שבועות מ ע"ב

דף מ - ב

וכן אם הודה במקצת קרקעות פטור כיון שאין נשבעין על הקרקעות. [כפי שיבואר לקמן בגמרא מב ב] ואף הודאה במקצת על קרקעות, אינה מביאה לידי שבועה.

אבל אם הודה במקצת כלים - חייב שבועה אף על הקרקעות. כיון שמגלגלין את חיוב השבועה מהכלים שעליהם נשבעין, אף על הקרקעות שאין נשבעין עליהם!

ומדייקת הגמרא: טעמא דפטור כאשר תבעו כלים וקרקעות והודה באחד מהם וכפר בשני, משום דקרקע לאו בת שבועה היא, כיון שאין נשבעין על הקרקעות.

הא תבעו כלים וכלים משני מינים והודה באחד וכפר בשני, שהרי זה דומיא לתביעה דכלים וקרקעות והודה לו במין אחד מתוך השניים שחייב!

כיון שרק בכלים וקרקעות פטור, מן הטעם הנ"ל שאין נשבעין על קרקעות. אולם כאשר אין טעם זה, וכגון בכלים - נשבעים. ומוכח שהודאה במין אחד מתוך תביעת שני מינים - מחייבת!

ודוחה הגמרא: לא, הוא הדין דאפילו כלים וכלים משני מינים נמי פטור אם הודה רק באחד מהם, והא דקתני כלים וקרקעות ולא כלים וכלים, הא קא משמע לן דכי הודה במקצת כלים חייב שבועה אף על הקרקעות!

ומקשה על זה הגמרא: מאי קא משמע לן בדין זה שאם הודה במקצת כלים חייב שבועה אף על הקרקעות,

האם בא להשמיענו את הדין שזוקקין [גוררין] את הקרקעות להישבע עליהן יחד עם המטלטלין?

והלוא כבר תנינא לדין זה במסכת קידושין [כו א] "נכסים שאין להם אחריות זוקקין גוררין את הנכסים שיש להן אחריות להשבע עליהן"? ואם כן, מדוע חזר להשמיענו דין זה כאן?

ומתרצת הגמרא: הכא שמועה זו כאן היא עיקר כיון שכל מסכת זו עוסקת בהלכות שבועות,

ההיא דמסכת קידושין אגב גררא נסבה! [שם שנינו: נכסים שאין להם אחריות נקנים אגב נכסים שיש להם אחריות. ואגב דין זה נקט את דין "זוקקין" אך עיקר מקומו הוא כאן].

ורבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן חולק על רב נחמן בר יצחק אמר שמואל, וסובר שטענו חיטין ושעורין והודה לו באחת מהן - פטור!

ומקשה הגמרא: והאמר רבי יצחק "יישר" והוסיף ואמר: וכן אמר רבי יוחנן, ואם כן, מוכח שסובר רבי יוחנן כרב נחמן בר יצחק אמר שמואל, ולא כפי שמביאו כאן רבי חייא בר אבא!?

והתירוץ: אמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן. נחלקים האמוראים בדעת רבי יוחנן אם סובר הוא שענו חיטין ושעורין והודה לו באחת מהן אם חייב או שפטור.

תא שמע: טענו חטין והודה לו בשעורין - פטור. ורבן גמליאל מחייב! ומדייקים: טעמא דרבנן החולקים על רבן גמליאל הוא דרק בטענו חטין והודה לו בשעורין הוא דפטור, הא אם תבעו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן - חייב.

ודוחה הגמרא: לא! הוא הדין דאפילו תבעו חיטין ושעורין נמי פטור, והאי דקתני הכי

- להודיעך כחו של רבן גמליאל שאפילו הודאה שלא ממין הטענה מחייבת שבועה.

תא שמע: טענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות. או הודה בקרקעות וכפר בכלים, פטור. הודה במקצת קרקע - פטור. הודה במקצת כלים - חייב!

ומדייקת הגמרא: טעמא דתבעו כלים וקרקעות ומשום דקרקע לאו בת שבועה היא, הא תבעו כלים וכלים משני מינים דומיא דכלים וקרקעות - חייב!?

ודוחה הגמרא דיוק זה: הוא הדין דאפילו תבעו כלים וכלים נמי פטור, והא קמשמע לן - דהודה במקצת כלים חייב אף על הקרקע ות!

ומקשה: מאי קמ"ל זוקקין? הא תנינא "זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות להשבע עליהן"?

והתירוץ: הא עיקר, ההיא אגב גררא נסבה! איתיביה רבי אבא בר ממל לרבי חייא בר אבא [הסובר שטענו חיטין ושעורין והודה האחד מהן, פטור].: טענו שחייב לו שור והודה לו בשה, טענו שה והודה לו בשור - פטור. טענו בשור ושה והודה לו באחד מהן - חייב, ומוכח שהודאה באחד משני המינין - מחייבת!?

אמר ליה: הא מני רבן גמליאל היא, אך רבנן חולקים על כך וסוברים שפטור.

והקשה לו: אי רבן גמליאל אמר ברייתא זו, אפילו רישא כשתובעו שור והודה לו בשה, נמי יהיה כדברי רבן גמליאל שחייב, ומדוע פטור?

אלא הא מני אדמון היא! המצריך הודאה ממין הטענה. אלא שסובר שאם תבעו שני מינים שונים והודה לו באחד מהם - חייב.

ולא תאמר שדחויי מדחינא לך בעלמא, אלא תלמוד ערוך הוא בפיו של רבי יוחנן - הא מני אדמון היא! שאמר דין זה.

אמר רב ענן אמר שמואל: טענו חטין ורצה להמשיך בתביעתו ולתובעו גם שעורין. אך לפני שהמשיך, קדם הנתבע, וכפר ואמר חיטין אין לך בידי והודה לו בשעורין שחייב לו, ^[64]

בודקין זאת בית דין: אם מה שקדם והודה בשעורין עשה זאת כמערים, כדי שלא תהיה הודאתו על השעורין הודאה במקצת על טענת חיטין ושעורין, הרי הוא חייב שבועת מודה במקצת.

ואם כמתכוין לענות לו על טענת החיטין ולהודות לו על השעורין משום שלדעתו הוא חייב בהן, ולא קפץ להודות בשעורין כדי להיפטר משבועה אלא באמת הוא סבור שלא חייב לו חיטין, הרי הוא פטור משבועה. ^[65]

ואמר רב ענן אמר שמואל: טענו שחייב לו שתי מחטין שאינם שוות שתי מעות כסף אלא פחות מכך, והודה לו רק באחת מהן - חייב שבועה.

[ומדוע? והלוא שנינו במשנתנו שצריכה הטענה להיות לכל הפחות שתי כסף? אלא הביאור הוא:] לפיכך יצאו כלים ונכתבו במיוחד בפסוק של "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור" ולא הסתפק הכתוב לכתוב כסף בלבד אלא הוסיף וכתב את הכלים להשמיענו שאפשר לתבוע אותן -

למה שהן שוים, ולהתחייב עליהן אפילו שוים כל שהוא. משום שחשיבותן של הכלים היא אפילו כשאין הם שווים שתי כסף, כיון שחשיבותן היא בשימושן ולא בערכם הממוני! ^[66]

[אלא מעתה יקשה, אם לא יכתוב כלים, היאך נלמד שצריך שהדבר שתובעו יהיה שנים, והלוא לעיל לט ב שנינו "מה כלים שנים אף כל שנים"?

ופירש רש"י שלפי דברי הגמרא כאן הוה ליה למיכתב בקרא: כי יתן איש אל רעהו כספים לשמור. ואנו נאמר: מה כספים שנים ודבר חשוב הם, אף כל התביעות צריכות להיות בשנים ובדבר חשוב. וכתב כלים להשמיענו שהם דבר חשוב בפני עצמן ואין צריך שיהיה בשוין שתי כסף].

אמר רב פפא: טענו כלים שאינם שוים שתי כסף ופרוטה, והודה בכלים וכפר בפרוטה - פטור! אבל אם הודה בפרוטה וכפר בכלים חייב! אף שאינם שוים אלא כל שהוא, הלוא כבר נאמר "לפיכך יצאו כלים למה שהם, " שאין צורך בערכם הממוני אלא עצם היותם כלי, כבר מחשיבם כדבר חשוב לענין שאפשר להודות ולכפור בהם.

ושני הדינים בשני המקרים שהשמיענו רב פפא, חדא כרב, וחדא כשמואל.

חדא כרב דאמר כפירת טענה שתי כסף. ולכן, כאשר כפר בפרוטה - פטור. חדא כשמואל דאמר טענו חטין ושעורין והודה לו באחת מהן חייב. ולכן, כאשר הודה בפרוטה וכפר בכלים - חייב.

נאמר במשנה: מנה לי בידך אין לך בידי - פטור!

אמר רב נחמן: ומשביעין אותו שבועת היסת, שבועה זו תיקנו חכמים שהכופר בכל ישבע שכפירתו אמת היא. ^[67] מאי טעמא תיקנו חכמים שבועה זו, והלוא כיון שרוצה התובע להוציא ממנו ממון - חובת ההוכחה מוטלת עליו, ומדוע ישבע הנתבע?

אלא, - חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו, ואף על פי שאין בכוחה של אותה חזקה להוציא ממון מן הנתבע, התחשבו חכמים בחזקה זו ותיקנו לחייב את הנתבע שבועה - מדבריהם. ^[68]

ומקשה הגמרא: אדרבה, כנגד חזקת התובע הלוא ישנה חזקה לנתבע, שהרי חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, ^[69] ומדוע לא נעמיד את חזקת הנתבע מול חזקת התובע ויחזור הדין לעיקרו, שהמוציא מחבירו עליו הראיה?

והתירוץ: חזקה זו שאין אדם מעיז פניו כנגד בעל חובו, אינה חזקה מעולה ומספקת. משום שאין כוונת הנתבע להשתמט ולהיפטר מכל החוב [שעל זה נאמרה החזקה שלא יעשה זאת],

אלא, אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה ^[70] [משתמט הוא מן התובע]

וסבר - אכפור כעת עד דהוה לי מעות הפירעון ופרענא ליה, ולפיכך אין אנו מסתמכין על החזקה שאין אדם מעיז פניו כנגד בעל חובו - ומחייבין אותו להישבע.

ומוכיחה הגמרא: תדע, דאכן אומרים סברא זו דאישתמוטי קא מישתמיט מהא דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא: הכופר במלוה - כשר לעדות.

דהיינו, גם אם באו עדים והעידו שלוה, עדיין אין הוא חשוד לגזול ממון אלא נשאר הוא בחזקת כשרות וכשר לעדות. כי כפירתו אינה במטרה לגזול ולפטור עצמו מהחוב, אלא להשתמט עד שתהיה לו האפשרות לפרוע.

אבל, הכופר בפקדון שהופקד בידו פסול לעדות! כאשר יבואו עדים ויעידו שאכן הופקד הפקדון בידו, שהרי הוא חשוד על הגזל, ואין לתלות את כפירתו בהשתמטות - שהרי הפקדון מצוי בידו.

רב חביבא מתני לדין שבועת היסת אסיפא דמתניתין.

דתנן בסיפא: מנה לי בידך, אמר לו הן. למחר אמר לו התובע תנהו לי. אמר הנתבע נתתיו לך - פטור. ואמר עלה רב נחמן: משביעין אותו שבועת היסת מדרבנן, שאכן החזיר את החוב.

ודנה הגמרא: מאן דמתני את דין שבועת היסת [שתובעו מנה לי בידך ולאלתר כופר בכל] ארישא דמשנתנו, שאפילו במקום שלא היתה לנו כל ידיעה אודות החוב זולתי מתביעת התובע, חייב הנתבע להישבע, כל שכן דמתני דין שבועת היסת אסיפא שכבר הודה הנתבע שלוה מהתובע אלא שטוען שהחזיר לאחר מכן את החוב.

ת"ש טענו כלים וקרקעות הודה באחד מהן וכפר באחד מהן או שהודה במקצת קרקעות פטור הודה במקצת כלים חייב טעמא דכלים וקרקעות.

דקרקע לאו בת שבועה היא. הא כלים וכלים דומיא דכלים וקרקעות חייב ודחינן לה ואסיקנא לה ומאי קמ"ל זוקקין תנינא בתחלת מסכת קדושין. ואמרינן הכא בטוענו כלים וקרקעות עיקרו. והתם בקדושין אסב גררא נסבה ותנא זוקקין.

ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן טענו חטים ושעורין והודה לו באחד מהן פטור.

איתיביה ר' אבא בר ממל טענו שיר והודה לו בשה פטור. טענו שור ושה וחמור והודה לו באחד מהן חייב.

ודחה הא רבן גמליאל היא. ואקשינן עליה אי רבן גמליאל אפילו טענו בשור והודה לו בשה ליחייב. אמאי תני רישא פטור.

ומשני הא מני אדמון היא דתלמוד ערוך הוא בפי ר' יוחנן אדמון היא מפורשין בסוף כתובות בהטוען חברו כדי שמן והודה לו בקנקנים אדמון אומר הואיל והודה ממון הטענה ישבע. יש לומר הא שינויא דר' חייא דאמר משמיה דר' יוחנן הא מני אדמון היא להעמיד דבריו הוא דאמר הכי ולא סמכינן עליה ור' יצחק פליג עליה.

אמר רב ענן אמר שמואל טענו חטים וקדם והודה לו בשעורין אם כמערים הקדים והודה עד שלא יטעון עליו חייב:
אם במתכוין פטור. פירוש כגון שהנתבע אינו טוען שנושה בו שעורין.

ועוד אמר טענו שני מחטין והודה לו באחת מהן חייב לכך יצאו כלים למה שהן. ומסתברא כשמואל דהא ר' יצחק אמר וכן אמר ר' יוחנן.

ורב פפא דהוא בתרא אמר חדא כרב דכפירת טענה שתי כסף וקיימא לן כותיה דרב בהא. ואמר הדא כשמואל טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב וקיימא לן כותיה. והא דדחי ר' חייא ואמר תלמוד ערוך בפי ר' יוחמן הא מני אדמון היא. ר' חייא הוא דאמר הכי להעמיד דבריו ולא סמכינן עליה. דכל כי האי גונא שינויא הוא ולא דחי' הלכתא מפורשת בשינויא:

מתני' מנה לי בידך אין לך בידי כלום פטור. אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת. מאי טעמא חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו. אדרבה כו' עד הכופר במלוה כשר בעדות.

בפקדון פסול לעדות.

רב חביבא מתני להא דרב נחמן אסיפא מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי נתתיו לך פטור. אין לך בידי חייב.

מאן דמתני לה דרב נחמן ארישא כ"ש אסיפא.

ולאו דחויי מדחינא לך אלא תלמוד ערוך בפיו של ר' יוחנן הא מני אדמון היא. א"ל הכא דהא אוקימנא בשני דייני גזרות אליבא דרבי חייא הב"ע דא"ל עשרה כדי שמן יש לי בידך וא"ל שמן לא היו ד"מ קנקנים חמשה אית לך חמשה לית לך אדמון סבר יש בלשון זה לשון קנקנים ומינו דמשתבע אקנקנים משתבע נמי אשמן בגלגול ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון קנקנים וכיון שכן היכי אמרינן דס"ל לאדמון טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב.
וא"ל דהא דאוקימנא התם בשהודה במקצת הקנקנים לאו לאדמון קאמרי' דלדידיה אפילו הודה בכל הקנקנים חייב כדתניא בהך ברייתא בשמעתי' ודיקא ממתני' דקתני אדמון אומר הואיל והודה מקצת הטענה ולא קתני ממין הטענה א"כ י) אדמון אומר מודה ממין הטענה הוא אלמא לאדמון טענו שני מינין והודה לו באחד מהן חייב הואיל והודה מקצת הטענה אלא דלדבריהם קאמר להו לרבנן אודו לי מיהא בכופר במקצת קנקנים שהוא חייב משום דיש בלשון זה לשון קנקנים ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון קנקנים דהיינו דקתני לרבנן אין ההודאה ממין הטענה כלומר אין בלשון הזה לשון קנקנים דאלמא אם יש בלשון הזה לשון קנקנים חייב.
ויש מי שאומר. שזו מן הסברות המתחלפות בתלמוד בחלוף המסכתות וזה עיקר דהתם לא תניא הך ברייתא דטענו שור ושה וחמור והודה לו באחד מהן חייב ומש"ה אמרינן דאדמון נמי פטר בטענו שני מינין והודה לו באחד מהן והכא משום דאצעריך להאי פירוקא דשמיעא ליה ברייתא הדר ביה מההיא.

טענו חטים וקדם והודה לו וכו' כמערים. פי' ואח"כ תבעו זה השעורים דסיים דבריו אם כמערים חייב דהא מחמת טענ' דחזי לדעתיה ואמיד ליה אודי. ואם כמודה פטור אע"פ שחזר ותבעו דבעינן טענ' קודמת ומקצת הודאה, ומכאן נלמוד דבר זה מפורש בדברי הרב הלוי ז"ל.

הא דאמרי' תלמוד ערוך בפי ר' יוחנן הא מני אדמון היא. איכא דקשיא להו דהא אוקימנא בפרק דייני גזירות אליבא דר' חייא בר אבא דהכא במאי עסקינן דאמר ליה עשרה כדי שמן יש לי בידך ואמר ליה אידך שמן להד"מ קנקנים ה' אית לך וה' לית לך אדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים ומיגו דמשתבע אקנקנים משתבע נמי אשמן בגלגול ורבנן סברי אין בלשון הזה קנקנים דאלמא אפי' אדמון אית ליה אליבא דר' חייא בר אבא טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן פטור וא"כ היכי מוקי לה דשור ושה כאדמון, וי"ל דזו אחת מן הסוגייאות המתחלפות בתלמוד והרבה יש כיוצא בו.
ומיהו לענין פסק הלכה קי"ל כשמואל דאמר טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב דהא איכא שמואל ור"נ ור' יצחק שהעיד כן משמי' דר' יוחנן, ור' חייא בר אבא שהעיד משמי' דר' יוחנן דאמר פטור הוה לי' חד לגבי הנך, וברייתא נמי דשור ושה כוותיה דשמואל מסייעא, ור' חייא בר אבא דאמר תלמוד ערוך בפי ר' יוחנן דאדמון היא לסיועי לדבריו קאמר ולא שמעי' ליה, וכן כתב ר"ח ז"ל. אלא דקשיא לי הא דאקשי' לעיל לשמואל ממתני' דקתני שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב ואי סאד דוקא קתני מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו ופרקינן מידי הוא טעמא אלא לשמואל הא אמר שמואל טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב דאלמא דאית ליה ללישנא דגמ' פטור ואית לן כלישנא דגמ', וי"ל דלאו לישנא דגמ' הוא אלא מאן דהוה סעל כרב וכר' חייא בר אבא הוא דמקשה לה ולא שמיעא להו הא דשמואל.

והא דאמר טענו חטין והודה לו בשעורין פטור. אפי' מדמי שעורין פטור, והכי איתא בב"ק.

טענו חטין ושעורין וקדם והודה לו בשעורין אם במערים חייב. כלומר שראה בדעתו שרוצה לטעון לו אף שעורין והודה לו בשעורין כאלו הודה לו לאחר טענת שניהם ואם במתכוין פטור דאע"ג דתבעו מיד שעורין אין זה כמודה במקצת הטענה שהרי הוא לא טען לו שעורין מתחלה ואין מודה במקצת אלא במודה מקצת מן הטעון כבר קודם שהודה, וכן דייק לה מהכא הר"י הלוי ז"ל.

תנינא זוקקין את הנכסים פי' רש"י ז"ל שהמטלטלין זוקקין את הקרקעות ואין לשון המשנה הולם פי' זה מדקתני עם הנכסים שאין להם אחריות והנכון דזוקקין ב"ד קאמר וכן הוא בתוספתא:

תלמוד ערוך הוא בפיו של ר"י הא מני אדמון הוא פי' הא דקאמרי ר"ג היא לא ר"ג ממש אלא אדמון דאזיל קצת בשיטת ר"ג לחייב בטוענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהם מיהת ואנא דאמרי כרבנן דפליגי עליה דאדמון דפטר ואפשר דמשום דאמרינן התם אר"ג רואה אני את דברי אדמון הוא דהוה אמר מעיקרא ר"ג היא וש"ס סבר דמשום דר"ג דטענו חטין והודה לו בשעורין קאמר ופריך ליה א"ה רישא נמי ופרקינן אלא הא מני אדמון היא וכר"ג דאמר הלכה כאדמון ולפום הא לית ליה לר"י ההוא כללא דאמר התם דכל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו דהיינו דאדמון רבנן היינו מה ששנינו לקמן ואיתא נמי בפ' ב' דייני גזילות הטוען כדי שמן לחבירו והודה לו בקנקנים ר"ג מחייב וחכמים פוטרין ולפום מאי דקאמר ר"ח בר אבא הכא הא מני אדמון היא ורבנן פליגי עליה משמע דס"ל דלכ"ע הטוען כדי שמן לחבירו יש בלשונו לשון קנקנים וכאלו תובעו קנקנים ושמן דהו"ל טוענו חטים ושעורים והודה לו בא' מהם אדמון מחייב דסבר טענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהם חייב ורבנן פטרי והיינו דקם ליה ר"י כרבנן וא"כ הך סוגייא דהכא דר"ח בר אבא פליגא אסוגייא דר"ח בר אבא גופיה דהתם בפרק שני דייני גזילות דאמר דלכ"ע כל שטוענו כדים ושמן דלכ"ע חייב ובהא פליגי דרבנן סברי שאין בלשון הזה לשון קנקנים ושמן בלחוד טעין ליה והו"ל טענו חטים והודה לו שעורים שהוא פטור ואדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים וה"ל טענו חטי' ושעורים דחייב ותהיה זאת מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד ולענין פסק הלכתא כשמואל דמחייב דהא ר' יצחק אמר יישר ואסהיד משמא דר"י דאמר ישר ור"פ דהא בתרא נמי הכי אית ליה כדאיתא לקמן בסוף שמעתין ור"ח בר אבא משמא דר"י דאמר פטור יחידאה הוא וכ"ש דסוגייא דפ' שני דייני גזילות אזלא כר"י דהכא ואסוגייא דהתם אית לן למיסמך אי משום דהוייא בדוכתה אי משום דאזלא כר"י משמא דר' יוחנן:

אם במערים חייב אם במתכוין פטור פי' דאנן בעינן שתהא תביעה קודמת לכפירה והודאה הילכך אם במערים קדם וקפץ להודות קודם שישלים חבירו תביעתו כגון שקפץ באמצע קודם שישתוק לא אהני ליה והו"ל כאלו תביעה קודם להודאה וחייב שבועה מודה במקצת אבל אם במתכוין הודאתו לומר כדרכה ולא להערים שמניחו לדבר עד שישתוק וא"ל שעורים אני חייב לך וחזר הלה וא"ל וגם חטין אני תובעך פטור וכן הלכה:

הודה בפרוטה וכפר בכלי חייב פי' ואעפ"י שאין הכל שוה שתי כסף ולרב דאוקימנא הא כוותיה בעי כפירת שתי כסף הא אחשביה רחמנא לכלי במקום שתי כסף שלכך יצאו כלי' למה שהן כדשמואל דרב נמי מודה בהא וכדאמרנא לעיל והא נמי מוכחא הכי וכן הלכה:

מנה לי בידך וכו' מנה לי בידך א"ל הן פירוש שהודה בב"ד א"צ חוץ לב"ד בפני עדים וכמוסר דבריו שאינו יכול לומר משטה הייתי בך והכי משמע בגמ' דהא כעדים הוה מדאמרינן והא הכא כיון דתבעיה בעדים כמאן דאוזפיה בעדים דמי:

למחר א"ל תנהו לי א"ל נתתיו לך אחר ההודאה שהודיתי לך ולפיכך פטור והכי מוכח בגמרא דמדמינא לה למלוה את חבירו בעדים וא"ל פרעתיך הא אלו א"ל נתתיו לך קודם דהודיתי חייב דהו"ל סותר הודאתו שהודה בב"ד או בפני עדים ואע"ג דאית ליה מיגו דאיבעי אמר שפרעו אחרי כן אין אדם נאמן לסתור הודאה שהודה בב"ד או בפני עדים בשום מיגו וכדמוכח נמי מסיפא דכי אמר אין לך בידי חייב ולא מהימן במיגו דנתתיו לך וזה פשוט. ומכאן לשליש שעשה הודאה על שלישותו ואח"כ סותר אותה שאינו נאמן ואע"ג דאית ליה מגו דאע"ג דשליש בעלמא מהימן בלא שום מגו התם משום דהימניה והכא לא הימניה כיון דלא האמינהו בלא הודאה ועוד דבשום מגו אין אדם נאמן לסתור הודאתו וכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אבל אם אינו סותר הודאתו נאמן:

במתניתין אין לך בידי חייב פי' אסקה רב אשי בפ"ק דב"ב אין לך בידי דאמ' להד"מ ולפיכך חייב שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וק"ל לרבנן ז"ל למ"ל לרב אשי טעמא דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דההו' טעמ' לא אמר אלא כדלקמן בפלוגתא דאביי ורבא דהוו סהדי דאוזיף ופרע דלא להנו ליה עדי פרעון כדאמר רב אבל הכא אין כאן טענת פרעון ולא עידי פרעון אלא שהוא טוען שלא לוה מעולם ובאו עדים שלוה שהוא חייב כטוען להד"מ ובאו עדים שלוה שהוא חייב ותירץ הרב אב ב"ד ז"ל דהא דטעין להד"מ היה חוץ לב"ד אילו לא היינו אומרים דכל האומר לא לויתי הוא כאומר לא פרעתי כיון דאית להו מיגו מסרסינן דבוריה או איהו נמי מפרט ליה ואמר הא דאמרי להד"מ פרעתיו בעי למיטען אלא משום דהוה תבע לי מאי דלא הוה ליה גבי קפצתי ואמרתי להד"מ עביד איניש דלא מגלי כוליה טענתא אלא בבי דינא אבל השתא דטענת לא לויתי הוא כאומר לא פרעתי א"א לסרס לשונו ולומר פרעתי בעא למימר דהא אמר מעיקרא שלא פרע ונכון הוא עוד י"ל דרב אשי התם לרווחא דמילתא נקט דהוא טעמא למימרא דקתני חייב חייב לעולם ואפילו יש לו עדים שלוה ופרע וכדרבא לקמן ול"ק לאביי דלקמן דאיהו מפרש מתניתין כפשט' חייב השת' דלית ליה עידי פרעון ואיכא דק"ל דמ"מ שמעינן ממתניתין שהאדם מוחזק כפרן ע"פ הודאתו ואלו בפ' שנים אוחזין בשמעתא דר"ח קמייתא אמרינן משום פיו ועד א' מה להצד השוה שבהן שכן אינו מוחזק כפרן תאמר בעדים שהוחזק כפרן וי"ל דאנן לא אמרינן אלא שאינו מוחזק כפרן ע"פ עצמו לב"ד בלא הכחשת עדים כגון שבתחלה טען וחזר וטען כנגד הטענה הא' אבל ע"פ עדי הודאה מוחזק הוא בכפרן ולכך למדין מכאן שהטוען בב"ד לא לויתי וחזר וטען פרעתי טוען וחוזר וטוען כל זמן שלא הוכחש בעדים מן הא' דהא מפטור לפטור חוזר וטוען ומוחזק כפרן ליכא ע"פ עצמו וכן נראה דעת החסיד ז"ל בפ' חזקת וכן שמעתי מפי מורי הרשב"א ז"ל אבל מורי הרא"ה ז"ל היה אומר שאינו טוען וחוזר וטוען דקי"ל כרבא וכרב אשי שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי הו"ל כשחוזר וטוען פרעתי כחוזר בו מחיוב לפטור שהרי בכלל טענתו הא' יש שלא פרע וכן נראין הדברים וזכורני שהרבה דנתי על זה לפני מורי הרשב"א ז"ל עוד י"ל דאיכא בין המוכחש ע"פ עדי הודאה למוכחש בעידי הלואה דאלו מוכחש בעידי הלואה שטען שלא לויתי הוחזק כפרן לאותו ממון לעולם וכדאמרינן בפ"ק דמציעא הוחזקת כפרן לאותה איצטלא שלא אמרו הכופר במלוה בעדים כשר לעדות או לעדות או לדינין דעלמא אבל באותו ממון אינו נאמן ואלו במוכחש בעידי הודאתו לא שמענו שיהא מוחזק כפרן ומעתה גם בזו י"ל דאמרינן התם בשמעתא דר"ח שאין חדם מוחזק כפרן על פיו וזו מן הדברים שדנתי בפני רבותי:

מנה לי בידך וא"ל הן א"ל אל תתנהו לי אלא בפני עדים וכו' עד חייב מפני שצריך להחזיר לו בעדים ושמעי' ממתני' דכי א"ל אל תפרעני אלא בעדים תנאיה תנאה אע"פ שא"ל לאחר הלואה דהא מתני' לאחר שהלוהו מיירי מדקתני מנה לי בידך ומיהו אומר רבינו הרמב"ן ז"ל דמסתברא דהא מיירי בשקבל עליו הלה או ששתק דשתיקה כקבלה דמייא אבל אם אמר לו שאינו רוצה לקבל עליו הדין עמו ואין צריך להחזיר לו בעדים ולא אמרינן לאכפוריה מכוין ולא יהא נאמן לומר פרעתיך דאדרבה אידך שמחדש עתה ואומר לו אל תפרעני אלא בעדים מתכווין לכפור בו אם יפרעהו שלא בעדים וכתב שכן נראה דעת רבינו שמואל ז"ל בבבא בתרא גבי הא דאמרינן בפ' חזקת הבתים הודא' בפני ב' וצ"ל כתובו שפירוש רבנו שמואל ז"ל טעם הדבר מפני שהכתיבה חוב לזה ואין חבין לאדם שלא מדעתו דאי לא כתב הודאתו הו"ל מלוה ע"פ ויכול לומר פרעתי וכי כתבינן שטרא לא מהימן לומר פרעתי ואע"ג דאי' לן התם טעמא אחרינא שאין כותבין משום דהשתא גבי מנכסים משועבדים מ"מ למדנו שהרב ז"ל סובר דבהודאה ע"פ יכול לומר בלא עדים אפרעך שלא אהיה צריך להביא עדי עמי ע"כ פי' לפי' שאל"כ למ"ל להאי למעבד שטרא לימא ליה בפני עדים אל תפרעני אלא בעדים ומשמע דסתמא קאמר צריך לומר כתובו ולא סגי ליה כשיאמר לו כן בשעת הודאה ואין הראיה הזאת כ"כ מדברי רבינו שמואל ז"ל אלא דבלא"ה הדברים נראין כדברי רבי' ז"ל אבל הרא"ם ז"ל סובר שבע"כ יכול לומר שלא יפרעהו אלא בעדים שהרי עבד לוה לאיש מלוה ושאלתי למורי הרשב"א ז"ל ואמר דבמלוה נראין דברי הרא"ם ז"ל מההיא טעמא דעבד לוה לאיש מלוה אבל בפקדון נראין דברי הרמב"ן ותמיה לי מילתא מטעמא דעבד לוה היאך יוכל לשעבדו עתה למה שלא נשתעבד לו בשעת הלואה ולהוסיף עבדות על עבדותו הא ודאי אפילו בשקבל עליו תמיה מילתא במה נשתעבד לו לאחר מתן מעות אלא שבזה י"ל דבההיא הנאה דקא מרויח ליה זמניה השתא או דלא דחיק ליה גמר ומשעבד נפשיה דבהנאה אדם גומר ומשתעבד כדאמרינן גבי ערב וגבי מתנה שומר חנם להיות כשואל ואחריני טובא אבל לשעבדו זה בעל כרחו לעשות מלוה על פה כמלוה בשטר מהיכא אתייא לן להא ודאי בעניות דעתי אין לי אלא דברי רבינו הרמב"ן ז"ל וכן הסכים מורי הרא"ה ז"ל והרמב"ם ז"ל לא פי' בזה כלום:

אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת פירוש בדורו של רב נחמן תקנו כן ונקרא שבועת היסת לשון המלכה כדמתרגמינן כי יסיתך אחיך בן אמך ארי ימלכינך שלא יהא קופץ וכופר בלא שום המלכה כמו שהיו רגילים ע"ה לעשות קודם תקנה זו לפי שהיו יודעין שהיו פטורין אף משבועה פירושים רבים נאמרו בלשון היסת אבל זה נרא' לי נכון יותר מכולם. אישתמוטי אשתמיט ואע"ג דכ"מ אמרינן להדיא דלא תלינן בהשמטה בכופר בכל אלא במודה במקצת זהו לדין תורה אבל אחרונים סמכו לומר דאף בכופר בכל תלינן דעביד לאישתמוטי:

תדע דאמר רב אידי בר אבין אר"ח הכופר במלוה כשר לעדות דטעמא משום דאמרינן דלהשמטה כפר וק"ל טובא מאי תדע דהא בב"מ דהוה סברין דבכופר בכל ליכא השמטה בכל הדורות שהיו לפני רב נחמן הוו סברין להא דר"ח ומשום דס"ל דכשר לעדות שאני דלגבי שלא נפסלם לעדות כל מאי דאפשר למיתלי בהשמטה תלינן אבל לחייבו שבועה לא תלינן ואם כן מאי תדע דאמרינן השתא ומתוך הדוחק י"ל דלאו לראיה גמורה מייתינן לה אלא לעשות סמך לתקנה זו כשתקנו האחרונים ז"ל ולמיסמך תקנתיהו (אהדדי) [אמידי] דאורייתא ולומר שיש מקום לתלות כופר בכל להשמטה לתיקון שבועה זו דהא אשכחן ליה מדינא דכופר בכל לענין דכשר לעדו' ועשאוה לנו כמותה מפני תיקון העולם שלא יקפוץ אדם לכפור בכל ומעכב של חבירו אצלו שלא כדין ואולי גם כן תנעול דלת בפני לווין דלא אכשר דרי כנ"ל:

אמר ר"ח הכופר במלוה כשר והא דהכופר במלוה כשר לעדות אוקימנא אפי' בשכפר בדבר שהיה עמו בב"ד דאי לא אף בפקדון כשר וטעמא דמילתא משום דתלינן דלהשמטה בעלמא כפר כי הוא היה חייב במקום אחר והוא דוחק לפרוע מה שבידו עתה בב"ד אבל בפקדון שיש בידו בב"ד אין לומר כן שהרי אסור לשלוח יד בפקדון במקום אחר וכבר פירשתיה במקומה בס"ד:

רב חביבא מתני אסיפא וכו' ופסק רבינו אלפסי וכל הגאונים ז"ל הלכה כלישנא קמא דאפילו באומר להד"מ משביעין אותו שבועת היסת והביאו ראיה מעובדא דפ"ק דמציעא בההוא רעיא דהוו מפקדי ליה בסהדי ההוא יומא אפקידו ליה בלא סהדי ואמר להד"מ ואתו סהדי דאכל תרי מנייהו ואמרי' דאם איתא לדר"ח קמייתא משתבע אשארא ופרכינן ונחייביה שבועה מדר"נ אלמא הלכתא כלישנא קמא אפי' באומר להד"מ ור"ת ז"ל כתב דכיון דתרי לישנא בגמרא [אזלינן בתר המיקל] ועובדא דההוא רעיא שאני דכיון דאתו סהדי דאכל תרתי מנייהו וגם כל יומא מפקדי לי' כמאן דאיכא דרר' דממונ' דמי ואין זה נכון דסוף סוף גמ' אייתי התם בהדיא לישנא דגמ' קמא ולא פריש בה מידי והו"ל לאתויי לישנא בתרא דהכא או דלמא יהא כדררא דממונא דמי וכן דחה הראיה הזאת הרמ"ה ז"ל ועוד אומר רבינו הרמב"ן ז"ל דכיון דלישנא קמא לישנא דגמ' ולישנא בתרא לישנא דרב חביבא לא שבקינן לישנא דגמ' משום לישנא דיחידאה וכיוצא בזה כתב רבינו אלפאסי ז"ל בפרק ערבי פסחים לענין הבדל' וכן פסק כאן הרמב"ם ז"ל וכן עמא דבר ומיהו אין שבועת היסת אלא בבא בטענת ברי וכדאמרי' חזק' אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו כלומר שיודע האמת כמוהו והני טעמי לא שייכי אלא בטענת ברי אבל בטענת ספק ליכא אלא חרם סתם:

היתה לי עליו טענת שני מינין ר"ל כור חטים וכור שעורים וכשהתחיל הטוען לומר יש לך בידי כור חטים קפץ זה לתוך דבורו והודה בכור שעורים אם נראה לדיינין שקפיצתו של זה בהודאתו היא כדי שלא יטעננו הוא שעורים עם החטים ויצטרך להודות בשעורים ויתחייב שבועה חייב ואם אינו כמערים אלא כאדם הזריז להשיב מהר על מי שטוענו בשקר פטור והכל לפי מה שעיני הדיין רואות ומ"מ אם תבעו כור חטים ואמ' לו הן ואח"כ תבעו כור שעורים וכפר פטור הואיל ולא תבעו כאחת חטים ושעורים אין לטענה זו אצל זו כלום ואינה מתחברת שניה עם ראשונה וכן אם אמ' מאה דינרי' יש לך בידך וכפר הכל וחזר ואמר חמשים דינרי' יש לי בידך ואמ' לו הן אין זה חייב שבועה ששתי תביעות באחת כפר בכל ובאחת הודה בכל ויש חולקי' בזו השניה אלא שמודים בראשונה וכן כתבוה גאוני ספרד וגדולי המחברים אחריהם וחכמי ההר הורו על ידי מעשה שאם אמר הטוען יש בדעתי לתבעך הרבה תביעות הזהר שלא לקפוץ ולהשיב עד שאסיים את דברי וקפץ זה והודה במה שהיה בלבו של זה לטעון לא הועיל כלום:

כל שביארנו בטענת שתי כסף אינו אלא בכספים ובגדים ותבואות ומיני הסחורות אבל הכלים אפי' היו עשר מחטין בפרוטה וטענו שני מחטין והודה לו באחת מהן חייב הואיל והתביעה בשנים והודה באחד ומה שאמר מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב לא להצריך כן הוא אומר אלא להודיע שכך הוא כלומר מה כסף הוא דבר חשוב כשתי מעין אף הכלים דבר חשוב הן שתורת כלים שבהן עושה אותם דבר חשוב אע"פ שאין בהן שווי זה מפני שתשמישן בגופן ויש גורסי' מפני זו מה כלים דבר חשוב כלומר שראויים למלאכתם אף כסף דבר חשוב והוא מעה ומה כלים שנים אף כסף שנים והוא שתי מעין ויש חולקין לומר דוקא מיהא שיהו שניהם שוים שתי פרוטות שתהא כפירתו בפרוטה ואף בתלמוד המערב נראה כן וקצת מפרשי' נוטים לדעת זה שהרי לא מצינו בית דין נזקקין לפחות מפרוטה אף בכלים וכן לענין קדושין ושאר הפרוטות שהוזכרו אף כלים בכלל ואינה ראיה שמ"מ לענין זה יצאו כלים מן הכלל מכח המקרא:

טענו כסף וכלי הודה בכלי וכפר בכסף צריך שתהא בכסף שכפר שתי מעין והכלי כמו שהוא הודה בכסף וכפר בכלי כל שבהודאת הכסף שוה פרוטה חייב וכן כל כיוצא בזה:

טענו שמן והודה בקנקנים פטור כגון שטענו מלא עשר כדין שמן לי בידך והוא אומר קנקניהם לך בידי טענו שמן וקנקנים כגון עשרה כדי שמן לי בידך והלה מודה בקנקנים חייב שטענת שני מינין והודאה באחד הוא וכן כל כיוצא בזה:

קצת דינין נתחדשו למפרשי' בענין הודאה ממין הטענה וכבר כתבנו מהם בשלישי של קמא וכן בכל הודאת מקצת נתחדשו דברים בראשון של מציעא ובבתרא פרק נוחלין וכבר ביארנו את הכל במקומו הראוי לו:

כל שהוא כלי מצד עצמו אע"פ שלא נעשה ולא נחקק בידי אדם כלי הוא ומפקיעו מצורך שווי שתי כסף לענין טענה והוא שאמרו בתלמוד המערב או כלים להביא כלי הים ופירשו בו שאינם עשויים בידי אדם ואעפ"כ הם בדין זה:

הא דאמרינן אלא זו הא מני אדמון היא עיקר מימריה דאדמון במתני' בהאי פרקא דתנן הטוען את חברו כדי שמן והודה לו בקנקנים אדמון אומ' הואיל והודה ממין הטענה ישבע וכו' ואיתא נמי בכתובות בפ' ב' דייני גזירות (דף ק"ח ע"ב) והיינו דאמרינן הכא אלא הא מני אדמון היא כלו' דבעי הודאה ממין הטענה וסבר טענו שמן וכדים והודה לו בכדים וכפר בשמן חייב דהודא' ממין הטענה היא.

אמר רב נחמן אמר שמואל טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים אם כמערים חייב כלומר קודם שישלים התובע דבריו הקדים הנתבע והודה לו בשעורים קודם שיטעינו בהם התובע כדי שלא יודה בהן לאחר התביעה ויתחייב שבועת התורה חייב ואם במתכוין כלומר לא נתכוון להערים ולהציל עצמו מן השבועה אלא לפי תומו נתכוון להודות במה שיש לו אצלו פטור משום דהוה ליה טענו חטים והודה לו בשעורים דפטור דמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו:

והיכא דאמר ליה אינש לחבריה חטים יש לי בידך ואמר לו הנתבע הן ולאחר כך אמר לו ושעורים נמי יש לי בידך ואמר הנתבע אין לך בידי שעורים מסתברא לן דבכי האי גוונא לא הואי מודה במקצת טענה חדא דהא מילתא דתליא בסברא היא דכיון דלא טענו חטים ושעורים כאחד קודם שיודה לו בחטים נמצאת הודאתו בחטים שלא היתה הודאה במקצת טענה שהרי בשעה שהודה בה בכל הטענה שטען עליו הודה ולא כפר ממנה כלום ומשעה שהודה בה נתחייב בה והויא לה זו' הטענה שטען עליו בשעורי' לאחר כך טענה אחרת בפני עצמה ואינה מתחברת עם הראשונה כדי שתהא טענה אחת ויהיה בה מודה במקצת ועוד דהא טעמא דמודה במקצת טענה משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו הוא והא לא משכחת לה אלא היכא דתבע לי' בחטים ובשעורין ואודי ליה בחד מנייהו דהוה ליה בשעת ההודאה מודה במקצת וכופר במקצת אבל היכא דאודי ליה מיקמי דליתבעיה בההוא מידי דקא כפר ביה מי איכא למימר דהודאתו משום דאין אדם מעיז פניו הוא והא אכתי לא תבע ליה בההוא מידי דכפר ביה ועוד דכד דייקת לישנא דגמרא משכחת לה דעל האי סברא דהיינו הלשון מודה במקצת הטענה הואי אלא על מאן דהוי בשעת הודאתו במקצת מה שכבר טענו עליו והאי בשעת הודאתו בכל מה שטענו עליו הודה ודאמרינן נמי טענו חטים ושעורים והודה באחת מהן וכל מאן דתנינן במתני' בהאי ענינא כולהו משמע דלאו אודי הנתבע אלא לבתר דטעין ליה התובע בתרוייהו ולבתר הכי אודי ליה איהו בחד מנייהו דהוה ליה בעידן ההודאה מודה במקצת הטענה וכד מעיינת ליה להאי מילתא משכחת לה דמילתא דתליא בסברא היא ומסייע ליה מסקנא דגמרא הילכך מילתא דוקא היא וליכא למיזז מינה כלל.

אמר רב פפא טענו כלים ופרוטה הודה בכלים וכפר בפרוטה פטור כרב דאמר אינו חייב עד שיהא כפירת טענה שתי כסף והכא לא כפר אלא בפרוטה בלבד דאי כשמואל כיון דטענו כלים ופרוטה והכלים כשתי כסף דמי דהא דבר חשוב הוא הויא ליה טענה עצמה שתי כסף ואפילו לא כפר אלא בפרוטה חייב כדאמרינן לעיל הודה בפרוטה וכפר בכלים חייב.

כשמואל דאמר טענו חטין ושעורים והודה לו באחד מהן חייב דהודאה ממין הטענה חשיב לה והיינו דאמרינן חדא כרב וחדא כשמואל וכיון דקא פסק רב פפא ההוא בתרא' שמעינן דהכי היא הלכת'.

בד"ה לימוד ערוך כו' כדקאמר מעיקרא טעמא דאין בלשון הזה לשון קנקנים הא יש כו' עכ"ל דליכא למימר דלרבנן נמי יש בלהל"ק ופטרי ליה משום דטענו חטין ושעורין והודה לו בשעורין דפטור כר' חייא ב"א דמשמע ליה למקשה דפליגי נמי ביש בלהל"ק כמ"ש התוס' בסמוך מדלא נקט בפלוגתייהו בחטין ושעורין או שור ושה כו' וק"ל:

בא"ד ומדקאמר נמי רבן גמליאל רואה אני דברי כו' ואי דוקא בטענו חטין ושעורין והודה לו בא' כו' עכ"ל לכאורה נראה שזו הוכחה אחרת דבלאו הוכחה דלעיל שכתבו מדלא נקט פלוגתייהו בחטין ושעורין או בשור ושה כו' דמשמע דפליגי ביש בלהל"ק יש להוכיח כן מדקאמר ר"ג רואה אני כו' ואי דוקא בחטין ושעורין כו' וקשה מאי הוכחה איכא הכא דאימא דקושטא הוא דפליגי בטענו חטין והודה לו בשעורין ואהא קאמר שפיר ר"ג רואה אני דברי כו' וי"ל דר"ל דגם אם נאמר במאי דנקט שמן ליכא הוכחה דפליגי ביש בלהל"ק מיהת משמע דנקט כדי שמן דתבעו תרוייהו שמן וקנקנים דאל"כ לא ה"ל למינקט כה"ג אלא ה"ל למינקט שתבעו חטין והודה לו בשעורין ואהא קאמרי דאם כן מאי קאמר ר"ג רואה אני כו' בטענו כדי שמן דמשמע שמן וקנקנים דהא אפילו בטענו חטין לחוד והודה לו בשעורין מחייב ר"ג וק"ל:

בא"ד ואדמון מחייב במודה בכל הקנקנים מדלא נקט כו' עכ"ל דעד השתא ליכא הוכחה אלא דע"כ רבנן פטרי נמי בטענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהן מדלא נקטי בהדיא אין בלהל"ק מיהו איכא למימר דאדמון מודה בזה דפטור ולא פליג אלא במודה מקצת קנקנים וביש בלהל"ק ואהא קאמרי ואדמון מחייב במודה בכל אקנקנים מדלא נקט כו' ולא מוקי לה במקצת כו' דלא משתמע מלתייהו דאין בלהל"ק אלא בכה"ג כו' דבמודה בכל הקנקנים בלאו הכי פטור לרבנן דטענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן פטור לרבנן ודו"ק:

גמ' הא קמ"ל דכי הודה כו' שתי מחטין והודה כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה למה שהן. אף כל שנים ודבר חשוב אלא כו'. כצ"ל:

תד"ה לימוד. תימה דרחב"א גופיה מוקי כו'. לפנינו שם רבינא או סתמא דש"ס מוקי כן אליביה:

בא"ד מדלא נקט במתניתין כו'. כצ"ל:

תד"ה וחדא. ודלא כמו שפסק ר"ח בכתובות כרחב"א. לכאורה באמת דעתו תמוה מכל הני ראיות שהביאו ונ"ל דמפרש חדא כרב כו' בלשון קושיא והוא דכיון דפסק כרב דכפירת טענה ב' כסף ומפרש הטענה ב"כ דמתניתין טענת כפירה א"כ יתפרש ממין הטענה ג"כ טענת כפירה דוקא וטענו חו"ש והודה לו בא' מהן אין ההודאה ממין הכפירה ונשאר בקושיא וכיון דתני ר"ח לסיוע לרב הלכה כוותי' (ולקמן (מ"ח ב') פריך סתמא דהש"ס כמאן כשמואל והתני ר"ח כו' ותמיהני עה"פ שלא הביאו מזה ראיה לפסוק כרב וביותר על התוי"ט שהשיא דעת רש"י לפסוק כשמואל) ואידחי הא דשמואל ובזה יתיישב גם פירש"י בב"מ (ה) ממה שהעירותי עליו שם וא"ת והא בכתובות שם מתרץ רב אליבא דשמואל דל"ת עליו מרבנן אשכחן כה"ג טובא באמוראי דמתרצי אליבא דבר פלוגתייהו:

טענו כלים ופרוטה הכל נתבאר כבר לעיל בחידוש' ע"א ע"ש:

חזקה אין אדם תובע אלא א"כ יש לו עליו כו' דקדק מוז"ה במהרשש"ך מה לנו להתחכם על תורת אלהינו שפטרה כופר בכל ולא חייש' להך חזקה. ולדידי צ"ע גם כן הא אמרינן פ"ק דב"מ שלא יהא כל אחד הולך ותופס בטליתו של חבירו ויאמר שלי הוא משמע שתובע אע"פ שאין לו עליו ובספר שיטה מקובצת לב"מ הרגיש קצת בזה וכ' שבימי ר"נ רבו המשתמטים מנושיהם וכל זה דוחק ואינו במשמע לשון הש"ס: ולפע"ד י"ל דודאי אדם תובע אף ע"פ שאין לו ואיכא אנשי חמס טובא ולכן ירדה התורה לסוף דעתן של התובעין שאינו בצדק כ"כ והנתבע בודאי אינו יכול להעיז לכפור משום שחבירו עשה לו טובה כפירש"י בב"ק ק"ד או כפי' התוס' דלשם משום שיודע בשקרו ופטרה התורה מכל וכל שלא יהא כל אחד תובע חבירו ומחייבו שבועה דאורייתא על מגן והצדיק אשר לא ירצה לשבע אפי' באמת מפני שהחטא על שניהם כדלעיל אפי' בנשבע באמת עי' ריש פרקין ע"כ יתפשר עמו ולא שבקית חיי לכן פטרה התורה מכלום. אך עתה מזה נולדה האי חזקה שאין אדם תובע כו' כי מי פתי יתבע לחבירו ואין לו עליו הלא ישיב להד"מ ויפטר ומה היה לו שעשה עצמו רשע וגלה נבלותו בעיני חבירו הנתבע שיודע בנפשו שמשקר והוא יצא בנקי והלואי שכל הנתבעים בדין ובאמת לא יעיזו פניהם לכפור הכל מכ"ש האי שאין לו עליו יטעון להד"ם ויפטר ומאי אהני לרמאי ברמיותא. ע"כ חזקה אין אדם תובע אלא א"כ יש לו עליו ע"כ התחכם ר"נ ותיקן על זה שבועות היסת ולא על הנתבע דוקא כ"א על א' משניהם והרשות ביד הנתבע אם ירצה ישבע ויפטר ואם ירצה יהפכנה על התובע והשתא תקן הכל דתו ליכא למיחש שכל א' יתבע חבירו ז"א דממ"נ מה מהני ליה תביעתו אם ישבע חבירו ויפטר הרי יצא נקי ולא נשאר לתובע כ"א שגרם שבועת שוא של חנם. ואם יהיה ירא שבועה אפי' שבועת אמת לא יצטרך להתפשר עמו כי אם יהפכנה עליו ואיהו אינו יכול לשבע. ואין לומר אכתי יתבענו שלא כדין כדי שיהפך השבועה וישבע על שקר ויגבה שלא כדין ז"א דכ"כ לא נחשדו ואם נחשדו לתבוע ממון שאינו שלהם אבל לא נחשדו על השבועה והשתא מיושב קו' תוס' דשפיר מוכח במסכת ב"מ מדר"נ דלא אמרינן מיגו דחשיד אמומנא חשיד אשבועתא ולא מהנתבע מוכח דאיהו ודאי משתמיט כ"א מהתובע מוכח דאיך לא חייש אם יתקן שבועה יהיה כל אחד תובע לחבירו כמו שחששה התורה ופטרה הכופר בכל ואף שסמך על תקנתו שתקן להפוך השבועה מ"מ ליחוש שיתבע שלא כדין וגם ישבע על שקר אלא ע"כ מגו דחשיד אמומנא חשיד אשבועה לא אמרינן:

אך עדיין יש לחקור למה לא תקנה התורה להפוך השבועה על שכנגדו ומ"ש שבועת ר"נ משבועת התורה. הנה מה שדקדקו המפורשים מדוע שינה ר"נ שבועתו משבועת התורה הא כל דתיקן רבנן כעין דאורייתא תיקן יש לישב בקיצור כך דטעמיה דר"נ משום דאם ירצה הנתבע לשלם ולא לשבע כי ירא השבועה א"כ אחר ששילם לו מנה שתבעו יחזור הוא ויתבענו מנה בדין שהרי לפי דעתו יש בידו ממנו מנה שלא כדין ואם יכפור ישביענו היסת א"כ הפוכי מטרתי למה לי ישבע מיד ויטול כיון שע"כ סופו לשבע ועי' בטור סי' פ"ח (מביא פלוגתא אי מצי למימר השבע לי מיד אך התם מיירי בשחייב לו ממון מדאורייתא והשבועה הוא רק מדרבנן והכא הכל דרבנן) וכל [זה] בדר"נ אבל בדאורייתא שפטר כופר הכל אם כן אפי' במודה במקצת הטענה לא מצי למימר אינו רוצה לשבע כ"א לשלם ואח"כ אתבעך בדין על החצי שאתה נוטל שלא כדין ותתחייב שבועה אם כן השבע לי מיד ז"א שהרי יכפור הכל אם יתבענו על החצי ומן התורה יהיה [פטור] לכן לא מהפכינן:

אמנם לפמ"ש לעיל דזה תליא בהיפוך דלכן פטור כופר הכל דאם כן כל אחד יתבע חבירו ומדאורייתא לא מפכינן א"כ הדרא קו' לדוכתיה למה לא גזרה חכמתו ית' לחייב כופר בכל ויהיה יכול נמי להפוך ויתוקן הכל ואי לא חששה התורה לכל הנ"ל א"כ הדרא קו' לדוכתא איך נתחכם אנחנו יותר מהתורה. וי"ל משום דמן [התורה] אין משביעין כ"א בטענת ב' כסף ופרוטה ויכפור בשתי כסף ויודה בפרוטה כרב לעיל. וכך גזרה חכמתו ית' שלא להשביע בפחות ואם כן אי יתבענו בב' כסף ופרוטה והלה יודה בפרוטה ויכפור בשתי כסף ויתחייב שבועה ע"כ לא יכול להפכו ולומר ע"כ תתחייב לי שבועה שאתבעך בב"ד אחר כך ז"א דא"נ חייבה רחמנא כופר בכל מ"מ לא תהיה הטענה ב' כסף ופרוטה וכיון דחסרה ליה טענה לא יתחייב אידך וא"כ לא יכול להפוך עתה וממילא כיון דא"א להפוך בשתי כסף ופרוטה אין להפוך גם ביותר דדין פרוטה כדין מאה דשא"ה ר"נ תיקן לשבע אפי' בתביעת פרוטה לדעת ה"ה הר"ר ישעיה שהביא הטור א"כ לעולם מצי להפוך וכיון דמצי להפוך ממילא יכול להשביע כופר בכל דהא בהא תליא ולק"מ. והא"ש מה שהקשו אהפוסקים דס"ל שבועות היסת בפרוטה הא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון והשתא לק"מ דאי לאו דמחייב בפרוטה לא הו"מ לתקן שבועת היסת כלל והא"ש נמי מה שהקשה ב"י בשם המפרשי' דא"כ מ"ט לא קאמר דאיכא בין דאורייתא לדרבנן דבדרבנן סגי בפרוטה והא"ש דהיינו מיפוך שבועה וכנ"ל ודו"ק:

והטור כ' בשם הר"ר שמואל בן חפני דבדאורייתא לא מפכינן שבועה אפי' אם שניהם רוצים ונלאו למצוא טעם לזה אם שניהם רוצים מ"ט לא נהפוך ואולי י"ל עמדו חז"ל שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אם יכול להציל ע"י שבועה אם לא שיודע שחייב לאחרים ובין כך ובין כך יצא נקי מנכסיו ויבואו אחרים ויבוזו חילו. ע"כ מוחל ממונו להתובע נגד שבועה. וכל זה בשבועה חמורה בנקיטת חפץ משא"כ שבועה קלה דרבנן אינו ירא לשבע ונשבע בעצמו כדי לפרוע חובותיו מבלי להיות לוה רשע ולא ישלם וכיון שמהפך ע"כ דלא חב לאחרים לכן מהפכין והא"ש דלא קאמר נקיטת חפץ איכא בינייהו דהיינו מיפך שבועה ודו"ק:

אדרבה חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח בב"ק ק"ז פירש"י הטעם משום שעשה לו טובה והלוהו אין יכול להעיז לפניו לשלם לו רעה והתוס' כתבו הטעם משום שמכיר בשקרו והנה בקום אלינו אדם תובע לחבירו וחזקה שיש לו עליו ואידך כופר בכל וחזקה שאינו מעיז על כרחיך א' יצא מחזקתו (ומפני זה דחקי' לומר אשתמוטי) ולפע"ד אדון כך היה מעשה שהתובע יש לו עליו מנה באמת אלא שתובעו מאתים כדי שיודה במנה ויתחייב שבועה דאורייתא והנתבע כשראה שתובעו יותר מחובו העיז פניו לכפור הכל לפטור משבועה דאורייתא דלא חייש במה שעשה לו טובה שהרי גדלה עתה רעתו לתובעו בכפלים וגם לא חייש במה שידע בשקרי' שהרי לא נתבייש ממנו לתובעו כפל אף ע"ג דידע הוא בשקרי' ע"כ אמר עם עקש תתפתל וזה למדתי מלעיל ל"א ע"א מנין לנושה כו' ע"כ רמי שבועה עלייהו שיודה במנה שחייב לו ואין לומר אם כן מאי הפסיד הרמאי שכיון שאינו יכול לשבע היסת שאינו חייב לו כלום ע"כ יודה במנה ויתחייב שבועה דאורייתא ז"א דהרי הרשות בידו להופכה אכשנגדו והלה לא יכול לשבע שחייב לו כ"א מנה ויטול מנה ויפטור. ואין לומר אם כן מה לו לכפור בכל יודה במנה ויאמר הילך ויפטור משבועה דאורייתא ז"א דההיא מנה לית ליה השתא ומשתמיט מניה. ומיושב קושית תוס' ד"ה אדרבה כו' דודאי בכפר בכל לא שייך אישתמוטי כלל דה"ל העזה לכפור בכל אך מהשתא דאית לן נמי חזקה דאין אדם תובע א"כ חייש לכנ"ל ומה שאמר הש"ס אשתמוטי היינו ליתן טעם שלא אמר הילך וק"ל:

אשתמוטי הוא דקא משתמיט בב"מ כתבו תוס' בשם ר' האי אפי' בתובעו קרקע דלא שייך אישתמוטי אפי' הכי משביעין אותו שבועות היסת משום לא פלוג. ולפע"ד לא צריכין לזה דלכאורה קשה לי מאי מקשה חזקה אין אדם מעיז אה"נ ומש"ה רמינן שבועה כיון דיש חזקה לכל אחד א"א לברר כ"א בשבועה ואי לא ה"ל חזקה דאינו מעיז היה צריך לשלם מפני חזקה דאין אדם תובע כו' וי"ל דהא בלא"ה אית ליה חזקה מה שביד אדם הוא שלו כמ"ש תוס' לעיל ל"ב ע"ב ד"ה הוה כו' ושפיר מקשה וע"כ צריך לשנוי' אשתמוטי ואם כן בקרקע דליכא הך חזקה דמה שביד אדם הוא שלו בלאו אשתמוטי נמי משביעין אותו:

ומ"ש התוס' עוד שם דגם אם טוענו על מה שביד חבירו שזהו פקדונו והלה כופר משביעין היסת אע"ג דלא שייך אישתמוטי שהרי בידו הוא י"ל דהתם אמרינן נהי דאינו תובע אלא א"כ יש לו עליו מ"מ דלמא מלוה הוא וטוענו פקדון והוא כופר משום אשתמוטי שהרי באמת הוא מלוה ומשתמיט א"נ כלי אחר פקדון יש לו אצלו והוא טוען עליו שזהו והלא כופר להשתמט עד דבחשנא ליה משום שאינו זה שבידו וק"ל: