שבועות כה ע"ב

דף כה - ב

תו הוינן בה: לימא רב שמואל, בפלוגתא  דרבי יהודה בן בתירא ורבנן, קמיפלגי.

דתנן לקמן [כז א]: הנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל - פטור. וכן הנשבע לקיים את המצוה ולא קיים אותה - פטור, זאת על אף שהיה בדין שהנשבע לקיים את המצוה ולא קיים שיהא חייב, כדברי רבי יהודה בן בתירא -

דאמר רבי יהודה בן בתירא: הנשבע לקיים את המצוה, חייב בקרבן על ביטול שבועתו מקל וחומר -

ומה אם הנשבע לדבר הרשות, שאינו מושבע עליה מהר סיני לעשותה, הרי הוא חייב עליה כשנשבע לעשותה, ולא עשאה.

הנשבע לקיים מצוה שמושבע עליה מהר סיני, אינו דין שיהא חייב עליה גם משום שבועתו?

אמרו לו חכמים: לא! אין זה קל וחומר. כי אם אמרת בשבועת הרשות שחייבים עליה, היינו משום שכן עשה בה הכתוב לאו כהן, שיכול לישבע לעשות וגם שלא לעשות. תאמר בשבועת מצוה, שכן לא עשה בה הכתוב לאו כהן, שהרי אינו יכול לישבע שלא לעשות מצוה, לכן גם כשנשבע לקיים את המצוה, לא חלה שבועתו. שהרי נאמר "להרע או להיטיב", ומשמע דבר שיש בו לאו והן.

נימא, רב דמחייב על שבועה לעבר אפילו כשאינה בלהבא דאמר כרבי יהודה בן בתירא שאין צריך שהשבועה תוכל לחול ב"לאו והן", ולכן גם אין צריך שתוכל לחול בלהבא ולעבר.

ושמואל דאמר כרבנן, שצריך שהשבועה תיתכן ב"לאו והן", ולכן הוא אינו מחייב על שבועה לעבר כאשר אי אפשר שתהא בלהבא?

ודחינן: אליבא דרבי יהודה בן בתירא, כולי עלמא לא פליגי שחייבים על שבועה לעבר גם כשאינה בלהבא. כי השתא, "לאו והן" לא בעי רבי יהודה בן בתירא, למרות שהוא מפורש בפסוק "להרע או להיטיב". "להבא ולשעבר" שאינו מפורש בפסוק [שיש בכלל שבועה לשעבר], מי בעי!? כי פליגי רב ושמואל, אליבא דרבנן: שמואל סבר כרבנן, שצריך שתהא השבועה ב"לאו והן", והוא הדין שצריך שתהא "להבא ולשעבר".

ורב סבר: כי לא מחייבי רבנן בשבועה שאינה ב"לאו והן", זה משום דכתיב "להרע או להיטיב" בהדיא, אבל "להבא ולשעבר", דמריבויא דקראי אתו, כל השבועה על שלעבר אינו מפורשת בפסוק אלא היא נלמדת מדרשא [כמבואר במשנה בדברי רבי עקיבא], מחייבי רבנן בשבועה לעבר אפילו כשאינה בלהבא. ולכן, הנשבע שזרק פלוני צרור לים, הוא חייב למרות שהוא אינו יכול לישבע שפלוני יזרוק.

מתיב רב המנונא לשמואל: תנן לקמן [כט ב]: מי שאמר לא אכלתי היום או ולא הנחתי תפילין היום ואמר לו חבירו: משביעך אני שהנך אומר אמת ! ואמר: אמן! הרי הוא חייב, אם היה זה שקר, כאילו היה נשבע בעצמו.

בשלמא מה שחייב על מה שנשבע "לא אכלתי היום", ניחא, שהרי שבועה זאת איתיה ב"לא אוכל", שיכול לישבע גם על להבא שלא יאכל היום.

אלא מה שהוא חייב על שבועת "לא הנחתי תפילין היום", קשה: מי איתיה ב"לא אניח", וכי הוא יכול לישבע על להבא שלא יניח תפילין היום, והרי זו שבועה לבטל את המצוה? ^[113] וקשיא לשמואל, הסובר ששבועת ביטוי אינה אלא כאשר תיתכן גם בלהבא? ^[114]

ומתרצינן: הוא רב המנונא עצמו מותיב לה, והוא גם מפרק [מתרץ] לה:

לצדדין קתני. - אמנם השבועה שלא אכלתי היא שבועת ביטוי לחייב עליה קרבן, אך השבועה שלא הנחתי תפילין אינה שבועת ביטוי להתחייב עליה קרבן, אלא רק לחייב עליה מלקות, משום שנשבע שבועת שקר. ^[115]

מתיב רבא לשמואל מהא דתנן לקמן [כט א]: איזו היא שבועת שוא [שלוקין עליה אך אין חייבים עליה קרבן] - נשבע לשנות את הדבר הידוע לכל אדם, כגון אם אמר בשבועה על עמוד של אבן שהוא של זהב.

ואמר עולא: והוא שניכר לשלשה בני אדם לפחות, שאותו עמוד הוא של אבן, רק אז נחשב הדבר למפורסם והוי שבועת שוא.

ומדייק רבא: טעמא דניכר הדבר לשלשה בני אדם, לכן הוא עובר משום שבועת שוא. הא לא ניכר לשלשה בני אדם, עובר משום שבועת ביטוי, וחייב קרבן.

ואמאי!? הא שבועה כזאת אינה בלהבא, שהרי אינו יכול להשבע על עמוד של אבן שיהא של זהב!? ^[116]

ומתרצינן: הוא, רבא, מותיב לה, והוא מפרק לה: וכך צריך לדייק במשנה -

ניכר העמוד שהוא של אבן, עובר משום שבועת שוא, הא לא ניכר, עובר משום שבועת שקר. ^[117] אמר אביי: ומודה רב באומר לחבירו "שבועה שאני יודע לך עדות" ואשתכח [התברר] דלא ידע ליה עדות, דפטור משום שבועת ביטוי הואיל וליתיה בכלל "לאו והן", שהרי אם ישבע "שאיני יודע לך עדות" לא יתחייב עליה משום שבועת ביטוי אלא משום שבועת העדות [ויש לה גדרים מיוחדים, שצריך דוקא שיכפור לו בבית דין ושיהא ראוי להעיד], ולכן גם אם נשבע שהוא יודע לו עדות אינו חייב משום שבועת ביטוי. ובא אביי להשמיענו, כי למרות שרב אינו סובר ששבועת ביטוי צריך שתהא ב"להבא כלעבר", אך הוא מודה שצריך שתהא ב"לאו והן". ^[118]

הנשבע לחבירו "ידעתי לך עדות", או שנשבע "לא ידעתי לך עדות" [שאינה שבועת העדות ראה הערה ^[119]] הדבר תלוי במחלוקת שבין רב ושמואל.

רב מחייב, שהרי ישנו ב"לאו והן" שיכול לישבע "לא ידעתי" וגם "ידעתי". ושמואל פוטר, משום שאינו בלהבא, שאינו יכול לישבע לחבירו שאדע לך עדות או שלא אדע לך עדות, שהרי אין הדבר בידו שידע לו עדות בעתיד. וגם אין בידו שלא ידע לו עדות, שלפעמים נודע לאדם דבר בלא כוונה. ^[120]

וכמו כן הנשבע לחבירו "העדתי לך" או "לא העדתי לך", תלוי הדבר במחלוקת רב ושמואל. שאינו בלהבא, לפי שאינו יכול לישבע שיעיד לחבירו בעתיד בבית דין, או שלא יעיד, כי בכך הוא נשבע לקיים את המצוה או לבטלה, שהרי אדם מצוה לבא ולהעיד לחבירו עדות שהוא יודע לו.

והוינן בה: בשלמא לשמואל, דאמר: מילתא דליתיה בלהבא לא מחייב עליה גם כשהוא נשבע לשעבר, להכי אפקה רחמנא לשבועת עדות מכלל שבועת ביטוי, שכתבה התורה פרשה מיוחדת לשבועת העדות, למרות שחייבים עליה קרבן חטאת כמו בשבועת ביטוי, כי לולי כן, לא היינו מחייבים את הנשבע לחבירו שאינו יודע לו עדות מצד שבועת ביטוי, שהרי שבועה זו אינו בלהבא, שאינו יכול לישבע שלא ידע לו עדות בעתיד, שזה אינו בידו, ^[121] ולכן היתה צריכה התורה לחדש פרשה מיוחדת של שבועת העדות.

אלא לרב, שמחייב משום שבועת ביטוי אפילו כשאינו בלהבא, למאי הלכתא אפקה רחמנא את שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי, וכתבה עליה פרשה מיוחדת, והרי בכלל שבועת ביטוי היא? ^[122]

ומתרצינן: אמרוה רבנן קמיה דאביי לתרץ את דעת רב, שלכן כתבה התורה את פרשת שבועת העדות, כדי לאיחיובי עליה תרתי. שאם הנשבע היה ראוי להעיד לו, וכפר לו בפני בית דין, הוא יתחייב בשני קרבנות, האחד משום שבועת ביטוי, והשני משום שבועת העדות.

אמר להו אביי: לחייב תרתי, לא מציתו אמריתו! כי לעולם לא יתחייב אלא קרבן אחד.

דתניא: נאמר בפרשת קרבן עולה ויורד, שנכללו בה שלשה ענינים, שבועת העדות, טומאת מקדש וקדשיו, ושבועת ביטוי, [ויקרא ה ה] "והיה כי יאשם לאחת מאלה". ואנו דורשים: כי יאשם לאחת, לאחת משלשת הפרשיות הכתובים בפרשת קרבן עולה ויורד [שבועת העדות, שבועת ביטוי, וטומאת מקדש וקדשיו], אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו שתים! שאי אפשר לחייב על אותו מעשה משום שתי פרשיות, ואם כן, אי אפשר לומר שעל שבועת העדות חייבים שתים.

והוינן בה: ולאביי האומר שאי אפשר לחייב על שבועת העדות שתים למאי הלכתא אפקיה רחמנא את שבועת העדות, שהרי קרבן אחד הוא חייב במילא בגלל שבועת ביטוי?

ומתרצינן: לכדתניא: בכולן בכל האמורים בפרשת קרבן עולה ויורד מלבד שבועת העדות, דהיינו שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו נאמר "ונעלם", שמשמע דוקא שוגג, ואילו כאן, בשבועת העדות, לא נאמר "ונעלם" - מכאן אנו למדים לחייב קרבן בשבועת העדות על המזיד כשוגג!

ובשביל החידוש הזה, שחייבים גם במזיד, כתבה התורה בפרשה מיוחדת את דין שבועת העדות. ^[123]

אמרו ליה רבנן לאביי: אימא שהמיעוט של "לאחת" אינו בא למעט אלא רק אם נשבע שבועת העדות במזיד, מיחייב חדא. שהרי במזיד אין לחייבו רק משום שבועת העדות ולא משום שבועת ביטוי. אבל אם עבר על שבועת העדות בשוגג, שאפשר לחייבו גם משום שבועת ביטוי, אכן מיחייב תרתי קרבנות?

אמר להו אביי: לאו היינו דאמרי לכו שהתורה כתבה מיעוט מיוחד "לאחת", כדי ללמד, רק אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו שתים.

ואי אמרת שהמיעוט הוא רק באופן שהוא נשבע שבועת העדות במזיד, מי איכא תרתי? הרי במזיד לא שייך בכלל לחייב אותו בשני קרבנות, כי אין חיוב במזיד אלא רק על שבועת העדות ולא על שבועת ביטוי. ומדוע היתה צריכה התורה לכתוב על זה מיעוט.

ובהכרח, שהמיעוט בא לומר שאפילו בשוגג אינו חייב אלא אחת.

רבא אמר: אין צריך את המיעוט של "לאחת" כדי ללמדנו שאין חייבים שתים על שבועת העדות, ^[124] משום דהוה פרשת קרבן שבועת העדות דבר שהיה בכלל שבועת ביטוי ויצא לידון בדבר החדש, שנאמרו בו דינים מיוחדים, שרק הראויין להעיד חייבים בו, ושרק כאשר היתה הכפירה [שאינו יודע לו עדות] בבית דין. וכל דבר שהיה בכלל, ויצא לידון בדבר חדש, אין לך בו אלא חידושו בלבד! ^[125] ואינך מחייבו אלא רק בדבר האמור בו. ולכן, אין חייבים בשבועת העדות אלא קרבן שבועת העדות בלבד, ולא קרבן שבועת ביטוי. ^[126]

ומקשינן: מכלל דברי רבא אתה למד, דאביי, המצריך לימוד מיוחד של "לאחת" למעט שבועת העדות מתרתי, סבר שאין כאן דבר שיצא לידון בדבר החדש שאין לך בו אלא חידושו, אלא, בכל שבועת העדות, איתה לשבועה בעולם. יש עליה גם שם של שבועת ביטוי. ורק בגלל המיעוט של "לאחת" הוא פטור משני קרבנות.

ויש בזה נפקא מינה, שאם הנשבע היה פסול לעדות, או שהכפירה היתה מחוץ לבית דין, שאז הוא פטור משום שבועת העדות, שלפחות יהא חייב קרבן משום שבועת ביטוי.

ותקשי, והאמר אביי: מודה רב באומר לחבירו "שבועה שאני יודע לך עדות", ואשתכח דלא ידע ליה, דפטור משבועת ביטוי, הואיל וליתיה לשבועת הביטוי ב"לאו והן", שאם נשבע "איני יודע לך עדות", אין זו שבועת ביטוי אלא שבועת העדות.

והרי לפי מה שאמרנו לפי אביי, גם בנשבע שאיני יודע לך עדות יתכן לפעמים שתהא עליה תורת שבועת ביטוי, כגון בפסולין ושלא בבית דין, ^[127] ואם כן, בנשבע שאני יודע לך עדות, היה לו להתחייב משום שבועת ביטוי, שהרי ישנה ב"לאו והן"?

ומתרצינן: הדר ביה אביי מההיא, וסובר שאכן הנשבע לחבירו שהוא יודע לו עדות, חייב משום שבועת ביטוי משום שכאמור, ישנה לשבועה זו ב"לאו והן".

דתנן נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור. שהיה בדין שיהא חייב דברי ר' יהודה בן בתירא כולי עלמא לא פליגי השתא לאו והן לא בעי דכתיב בהדיא באורייתא דהא מחייב בשבועת מצוה אע"ג דליתיה (בהן) [בלאו] וכ"ש להבא ולשעבר דמרבויא הוא דקא אתי דלא בעי.

כי פליגי אליבא דרבנן. שמואל כרבנן סבר כיון דבעי לאו והן להבא נמי בעי. ורב כי בעי לאו והן דכתיב להרע או להיטיב בהדיא. אבל להבא ולשעבר דמרבויא דקרא הוא דקאתי דכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה לא בעי.

ומותיב רב המנונא לשמואל מהא דתני לא הנחתי תפילין היום ולא אכלתי היום. משביעך אני ואמר אמן חייב. והא הנחת תפילין ליתא בלהבא. דהא נשבע לבטטטל את המצוה פטור הוא. ופרקינן לצדדין קתני לא אכלתי ונמצא שאכל חייב קרבן דהא איתיה בלא אוכל להבא. אכל לא הנחתי תפילין דלהבא ליתיה פטור מקרבן וחייב מלקות.

מותיב רבא איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם. אמר על עמוד של אבן שהוא של זהב. כו'. ואמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם שהוא עמוד של אבן. הא אם לא ניכר להן אינה שבועת שוא אלא שבועת ביטוי וחייב עליה קרבן. ואמאי הא ליתיה ביהא של זהב.

ופרקינן ניכר עובר משום שבועת שוא. לא ניכר עובר משום שבועת שקר.

אמר אביי ומודי רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע פטור משום שבועת ביטוי דהא ליתיה בכלל אדע לך. כלומר ליתיה בלהבא.

ידעתי ולא ידעתי העדתי ולא העדתי מחלוקת.

בשלמא לשמואל דאמר כל דליתיה בלהבא לא מחייב עליה לשעבר משום שבועת ביטוי להכי אפקה רחמנא לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי לחיוביה בשבועות העדות. ואע"ג דליתיה בלהבא. אלא לרב דמחייב שבועת ביטוי ואע"ג דליתיה בלהבא. אמאי אפקה לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי וכתבה בפני עצמה כדכתיב ושמעה קול אלה. ואתינן לפרוקי אליבא דרב. ודלמא לחיובי בשבועת העדות תרתי הוא דאפקה חדא משום ביטוי וחדא משום שבועת העדות. ונדחו דברים הללו.

מדתניא לאחת מאלה. אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים.

אלא לחייב על שבועת העדות במזיד כשוגג אפקה. כדתניא בכולן כתיב ונעלם ממנו ובשבועת העדות לא כתיב ונעלם לחייב על המזיד כשוגג דליתא בשבועת ביטוי.

ואימא במזיד ניחייב קרבן אחד משום שבועת העדות משום דליכא בשבועת ביטוי קרבן במזיד אלא מלקות. (אלא) [אבל] בשוגג מחייב תרתי. חדא משום שבועת ביטוי וחדא משום שבועת העדות (תרתי) [דכתיב] ושמעה קול אלה. וכתיב או נפש כי תשבע. ודחי לא מצית אמרת דכתיב לאחת מאלה.

ואי במזיד מי איתא לשבועת ביטוי קרבן כלל דצריך קרא למיעוטא.

רבא אמר משום דהתם שבועת העדות דבר שהיה בכלל שבועת ביטוי ויצא מן הכלל לידון בדבר חדש והוא לחייבו קרבן על המזיד כשוגג בלאו גרידתא ואין לך בו אלא חדושו בלבד. כלומר אין לך בו אלא קרבן אחד בלבד בין בשוגג בין במזיד.

ואקשינן מכלל דאביי סבר דאיתא לשבועה כו':

הא דאמר רבא (לעיל) הוה ליה דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש. שאין לך בו אלא חידושו בלבד לומר שאין לנו בו אלא משום עדות כמו שפי' רש"י ז"ל וזו היא אחת משלש עשרה מדות דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש שאי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש וכאן לא החזירו כלל.
נמצינו למדין שכל האומר שבועה שאינייידע לך עדות. וכן (שאיני) [שאני] יודע אע"פ שפטורין ב) משבועת העדות כגון חוץ לבית דין ושלא יחד עדיו ושלא שמע מפי התובע פטורין משבועת ביטוי אבל קרוב ופסול וכן הכופר בבית דין וחזר ונשבע כיון שאינן ראוין להעיד אינן בכלל עדות וחייבין בבטוי וכאן טעו הרב הלוי והרב ר' משה תלמידו ז"ל טעות גדולה.
והא דאקשינן ומי אמר אביי הכי כו' פירשה רבינו ז"ל יפה. וביארתי עיקרי הדברים בספר מלחמות.

והא ליתיה בלא אניח. ואם תאמר והא משכחת לה בכולל ואומר שבועה שלא אניח שום דבר על ראשי, בזה ואי חלה עליו שבועה ואסור להניח תפילין בראשו, וכדמוכח מן הירושלמי שכתבתי (לעיל שבועות כד, א). איכא למי' דאיברא דהיכא שאמר שלא אניח שום דבר על ראשי דודאי אסור להניח תפילין על ראשו, אבל מכל מקום אם עבר והניח לא מחייב קרבן שבועה כיון דמושבע הוא להניח, וכיון שכן ליתא לענין שבועה בלאו והן, כ"כ הרמב"ן (שם), וזה הפירוש לדעת הרב ן' מיגש דסתם נמי מיקרי הן למפרש, אבל לרש"י ל"ק דלדידיה לא מיקרי לאו והן אי לא אמר שלא אניח [תפילין] בפירוש, כמ"ש לא הנחתי תפילין.

רבא אמר הוי דבר שבכלל וכו' ואין לך אלא חדושו. כלומר מדה ממדות התורה היא שכל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש, והילכך שבועת העדות שיצאה לידון בדבר חדש אי אתה רשאי להחזירו לכללן שבועת בטוי עד שיחזירנו לכללו בפירוש, ולא מצאנו שהחזירו ואין לך בו אלא משום עדות, ולפיכך אין אנו צריכין לאותו מיעוט דלאחת דאמר אביי, דבלאו הכי כיון שיצא מכלל שבועת ביטוי אי אתה רשאי להחזירו לאותו כלל של שבועת ביטוי, וא"א לחייב מי שישנו בתורת עדות משום שבועת בטוי, והילכך כל הכשר להעיד שאמר איני יודע לך עדות או שאני יודע לך עדות אעפ"י שנשבעו חוץ לב"ד שפטורים משבועת העדות, אי נמי שלא ייחד עדיו ושלא שמע מפי התובע שכל אלו פטורין משבועת העדות פטורין משבועת בטוי, אבל קרוב ופסול וכן הכופר בב"ד וחזר ונשבע כיון שאינן ראויין להעיד אינן בכלל עדות וחייבין בבטוי כך כתב הרמב"ן ז"ל.
אבל הרב ר' יוסף ז"ל פירש יצא לידון בדבר חדש לחייבו על המזיד כשוגג, ואין לך אלא חדושו, כלומר שאי אתה מחייבו משום שבועת העדות אלא על המזיד, הא על השוגג חייב משום שבועת בטוי ולא משום שבועת העדות. ולדידי קשיא לי על דבריו דשגגה שבועת העדות זו שאמר הרב שאין חייבין עליה משום שבועת העדות וחייבין עליה משום שבועת בטוי, לא ידעתי איזו היא, דאי משום דתנינן בפרק שבועת העדות (שבועות ל, א) וחייבין על זדון השבועה, ועל שגגתה עם זדון העדות ואין חייבין על שגגתה, ההיא בשוגג דסבור שלא ידע לו עדות זו מעולם היא, ופטור משום דאנוס הוא וכדרב כהנא וכדרב אסי (לקמן שבועות כו, א), וכדאמרינן עלה התם (לא, ב) לימא לדרב כהנא ורב אסי, ובשגגה זו אפילו משום שבועת בטוי ליכא, דהאדם פרץ לאנוס קרינן בה וכדאמר להו רב לרב כהנא ורב אסי, אלא שאני תמה דבירושלמי אמרו בפרק זה (ה"ח) שבועה שאין אנו יודעין לך עדות חייבין משום שבועת בטוי, וזה הפך משנת שבועת העדות, ושמא לאו באומרין שאין יודעים לו עכשיו, אלא שאתן לו עדות מעולם, ודומיא דידעתי ולא ידעתי דאמר אביי לעיל דהיא מחלוקת, והא דירושלמי אתיא כרב דלא בעי להבא אלא לאו והן כנ"ל.

מי איתיה בלא אניח פי' דאפי' תימ' בכולל לומר שבועה שלא אניח כלום על ראשי וכנשבע שלא לאכול מצה וכדברי הירושלמי מ"מ ליתיה בלא אניח תפילין בפרט כ"ש לדברי יש מי שפירוש דהירושלמי ההוא אינו אלא לאיסור ולא לקרבן דהכא בקרבן איירינן. ואמר עולא וכו' בלאו דעולא הו"מ למותיב מגופא דמתני' הידוע לאדם או שאין ידוע אלא דניחא ליה לאיתויי דעולא כיון דהכי קושטא דמלתא כדעולא:

לא ניכר עובר משום שבועת שקר פי' ולא נ"מ אלא להתראה:

אמר אביי ומודה רב באומר לחבירו שבועה שאיני יודע לך עדות ואישתכח דלא ידע דפטור פירוש דפטור מקרבן דהא ליתיה בכלל שאיני יודע לך עדות פי' דכשאיני יודע לך עדות אין בו קרבן שבועת ביטוי כלל אלא קרבן שבועת העדו' כשהוא כפירה בב"ד ומפי התובע ובראויין להעיד ואשמועי' אביי תרתי חדא דליתי' בשבוע' ביטוי לעולם ואפי' כשאין בו משום שבועת העדות ואידך אשמועי' כיון דליתי' בשבועת ביטוי אע"ג דאיתי' בקרבן שבועת העדות לא חשיב דאיתיה בלאו והן:

ידעתי ולא ידעתי העדתי ולא העדתי מחלוקת רב ושמואל פי' דלרב חייב דהא איתנהו בלאו והן ולשמואל פטור מקרבן דהא ליתי' בלהבא שאינו באדע ולא אדע שהרי אין הדבר בידו שידע לו עדות או שלא ידע לו עדות כי פעמים ידע לו עדות בלא מתכוין וליתנהו באעיד ולא אעיד דהא הו"ל נשבע לקיים את המצוה או נשבע לבטל את המצוה דהא מצוה להגיד ואם לא יגיד ונשא עונו. אמאי אפקיה רחמנא לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי פי' תיפוק ליה דמחייב משום שבועת ביטוי ואפי' חוץ לב"ד שהרי קרבן עול' ויור' שבשניה' שוה הוא וא"ת ודלמ' אפקי' כדי שלא יתחיי' אלא בראוין להעיד וכשכפר בב"ד ושישמע מפי התובע ושא' הלכותיו וי"ל (דכרא אמי) [אדרב' אמאי] מיקל עלי' ועי"ל שאם אין כאן אלא כדי להקל משבועת ביטוי לא כתבה באנפי נפשה אלא דליכתוב שום מיעוטא בפרשת שבועת ביטוי גופה דלא לחייב בשבועת העדות אלא בהני אנפי דאמרן ומהדרינן דלהחמיר בא לחייב על מזיד. רבא אמר משום דהוי דבר שהיה בכלל פי' רבא בא לחלוק על הא דאביי דאמר אין אתה מחייב שתים דמשמע דדוקא שתים אי אתה מחייבו אבל אחת אתה מחייבו לעולם שאם יש בה הלכות שבועת העדות יתחייב מדין שבועת העדות ואפילו במזיד וא"ל יתחייב בשוגג מיהת מדין שבועת ביטוי ורבא אתא לומר דלא מחייב בה כלל משום שבועת ביטוי משום דהוי דבר שהיה בכלל וכו' וזו היא המדה שאנו אומרים כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש וכאן לא החזירו. והלכתא כרבא ודעת הרמב"ן ז"ל דדוקא בראויין להעיד שאלו יצאו מן הכלל אבל שאינן ראויין להעיד לא יצאו לדין שבועת העדות כלל ועדיין הם בדינם דשבועת ביטוי וטעמא דמסתבר הוא אבל סוגיין קשיא קצת דלא מפליגא במילתא כלל. מכלל דאביי סבר וכו' פי' דמכלל דברי רבא שהשיב על אביי משמע דאביי סבר דפעמים שאתה מחייבו אחת על שבועת ביטוי:

כיוצא בו אתה אומר במה שיש לנדר חומר על השבועה והוא שהנדר חל על דבר מצוה מה שאין כן בשבועה שטעם הדבר הוא מפני שהשבועה הוא איסור עצמו על המצוה והרי הוא משועבד לה ואין בידו להפקיע שעבודו והנדר הוא איסור המצוה עליו והרי אין המצוה משועבדת לו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו ומ"מ כל שהפך נדר בלשון שבועה כגון קונם עלי שלא אוכל מצה בפסח אינה חלה וכן אם הפך שבועה בלשון נדר כגון אכילת מצה מצוה עלי שבועה אינו רשאי לאכול ונמצא שאין הדבר תלוי בנדר ושבועה אלא בלשון נדר ובלשון שבועה כמו שביארנו כ' ב' אלא שכל נדר שהוא בלשון שבועה ושבועה שהיא בלשון נדר אין בו אלא איסור סופרים לדעתנו כמו שביארנו בראש הפרק כ' א' ויש חולקין לומר שאף אלו מן התורה כמו שהתבאר וחכמי הדורות שלפנינו ראיתי שנטו לומר שהפוך הלשון מועיל בשבועה ר"ל שאם אמ' ישיבת סוכה מצוה עלי שבועה היא חלה מכח הפוך לשונו אבל אין הפוך הלשון מועיל בנדר שלא לחול ואפי' אמר קונם עלי שלא אשב בסוכה אסור לישב ותולים דבריהם בסוגיא האמורה בשני של נדרים במה שאמרו שם ט"ז ב' הא דאמ' ישיבת סוכה מצוה עלי הא דאמ' שבועה שלא אשב והם גורסים הא דאמ' ישיבת סוכה עלי שבועה הא דאמ' שבועה שלא אשב ולא דברו שם בנדר כלל לדעתם ואיני רואה באותה סוגיא ראיה לדבריהם כלל:

מי שנשבע ולא היה בדעתו שיש בה בטול מצוה וסוף הדבר נראה שיש בה בטול מצוה כתבו חכמי הדורות שלפנינו ששבועה חלה עליו והביאוה ממה שאמרו ברביעי של גיטי' מ"ו א' במה שנ' בגבעונים ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה התם מי חיילא שבועה כלל והא מדאמרי מארץ רחוקה באנו ולאו הכי הוה לאו שבועה היא והאי דלא קטלינהו מפני חלול השם אלמא אע"פ שהיתה שם בטול לא תחיה כל נשמה הואיל ולא היה בדעתם כך אלמלא שהטעום לומר מארץ רחוקה באנו היתה השבועה חלה וכשתעיין בדבר אין כאן ראיה ואף גאוני הראשונים כתבוה בהפך כמו שנבאר ולא אמרו שם כיון דאמרי מארץ רחוקה וכו' אלא לרוחא דמילתא הא מ"מ אפי' לא אמרו להם כן הואיל והיה בדעתם כן אינה שבועה:

כבר ביארנו כ' ב' שלא נאמ' שהנדרים חלים על דבר מצוה אלא בבטול מצות עשה אבל לא בקיום מצות עשה ולא בבטול מצות לא תעשה ולא בקיומה וכך היא רמוזה באחרון של מכות כמו שביארנו ואף בבטול מצות עשה דוקא בלשון איסור המצוה עליו אבל בלשון איסור עצמו עליה כופין אותו לעשותה כמו שביארנו:

ממה שכתבנו למדת שבשלשה דברים שבועה חלוקה מנדר בדבר שאין בו ממש ובדבר מצוה ובהתפשה ויש לך רביעית לענין זה והיא שהשבועה אינה חלה על שבועה והנדר חל על נדר ר"ל שאם אמ' הרי עלי קרבן אם אוכל ככר זה הרי עלי קרבן אם אוכלנו ואכלה חייב על כל אחת ואחת כך כתבוה גדולי המחברים אלא שבשני של נדרים י"ז א' נשנית בדרך אחרת כמו שיתבאר שם:

כבר ביארנו שכל הנשבע על מה שאי אפשר לקיימו לוקה משום שבועת שוא מעתה מי שנשבע שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לכשירצה שהדבר ידוע שאי אפשר לשלשה ימים בלא שינה וכן במה שאפשר לו לעמוד אלא שאם יעמוד הוא מסתכן בו כך הוא הדין ומעתה אם אמ' שבועה שלא אוכל כל שבעה ימים אין אומרין יתעכב עד שלא יהא בו כח לסבול עוד אלא מלקין אותו ויאכל לכשירצה וכן כל כיוצא בזה:

כל מי שנשבע על אחרי' שיעשו דבר זה או שלא יעשוהו בדבר שאין מעשה זה שהוא מזכיר עליהם תלוי בו כלל כגון שיזרוק פלני צרור לים או שלא יזרוק שיעשה דבר פלני או שלא יעשהו אפי' היו בניו ובני ביתו שהם כפופים לו לקיים את דברו אין כאן שבועה כלל שאין בידו לא לקיים ולא לבטל ומ"מ אין כאן שבועת שוא שאין כאן התראה שהרי אפשר לאותן אחרים שיעשו וכן כתבוה גדולי המחברים ואע"פ שביארנו ג' ב' שהתראת ספק שמה התראה יראה לי בזו הואיל וההתראה תלויה בפעולת אחרים ולא בפעולת עצמו אינה התראה אלא שמכין אותו מכת מרדות ואף אותם אחרים אין מזקיקין אותם לקיים שבועתו של זה אא"כ ענו אמן אחר שבועתו אלא שאם קיימוה הרי אלו משובחי' על שלא גרמו לשבועת שוא ומ"מ אם נשבע במה שעבר כגון שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק נחלקו בו רב ושמואל שלדעת שמואל לא נתחייב בו בשבועת בטוי לקרבן אלא שהוא בכלל שוא או בכלל שקר למלקות במזיד ולדעת רב חייב בשבועת בטוי הואיל וישנו בלאו והן אע"פ שאינו בלהבא והלכה כדבריו הא כל שאינו בלאו והן אינו לא בקרבן ולא במלקות ויש חולקי' במלקות מפני שהם עושין לאו והן לרב כשעבר ולהבא לשמואל ומ"מ בנדרים פרק אלו מותרין י"ז א' אמרו בהדיא שהנשבע לבטל את המצוה פטור מן הבטוי הן לקרבן הן למלקות וכן נראה באחרון של מכות כ"ב א' וכן לקיים את המצוה והרי בקיום מצוה במשנתנו מפני שלא עשה בה לאו כהן וא"כ כל לאו והן במשמע אלא שהם חולקין לומר לאו והן של רשות שאני ולענין לשעבר ולהבא אף בלהבא אם נשבע במעשה אחרים במה שהוא תלוי בו או שראוי להתלות בו כגון שבועה שלא יכנס שמעון בביתי או שלא יאכל בסעודתי אע"פ שלא הדירו ובא הלה ונכנס ואכל מדעתו חייב בשבועה ואם שלא מדעתו הרי הוא אנוס ונקרא שמעון עובר על דבר האסור לו:

כל מיני השבועות חייבין בין בנשבע מפי עצמו בין במושבע מפי אחרים והוא מקבלה כגון שאמ' אמן או הן או מקבל אני שבועה זו וכל כיוצא בזה כמו שיתבאר כ"ט ב' מעתה מי שאמר לא אכלתי היום ולא הנחתי תפלין היום משביעכני ואמר אמן חייב בין לקרבן במקום הראוי לו ר"ל בשוגג בין למלקות במקום הראוי לו ר"ל במזיד ואע"פ שבהנחת תפלין אינו בלהבא ר"ל בלא אניח הואיל וישנו בלאו והן חייב:

זה שביארנו בשבועת שוא שאחד מחלקיו הוא נשבע לשנות את הידוע פירושו בדבר המפורסם וידוע לכל ושמא תאמר אף לפתיים ולבהמות אינו כן אלא כל שנכר לשלשה בני אדם מן ההמון שהוא כן בלא צד חקירה אלא בידיעה מוחלטת עובר עליה משום שבועת שוא הא אם לא נודע אלא למבין ומצד חקירה או קבלה אע"פ שנכר לכמה דינה כשבועת בטוי:

מי שאמר שבועה שכבר ידעתי לך עדות או שלא ידעתי חייב שהרי אע"פ שאינה בלהבא שהרי אדע ולא אדע אינו בידו ושבועת שוא היא ולא בטוי מ"מ ישנה בלאו והן וכן העדתי ולא העדתי אע"פ שאינן בלהבא שהרי אם נשבע שיעיד קיום מצוה הוא ואם נשבע שלא יעיד בטול מצוה הוא מ"מ ישנה בלאו והן אבל אם נשבע שבועה שאני יודע לך עכשו עדות זו ונמצא שאינו יודע אין כאן שבועת בטוי שאע"פ שישנו בלאו ר"ל שבועה שאיני יודע עדות מ"מ אינו בלאו של בטוי ששבועה שאיני יודע לך עדות שבועת העדות היא שהוציאה הכתו' מכלל שבועת בטוי ונמצא שאין לאו והן שלה במין אחד של שבועה ואפי' היתה שבועה זו במי שאין שבועת העדות חלה עליו כגון בפסולי' או בקרובים מ"מ השבועה ממין שבועת העדות היא ואינה בכל בטוי ויש חולקין בזו מתוך בלבולין שיש להם בביאור סוגיא זו:

וביאור סוגיא זו בלשון קצרה כך הוא בשלמא לשמואל דאמ' כל היכא דליתיה בלהבא ליתיה לשעבר הינו דאצטריך קרא לאפוקה לשבועת העדות מכלל בטוי שאלמלא לא חייב בה בפני עצמה לא היה בה חיוב מתורת בטוי הואיל ואינה בלהבא ר"ל שאדע או שלא אדע אלא לרב וכו' ופרשוה התלמידי' לחייבה בשתיים והפקיע אביי טעם זה מלאחת מאלה כלומ' שאין בהן חיוב אלא מצד אחד אפי' במקום הראוי לחייבו בשתים כגון שוגג שהרי במזיד אין בו אלא אחת שאין בטוי לקרבן במזיד אלא שאף בשוגג לא יהא בו אלא חיוב אחד אלא שהוציאו לחייב על המזיד כשוגג והקשו לו ואימא במזיד ניחייב חדא ומתורת חדושו ובשוגג תרתי שכיון שחדש בזדונו מפטור קרבן לקרבן אחד כך חדש בשגגתו מאחד לשנים והשיבם הינו דאמרי לכו וכו' בתמיה ואי במזיד כלומ' ואם נפשך להוציא דרשת לאחת לזדון לבד והרי לאחת אף על הבטוי נאמר שהרי לאחת מאלה כתי' ובבטוי מיהא במזיד מי איתה לשבועה כלל אלא לאחת ודאי על כרחך בבטוי מיהא על השוגג היא וא"כ אף בעדות אתה מפרשה כן ונמצא שלא נאמ' לאחת אלא בשוגג ואף רבא לא בא לחלוק עם אביי בענין אלא שבא לחשוב למה שאמרו התלמידים בטעם אחר לומר שלא הוצרכנו להפקיע שתי קרבנות ממיעוט לאחת שהרי ממועט הוא מאליו שהרי שבועת העדות בכלל בטוי היתה ויצאה לה לידון בדבר חדש והוא לחייב על המזיד כשוגג ואין לך בו אלא חדושו בלבד משום עדות הוא חייב ולא משום בטוי ונמצא שאין בה אלא עדות בלבד ומ"מ יצא לנו מטעם רבא שאפי' במקום שאין שבועת העדות חלה כגון פסולים להעיד אין כאן בטוי שהרי אין לך בו אלא חדושו אבל לאביי אחר שאינו מפקיע שתי קרבנות אלא מלאחת יש לך לומר שכל שאינו חייב מתורת עדות חייב מתורת בטוי אלמא יש כאן תורת בטוי על כל פנים וא"כ היאך אמר למעלה שאינה באיני יודע לך עדות ודאי הרי ישנה מיהא בפסולים ובכל שהוא חוץ לבית דין ותירץ הדר בה אביי אי נמי חדא מניהו רב פפא אמרה שמלך אחר אביי ורבא כמו שכתבתי באחרון של משקין והיו דבריו מתחלפות בדבריהם וכו' והלכה כרבא ולמדת מדברינו שאף במקום שאין שבועת העדות חלה נאמרה כמו שביארנו אלא שיש בסוגיא זו הרבה פירושין וזה עקר:

מתיב רב המנונא לא אכלתי היום לא הנחתי תפילין היום משביעך אני ואמר אמן חייב פי' בקרבן שבועת ביטוי בשלמא לא אכלתי איתיה בלא אוכל אלא לא הנחתי תפילין הא ליתיה בלא אניח דנשבע לבטל את המצוה הוי הוא מותיב לה והוא מפרק לה לצדדין קתני לא אכלתי לקרבן דהא איתיה בלהבא לא הנחתי למלקות אבל לקרבן לא דהא ליתיה (ס"א רישא) בלהבא.

מתיב רבא איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על עמוד של אבן שהוא של זהב ועל של זהב שהוא של אבן ואמר עולא והוא שניכר לשלשה בני אדם טעמא דניכר הא לא ניכר עובר משום שבועת ביטוי ואמאי והא ליתיה בלהבא שאם ישבע שיהיה של זהב שבועת שוא היא שהרי אין בידו שיהיה של זהב ופריק ניכר עובר משום שבועת שוא לא ניכר עובר משום שבועת שקר פי' ולמלקות אבל לקרבן בשוגג לא דהא ליתיה בלהבא.

אמר אביי ומודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה באיני יודע לך עדות פי' משום דאינו יודע לך עדות היינו שבוע' העדות דאשתכח דמשום דשבועת העדות הוא דמחייב ולאו משום שבועת ביטוי וכיון דחיוביה לאו משום שבועת ביטוי הוא כי משתבע נמי שאני יודע לך עדות פטור דהא ליתיה בשבוע' ביטוי בלאו והן ידעתי ולא ידעתי העדתי ולא העדתי מחלוקת לרב חייב דהא איתיה בלאו והן לשמואל פטור דליתיה בלהבא דהא אי משתבע שלא ידע לו עדות להבא כיון שאפשר שידע לו בלי כונה משום שבועת שוא הוא מחויב ולא משום שבועת שקר ולענין העדתי נמי כיון דליתיה בלהבא דהא אי משתבע שלא יעיד לו עדו' להבא או שיעיד לו עדות להבא לא חיילא עליה שבועה דהא מושבע מהר סיני הוא שיעיד לו עדות משום שבוע' שוא הוא מחייב ולא משום שבועת ביטוי ודייקינן בשלמא לשמואל דאמר מילתא דליתיה בלהבא לא מחייב עליה לשעבר להכי אפקיה רחמנא לשבוע' העדות שהיא שבועה שאיני יודע לך עדות מכלל שבועת ביטוי וחייביה בפירוש משום דלא הוה מחייב משום שבועת ביטוי כלל משום דהא ליתיה בלהבא כדפרשינן אלא לרב דאמר אפי' מילתא דליתיה בלהבא מיחייב עליה לשעבר למאי הלכתא אפקיה רחמנא לשבועת עדות מכלל שבועת ביטוי בלאו הכי נמי תיפוק ליה הא מחייב עלה משום שבועת ביטוי אמרוה רבנן קמיה דאביי ואימא לאחיוביה תרתי חדא משום שבועת ביטוי וחדא משום שבוע' העדות ואמר להו אביי תרתי לא מציתו אמריתו דתניא והיה כי יאשם לאחת מאלה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים ואלא למאי הלכתא אפקי רחמנא לכדתניא בכולן פי' בטומאת מקדש וקדשיו ובשבועת ביטוי נאמר ונעלם וכאן בשבועת העדות לא נאמר ונעלם לחייב קרבן עולה ויורד על המזיד כשוגג אמרי ליה רבנן לאביי ואימא במזיד מיחייב חדא משום שבועת העדות אבל בשוגג כיון דאיכא לחיוביה נמי משום שבועת ביטוי מיחייב תרתי חדא משום שבועת ביטוי וחדא משום שבועת העדות אמר להו היינו דאמרו לכו לאחת אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים ואי במזיד מי איכא תרתי כלומ' האי דמיעט רחמנא מלאחיוביה תרתי במאי אי במזיד אמאי איצטרך למעוטי תיפוק לי דשבועת ביטוי גופה בשוגג הוא דמחייב קרבן במזיד לא מיחייב אלא לאו בשוגג וקאמר רחמנא לאחת מאלה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים.

רבא אמר הוה שבועת העדות דבר שהיה בכלל שבועת ביטוי ויצא לידון בדבר חדש לחייבו על המזיד כשוגג אין לך בו אלא חדושו בלבד כלומר אי אתה מחייב משום שבועת עדות אלא על המזיד בלבד אבל בשוגג משום שבועת ביטוי אתה מחייבו ולאו משום שבועת עדות נמצא עכשו בין לאביי בין לרבא דהאי דכתב רחמנא שבועת עדות לענין מזיד הוא דכתבה אבל בשוגג בכלל שבועת ביטוי הוא משום שבועת ביטוי הוא דמחייב ולאו משום שבועת עדות ובעיקר טעמא דמילתא דלא מיחייב בשוגג ואף משום שבועת עדות הוא דפליגי דאביי מפיק לה מלאחת ורבא יהיב ליה טעמא משום דהוה ליה דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש ועלה אמרינן ומי אמר אביי הכי דכי כתב רחמנא לשבוע' עדות לחיוביה על המזיד הוא דכתבה אבל בשוגג כדקיימא קיימא בכלל שבועת ביטוי דאלמא היכא דאמר שבועה שאיני יודע לך עדות בשוגג מיחייב משום שבועת ביטוי והאמר אביי מודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה באיני יודע דאלמא היכי דאמר שבועה שאיני יודע לך עדות משום שבועת עדות הוא דמחייב ולאו משום שבועת ביטוי ומהדרינן הדר ביה ואי בעית אימא חדא מינייהו ר"פ אמרה הדין פירושא דשמעתא וחזינן להו לרבוותא בהא דאמרי' ומי אמר אביי פירושה דלא דייקא והאי פירוש' דפרישנא טפי דייק ומסתבר.

בפרש"י בד"ה ידעתי ולא כו' וליתיה בלהבא דנשבע לבטל את המצוה הוא עכ"ל לכאורה בהעדתי ולא העדתי ניחא דאעיד ולא אעיד בלהבא הוי לבטל מצוה אבל בידעתי ולא ידעתי דהיינו אדע ולא אדע ליתיה כלל בלהבא ויש ליישב דודאי בנשבע שלא יהיה יודע לו עדות ליתיה בלהבא דאין זה בידו כדפריך בשלמא לשמואל כו' וכמ"ש הר"ן אבל לא אדע אפשר לפרש דדבר שאני יודע לך עתה לא אדע לך ולא אגיד לך והיינו לבטל את המצוה ודו"ק:

בד"ה רבא אמר כו' כלומר לא צריך למעוטי מלאחת וכי כו' עכ"ל הוה מצי לפרש דרבא קאי נמי אהא דפריך מעיקרא אלא לרב למאי הלכתא אפקיה כו' קאמר רבא דלהכי אפקיה דהוי דבר שהיה בכלל ויצא כו' אין לך בו אלא חדושו בלבד דהיינו בראוין להעיד בב"ד ואי לאו דאפקיה הוה חייב נמי משום שבועת ביטוי בפסולי עדות ושלא בב"ד וקושטא דמלתא פרש"י דלרבא לא צריך למעוטי שבועות ביטוי מלאחת וכי אתא כו' ושוב ראיתי בפי' בעל המאור שהוא פי' כן הא דקאמר מכלל דאביי סבר איתא לשבועה כו' דהיינו מדלא קאמר אביי לעיל דלהכי אפקיה לידון בדבר החדש ואין לך בו כו' וע"ש באורך לדחות פירוש הרי"ף בזה ועיין בספר מלחמות ליישב דברי הרי"ף שהוא מסכים לפירוש רש"י ועיין ע"ז בר"ן וק"ל:

תוס' בד"ה ואמר עולא כו' אם לא ראיתי נחש כו' הא אפשר להיות חייב כו' אע"ג דליתיה באראה כו' עכ"ל ומרישא בגמל הפורח באויר לא קשיא להו כהאי גוונא דודאי אי הוה אפשר היה חייב משום דהוה נמי איתיה באראה דגמל שכיח בישוב אבל נחש כקורת כו' אי נמי דהוה אפשר ליתיה באראה שאינו דבר המצוי בישוב (ועוד) [וע"ז] תירצו דאפשר שיטרח כו' וק"ל:

בד"ה אחת אתה מחייבו כו' שלא אוכל פת חטין ושעורין וכוסמין כו' עכ"ל אין זה מדוקדק דבת"כ איתא פת אכל חדא אבל בכה"ג דאמר חד פת אכולן לא הוה חייב על כל אחד ואחד כדאמרי' בהדיא לעיל ודלמא פת חטין לאכול שעורין וכוסמין לכוס אבל בשאמר פת בכ"א חייב דפת ופת ל"ל ש"מ לחלק וצ"ל שהתוס' קצרו בדברי הת"כ וק"ל:

בא"ד ושמואל דריש כולה לדרשא דת"כ עכ"ל ר"ל דבין הריבוי ובין המיעוט דדריש להך דרשא דת"כ דהיינו הריבוי דחייב על כל אחת באומר פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין והמיעוט דאינו חייב אלא אחת כדתניא בברייתא היינו כשאומר לא אוכל סתם ואכל פת חטין ושעורין וכוסמין דאינו חייב אלא אחת דההיא נמי איתא בת"כ וכפרש"י לקמן לרבא דמיעוטא דאחת ולא שתים דתניא בברייתא מוקי ליה בהכי וע"כ שמואל נמי מוקי ברייתא בהכי מיהו קשה לכאורה את"כ גופיה ה"ל לתוס' לאקשויי מעיקרא דדריש מאחת לחייב על כל אחת ואחת ושוב דריש שם מאחת ולא שתים ושוב ראיתי בת"כ דהך דאחת ולא שתים אינו מפורש שם דדריש ליה מאחת אלא מאשר חטא ולכך הקשו אברייתא דהכא דדריש ליה מלאחת ודו"ק:

גמ' אמר ר' יהודה בן בתירא ומה כו' כצ"ל:

שם בכלל שאיני יודע לך עדות כו' נ"ב פי' שבועה שאיני יודע לך עדות שהוא חוץ לב"ד כו' כדפרש"י אבל מה שמשביעין הבית דין בפני הב"ד וקבל עליו הוי שפיר בכלל שבועת בטוי לרב כדפרי' לקמן ודו"ק:

שם מלתא דליתיה בלהבא כו' נ"ב פי' ואף אותה שבועה שמשביעין הב"ד אינה בכלל ביטוי משום דליתא בלהבא שא"א שישבע שלא ידע לו עדות שהרי אין זה בידו ודו"ק וכן מצאתי שוב בפירוש הר"ן:

רש"י בד"ה ה"ג כו' לך ומודה כו' הד"א:

גמרא בשלמא כו' אלא לרב למ"ה כו'. לפי מאי דאמר אביי השתא ומודה רב כו' ע"כ ס"ל כרבא דאין לך בו אלא חדושו וא"כ שפיר אפקה לפטור בה שלא בב"ד ושא"ר להעיד ובשאני יודע לך עדות ונראה דהקושיא הוא ג"כ מתלמידי דאביי ולאחר דהדר ביה כדמסיק לקמן וע"ד שפירשו התוס' רפ"ב דב"מ ד"ה וכמה ובש"מ וכ"מ בבעה"מ:

תד"ה ידעתי. דמיירי כגון כו'. ולעד"נ דלא ידעתי פי' שלא ידע מעולם ואשתכח דידע מעיקרא אבל עתה באמת שכח פרטי העדות:

תד"ה אחת. תימה דבת"כ דריש מלאחת כו'. ולי תימה מדוע לא הביאו מהגמרא לקמן (ל"ב) דדריש ג"כ מלאחת לחייב עכאו"א ע"ש:

בסה"ד ולשמואל דריש כו'. וכן ע"כ צ"ל לרי"ש דלא מחייב על שעבר:

תד"ה לחייבו. המ"ל לחייבו כו'. ולעד"נ דנקיט מזיד בכדי לתרץ הא דפטרי רבנן בר"פ דלקמן מושבע מפ"ע חוץ לב"ד דת"ל משום שבועת ביטוי ובזה א"ש דא"ל דמיירי במזיד:

גמ' אמר אביי ומודה רב כו' צריך להבין מאי ענין הודאה זו לפלוגתתם דפליגי בלהבא וההודאה בהן ולאו ואפשר משום דאמרינן דלהכי פליג רב בליתא בלהבא משום דאתא מרבויא דקרא ואם כן ה"נ האי שאיני יודע לך עדות לולי מיעוטי דלאחת אתה מחייבו ולא שתים היה מחייב שתים ואז הוה איתא בלאו וא"כ ה"נ דכתיב לאחת ה"א כיון דמ"מ דרשא בעלמא היא לא מודה רב בהא קמ"ל. והא דקאמר ידעתי ולא ידעתי העדתי ולא העדתי מחלוקת נלפע"ד דאשמועינן דאף ע"ג דהעדתי איתא שפיר בלא העדתי ואיתא נמי בלהבא אעיד מ"מ כיון דלא העדתי ליתא בלהבא גם בהעדתי לא מחייב ודו"ק:

אימא במזיד מחייב חדא בשוגג מחייב תרתי כו' צ"ע איך עלה כן על דעת הנהו רבנן ואולי משום דאיכא תרי גוונא שוגג בשבועות בטוי לשעבר חדא שנעלם ממנו ממש ולא ידע אלא בעשה ואידך שלא נעלם ממנו אלא הקרבן וזהו קרוב למזיד וחייבו רחמנא בשבועות טפי מבשאר איסורים משום דחידוש הוא כמבואר לקמן כ"ו ע"ב ובתוס' ד"ה אפי' כו' והיינו דאמרו רבנן דהכא ולא מזיד גמור כוונו כ"א כנ"ל ואביי לטעמיה אזיל דס"ל במסכת שבת ריש פרק כלל גדול דלא משכחת שבועות בטוי כ"א שישגוג גם בלאו שבה ושפיר קאמר אי במזיד איכא תרתי ודו"ק. ועי' מ"ש לקמן אי"ה בישוב דעת הרמב"ם:

מכלל דאביי סבר איתא לשבועה בעולם בכאן רבו הפירושים עי' היטב והרז"ה פי' דקו' הש"ס מה צורך לאביי לשנויי דלהכי אפקיה רחמנא לחייב אמזיד כשוגג תיפוק ליה דאיצטרך לפוטרו בשבועה שאני יודע משום דליתא באינו יודע ע"ש. והקשני ידידי המופלא מהרמי"י נ"י דלמא מ"מ הוצרך לשנויי משום דר' יהודה בן בתירא דלית ליה לאו והן ולהבא ולשעבר. ולמאי הלכתא אפקא רחמנא ע"כ לחייב במזיד כשוגג:

ונלע"ד לישב דלכאורה קשה מאי קושיי' למאי הלכתא אפקא דלמא בנשבע לא אעיד לך לא היה מתחייב משום דה"ל נשבע לבטל המצוה ולא ביטל דפטור לכ"ע ולהכי איצטרך קרא לחייבו וצ"ל דאי לאו קרא דשבועות העדות דונשא עונו לא הוה ידעינן כלל דלא אעיד לך הוה נשבע לבטל כ"א כמו שלא איטיב לך דלקמן כ"ז ע"ב דקיי"ל דאיתא בלא איטיב ודוקא להרע לאחרים הוה נשבע לבטל וא"ש ואם כן לריב"ב דס"ל לקמן דנשבע להטיב לאחרים ליתיה בלא איטיב אם כן ל"ק כלל למאי הלכתא אפקא ולק"מ וא"ש:

הדר ביה אביי מההיא כו' זה לשון הרמב"ם פרק ט' מהל' שבועות הלכה י"ד כל מקום שאמרנו פטור פטור משבועת העדות אבל חייב בשבועת בטוי כו' אבל הנשבע בשבועת העדות אע"פ שנשבע על שקר ואע"פ שהוא מזיד אינו חייב משום שבועת בטוי אלא משום שבועת העדות בלבד שהרי הכתוב הוציא שבועות העדות מכלל שבועות בטוי לחייב המזיד בה כשוגג בקרבן אבל לא במלקות שנאמר לאחת במין אחד ממיני שבועות אתה מחייב הנשבע ואי אתה מחייבו בשני מינין עד שיהיה חייב בדין שבועות העדות ובדין שבועות ביטוי עכ"ל ושם בהלכה י"ח פסק הא דאביי ג"כ דשבועה שאני יודע לך פטור משום דליתא באיני יודע לך ע"ש. וע"ש בכ"מ ובלח"מ ולא אאריך בקושייתם:

והנלע"ד דהא צריך להבין מה עלה על דעת הנהו רבנן דלאחת קאי אמזיד וכבר ישבתי בזה לעיל. והנה יש לומר כעת כך דקשה לכאורה אאביי איך לא הוה ס"ל דדבר שהיה בכלל ויצא לידון כו' והוא אחד מי"ג מדות וצ"ל דאביי ס"ל דלא יצא מכלל שבועות בטוי בשוגג כלל דעדיין חייב קרבן עולה ויורד ולא נקרא יצא מכלל אלא מכלל שבועות בטוי במזיד יצא שחייב מלקות והכא חייבו רחמנא קרבן והיינו דקאמר הש"ס מכלל דאביי סבר איתא לשבועה בעולם פי' מדלא ס"ל דיצא מכלל וזהו פשוט בכוונת הרי"ף מדאיצטרך קרא דלאחת ולא שנים כדרבא משום דבר שיצא מהכלל ש"מ דלא יצא מכלל בטוי בשוגג לדידיה הבן זה. והנהו רבנן הכא אקשי ליה לאביי דלמא לאחת אתא למעוטי ממלקות דמזיד ולהורות דאינו מחייב אלא משום שבועה אחת ולא משום ב' שבועות זדון עדות שבקרבן וזדון בטוי דבמלקות ע"ז משני דא"א דאי במזיד מי מחייב שתים דלהכי יצא מכלל מזיד ואי אתה יכול להחזירו לכללו אבל רבא ס"ל כקו' הנהו רבנן דלאחת קאי לפוטרו ממלקות במזיד דלא נימא דקרא בא להחמיר עליו בקרבן ולא להקל לפוטרו ממלקות אבל בשוגג לא צריך קרא דיצא מכללו ואי אתה יכול להחזירו ואם כן לרבא נתקיימו דברי אביי הראשונים דהנשבע שאני יודע לך עדות פטור דליתי' באיני יודע לך דיצא מכלל שבועות בטוי לגמרי וא"ש פסקו של הרמב"ם כרבא לגבי אביי והיינו דדקדק וכ' אע"פ שנשבע על שקר אע"פ שנשבע במזיד פי' לא מיבעיא בשוגג דה"ל דבר שיצא מהכלל אלא אפי' במזיד נמי פטור ממלקות מדכתיב לאחת כרבא ודו"ק: