יש לי לפרש דהכי קאמר דילמא משום דאיהו לאסור עצמו באפוי ממש קאתי (ולאסור) [ולא לאסור] על עצמו חטים ושעורים וכוסמין בעי' ואלו אמר חטים ושעורים וכוסמין לא היה אסור בפת אלא לכוס חטים ושעורים בעי'.

תירוש חמרא הוא פירוש בלשון תורה דאלו בלשון בני אדם כבר שנינו הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה כדאיתא במסכת נדרים:

דאמר רבא אניגרון מייא דסלקא פירוש ומברכין עליו בורא פרי האדמה כמייא דסלקי וש"מ דאניגרון עיקר ומש"ה קרי ליה אכילה. ודלמא דבילה קעילית וכו' אכל והא דלא פריך ודלמא יין קרוש הבא משניר אכל משום דההוא אין דרך לאוכלו אלא שממחין אותו במים ושותין אותו:

גמר שכר שכר מנזיר וא"ת והא מ"ד אכל דבילה קעילית חייב לא יליף שכר שכר מנזיר י"ל ה"מ לגבי מקדש אבל לגבי הא דמעשר יליף ג"ש דשכר שכר מנזיר או משום האי דמעשר מופנה ולא מההוא דמקדש או משום דשאני מקדש דבטירוף הדעת תלא רחמנא כדכתיב ולהורות את בני ישראל והיינו נמי טעמא דהכא ילפינן שכר שכר מנזיר ולא ילפינן שכר שכר ממקדש. איצטריך לאשמועינן אכל ועשה מלאכה וא"ת ודלמא הא גופה קמ"ל שאין שתייה בכלל אכילה ולהכי קתני אכל ושתה אינו חייב אלא אחת ואפילו בשתי העלמות וי"ל דאם כן טפי הוה ליה למתני שבועה שלא אוכל ושתה פטור:

שאמר שלא אשתה ושל אוכל וא"ת לרש"י ז"ל דאמר דשבועה סתם שלא אוכל חלה בכולל על הדברים המותרים ודברים האסורים ה"נ כיון דשתייה בכלל אכילה כי הדר משתבע שלא אוכל מגו דחיילא אאכילה שלא מושבע עליה חיילה אשתיה והוו שתי שבועות על השתיה ואם שתה ושתה אפי' בהעלם א' יהא חייב שתים דהשתא לא הוה ידעינן אכתי דכל היכא שאמר אשתה כי קאמר שאוכל אין דעתו על השתיה דבסמוך הוא דמתרצינן בה קושיא ותירצו דכי לא הוה ידעינן הכי היינו במי שנשבע בתחלה שלא יאכל אבל בנשבע בתחלה שלא אשתה פשיטא לן דכי הדר אמר שלא אוכל אין דעתו על השתיה שכבר אסרה בפירוש:

דשתייה בכלל אכילה יש מסתפקין אם הוא כן לענין הנשבע שיאכל ושתה שהוא פטור ולפום פשטה דשמעתה משמע דל"ש בין מקרא בין מסברא דאמרינן לעיל וכן דעת הרא"ה ז"ל. אכילה בכלל שתייה לא אמרינן וא"ת והכתיב יין ושכר אל תשת ואמרינן שאם אכל דבילה קעילית חייב וי"ל דשאני התם דאל תשת אינו לשון שתיה ממש אלא כאלו אמר אל תשתכר דהא לטירוף דעת קפיד רחמנא ומשום יין וכיוצא בו דמשתכר נקט אל תשת:

ודלמא למיפטר נפשיה וכו' פירוש רש"י ז"ל דאלו אמר חטים ולא אמר פת היה מותר בפת ואסור לכוס ועכשיו שאמר פת הדבר בהפך שאסור בפת ומותר לכוס ויפה כיון וכן מוכח בפי' בפרק הנודר מן המבושל מעתה ל"ג בסמוך ודלמ' פת חטים לאכול שעורין וכוסמין אפילו לכוס אלא ה"ג שעורין וכוסמין לכוס ומאן דגריס אפילו טועה:

שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראויין או שבועה שלא אשתה ושתה משקין שאין ראויים פטור ולמטה יתבארו דינין אלו בכדי הצורך בע"ה:

זה שאמרו בסוגיא זו ודילמא לכוס וכו' גדולי הרבנים מפרשי' שמשמעו שלא יהא כוסס חטים אבל הפת יאכל ולמדת מדבריהם שהנשבע על החטים אסור לכוס ומותר [באפוי] אבל גאוני ספרד מפרשי' שמשמעו שאפי' לכוס אסור ונראה מדבריהם שהאומר שבועה שלא אוכל חטים אסור בהם ובכל מה שנעשה מהם ומ"מ במסכת נדרים אמרו שהנודר בחטים אסור בהם בין חיים בין מבושלים ואם אמ' חטה שאני טועם אסור באפוי ומותר לכוס ואם [אמ'] חטים שאני טועם אסור לכוס ומותר באפוי ואם אמ' חטה חטים שאני טועם אסור בין באפוי בין לכוס בין בפת ושם יתרחבו הדברים בע"ה:

מדקדוקי סוגיא זו יראה שאם נשבע ואמ' חטים פירושו לכוס אבל על הפת מותר לדעת גדולי הרבנים וכמו שיראה ממס' נדרים נ"ג ב' או אף לכוס לדעת הגאונים ואם אמר פת חטים ושעורים וכוסמין ביאור שעורים וכוסמין מיהא לכוס כל אחד לפי שטתו ואם אמ' פת של שעורים ושל חטים ושל שעורים פירושו פת המעורב מכלן ואם אמ' שלא אוכל פת חטים וכן של שעורים וכן של כוסמין אינו חייב אלא אחת וכלן מצטרפות לכזית וא"כ משנתנו דוקא כשאמ' פת פת לחלק:

אלא אמר רב אחא בר יעקב מהכא ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר חמרא הוא וקרי ליה ואכלת.

ודייקינן ודילמא הכא נמי על ידי תערובת ומהדרינן שכר כתיב מידי דמשכר כלומר האי שכר איין קאי והכי קאמר יין שמשכר ואיזו זו שתיה אבל על ידי אניגרון דלא משכר לא אשתעי קרא:

ואקשינן ודילמא דבילה קעילות כלומר ודילמא לעולם אימא לך שכר לאו איין קאי אלא מילתא באנפי נפשיה הוא וא"ת כיון שאמר יין למה הוצרך לומר שכר יש לומר דהאי שכר דבילה קעילות הוא שמשכרת בני אדם כמו שמשכר היין דתניא אכל דבילה קעילות ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש חייב ומשום הכי קאמר רחמנא ואכלת דהא יין על ידי אניגרון הוא ושכר דבילה קעילות היא דתרויהו בני אכילה נינהו אבל שתיה לעולם לאו אכילה היא ומהדרינן גמר שכר שכר מנזיר מה התם יין הוא דאסור אבל דבילה קעילות לא הכא נמי האי שכר איין קאי אבל דבילה קעילות לא וכיון דאיין הוא דקאי ליכא למימר דעל ידי אניגרון הוא דהא לא משכר מידי אבל שתיה ממש הוא וקא קרי ליה ואכלת אלמא שתיה בכלל אכילה היא.

אמר רבא אף אנן נמי תנינא שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת אי אמרת בשלמא שתיה בכלל אכילה אצטריך ליה לתנא לאשמועינן דאע"ג דתרי גווני אכילה היא והוה סליקא אדעתין דמחייב תרתי מכל מקום כיון דשתיה בכלל אכילה היא כאכילה אריכתא דמיא ואינו חייב אלא אחת דהא בהעלמה אחת הוא דאכל ושתה אלא אי אמרת דשתיה לאו בכלל אכילה היא שבועה שלא אוכל ואכל ועשה מלאכה אצטריך לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת שהיא אכילה בלבד ואינו חייב כלום אעשית מלאכה פשיטא כיון דאמרת דשתיה לאו בכלל אכילה היא בודאי שעל האכילה הוא שמתחייב ולא על השתיה שהרי לא נשבע אשתיה אמר ליה אביי ואלא מאי שתיה בכלל אכילה היא אימא סיפא שבועה שלא אוכל ולא אשתה ואכל ושתה חייב שתים והא כיון דאמר שלא אוכל איתסר ליה למישתי דהא אמרת דשתיה בכלל אכילה היא וכיון שכן כי הדר בתר הכי ואמר שבועה שלא אשתה אמאי חיילא שבועתיה ומחייב והא מושבע ועומד עליו הוא ואמאי חיילא עליו שבועה אילו אמר לא אשתה יין והדר קאמ' שלא אשתה מי חייב תרתי ואוקימנא דכיון דאמר ושלא אשתה גלי אדעתיה דהך אכילה דקאמר מעיקרא אכילה גרידתא היא אבל לעולם היכא דאמר שלא אוכל ולא אמ' שלא אשתה שתיה בכלל אכילה היא.

אמר רב אשי מתני' דיקא נמי דקתני שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה פטור הא אם שתה משקין הראוין לשתיה חייב והא שבועה שלא אוכל קאמר אלא לאו שמע מינה דשתיה בכלל אכילה.

ודחינן דילמא דאמר תרתי כלומר הכי קתני במתני' שלא אוכל ושלא אשתה ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה פטור הא ראוין חייב משום דהא שלא אוכל ושלא אשתה קאמר אבל אילו אמר שלא אוכל בלחוד אף על גב דשתה משקין הראוין לשתיה נמי פטור משום דשתיה לאו בכלל אכילה היא.

מתני' שבועה שלא אוכל ואכל פת שעורים פת כוסמין אינו חייב אלא אחת פי' דכולהו אכילה אריכתא היא שבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורין פת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת פי' שכיון שפירש אותן בשבועתו נעשה כל אחד ואחד שבועה בפני עצמה ולחיובי נפשיה אכל חד מינייהו הוא דאיכוון ודייקינן דילמא הא דפרט להו לאו לאחיובי אכל חדא וחדא הוא אלא למפטר מאחרינתא הוא דהא אילו אמר שלא אוכל סתם משמע אכל מילי ומשום הכי קא פריש להו כי היכי דלשתרי בשאר מילי אחרינתא.

ומהדרינן אם כן היה ליה למימר חטין שעורין וכוסמין ולא לימא פת:

ודייקינן אילו הכי הוה אישתבע הוה משמע ואפי' לכוס נמי אסור קא משמ' לן פת כי היכי דלשתרי לכוס.

ומהדרינן אכתי הוה ליה למימר פת של חטים וכן של שעורין וכן של כוסמין דודאי קא פטר נפשיה מאחר וקא פטר נפשיה לכוס פת למה לי שמע מינה לחלק ולמיהוי כל חדא מינייהו שבועה באנפי נפשיה.

תוס' בד"ה גמר שכר כו' והשתא נמי לא תקשי אדגמר שכר שכר מנזיר לילף ממקדש כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם דלעיל שכתבו וא"ת לר"י כו' ולא גמר שכר שכר מנזיר מנ"ל דשתיה בכלל אכילה כו' ניחא דהכי קא קשיא להו כיון דלית ליה ג"ש א"כ שכר משמע שפיר דבילה קעילית ונהי דלגבי מקדש משמע נמי שאר משקים המשכרים היינו דכתיב תשת כמ"ש התוס' לקמן אבל גבי מעשר דכתיב ואכלת אימא דלא משמע אלא דבילה קעילית ולא יין המשכר דשתיה לאו בכלל אכילה היא אבל הכא מאי קשיא להו אדגמר ג"ש מנזיר נילף ממקדש אם נפרש נמי כדלעיל דהיינו דנילף ממקדש דמשכר משמע דבילה קעילית ונהי דבמקדש שאר משקים נמי בכלל מדכתיב תשת אבל במעשר דכתיב ואכלת אימא דלא משמע אלא דבילה קעילית ולא יין המשכר אם כן הוא מאי קאמרי אבל אין לפרש לחומרא מקשינן כו' ר"ל דאין לפרש לחומרא נילף מנזיר לאסור דבילה קעילית במעשר אף לפי סברא זו הא אדרבה איכא קולא למילף מנזיר להתיר ביין דאי נילף ממקדש לא הוי משמע ואכלת דבמעשר אלא דבילה קעילית ויש לומר דהכי קאמרי דנילף ממקדש וכמו דבמקדש שכר משמע נמי שאר משקים המשכרים הכי נמי אימא במעשר כל שאר משקים משמעות דשכר ומיהו לא תילף מיניה בעלמא דשתיה בכלל אכילה הוא אלא הא דכתיב ואכלת משום דבילה קעילית כתביה דה"נ גבי מקדש שכר דכתיב ביה משמע נמי דבילה קעילית וכתב תשת משום שאר משקים כמ"ש התוס' לקמן דמש"ה לא נילף מהתם דאכילה בכלל שתיה אבל אם תיליף ג"ש מנזיר דשכר לא משמע רק יין המשכר וא"כ ע"כ שתיה בכלל אכילה ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה שכר מנזיר כו' וא"ת והיכי הוה בעי התם למדרש בי"ת כו' ת"ל מכלל ופרט וכלל דהוה פרי כו' עכ"ל אבל אהך דהכא דבעי לאוקמא שכר גופיה לדבילה קעילית ל"ק כיון דאיהו גופיה הוה הפרט ובעינן כל הד' פרטי לשום דרשא כמ"ש מהרש"ל דאגוף הפרט דהכא לא קשה הא כ"ש הוא מיין ע"ג קנקן ודו"ק:

בא"ד ועוד היכי מצי למימר דהיינו דבילה קעילית הא משמע הכא דאי לאו כו' עכ"ל וכה"ג הקשו התוס' בפרק בכל מערבין ע"ש וכתב אבן ל"ב בכוונת דברי התוס' דהכא והתם בכלל שיטת מדאיצטריך והכא הקשו התוס' דלא איצטריך יין אגב קנקנו דודאי דבית דבשכר לתמד שהחמיץ אתי דמדאיצטריך ג"ש לשכר שכר כי היכי דלא נימא דשכר גופיה דדבילה קעילית משמע דבי"ת בשכר לתמד שהחמיץ קאתי ואם כן תו לא איצטריך יין אגב קנקן והתם הקשו התוס' דלא איצטריך ג"ש דשכר שכר כו' ולכאורה נראה דיש להקשות ע"ז הכלל ולומר דנימא לבתר שכתב קרא יין אגב קנקן ובי"ת בשכר לתמד שהחמיץ שכר גופיה אפשר דהוי דבילה קעילית ומש"ה איצטריך ג"ש וכן נמי כו' ויש לתרץ ולומר דכיון דאי לאו ג"ש הוה אמרינן דשכר גופיה לדבילה קעילית והבי"ת לתמד כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש וא"א שאם זו היה כוונת דברי התוס' מכח מדאיצטריך היה עיקר חסר מדבריהם אבל הנראה בכוונתם דה"ק דהיכי מ"ל התם דההוא רבויא דבי"ת אתי לדבילה קעילית ואם כן גריעה דבילה קעילית מהני פרטי דכתיבי בהדיא בקרא דכל הנהו התם קנקן ועור וגיזה דמרבינן מביתין גריעי מפרטי ואי לאו ריבוי דביתין לא הוה גמרינן להו מפרטי והכא משמע דדבילה קעילית עדיפא דהא אי לאו ג"ש דשכר שכר הוה מוקמינן שכר גופיה לדבילה קעילית וכן תפרש דברי התוספות דהתם וק"ל:

בד"ה מי איצטריך כו' וא"ת ודלמא היא גופה אתא כו' ויש לומר דאם כן כו' אבל השתא ליכא למידק כו' עכ"ל דהיא גופה ע"כ לא אתי התנא לאשמועינן בין להך גיסא דשתיה לאו בכלל אכילה היא ובין לאידך גיסא דשתיה בכלל אכילה היא בין הכי ובין הכי אינו חייב אלא אחת אלא ע"כ דהתנא לא אתי לאשמועינן היא גופיה אלא דפסיקא ליה לתנא היא גופיה אי להך גיסא אי להך גיסא והשתא ע"כ אית לן למימר דפסיקא ליה להך גיסא דשתיה בכלל אכילה ואשמועינן דאכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת כמו אכל ואכל ולא נימא אע"ג דשתיה בכלל אכילה היא יתחייב שתים משום דאכילה ושתיה ב' מינים הן אבל אי הוה פסיקא ליה לאידך גיסא דשתיה לאו בכלל אכילה לא הוה איצטריך ליה לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת דאכל ועשה מלאכה מי איצטריך כו' ואבן ל"ב האריך בזה לאין צורך וק"ל:

תוס' בד"ה שכר שכר מנזיר כו' והכא דריש שכר גופיה כו' נ"ב פי' הכא דדריש ג"ש שכר שכר מנזיר איצטריך כדי שלא יהיה גוף השכר הכתוב במעשר היינו דבילה קעילית ולא קשה הא כ"ש הוא מיין אגב קנקנו מה בכך דלא שייך למיפרך כ"ש אלא כשמרבה דבילה קעילית אבל בגוף הפסוק שהוא פרט ל"ק דשמא אתי לשום דרשא הפרטית וק"ל. [עיין במהרש"א]:

בא"ד דאתי לפרש דלא כו' כצ"ל:

גמרא ודילמא לכוס כו'. ק"ל דהל"ל חטה ושעורה וכוסמת דמשמען פת כדאיתא בס"פ הנודר מן המבושל (ועמש"כ לקמן ל"ו ב') וראיתי להר"ן שכ' בהני לישני דודילמות דלקמן דלפי האמת אינו כן אלא דר"ל דהוא טעי בהכי ע"ש ומיושבת קושייתי וכעין פירושו הוא בזבחים (ל' ב') ור"י אי אמר תמורת עולה כו' ה"א פלגא כו' להכי אמר כו' ופרש"י וטעי כו' ע"ש ותמיהני על התור"ע באות ט"ז שכ' דברים שהם נגד הר"ן ולא הזכירו כלל ע"ש:

תד"ה שכר מנזיר. דאיצטרך דאתי לפרטי כו'. ר"ל להשלמת ד' פרטי שכתבו דאיצטרכו כולהו והגהת שבגליון אף שראיתיה גם במהרש"ל לל"צ היא:

תד"ה כגון. וא"ת כו' דמיגו כו' חיילא נמי אשתייה כו'. לקמן ע"ב פריך הגמרא הא גופא קשיא כו' מ"ש רישא כו' וע"ש פרש"י וא"כ ה"נ כיון שכבר אסר עליו שתייה ה"ל לדידי' כמשקין שא"ר לשתייה ולשטת התוס' לקמן בשם ר"ת משמע דס"ל דגם למסקנא קיימא הכי ודוחק לחלק בין נבלות וטריפות דאסירי לכל ישראל לבין דבר שלא נאסר רק עליו ע"י שבועתו דמנ"ל לחלק ולהקשות וצ"ל דכאן הקשו לשטת רש"י שם דלמסקנא הדר ביה ואפי' בסתם שלא אוכל חייל אנו"ט ג"כ:

תד"ה דילמא. וכמ"ק לקמן. עי' לקמן כ"ו ב' תד"ה גמר:

תוס' ד"ה גמר וכו' והתניא דם שקרש. עי' חולין דף קכ ע"א ומנחות דף כא ע"א דהקפה דם ואכלו חייב. וצע"ג. אח"כ ראיתי דבירושלמי פריך עלה כן והתניא הקפה את הדם ואכלו אם יש בו כזית חייב (מה עביד ליה ר' יונה היינו בההיא ברייתא שהביא דאינו לא אוכל ולא משקה) אינו אוכל לטמא טומאת אוכלין אינו משקה לטמא ט"מ (וא"כ אינו ראיה דשתיה בכלל אכילה) חזר ר' יונה ופתר מהכא ונתתה בכל אשר תאוה וכו'. הרי הירושלמי עצמו חזר מזה הראיה דבאמת יש לאוקמי בקרש וצע"ג:

ד"ה כגון וכו' אפי' שתה תרי זימני. לא ידעתי דלמ"ל דשתה ב' זימני אף בשתה חד זימנא לחייב ב' דהא עבר משום שני שבועות וצ"ע. גם לשיטתייהו דף כד ע"א ד"ה אלא דדוקא במפרש תאנים וענבים אבל בלא אוכל סתם אין תאנים בכלל כיון דאסורים לו מכבר מקרו אוכלין שאין ראוים וכמו דאין נבילות בכלל אלא במפרש. אם כן ליתא לקושייתם דהכא דנהי דשתיה בכלל אכילה מ"מ כיון דכבר נאסר בשתיה מכח שבועתו הראשונה מקרי אין ראוין. ובהכרח לדחוק דקושייתם לשיטת רש"י דלקמן:

ד"ה כגון וכו' אפי' שתה תרי זימני. לא ידעתי דלמ"ל דשתה ב' זימני אף בשתה חד זימנא לחייב ב' דהא עבר משום שני שבועות וצ"ע. גם לשיטתייהו דף כד ע"א ד"ה אלא דדוקא במפרש תאנים וענבים אבל בלא אוכל סתם אין תאנים בכלל כיון דאסורים לו מכבר מקרו אוכלין שאין ראוים וכמו דאין נבילות בכלל אלא במפרש. אם כן ליתא לקושייתם דהכא דנהי דשתיה בכלל אכילה מ"מ כיון דכבר נאסר בשתיה מכח שבועתו הראשונה מקרי אין ראוין. ובהכרח לדחוק דקושייתם לשיטת רש"י דלקמן:

גמ' ודלמא ע"י אניגרון כו' הכא א"ש דכתיב ויצהרך והיינו שמן זית דמסיק בברכות ל"ו ע"א דשתייתו מזיק כ"א ע"י אניגרון ע"ש וא"כ ה"ה תירושך אבל לקמן קרא דונתת הכסף וגו' לא הוה מסיק אדעתיה לוקמי באניגרון ואפ"ה מקשה ודלמא ה"נ ע"י אניגרון ודו"ק:

והא דמייתי הא דרבה בר שמואל אניגרון מיא דסילקי כו' נלפע"ד משום דקיי"ל דרוטב אוכלין הוה משקה לכל דבריו כ"א בהרוטב היוצא מהאוכל עצמו עי' מג"א סימן קנ"ח סק"י לכן מייתי דאניגרון הוא מיא דסילקי שהוא ירק וקיי"ל דבירקות חשיבי אוכל עי' מ"ש מג"א ריש סימן ר"י ודו"ק:

תוס' ד"ה גמר שכר שכר מנזיר כו' מנ"ל דשתי' בכלל אכילה כו'. בתחלה הוה ס"ל להתוס' דהש"ס ס"ל בס"ד דאף מאן דיליף התם שכר מנזיר הכא לא יליף ולא מפיק קרא מפשטי' דכל מידי דמשכר ודוקא התם משום דנזיר ומקדש שייכין טפי אהדדי כמ"ש תוס' לעיל י"ז ע"א סוף ד"ה או כו' ולהכי מקשה לת"ק דר' יהודה דילמא דבילה קעילית ומשני יליף שכר הכא כמו התם אבל ר' יהודה לא יליף לא הכא ולא התם אלא מסברא נפקא ליה ובתי' השני ס"ל בהיפך דלת"ק דפשיטא ליה התם שכר שכר מנזיר כ"ש הכא ולא הוה מקשה הש"ס מעיקרא כ"א לר' יהודה ומשני דהכא מודה ודוקא התם פליג משום טירוף הדעת והיינו דכ' וכן משמע קצת דאליבא דתנא כו' ופשיט וכ' וכתבתי כל זה מפני מה שנתקשה בזה בס' תוס' יוה"כ במסכת יומא ע"ש. תו עי' בחידושי למסכת חולין מ"ש בעז"ה:

בא"ד אבל אין לפרש לחומרא מקשי' וכו' עי' מהרש"א מ"ש דשייך ואכלת כיון דקאי נמי אדבלה קעילית הנה לתי' ב' של תוס' ד"ה אכילה כו' ליתא להאי תי' ואפי' לתי' קמא נמי דוקא משום דאכילה עיקר ולא שייך שתי' בכלל אכילה אבל בלא"ה לא לכן נלע"ד אף אי מרבי' דבילה מ"מ יין נמי כתיב בקרא והוה קל וחומר:

בא"ד ועי"ל כו' ואי בשקרש כו' היינו הירושלמי דסתם ירושלמי ר' יוחנן ואיהו ס"ל הכי במנחות כ"א ע"א דדם שקרש אינו עובר עליו ע"ש בעא מיניה ר' מני מר' יוחנן אבל אנן לא קיי"ל הכי לפי מסקנת הש"ס דלשם ע"ש ולכן לא מייתי תלמודא דילן הך ילפותא ועי' עוד בזה במס' חולין ק"כ ע"א ובתוס' שם:

תוס' ד"ה כגון דאמר כו' אפי' שתה תרי זימני נמי כו' צל"ע מאי ארי' תרי זמני אפי' פעם אחד נמי חייב ב' משום ב' השבועות וצ"ע. ונ"ל דט"ס הוא:

ודלמא על ידי אניגרון. שהוא מין מאכל כדתניא בתוספתא דביצה הביאו לפניו אניגרון ואכסיגרון ועליהן פלפלין שחוקים ורגילין לתת לתוכן יין כדתניא בתוספתא דדמאי או תרומת יין לתוך אניגרון ואכסיגרון: מיא דסילקא. תבשיל של תרדין: מיא דכולהו שלקי. שלקות של ירק: מידי דמשכר. כלומר דרך שכרות: דלמא. ושכר דקרא לאו איין קאי אלא דבילה קעילית קאמר שהיא משכרת קעילית על שם מקומה: אף אנן נמי תנינא. דשתיה בכלל אכילה: מתני' נמי דיקא. דשתיה בכלל אכילה: ודלמא למיפטר נפשיה מאחרנייתא קאמר. אמאי קתני חייב על כל אחת ואחת דלמא האי דפריש להו לאו לאפושי בשבועות קאתי אלא למיפטר נפשיה בשבועה מדברים אחרים דאי אמר לא אוכל סתם היה נאסר בכל האוכלים: הל''ל. שלא אוכל חטין ושעורים וכוסמין וכי אמר פת פת לחלק: ודלמא לכוס. כלומר אי אמר הכי הוה משמע שלא יהא כוסס חטין כמות שהן אבל הפת היה אוכל: ה''ל למימר פת חטין ושל שעורין. דכיון דאמר ושל אפת קאי:

והא תירוש חמרא הוא. והדאמר הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין בפרק בתרא דיומא (דף עו: ושם) פריך לה ומשני בנדרים הלך אחר לשון בני אדם: גמר שכר שכר מנזיר. וא''ת לר' יהודה דמחייב באכל דבילה קעילית ונכנס למקדש ולא גמר שכר שכר מנזיר מנ''ל דשתיה בכלל אכילה וי''ל דנפקא ליה מסברא דקאמר לעיל אי נמי גבי מקדש דוקא לא גמר שכר שכר לפי שהכתוב תלה בטירוף הדעת כדכתיב (ויקרא י) להבדיל ולהורות ולפיכך סברא הוא קצת לרבות שאר משכרים אבל לענין מעשר יליף שפיר מנזיר וכן משמע קצת דאליבא דתנא דמחייב באכל דבילה קעילית דהיינו רבי יהודה מסיק דגמר שכר שכר מנזיר והשתא נמי לא תיקשה אדגמר שכר שכר מנזיר לילף ממקדש דהתם שאני דסברא הוא כדפרישית אבל אין לפרש לחומרא מקשי' דהא כי ילפינן נמי מנזיר ע''כ דבילה קעילית נקחת בכסף מעשר דהא פרי מפרי וגידולי קרקע הוא ועי''ל דר' יהודה יליף דשתיה בכלל אכילה כדיליף בירושלמי מדכתיב וכל דם לא תאכלו ואי בשקרש והתניא (תוספתא פ''ב דטהרות) דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא כמו שהוא והתורה קראה אותו אכילה: שכר מנזיר. וא''ת אמאי לא משני הכא לא מצית אמרת דשכר היינו דבילה קעילית דמיין אגב קנקנו נפקא כדאמר בפ' בכל מערבין (עירובין דף כז: ושם) דאי כתב רחמנא בשכר ה''א דבילה קעילית אין יין אגב קנקנו לא כתב רחמנא יין אגב קנקנו משמע כ''ש דבילה קעילית ואייתר קרא דבשכר לתמד משהחמיץ וע''ק דהיכי דריש התם מבבקר אגב עורו ומבצאן אגב גיזתיה ומביין אגב קנקן ומבשכר תמד משהחמיץ והא צריכי לפרש כדדרש התם מה הפרט מפורש פרי מפרי כו' וממה נפשך צריך תרי פרטי דאי כתב רחמנא בקר ה''א בעלי חיים אין גדולי קרקע לא ואי כתב ביין ה''א גדולי קרקע אין בעלי חיים לא דהכי מצרכינן בפ''ק דקדושין (דף יז.) גבי הענקה וי''ל דהתם מייתור דביתי''ן קדריש דה''מ למיכתב בקר וצאן יין ושכר ומדכתב ד' פרטי שמא שום דבר יש דלא הוה סגי בב' פרטי והכא דריש שכר גופיה דאיצטריך . דאתי לפרט דלא הוה דבילה קעילית ואם תאמר והיכי הוה בעי התם למדרש בי''ת דבשכר לדבילה קעילית ומה צריך ריבוי תיפוק ליה מכלל ופרט וכלל דהוי פרי מפרי וגידולי קרקע ועוד היכי מ''ל דהיינו דבילה קעילית הא משמע הכא דאי לאו שכר שכר הוה דרשינן שכר גופיה לדבילה קעילית וי''ל דהתם איירי בדבילה מעורבת במים ואפ''ה חשיב טפי מתמד שהחמיץ והכא בדבילה שאינה מעורבת וא''ת למה לי הכא ג''ש דשכר שכר תיפוק ליה דשתיה בכלל אכילה מדמרבינן התם תמד משהחמיץ ואמר רחמנא ואכלת וי''ל דכיון דמריבוי דביתי''ן נפקא מ''ל דאכיל ליה ע''י אניגרון דלא בעינן מידי דמשכר אי נמי ואכלת לא קאי אריבויא תדע דלא קאי אקנקן ועור וגיזות וא''ת דלמא מיירי ביין קרוש ולהכי כתב ואכלת ויש לומר דדלמא לא חזי לאכילה אלא שורין אותו במים ושותין: מי איצטריך לאשמועינן אכל ועשה מלאכה כו'. וא''ת ודלמא היא גופה אתא לאשמועינן דשתיה לאו בכלל אכילה וי''ל דא''כ ה''ל למיתני שבועה שלא אוכל ושתה פטור אבל השתא ליכא למידק מינה דאין שתיה בכלל אכילה דאפי' הוה בכלל אכילה אינו חייב אלא אחת כמו אכל ואכל בהעלם אחד: כגון דאמר שלא אשתה ושלא אוכל. וא''ת א''כ מאי איריא אכל ושתה אפי' שתה תרי זימני נמי דמיגו דחיילא שבועה בתרייתא אאכילה חיילא נמי אשתיה דכה''ג אמר לקמן (דף כד:) גבי שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שלא אוכל תאנים וענבים ויש לומר דחד מתרי פירכי נקט אי נמי כיון דאמר שבועה שלא אשתה ברישא גלי אדעתיה דכי אישתבע בתר הכי אאכילה גרידתא אישתבע ולבסוף מסיק אפי' אמר שבועה שלא אוכל תחלה גלי אדעתיה: אכילה בכלל שתיה לא אמרי'. וא''ת לתנא דלעיל דמרבה דבילה קעילית ויליף לה בכריתות (דף יג: ושם) משכר לרבות שאר משכרין ואמר רחמנא אל תשת אלמא אכילה בכלל שתיה וי''ל כיון דאכילה היא עיקר סברא הוא דאל תשת משום שאר משכרין דמשקים כתביה א''נ שכר לא איירי אלא במשקין המשכרין כמו דבש וחלב ולהכי כתיב אל תשת ודבילה קעילית מרבינן מסברא מידי דהוי אהנך: דלמא למיפטר נפשיה מאחרנייתא קא מיכוין. וא''ת הא לא בעי למפטר נפשיה מאחרנייתא דאפי' אמר שבועה שלא אוכל סתם כיון שאין בלבו לאסור עצמו אלא באלו המינים לא מיתסר באחריני אע''ג דבעלמא. דברים שבלב אינן דברים היינו היכא דבלב סותר מה שמוציא בפיו אבל היכא דאין סותר הויין דברים וכן משמע קצת לקמן ויש לומר דמ''מ מצוה לגלות לעולם דלמיפטר נפשיה מאחריני קבעי: