עבודה זרה יד ע"ב

דף יד - ב

לא יתכן לומר כן, כי לא סתמן צריכא למימר דמזבנינן, אין שום חידוש בדברי המשנה ש"סתמן" מותר למכור לו, כי רק "תרנגול לבן" שנינו שאסור, אבל חיטים, אפילו לבנים - מותר, ולא פירושן צריכא למימר דלא מזבנינן, אין שום חידוש בדברי המשנה שאם אומר במפורש שקונה אותם לצורך עבודת אלילים, שאסור למכור.

ולכן, לא יתכן לפרש כך את כוונת המשנה.

אלא, יש לפרש, מה שאמרה "סתמן", היינו דהגוי סתם קאמר "חיטי", שהכריז "למי יש למכור חטים?", ואילו "פירושן" היינו, דהגוי מפרש וקאמר "חיטי חיוורתא", מכריז "למי יש למכור חיטים לבנים?" -

ובאה המשנה לחדש, מפני שמפרש ואומר "לבנים", לכן אסור אפילו בחטים. מכלל זה אתה למד, דתרנגול, המיועד לקנותו לתקרובת אלילים, אפילו באומר סתמן "תרנגול למי?", נמי לא מותר למכור לו את הלבן. וקשה על רבי זירא, הסובר שב"תרנגול סתם" מותר למכור לו את הלבן?

ומתרצינן: אמרי, לעולם הנכון הוא ש"סתמן" דקאמר "חיטי חיוורתא". ואמרה המשנה שמותר למכור לו, כי אין הגוים מקריבים חיטים, ורצונו בלבנים איננו משום אלילים. ואכן, אין בדין זה שום חידוש, אלא החידוש הוא בסיפא:

פירושן, היינו דהגוי קאמר במפורש "חיטים לבנים, שאני צריך אותם לעבודת כוכבים, למי!?"

ואם תשאל, פשיטא שאסור למכור לו, ומה משמיעה לנו המשנה?

נתרץ כי "פירושן" איצטריכא ליה, הוצרכה המשנה להשמיענו. כי סלקא דעתך אמינא, היה עולה על הדעת לומר כי האי גברא גוי הזה לאו לעבודת כוכבים קא בעי, אינו קונה אותם לצורך תקרובת אלילים, כי הרי אין נהוג אצל הגוים להקריב חיטים, אלא אומר כך כי מיבק הוא דאביק בעבודת כוכבים. הוא קשור לאלילים, ואילו הוא היה מוכר איזה חפץ לגוי אחר לצורך אלילים, היה מוכר בזול, מרוב דביקותו באלילים, ולכן סבר, כי היכי דההוא גברא, כמו שהוא עצמו אביק ביה קשור באלילים - כולי עלמא כל אנשי העולם נמי אביקו, גם מקושרים להם, ואומר לעצמו: אימא, אומר בשוק הכי "מי יש לו חטים לבנים לצורך אלילים", כי היכא דליתבו לי שיתנו לי בזול! ואכן אין לבו נתון לאלילים, ומותר למכור לו, קמשמע לן, באה המשנה להוציא מסברא זו, ולומר, כיון שבכל זאת הזכיר ל"עבודת כוכבים" - אסור.

אחרי שלמדנו שבאופנים מסויימים מותר למכור לגוי תרנגול לבן, ובאופנים מסויימים אסור, מביאה הגמרא איבעיות של רב אשי בנדון זה.

בעי רב אשי: גוי האומר "תרנגול לבן קטוע אבר, למי יש למכור?" - מהו למכור לו תרנגול לבן שלם? ^[6] -

וצדדי הספק הם: מי אמרינן, מדקאמר "קטוע" - לאו לעבודת כוכבים קבעי, אינו קונה אותו לצורך האלילים, מפני שהגוים אינם מקריבים מחוסר אבר -

או, דילמא יתכן לומר: איערומי קא מערים, שהגוי אומר כן בערמה, היות ויודע שאין הישראלים רוצים למכור לו תרנגול לבן, ולכן הוא מתחכם ואומר שהא רוצה קטוע אבר, ביודעו שאין מצוי בשוק תרנגולים קטועי אבר, ויתנו לו "לבן שלם".

והאיבעיא לא נפשטה, וממשיך רב אשי:

אם תמצי לומר, אם תפשוט ממשנה או מברייתא, או אפילו מן הסברא, שהאי, גוי זה איערומי הוא דקא מערים, יש להסתפק בבעיא אחרת: ^[7]

כשהגוי מכריז בשוק "תרנגול לבן למי?" "תרנגול לבן למי?" - ויהבו ליה שחור, ושקל, בין אם נותנים לו שחור, הוא לוקחו, ויהבו ליה אדום, ושקל, ובין אם נותנים לו אדום הוא לוקחו, יש להסתפק: מהו הדין? האם מותר מעתה למכור לו לבן? - [והאיבעיא היא לדעת רבי יהודה. כי לדברי חכמים, אם הזכיר "לבן", אסור למכור לו אפילו לבן בין התרנגולים] ^[8].

וצדדי הספק הם: מי אמרינן, כיון דיהבו ליה שחור ושקל, אדום ושקל, יש מכאן הוכחה כי לאו לעבודת כוכבים קא בעי, שאינו צורך אותם לעבודת אלילים.

או, דילמא, יתכן לומר, שבכל זאת איערומי קא מערים, עושה כן בערמה ביודעו שיתנו לו גם לבן.

ומסקנת הגמרא: תיקו! שהאיבעיא לא נפשטה.

שנינו במשנתנו: רבי מאיר אומר: אף דקל טב וחצב ונקלב [ונקלס] אסור למכור לעובדי כוכבים.

הגמרא מבארת דברי רבי מאיר.

אמר ליה רב חסדא לאבימי: גמירי, קבלנו מרבותינו דמסכת עבודת כוכבים דהיה שונה אותה אברהם אבינו - ארבע מאה פירקי הויין, היו בה ארבע מאות פרקים -

ואילו אנן - חמשה תנן חמשה פרקים שנינו במשנתנו, ולא ידעינן ואין אנו יודעים מאי קאמרינן, מה אנו אומרים! כלומר: רב חסדא מתלונן על חוסר הבנתו במסכת עבודה זרה!

וממשיך רב חסדא: ומאי קשיא, מה קשה לי? - הא דקתני, מה ששנינו במשנתנו: רבי מאיר אומר: אף דקל טב חצב ונקלס אסור למכור לעובדי כוכבים -

והרי מכאן יש לדייק, כי דקל טב, רק דקל טוב הוא דלא מזבנינן, אותו אסור למכור. הא דקל ביש רע - מזבנינן, מותר למכור. ואיך יתכן לומר כן? ! והא תנן שנינו לקמן [יט ב]: אין מוכרין להם בארץ ישראל שום דבר במחובר לקרקע, משום שנאמר [דברים ז] "לא תחנם", ודרשינן, לא תתן להם חנייה בקרקע של ארץ ישראל. וקשה על דברי רבי מאיר, האוסר רק בדקל טוב?

ומתרצינן: אמר ליה אבימי לרב חסדא: מה שאסר רבי מאיר דקל, אין פירושו עץ דקל מחובר לקרקע, אלא מאי פירוש דקל - פירות דקל טב. ורבי מאיר אוסר למכור אותם לגוי, כי הגוים קונים אותם לצורך תקרובת אלילים.

וכן אמר רב הונא: פירוש דברי רבי מאיר הוא: פירות דקל טב.

חצב - קשבא. מין תמרים. או, מין עשב נאה.

נקלס - כי אתא רב דימי, כשהגיע מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי חמא בר יוסף: קורייטי. מין פירות.

אמר ליה אביי לרב דימי: תנן, כשנינו: נקלס - ולא ידעינן מהו, לא ידענו לתרגמו, ואת אמרת הגעת מארץ ישראל ואמרת לנו "קורייטי" - ולא ידעינן מהו, ועדיין איננו יודעים מהו קורייטי, מאי אהנית לן, מה הועלת לנו בתירגומך?

אמר ליה רב דימי לאביי: אהנאי לכו, בכל זאת הועלתי לכם, דכי אזלת התם, כשתעלו לארץ ישראל, אמרת להו: נקלס, אם תאמרו להם "נקלס" ולא ידעי, לא יבינו בני ארץ ישראל מהו - אמרת להו, תאמרו להם "קורייטי", וידעי. ואז הם יידעו מהו, וקא מחוו לך, ויראו לך את המין ההוא.

מתניתין:

מקום שנהגו שם ישראל למכור בהמה דקה לעובדי כוכבים, שהגוים שם לא נחשדו על רביעה - מוכרין.

ובמקום שנהגו שלא למכור - אין מוכרין. ^[10]

ובכל מקום - אין מוכרין להם בהמה גסה, מפני חשש איסור חילול שבת. ואסור למכור אפילו עגלים וסייחים, צעירים קטנים, על אף שעדיין אינם ראויים למלאכה, כשהם שלמין, ואף כשהם שבורין, שאינם ראוים למלאכה. כי חששו חכמים, שאם יתירו למכור בהמות שאינן ראויות למלאכה - יבואו פשוטי העם "להחליף", ולמכור אף בהמות הראיות למלאכה.

רבי יהודה מתיר במכירת בהמה שבורה, וטעמו יבואר בגמרא.

ובן בתירה מתיר במכירת סוס, לפי שאין דרכו למלאכה, אלא לרכיבה, ולא אסרו חכמים למכור אלא דבר שאם יעשו בו מלאכה בשבת יעברו בו על איסור תורה. אבל סוס, אף אם ירכבו עליו בשבת לא יעברו על איסור תורה, כי איסור רכיבה הוא רק איסור "שבות" מדרבנן. ולכן לא גזרו על מכירת הסוס.

גמרא:

נאמר במשנתנו לגבי מכירת בהמה דקה, שהאיסור או ההיתר תלוי ב"מקום שנהגו", ומשמע עתה לגמרא, שהדבר תלוי רק במנהג הישראלים שבכל מקום ומקום. אך הגמרא מביאה משנה מהפרק הבא, שמשמע ממנה שכל הגוים בכל המקומות חשודים על הרביעה, ואם כן, צריך להיות אסור בכל מקום למכור להם אפילו בהמה דקה, כדי שלא להכשילם ברביעתה.

ודנה הגמרא: למימרא, מדברי המשנה משמע לומר, דאיסורא ליכא, שאין איסור מוחלט למכור בהמה לגוי, אלא רק מנהגא הוא דאיכא, מנהג יש בדבר, ולכן, היכא דנהוג איסור, במקום שנהגו לאסור - נהוג, יש לנהוג בו באיסור, ואילו היכא דנהגו היתר, במקום שנהגו להתיר - נהוג, יש לנהוג בו בהיתר.

ורמינהו סתירה לכך מהא דתנן [לקמן כב א], אין מעמידין בהמה, אסור להשאיר בהמה בלי השגחה בפונדקאות אכסניות לעוברי דרכים של עובדי כוכבים, מפני שהם חשודין על הרביעה.

ובמשנה ההיא לא נאמר חילוק בין מקום למקום, הרי שבכל המקומות נחשדו הגויים על הרביעה, ואם כן צריך לאסור בכל מקום למכור להם כדי לא להכשילם ברביעה, ואין הדבר תלוי במנהג הישראלים באותו מקום!?

ומתרצינן: אמר רב: גם האיסור לייחד בהמה עם גוי אינו איסור מוחלט בכל מקום, אלא גם הוא תלוי במנהג המקום. ומנהג המקום תלוי במנהג הגויים ברביעת בהמות. ומה שאמרה משנתנו "מקום שנהגו למכור", הכוונה היא לכך שבאותו מקום אין הגויים חשודים על הרביעה, ולכן נהגו הישראלים שם למכור להם בהמות. ובאותו מקום אף מותר לייחד בהמת ישראל עם גוי. ואילו המשנה שאסרה לייחד בהמה עם הגויים, מדברת במקום שנחשדו על הרביעה, ובאותו מקום גם אסור למכור להם בהמה.

וכך הוא הכלל, לדברי רב: מקום שהתירו למכור, שלא נחשדו בו הגויים על רביעת בהמות, התירו לייחד. מקום שאסרו לייחד, כי נחשדו בו הגויים על רביעת בהמות, אסרו למכור. והיינו שיש מקומות ויש מקומות. יש שנחשדו על הרביעה, ויש שלא נחשדו. ^[11]

ומקשי' ממתני' דתנן ושאר כל הדברים סתמן מותר ופירושן אסור מאי לאו סתמן דקאמר מאן מזבן חיטי ופירושן בדאמר מאן מזבן חיטי חיורתא מכלל דתרנגול אפילו בסתמא אסור.

ופרקי' לא לעולם סתמן דקאמר חיטי חיורתא פירושן דקאמר חיטי לעבודת כוכבים ופירושן איצטריך ליה סד"א האי גברא לאו לעבודת כוכבים בעי להו להנהו חיטי אלא מיבק הוא דאביק בעבודת כוכבים כלומר אוהבה הרבה ודבוק באהבת עבודת כוכבים וסבר כי היכי דאביק בה הוא הכי אביקי בה אחריני וכיון דשמעי דלעבודת כוכבים בעינא לה יהבי לי קמ"ל.

בעי רב אשי אם אומר העובד כוכבים תרנגול לבן קטוע למי מהו למכור לו תרנגול לבן שלם וכו' ועלתה בתיקו.

ר"מ אומר אף דקל טב חצב ונקלבס אסור למכור לעובד כוכבים א"ל רב חסדא לאבימי גמירי דעבודת כוכבים שהיה שונה אותה אברהם ת' פירקי הות ואנן ה' פירקי תנן ולא ידעי' מאי דקתני ר' מאיר דקל טב אסור לזבוני לעובדי כוכבים הא דקל ביש מזבנינן והתנן אין מוכרין להן במחובר לקרקע ואמר ליה אבימי מאי דקל טב לאו דקל טב דוקא אלא פירות דקל טב משום דאמרינן דלמא לעבודת כוכבים בעי להו אבל גופיה דדקל אפי' דקל ביש אסור למכור לעובד כוכבים חצב קשבא נקלבס קורייטי ולא ברירא לן לא זה ולא זה:

מתני' מקום שנהגו למכור בהמה דקה לעובדי כוכבים מוכרין כו':

[גמ'] למימרא דבמנהג תליא מילתא היכא דנהוג לזבוני להו שרי והיכא דלא נהוג אסור ורמינהי אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים מפני שחשודין על הבהמה פי' רובעין הבהמה ואיך זבנינן להו ועברינן על ולפני עור לא תתן מכשול.

תרנגול קטוע למי. אליבא דרבנן נמי (בעידנא) [בעי דנהי דלא] שמעינן להו דשרו לקטוע את אצבעו ומוכרו אלא ר' יהודה הוא דאמר הכי ורבנן פליגי עליה דהתם משום גזירה הוא דאסרו שמא לא יקטענו ועוד שהרואה אותו קורא תרנגול לבן למי וסבור שלע"ז מבקש אותו וזה מוכרו לו (אם) הוא סבור שלם מכרו לו לע"ז אבל הכא כיון דבעי תרנגול קטוע למי הדבר ידוע דלאו לע"ז בעי ליה ושרי אפילו שלם בין לר"י בין לרבנן או דילמא איערומי מערים הלכך שלם מיהא אסור דקטוע ודאי שרי אפילו לרבנן דכיון דבעי קטוע וזבין קטוע מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דקושטא קאמר ולא מערים כלל את"ל איערומי הוא דקא מערים פי' דלאו אורח ארעא למבעי קטוע ובודאי מערים ור' האיי ז"ל בס' המקח גורס את"ל כיון דאמר קטוע לאו לע"ז בעי פי' ולהכי פריש הכי כי היכי דניתבי ליה בדמי קלילי דלע"ז כיון דאביקי בה אפי' בדמים יקרים זבני לה.

תרנגול לבן למי ויהיב ליה שחור ושקל. פי' רש"י ז"ל דאליבא דר' יהודה קבעי דאלו רבנן הא אסרי אפי' בין התרנגולים. וק"ל לר' יהודה נמי האסר בין התרנגולים היכא דאמר תרנגול לבן למי כדאמרינן לעיל.
לפיכך נ"ל דאפילו לרבנן קא בעי, דאלו במתני' כיון דחזא תרנגולים טובא ותרנגול לבן בינייהו אפשר שלוקח כולם בשביל אותו לבן, אבל כי יהבו שחור לחודיה ושקל ולא חזי לבן א"ל ודאי לאו לע"ז קבעי ומיבק הוא דאביק בה.
ובירושלמי (א,ה) אמרו גבי מתני' קריא אמר שמקריבין חסר לע"ז וכי תגישון עור לזבוח אין רע הדא אמרה שמקריבין לע"ז וא"ה בעיא קמא דר' אשי אליבא דר' יהודה היא ומיהו מדלא מקשו מהאי קרא בגמרין ש"מ דלית להו הכי וה"נ משמע לעיל וה"נ מפורש לקמן [עבודה זרה דף נ"א] בפ' ר' ישמעאל שאין מקריבין מחוסר לע"ז לעולם.

תרנגול לבן קטוע למי וכו'. אפילו אליבא דרבנן קא מיבעיא, דאף על גב דלא שמעינן להו דשרו לקטוע אצבעו ולמכור, דילמא התם הוא משום דגזרינן כיון דאיהו שלם קא תבע, אף על גב דאנן קטעינן ליה, מאן דחזי דאיהו תבע שלם ואנן זבני ליה, ולא רמי אדעתיה למיחזי אי קטע ליה לאצבעיה, אתי איהו למימר דאפילו שלם מותר למכור לו, הילכך גזרינן לקטוע ולמכור אטו שלם, אבל הכא מכי חזי כולי עלמא דאיהו קטוע תבע, ודאי לאו לעבודה זרה בעי, או דילמא איערומי קא מערים וכו'.

תרנגול לבן למי ויהבו שחור ושקל וכו'. פירש רש"י ז"ל: דאליבא דרבי יהודה קא בעי ולא לרבנן, אפילו בין התרנגולין אסור. והקשה עליו הרמב"ן נ"ר, דרבי יהודה נמי הא אסר בין התרגולין היכא דאמר תרנגול לבן למי כדאמר לעיל, לפיכך נראה לפרש דאפילו לרבנן קא בעי, דאלו במתניתין כיון דחזינן תרנגולין טובא ותרנגול לבן בהדייהו, איפשר שלוקח כולם משום אותו לבן, אבל כי יהבו ליה שחור ושקל ולא חזי לבן, איכא למימר ודאי לאו לע"ז קא בעי, עד כאן. והראב"ד ז"ל נראה דפירש: דהאיבעיא אבעיא דתרנגול קטוע למי קיימא, וכמו שכתבתי למעלה (יד, א, ד"ה תניא), והכי קאמא, אם תמצי לומר בתרנגול קטוע איערומי קא מערים בדבורא בעלמא, אמר תרנגול קטוע למי ויהבו ליה שחור ושקל וכו', התם הוא דבדבורא בעלמא מיערים, אבל הכא אי לעבודה זרה בעי ליה לא הוה זבין מילתא דלא צריך, ועוד דקאמר קטוע.

בעי רב אשי תרנגול לבן קטוע למי מהו למכור לו תרנגול לבן שלם מסתברא לי דהא דתנן בזמן שהוא בפני עצמו קוטע אצבעו ומוכרו שאין מקריבין חסר לע״ז דכ״ע היא ואפי׳ לרבנן ואלו תרנגול לבן קטוע פשיט׳ ליה לרב אשי דודאי מוכרין להם ואפי׳ היכא דקא בעי ליה שלם דלא גזרינן לזבוניה ליה קטוע אתו שלם דהא ודאי כיון דזבין קטוע בלחוד לאו לע״ז קא בעי ליה שאין מקריבין חסר לע״ז מדרבי אלעזר דאמר מנין למחוסר אבר שאסור לבני נח אלא הא הוא דמבעיא ליה לר׳ אשי היכא דבעי קטוע מי מזבינן ליה שלם דכיון דבעי קטוע לאו לע״ז בעי ליה או דילמא איערומי מערים.

תרנגול לבן למי ויהבי ליה שחור ושקל. פר״שי דאליבא דר׳ יאודה מבעיא ליה דאילו לרבנן פשיטא דאסור דהא אסרי תרנגול בין התרנגולין ואינו נכון דאם כן הוה ליה לפרושי לרבי יאודה מהו דהא בעיא קמייתא אף לרבנן היא וגם הר״אבד ז״ל סבר דלרבנן נמי היא אלא שפי׳ דארישא דבעיין סמכינן דהא נמי באומר תרנגול לבן קטוע למי ויהבי ליה שחור ושקל וגם זה אינו נכון מדלא אמרינן בהדיא תרנגול לבן קטוע והנכון דאפי׳ לרב׳ וכפשטא ואף על גב דרבנן אסרי בין התרנגולין התם דשקל שחור בהדי לבן אבל היכא דשקל שחור לחודיה ואזיל ליה דילמא מודו רבנן.

מקום שנהגו למכור בהמה דקה. פי׳ דלא חזיא למלאכה לגוים מוכרין ולא חיישינן לרביעה מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין פי׳ דחיישי׳ לרביעה ואיכא משום ולפני עור שבני נח מצווין על הרביעה והיא א׳ משבע מצות שלהם כדאיתא בסנהדרין ובכל מקום פי׳ אפילו במקום שאנו יודעין בודאי שאין חשודין על הרביעה אין מוכרין להם בהמה גסה פירוש משום חשש מלאכה דשבת כדאיתא בגמרא וכולה מתני׳ מפרש בגמרא.

גמרא למימרא דאיסורא ליכא. פי׳ מדתלי לה במנהג מכלל דסתם גוים אין חשודין על הרביעה אלא במקום שחשודין לנו בכך ולהכי תלי לה במנהגא דהיכ׳ דנהוג איסורא משום שהם חשודין להם נהוג ואסיר משום לפני עור והיכא דנהוג היתרא פירוש דלא חשידי בכך נהיג ומותר דסתם גוים אינן חשודין על הרביעה. ורמינהי אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים מפני שחשודין על הרביעה אלמא סתם גוים בכל מקום חשודין על הרביעה עד שיודע לך שאינן חשודין בכך כגון בזמן הזה דהא סתמא קתני לה ופרקינן אמר רב במקום שהתירו למכור התירו ליחד מקום שאסרו ליחד אסרו למכור פי׳ דמתני׳ דאין מעמידין לאו בכל מקום הוא אלא במקום שאסרו למכור מפני שהם חשודין בכך והא דתלי רב היתירה במכירה ותלי איסורא ביחוד משום דאיסורא אשכחן בהדיא ביחוד במתני׳ דאין מעמידין ואלו היתרא לא קתני תנא ביחוד בהדיא אלא במכירה ונקט ליה למימריה כדאיתא במתניתא דבמקום שהתירו למכור במשנתינו כך התירו יחוד דלא שתי בינייהו ובמקום דאסרו יחוד דאין מעמידין אסרינן גם כן מכירה קא משמ׳ לן דאפילו העמדה כדאי אסור ולא אמרינן דמרתת גוי ולא נגע בה שמא יהא נתפש כגנב דיצרו תקפו וכדאמרי׳ התם לנסך אין פנאי לבעול יש פנאי אי נמי אתא תנא לאשמועינן דאפי׳ בפונדקאות שיש שם בהמות של גוים אחרים אסור דאינך בהמות של גוים שיש שם כמאן דליתנהו דמו דאינהו בידעי בהו מירתתי ולא רבע אלא של ישראל ואיכא משום ולפני עור.

היה שואל תרנגול לבן ומוציאין לו שחור ולוקח אף זו יש לחוש שמא מערים הוא שיוציאו לו את הלבן על גב אלו ואין זה דומה לתרנגול בין התרנגולים שמאחר שהוא רואה את הלבן ולוקח הכל אין כאן הערמה:

היה רוצה ליקח מדברים אלו שהזכרנו שלבם עליהם אלא שהיה שואל מן הפגומים כגון תרנגול לבן קטוע למי אסור למכור לו את השלם שמא מערים הוא בשאלתו:

דברים אלו אסורן מחשש תקרובת שכל שמקריבים לאלילים אסור הן פת הן יין הן דברים אחרים אבל כל שאין גופו תקרובת אלא שנעשה לכבוד בעלמא כגון הדלקת נרות או שנותנין בתוכו תקרובת כגון כלי כסף וכלי זהב וכן מלבושים שעובדיהם לובשים בשעת הקטרתם או עבודתם כלם מותרין הן לקיחתם הן הלואה עליהם וכן כתבוה רבני צרפת ויש מהם שהתירו אף במה שדומה שהוא גוף תקרובת אם הוא נותן לכומריהם בשכרם כגון פת וכן בספרים העשויים לזמר לפניהם ויש מדקדקין לאסור בקצת דברים אלו במקומות שעבודת האלילים נשארה לשם כמו שביארנו והדברים נראים בכללם להתיר אלא שראוי לבעל נפש להחזיק ובפרק רביעי יתבארו הדברים יותר:

לענין שביעית כל אילנות שיש להם עיקר ר"ל פרי יש ללולבי אותו אילן ולעלים שלו שביעית לענין ביעור כגון רוב אילנות וכל שאין לו פרי אלא עלין ולולבין כגון האלה אין ללולביהן ולעלין שלהם ביעור ואין זה כלל אצל הכל כמו שיתבאר במקומו וי"מ יש לו עקר שרש המתקיים בארץ אף בימות הגשמים כגון אילנות ולא בדלועין וקשואים וצנונות ולפת ודומיהם משאר מינים חוץ ממיני התבואות והקטניות ואע"פ שאמרו במסכת שביעית הדלועים שקיימן לזרע אם הקשו לפני ראש השנה ונפסלו מלאכל אדם מותר לקיימם בשביעית ואם לאו אסור לקיימן בשביעית שמשמעה ששביעית נוהגת בהם אלא משום גזרת עבודת קרקע שבשלא נתקשו הוא משקה אותם וכן מה שאמרו בטומן לפת וצנונות תחת הגפן ואם היו מקצת העלין מגולין אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית הא אם לא היו מגולין נוהג בהם שביעית אף הם פרשוה שלא מתורת מנהג שביעית אלא מחשש עבודת קרקע וי"מ כל שיש לו עיקר כל דבר שהפרי גדל מן השרש כגון רוב פירות או כלם שיש להם עיקר ומקום באילן שגדלין ממנו ולהוציא כמהין ופטריות וכשות שאין להם שורש שגדלים ממנו וכן תורנייתא אין לה שרש גדל ממנה ואין לה שביעית וקשה לפרש בשניהם שהרי בכל התלמוד אנו מפרשים בתורנייתא שהוא מין ממיני הארזים וכל מיני הארזים ודאי יש להם שרש בארץ וגדולי המפרשים כתבו שכל שיש לו איזה עיקר כגון שאם אין לו פרי יש לו מיהא עלין או לולבין שאדם מיחדם לאכילת אדם או אף לאכילת בהמה יש להם ביעור שכך שנינו כל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצבעים ואינו מתקיים בארץ כלומר שיש להגביל בהם זמן שכלה לחיה שבשדה יש לו ביעור וכל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה ומתקיים בארץ אין לו ביעור שהרי אין שם הגבלת שעור זמן להיות כלה לחיה שבשדה הא למדת שכל שאינו מיוחד לשום מאכל אין בו שביעית וזהו כל שאין לו עיקר כלומר שאין לו שום עקר שהרי אין לו פרי ואף עלין ולולבין שבו אין אדם מיחדם לאכילה אף לבהמה שאע"פ שבעוד שהם רכות ראויות לבהמה מ"מ אין אדם מיחדם לכך אלא שמניחים אותם להתקשות אין לו ביעור ועל זה אמרו שהוסיפו לענין ביעור אצטרובלין וכו' שאף הן אין מתקיימות בארץ ויש בהם הגבלת ביעור זמן להיותן כלות לחיה שבשדה וכן שיש להם איזה עקר אם בפרי אם בדבר אחר שמיחדין ממנו למאכל אדם או למאכל בהמה מה שאין כן בתורנייתא שאין שום דבר ממנו מיוחד לאכילה:

המשנה הששית והכונה בה ככונת שלפניה לבאר הדברים שאסור למכור להם לעולם מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים מוכרין מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה עגלים וסייחים שלימים ושבורים ר' יהודה מתיר בשבורה בן בתירא מתיר בסוס אמר הר"ם בהמה גסה אסור למכרה לגוי לפי שהוא מצווה על שביתת בהמתו ואסרו למוכרה לו על דרך גזירה שמא ישאיל אותה או ישכיר אותה לו ויאמר כמו שהוא מותר למכרה כך הוא מותר להשכירה ולהשאילה ויעבוד בה הגוי והוא של ישראל ולפיכך מותר לו למוכרה על ידי סרסור כמו שביארנו ברביעי מפסחים והשבורה גם כן משמשת לטוחן ובן בתירא אומר הסוס שנושאין עליהם הציידים העופות שצדין בהם מותר למכרן להם לפי שסבר חי נושא את עצמו ואפילו בהמה ועוף כמו שבארנו בעשירי מפסחים וחכמים אומרים כי האדם בלבד הוא שאמרו בו החי נושא את עצמו כמו שנתבאר בפרק עשירי משבת ואין הלכה כבן בתירא ואין הלכה כר' יהודה אבל שאר בהמות מותר למכור לגוי שהם ידועים למכור לרכוב בהם בלבד:

אמר המאירי מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים פי' נהגו למכור מפני שאין חוששין לרביעה ונהגו שלא למכור מחשש רביעה שהרי בני נח מצווים עליה מדכתוב והיו לבשר אחד והרי יש כאן לפני עור וכו' ובגמרא הקשו אם מחשש רביעה היאך תלאוה במנהג והלא סתם אמרו אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים מפני שחשודים על הרביעה ואין הדבר תלוי במנהג ותירצו בה גוי חס על בהמתו שלא תעקר כלומר שאיסור ההעמדה ודאי אינו תלוי במנהג שמאחר שאין הבהמה שלו ודאי חשוד הוא ברביעה אבל למכרה מכיון שהיא שלו אינו חשוד דגוי חס על בהמתו שלא תעקר וי"מ בה ומאחר שכן הדבר תלוי במנהג דאע"ג דלא חשוד אדיליה מ"מ היכא דנהוג לאחמורי מחשש שמא יצרו תוקפו שלא לחוס אף בשלו נהוג והיינו מתניתין ומ"מ י"מ שגוי חס וכו' וודאי כל שמחשש רביעה אין לחוש כלל ומתניתין הכי מפרשי לה מקום שנהגו למכור ואין נמנעים מחשש מכירת בהמה גסה מוכרין דבהמה גסה ודאי אסור כמו שנבאר בסמוך ומקום שנהגו שלא למכור מגזרת בהמה גסה וסברי דכולה חדא גזרה היא ואין בה גזרה לגזרה אסור ובתלמוד המערב שנינו מקום שנהגו שלא למכור וכו' למה שמוציאה מידי גזה הגע עצמך שהיא עז מוציאה מידי בכורה הגע עצמך שהוא זכר מוציאה ממתנות ומתוך כך י"מ במשנתנו מקום שנהגו שלא למכור ומצד מה שמוציאן מידי מצות אלו אסור ואע"פ שהקשו עליו שם מעתה חטים לא ימכור שמוציאן מידי חלה יין ושמן לא ימכור שמוציאן מידי ברכה ולא השיבו בה מ"מ יש לומר שהללו חיי נפש ואי אפשר בלא הם ולא נתפשט בהם מנהג ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה ואע"פ שאין כאן חשש רביעה אחר שהיא שלו כמו שבארנו מ"מ יש בגסה חשש אחר והוא שעושה בה מלאכה בשבת כגון חרישה או הוצאת משא ודומיהן ממלאכות שחייבין עליהן מן התורה ולא משום לפני עור שהרי אין בני נח מצווין על השבת אלא שמא אם אנו מתירין המכירה יבא להתיר את השאלה ואת השכירות ונמצא מחמר בשלנו בשבת שאין שאלה ושכירות קונין לענין איסור עד שנאמר שקנאן הגוי בכך ובשלו הוא מחמר שאין אלו קונין אלא לדיני ממונות להשתמש בהם כל ימי שאלה ושכירות אבל להפקיע שם בעלים מעליהם לענין איסור לא וכן נסיוני כלומר שמוסרה לו לנסיון ערב שבת ומניח עליה משוי וישראל גוערה כדי לזרזה והולכת מחמת קולו והוה ליה איהו מחמר כמו שיתבאר בגמרא עגלים וסייחים אע"פ שאין ראויים למלאכה אסור למכרם מפני שראויין לאחר זמן שלימים ושבורים אע"פ שאין ראויים למלאכה כשהם שבורים כגון שנשברה במקום ששבירתם מונעתם ממלאכה אסור למכרה מגזרת חשש הרואים שיאמרו שלמה נמכרה או מחשש שמא יבא למכור שלמה מפני שמ"מ הוא משהא אותם לגדל ולדות ומתוך השהותו יש בו חשש רואים ור' יהודה מתיר בשבורה שהוא סובר שאינה יכולה לקבל זכר ואינה משהה אותה כלל ואין הלכה כר' יהודה ושבורה זו פירושה בשאין בה טרפות ומה שאמר עליה שאינה יכולה להתרפאות ולחיות פירושו להבריא ומ"מ בשבורה שיש בה טרפות הואיל וטרפה אינה יולדת נראה שמותר ודוקא בטרפות שבורה אבל בשאר טרפיות שאין מונעין ממלאכה אסור בן בתירא מתיר בסוס מפני שסתמו לרכיבה שאין בה חיוב תורה אף לעצמו מצד נושא הבהמה שמחמת הרוכב שהרי חי נושא את עצמו ואין לגזור משום רכיבה עצמה ר"ל שהוא רוכב בשבת בבהמתו של ישראל שהרכיבה אינה מלאכה כלל וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת ביאור ענינים אלו עם שאר דברים שנתגלגלו שם אלו הם:

ובכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה כו' גזרה משום ניסיוני כו' עד והו"ל מחמר אחר בהמתו בשבת אי קשיא אמאי אידחק כולי האי והא כיון דלניסיוני יהביה ניתלי' לא קניי' ונמצאת בהמתו עושה מלאכה בשבת תשובה הוא אמר שמואל הנוטל צלוחית מן האומן ובודקה ונאנסה בידו חייב אלמא קניי' וברשותי' קיימי ומיהו אכתי קשיא לי דאמרי' התם והוא דקייצי דמי' וניגזור דילמא לא קץ דמי' עד דמנסה לה וי"ל כיון דקסבר השת' אגרה גני' שאלה קניי' קסבר נמי דלניסיוני קניי' עד דמהדר לה ניהליה מש"ה חצי טעמא דהוי מחמר וכי מסקי' לקמן דבשאלה ושכירות לא קניי' ה"ה נמי דבנסיוני לא קנייה כל זה התירוץ אינו כלום דאי קסבר דבנסיוני קניי' לא הוה מחמר אחר בהמתו אלא אחר בהמתו של גוי ולא הוה מחייב עד דהוי מחמר אחר בהמתו כדנפקא לן בשבת בפ' מי שהחשיך מאתה ובהמתך ועיין שם בקינטרסי במהדורא בתרא פתרון שיטה זו וקשיא לי דהא בתא דאסיקנא דשאלה ושכירות לא קניי' אמרי' רב אחר שרא לזבובי אידא דספסירא אי משום נסיוני הא לא ידעא לקלי' דאזלא מחמתי' כולי וניחוס דילמא יהבי לנסיוני ונמצאת בהמתו עושה מלאכה בשבת וה"ג פירושא מכיון שהיא מוכרה לו. לא כבהמתו של גוי היא רב אמי בבנאה בשם רבנן דתמן פעמים שהוא מוכרה לו לנסיון והוא מחזיר' לו לאחר שלשה ימים ונמצא עובד עבודה בהמתו של ישראל:

פיסקא מקום שנהגו למכור כו' ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה פי' כרשיני תרומה אין נאכלין אלא לבהמת כהן ולא לבהמת ישראל הילכך ישראל ששכר פרה מכהן אע"פ שמזונותי' עליו פרה דכהן היא ורשאי להאכילה כרשיני תרומה דדידי' הוה וא"ח היאך ימצא ביד ישראל כרשיני תרומה כגון שקנה אותם מכהן ומה שנדחק המורה בזה אינו נ"ל:

בן בתירא מתיר בסוס ירושלמי ר' יוסי בר בון בשם ר' חונא בן בתירא ור' נתן שניהם אמרו דבר אחד דתני הוציא מן הבהמה ומן החי' ומן העופות בין חיים בין מתים חייב ר' נתן אומר מתים חייב חיים פטור רבנן אית להון חיוב חטאת ואינון מתיבין ליה אכן בשיטתו השיבוהו בשיטתך שאתה אומר משום שבות כן אוף אנא אית לי לכשיזקין כודנו ברחיים מיכן מוכיח שאף המשוי חשוב מלאכה אצל בהמה ולא כמו שפירשתי בפ' מי שהחשיך במדורא בתרא ואי קשיא כיון שהמשוי חשוב מלאכה אצל בהמה בלאו מחמר נמי ליתסר דהא קא עביד בה גוי מלאכה בשבת דומיא דשאלה ושכירות מה צורך לומר דשמעי' י' לקליה נ"ל שכך מוכחת השיטה שכל מלאכה שהתחילה בה הבהמה מערב שבת מותר להניחה לעשות כל השבת ואין בכך כלום ולא הוזהרנו אלא שלא תתחיל במלאכה בשבת הילכך גבי שאלה ושכירות שמתחלת לעשות המלאכה בשבת בלאו מחמר נמי קא עבר אבל גבי נסיוני וגבי נתינת כיס שמתחלת לעשות המלאכה מבעוד יום אינו עובר עד שיחמר אחריה ואין בידי ליתן טעם לדבר עיין בפ' מי שהחשיך במהדורא תליתאה:

תרנגול לבן למי תרנגול לבן למי ויהבו לי' אדום ושקיל ויהבו לי' שחור ושקיל מהו למכור לו תרנגול לבן פי' אע"ג דאמרן לעיל ה"ד אי דאמר תרנגול לבן כי הוי בין התרנגולין מאי הוה התם משום דשקיל ביחד מחד גברא לבן ואדום ושחור שכל כוונתו אלבן כפי מה שהיה מכריז ובערמה קא שקיל להנך אי נמי לאכילה אבל האי דזבן מחד גברא אדום לבד ומחד גברא שחור לבד הא חזינן דלא קפיד והילכך י"ל שרי למיזבן לי' תרנגול לבן ואפי' לרבנן קא מבעיא ליה ולא כדברי המורה שפירש דלא מבעיא ליה לר' יהודא:

גמרא ויהבו ליה שחור ושקל ויהבו ליה אדום ושקל כו' וכיון דיהבו ליה שחור ושקל אדום ושקל לאו לעבודת כוכבים כו' כצ"ל וכ"ה ברא"ש:

תוס' בד"ה חצב קשבא כו' אמאי נקט דקל טב כיון דדיקלי כולהו אסירי כו' עכ"ל ר"ל כיון דפירות קשבא דהיינו סתם כל דקל משמע אסירי ל"ל דנקט פירות דקל טב מיהו לפי מה שפרש"י דקשבא הוא מין אחד ממיני התמרים לא קשיא מידי וכן כתבו התוס' בפרק הכונס ע"ש:

בד"ה אמר רב ובמקום כו' אלמא תלי רב טעמא דמכר בחשד דרביעה וקשיא לר"י כו' והתם ליכא חשד דרביעה כו' עכ"ל קושיתם אינה מבוררת לן דכיון דמפרש לקמן טעמא דאין מוכרין לכותים משום דאתי לזבוני לעובד כוכבים א"כ שפיר איכא למימר דאסור למכור לכותי משום חשד רביעה דעובד כוכבים דזבנה מיניה ולפי מה שכתבו התוס' לקמן לחד תירוצא דמשום חשש איסור דרביעה לא הוי אלא לפני דלפני אלא לטעמא שלא יחטא ישראל החשוד או הכותי בשאלה ושכירות ונסיוני הוה חד לפני ניחא קצת ודו"ק:

ד"ה חצב קשבא וכו' וקשיא אמאי נקט דקל טב כיון דדקלי כולהו אסור וכו'. צ"ל דהתוס' סברי דחצב שהוא קשבא הוא דקל תמרים א"כ דקל טב נמי תמרים דלישנא דדקל חד הוא שהן תמרים:

ד"ה מקום שנהגו שלא למכור וכו' וא"ת במקום שנהגו שלא למכור נימא נמי לשחיטה זבנה כדאמרינן לקמן גבי רב הונא וכו'. אף על גב דלקמן איירי בבהמה גסה ואיסור מכירת בהמה גסה הוא משום מלאכה הוא כדלקמן ופרה אינה ראויה כ"כ למלאכה כמו שמפרש הרשב"ם בדבור שאחר זה גם לקמן מ"מ מייתי ראיה כמו שאנו תולין גבי פרה דלשחיטה זבנה ולא אתי לשהויי לה למלאכה ה"נ היה לנו לתלות גבי בהמה דקה דלשחיטה זבנה ולא אתי לשהויי לה לרביעה דהא יותר ראוי לתלות דלשחיטה זבנה מלרביעה וק"ל:

ד"ה אמר רב ומקום שאסרו ליחד אסרו למכור וכו' וקשה לר"י אמאי לא פריך אמתניתין דלקמן וכו' ולמאי דהדר ביה ניחא. צ"ע בדברי התוספות הללו דמאי קשה להו הא קאמר לקמן דהא דבמקום שנוהגים שלא למכור לכותים אין מוכרין אף על גב דכותים לא חשידי ארביעה היינו משום דאתי לזבוני לעובד כוכבים ואם כן אתי נמי שפיר לרב דאין מוכרים לכותים משום דאתי לזבוני לעובדי כוכבים במקום שאסור לייחד דהיינו במקום דחשודין שם ארביעה ואי לא ס"ל הכי א"כ גם למאי דהדר ביה רב לא א"ש דמפני מה אין מוכרין לכותים כיון דאין חשודין ארביעה וצ"ל בדוחק דסבירא ליה השתא כיון דתלי השתא איסור המכירה באיסור יחוד אין סברא לאסור מכירה דכותים משום דאתי לזבוני לעובדי כוכבים כיון דייחוד גופיה אינו אסור בכותים למאי דהדר ביה רב אתי ליה שפיר משום דהשתא לא תלי איסור מכירה באיסור ייחוד איכא למימר דבכותים אע"ג דשרי לייחודי עמהם אפ"ה החמירו שפיר במקום שנהגו שלא למכור לכותים משום חששא דאתי לזבוני לעובדי כוכבים אע"ג דמכירה דעובדי כוכבים גופייהו אינו אלא חומרא דהא ס"ל השתא דעובד כוכבים חס על בהמתו ודוחק וק"ל:

תד"ה חצב. ובערוך פי' על חצבא דהכא כו'. כצ"ל:

תד"ה שלמין. וכן לא ימכור לו כו'. כצ"ל:

גמ' חצב קשבא. נ"ב פי' בערוך קנה שעושין ממנו צוקר ובהכונס (דנ"ח ב') ל"מ הכי. אבל נראה שהוא מין דקל נושא פירות מתוקים מאד. כנראה מההיא דמגילה [ז ב]:

לאו סתמא צריכא למימר דמזבנינן. דלא תנינן אלא תרנגול לבן אבל חיטי חוורתי מותר: אפי' סתמן נמי לא. וקשיא לרבי זירא דאמר תרנגול למי מותר למכור לו תרנגול לבן: סד''א האי גברא לאו לעבודת כוכבים קבעי. דהא אין דרך חיטין להקריב לעבודת כוכבים: אלא מיבק אביק ביה. קשור ואילו קונין מידו שום חפץ לצורך עבודת כוכבים היה נותנה בזול מתוך שהוא אדוק לעבודת כוכבים וסבור כי היכי דאביקנא בה ויהיבנא כל מידי דאית לי בזול לצורך עבודת כוכבים כ''ע נמי אדוקין בה סבר אימא לעבודת כוכבים קבעינא ויהבו לי בזול ומיהו אין לבו לעבודת כוכבים ולישתרי קמ''ל: קטוע. רגל: איערומי אערים. דידע הוא שאין קטוע מצוי וימכרו לו שלם אלא להוציא מלבם שלא יבינו שלצורך עבודת כוכבים הוא תובע קטוע: ויהבו ליה שחור ושקיל. כלומר כשמוכרין לו שחור לבדו שקיל ליה ואליבא דר' יהודה מיבעיא ליה הכי ולא לרבנן דרבנן אפי' בין התרנגולים אסרי: דקל טב ודקל ביש. שני מיני דקלים הם: אין מוכרין להן במחובר לקרקע. כדמפ' לקמן (דף כ.) משום דכתיב לא תחנם לא תתן להם חניי' בקרקע: קשבא. מין תמרים כמו (מגילה ז:) מלא טסקא דקשבי ואית דאמר היינו חצובה שבו תיחם יהושע את הארץ (ב''ב דף נו.) ועשב נאה הוא: קורייטי. מין פירות וי''א עפרורית קרטי לבונה ואינו נראה דא''כ אמאי לא ידעי: דכי אזלת להתם. לא''י: מתני' מקום שנהגו למכור בהמה דקה. כגון מקום שלא נחשדו על הרביעה והכי מפרש לה בגמרא ואל ישנה אדם מפני המחלוק' לא גרס לה הכא אלא בפסחים (דף נ:) גרס לה: ובכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה. מפני שמיוחדת למלאכה ועושה בהמתו מלאכה בשבת: עגלים וסייחים שלמים ושבורים. ואפילו שבורים שאינן ראוין למלאכה גזרו בהו רבנן דלמא אתי לאחלופי ואתי למזבן להו גדולים ושלמים הראוין למלאכה ואיכא למיחש להו לשאלה ולשכירות ולנסיוני כדמפרש טעמא בגמ': מתיר בשבורה. מפרש טעמא בגמ': מתיר בסוס. שאין מלאכתו אלא לרכיבה ורכיבה שבות היא ולאו מלאכה משום דחי נושא את עצמו לא איכפת לן אי אתי להשאילו ולהשכירו: גמ' מפני שחשודין על הרביעה. ואיכא משום לפני עור לא תתן מכשול דבני נח נצטוו על הרביעה דכתיב (בראשית ב) והיו לבשר אחד יצאו בהמה וחיה שאין נעשין בשר אחד (סנהדרין דף נח.): אמר רב במקום שהתירו למכור כו'. כלומר יחוד נמי במנהגא תליא מילתא ומקום שנהגו למכור דקתני מתני' כגון במקום שאין חשודין על הרביעה לפיכך התירו לייחד: ומקום שאסרו לייחד. כדקתני אין מעמידין מיירי במקום שחשודין על הרביעה שמנהגם בכך ולפיכך אסורין למכור והכל הולך אחר המנהג ולא קשיא הא דלא קאמר נמי כי האי לישנא מקום שאסרו למכור אסור לייחד כי היכי דקאמר מקום שהתירו למכור התירו לייחד משום דהתירו למכור דקתני קא מהדר אמתני' דקתני מקום שנהגו למכור מוכרין דתנא דידן לא איירי אלא במכירה ומקום שאסרו לייחד דקמהדר אההיא דאין מעמידין דמיירי באיסור יחוד:

ויהבו ליה שחור ושקל. נראה דהך בעיא היא אפילו לרבנן דאסרי בין התרנגולים דאיכא למימר דעד כאן לא אסרי אלא בשיש שם לבנים ושחורים ואמר זה וזה ואז יש לחוש דדעתיה אלבן וקונה שחור מפני לבן שעמו אבל הכא כי יהבי ליה שחור ושקיל ליה ואזיל אינו יודע שיתנו לו לבן: חצב קשבא. פ''ה והוא מין תמרים והכי נמי משמע בפ''ק דמגילה (דף ז:) דקאמר התם מלי טסקא דקשבי וטסקא הוא סל שמשימין בו תמרים כדאמרינן בריש הזורק (גיטין דף עח.) טסקא דאכלה ביה תמרים וקשבא נמי משמע בפרק הכונס (ב''ק דף נח: ושם ד''ה קשבא) שהוא דקל גבי ההוא דקץ קשבא מחבריה אמר ריש גלותא לדידי חזי לי ותלת תאלתא בקינא הוו קיימי ותאלי הם דקלים בחורים כדמשמע בפרק המוכר את הבית (ב''ב דף סט:) וקשיא אמאי נקט דקל טב כיון דדקלי כולהו אסירי לכך נראה לפרש דתרי מיני קשבא נינהו האחד נושא תמרים ומיניה מיירי בכל הני שהבאתי אבל האי דהכא הוא מין עשב שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ וכן משמע בפרק ח''ה (שם דף נו.) שמעמידין אותו על המצרים דאמרינן אין שם לא מיצר ולא חצב מאי ובערוך (ערך חצב ה') פירש כל חצבא דהכא שהוא יערת הדבש קנה שגדל בו צוקר''א ובמסקנא דהך שמעתא כתב ר' ברוך בר' כיון דשאר דברים פירושן אסור א''כ אסור לעולם למכור לכומר עובד כוכבים לבונה דהוי כמו פירושן דדבר ברור הוא דלתקרובת בעי ליה ועובר משום לפני עור וגם אסור למכור שעוה לשום עובד כוכבים ביום איד ההוא אבל ודאי בשאר ימים מותר וכן אותם כלי עבודת כוכבים שישראל קונה לאחר שפגמו העובד כוכבים ובטלו מ''מ אסור למכרו לעובד כוכבים כמו שהוא עד שיהא ניתך כולו דבשביל פגימה אחת אינו מניח לתת בו יין לקלס לעבודת כוכבים והכי נמי ספרי' פסולים הראוים לתיפלה בבית עבודת כוכבים אסור למכור להם לכומרים דעובר משום לפני עור ואף לעובד כוכבים שאינו כומר אסור דבודאי יתננו או ימכרנו לכומר: מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין. פירוש משום חשש רביעה ועבר אלפני עור וגו' ומדלא מפליג הכא בין אית ליה בהמה ובין לית ליה בהמה אלמא משמע דאפילו אית ליה לעובד כוכבים בהמה אחרינתא אסור וקשה להר''ר אלחנן מ''ש מדלעיל (דף ו.) גבי תקרובת דאי אית ליה לדידיה בהמה שרי ללישנא דלפני עור והכא קיימינן לאותו לישנא כדפרי' ותירץ ר' יהודה דשאני רביעה שהוא מתאוה לכל בהמה ובהמה וא''ת במקום שנהגו שלא למכור נמי נימא לשחיטה זבנה כדקאמרינן בגמ' גבי רב הונא דזבין פרה לעובד כוכבים משום דאימר לשחיטה זבנה ויש לומר דסתם בהמה דקה לגדל היא עומדת כעז לחלבה ורחל לגיזתה: שלמין ושבורין. פירוש דגזרינן שבורין אטו שלימין ותימה מ''ש מפרה דתלינן באימר לשחיטה זבנה ובשבורין ודאי לשחיטה זבנה וי''ל דשבורין כי חזו להו עלמא בבית העובד כוכבים סברי דשלמין נמכרו ובבית העובד כוכבים נשתברו וכי זבין לאו לשחיטה זבין אבל פרה אפילו לאחר ימים רבים כי חזו לה עלמא בביתיה דעובד כוכבים אמר לשחיטה זבנה לפי שאינה ראויה למלאכה כל כך אבל אין לפרש דאינה ראויה למלאכה כלל דהא אמרינן בגמ' (לקמן טו.) ישראל ששכר פרה מכהן משמע דפרה בת מלאכה היא וכן (שם:) לא. ישכור לו פרה החורשת בשביעית אלמא בת מלאכה היא רשב''ם: ובן בתירא מתיר בסוס. פ''ה משום דלרכיבה בעי ליה כיון שאין מלאכתו אלא ברכיבה ואין ברכיבה חיוב חטאת אלא שבות ולא דק דודאי במיוחד לרכיבת אדם אמר בפ' המצניע (שבת דף צד.) דאפילו רבנן מודו דליכא חיוב חטאת משום דחי נושא את עצמו ולא פליגי אלא בסוס המיוחד לעופות וא''ת מנ''ל התם דטעמייהו דרבנן דאסרי הכא היינו משום דס''ל דאין חי כזה דעופות נושא את עצמו דלמא טעמייהו כרבי דגזר משום תורת כלי זיין וי''ל דמדכיילו ליה עם שאר בהמה גסה דטעמייהו ממה שיש איסור בשעת מכר משום שאלה שכירות ונסיוני אלמא ש''מ בסוס נמי היינו טעמייהו: אמר רב במקום שאסרו לייחד אסרו למכור כו'. פירוש דטעמא דשרו רבנן במקום שנהגו למכור היינו משום דלא חשידי על הרביעה וה''ה לייחד אלמא תלי רב טעמא דמכר בחשד דרביעה וקשה לר''י אמאי לא פריך ליה ממתני' דלקמן (דף טו:) בשמעתין מקום שנהגו למכור בהמה דקה לכותים מוכרין ובמקום שנהגו שלא למכור אסור והתם ליכא חשד דרביעה כדפריך לקמן דאין כותים חשודים על הרביעה וצריך עיון ולמאי דהדר ביה רב ניחא: