עבודה זרה טו ע"ב

דף טו - ב

ומבארת הגמרא: ומנא תימרא, מנין לנו לומר, דאמרינן כהאי גוונא, שיש לתלות שקונהו לשחיטה, ולהקל? -

לפי שמצינו לגבי הלאו של "לפני עיור", שבמקום אשר יש לתלות שקונהו לשחיטה - תולין לקולא, ואין לו לחשוש משום "לפני עיור". ^[7]

דתנן, שנינו במסכת שביעית [ה ח]: בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם לישראל החשוד על כך שאינו שומר על מצות שביעית פרה החורשת, המלומדת לחרוש, בשביעית, משום "לפני עיור". ובית הלל מתירין, מפני שיכול לשוחטה, ותלינן שקונה אותה לשחיטה.

ומוכח שלגבי הלאו של "לפני עיור", אפשר לתלות שהמכירה היא בהיתר כי יתכן ולא יבוא לכלל מכשול, ובדומה לזה סמך רב הונא כשמכר את בהמתו לגוי, שאפשר לתלות שקנה אותה הגוי לשחיטה, ולכן אין מקום לגזירה משום חשש של שאלה ושכירות ונסיוני לגבי שבת.

אמר רבה: מי דמי? מה הדמיון?! והרי התם, לגבי שביעית, אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, ולכן, אף אם הקונה יעבוד בבהמתו בשביעית, הוא אינו עובר על איסור, ולא שייך לגזור שלא למכור בהמתו לישראל אחר משום "שאלה שכירות ונסיוני". וכל הטעם שאסרו בית שמאי, הוא רק משום "לפני עור", שהישראל המוכר מכשיל את חבירו הקונה, בכך שמאפשר לו לעבור על איסור חרישה בשביעית. ועל כך טוענים בית הלל, שהיות וזה לא ברור שאכן חברו יחרוש בה ויהיה "מכשול", כי יתכן שקונה אותה לשחיטה, לכן תולין שכוונתו לשוחטה, ומותר למכור לו בלי לחשוש ללאו של לפני עיור.

אבל הכא, לגבי שבת, הרי אדם מצווה על שביתת בהמתו, ושפיר שייך לגזור שלא למכור לגוי אטו "שאלה שכירות ונסיוני", ומנין שגם לגבי חשש זה אפשר לתלות ולהתיר? ^[8]

אמר ליה אביי לרבה: וכי כל היכא דאדם מצווה על בהמתו, אסור למכור, ואין תולים שישתמש הקונה באופן המותר?

והרי שדה - דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, ואף אם אינו עובד בעצמו, אלא ששדהו "נעבד" על ידי אחרים, עובר בעל השדה על איסור שביעית, וכמו שנאמר [ויקרא כה] "שנת שבתון יהיה לארץ" -

ותניא, שנינו בתוספתא דשביעית [פרק ג]: בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם שדה ניר חרושה, העומדת לזריעה, לחברו החשוד לזרוע בשביעית, מפני שמכשילו לזרוע בה, ועובר המוכר על הלאו של "לפני עור". ובית הלל מתירין מפני שיכול להובירה, לעשותה אותה שדה בור, שתהיה ארץ לא זרועה.

הרי שאף על פי שאדם מצווה על שביתת שדהו, בכל זאת התירו בית הלל למכור לחברו ולא חששו ללאו של לפני עור, כי יש לתלות בהיתר, שיכול חברו להובירה.

ומאידך, מביאה הגמרא שקשה על דברי רבה, שאמר תולין בהיתר במקום שאין אדם מצווה על בהמתו -

מתקיף לה רב אשי: וכי כל היכא דאין אדם מצווה - שרי, מותר לו למכור, ותולים שהקונה ישתמש באופן המותר? והרי כלים, דאין אדם מצווה על שביתת כלים בשביעית, ובכל זאת תנן במשנה במסכת שביעית [ה ו]: אלו הן הכלים שאין אדם רשאי למוכרן לישראל אחר החשוד לעבוד בהם בשביעית: המחרישה וכל כליה, שבהם חורשים שדה, העול של הבהמה החורשת, והמזרה, קלשון שזורים בו את התבואה ברוח בשעת הגורן, ובשעה שאין גורן עודרין בו את האדמה, והדקר, כלי חפירה. משום שהחשוד יעבוד בהם בשביעית, ונמצא שהמוכר מכשילו באיסור.

ולכאורה, לפי רבה, היה אפשר להתיר, כי יש לתלות שהקונה אינו מתכוין להשתמש בכלים לעבודה בקרקע בשנה השביעית אלא קונה אותם לצורך השנה הבאה. והרי אמר רבה שאם אינו מצווה על שביתה - תולין בהיתר?

אלא, אמר רב אשי: אין הדבר תלוי אם מצווה על הדבר או אינו מצווה, אלא רק במידת "ההסתברות" אם אכן יש במה לתלות -

כל היכא כל מקום דאיכא למיתלי, שיש במה לתלות, ומסתבר לתלות כך - תלינן. כגון הבהמה שמכר רב הונא, וכן שדה ניר שהתירו בית הלל, משום שדברים אלו אינם מצויים בכל שעה לקנותם, הרי אין ראיה מקנייתם עתה שהקונה עומד לעשות בהם עבירה עתה, לכן תולין לומר שקונה אותם עתה לצורך השנה הבאה, ואכן ישמור על מצוות שביעית. ואף על גב דמצווה.

וכל היכא דליכא למיתלי, במקום שלא מסתבר לתלות, לא תלינן אף על גב דאינו מצווה. ולכן אין מוכרים לו כלי עבודה, דלא מסתבר שקונה אותם לצורך שנה הבאה, שהרי מצויים הכלים הללו בכל שעה לקנותם, ומה לו לקנותם כבר עכשיו, ולכן אין תולין.

ומספרת הגמרא: רבה זבין ההוא חמרא, מכר חמור, שאינו עומד לשחיטה, לישראל החשוד למכור לעובד כוכבים.

אמר ליה אביי: מאי טעמא עבד מר הכי, מה הטעם שעשית כן?

אמר ליה רבה: אנא לישראל זביני, אני מכרתי לישראל! אמר ליה אביי: והא והלא אזיל ילך הישראל ומזבין ליה לעובד כוכבים, ונמצא שאתה מכשילו באיסור מכירה לגוים? ^[9]

אמר ליה רבה לאביי: האם רק לעובד כוכבים קא מזבין ימכור הקונה ממנו, ואילו לישראל לא קא מזבין!? וכי הקונה שקנה ממנו לא יתכן שימכור לישראל?! לכן, יש מקום לתלות בהיתר.

איתיביה אביי משתי ברייתות שמוכח מהן שכן חוששין שמא החשוד ימכור לגוים:

הברייתא הראשונה עוסקת ב"כותים", והם עם שגרו בארץ ישראל ובמקצת דברים נהגו מנהגי ודיני ישראל, ובמקצת לא נהגו כלל, או, על כל פנים, נחשדו.

דתניא, מקום שנהגו למכור בהמה דקה לכותים - מוכרין. ומקום שנהגו שלא למכור - אין מוכרין.

ומבאר אביי, מאי טעמא, למה נהגו באותן מקומות שלא למכור, ולמה בהמה גסה אין מוכרים כלל? כלומר, איזה חשש יש לחשוש בהם?

אילימא, אם נאמר, משום דהכותים חשידי ארביעה על רביעת בהמה, הרי אי אפשר לומר כך, כי -

ומי חשידי, האם אכן הכותים חשודים על כך?!

והתניא, הרי שנינו ברייתא אחרת, שנאמר בה כי הכותים אינם חשודים על הרביעה, דתניא: אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים משום שהגוים רובעים בהמות. ואפילו בהמות זכרים אצל גוים זכרים, ובהמות נקבות אצל גויות נקבות כמו שמבואר בפרק שני. ואין צריך לומר שאסור להעמיד בהמות נקבות אצל גוים זכרים, ובהמות זכרים אצל גויות נקבות, שאף נשיהם עושות תועבות הגוים. וכן אין מוסרין בהמה לרועה שלהן משום רביעה.

ואין מתייחדין עמהם להשאר אתם יחד, משום שהם חשודים על שפיכות דמים.

ואין מוסרין להם תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות מלאכה, מפני שהם יעבירו אותו לדתם, ועוד, מפני משכב זכור. ואיסור זה שייך אף בגויים.

אבל מעמידין בהמה בפונדקאות של כותים. זכרים אצל נקבות ונקבות אצל זכרים, ואין צריך לומר שמותר להעמיד אצל הכותים זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקבות. ומוסרין בהמה לרועה שלהן. ומתייחדין עמהם. ומוסרין להם תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות. מפני שהכותים אינם חשודים בכל אלה.

אלמא, מוכח מכאן, כי לא חשידי כותים על רביעה.

ואם כן, מה שאמרה הברייתא שיש מקומות שנהגו לא למכור לכותים בהמה דקה, ומשמע ממנה שאסור בכל מקום למכור להם בהמה גסה, בהכרח הוא משום שחששו כי הכותי יחזור וימכרם לגוי!?

ועוד תניא: אין מוכרין להם לגוים דברים המזיקים, או כלי רציחה, וכדומה: לא זיין סייף ורומח, ולא כלי זיין בית יד לרומח ונדן לסייף. ואין משחיזין להן את הזיין. ואין מוכרין להן לא סדן, שקושרים בו רגלי האסירים, ולא קולרין כלי תלייה, ולא כבלים חבלי חניקה, ולא שלשלאות של ברזל לקשור את הידים -

ובכלל איסור זה, אחד עובד כוכבים ואחד כותי.

מאי טעמא, מה הטעם שאסור למכור כלי זיין גם לכותי?

אי נימא, אם נאמר שהטעם הוא משום דהכותים חשידי אשפיכות דמים כשם שגוים חשודים! אי אפשר לומר כך, כי -

ומי חשידי, וכי הכותים חשודים על שפיכות דמים, האמרת, הרי אמרו בברייתא הקודמת: ומתייחדין עמהן, עם הכותים. הרי שאינם חשודים על שפיכות דמים? -

אלא, בהכרח, שהטעם בשתי הברייתות הוא משום דאתי לזבונה לעובד כוכבים. שמא הכותי יבוא למכור את הבהמה, או את הכלים המשחיתים, לגוי.

ואם כן, איך מכר רבה את חמורו לישראל החשוד למכור אותה לגוי?

וכי תימא, שמא תרצה לחלק בין מכירה לכותי לבין מכירה לישראל החשוד למכור לגוי, כי כותי לא עביד תשובה, אין סיכוי שהוא ישוב בו מדרך הכותים שהוא נוהג בה, ולאחר שיקנהו הכותי הוא לא יחזור בו ממנהגו למכור לגוים, כי הכותי אינו מציית לגזירות חכמים שאסרו למכור לגוים. אך ישראל, עביד תשובה. וגם אם הוא חשוד על העבר למכור לגוי, יש לנו לתלות שעתה הוא לא ימכרנו לגוי, שיחזור בתשובה, ויציית לגזירת חכמים שגזרו לא למכור דברים אלו לגוי. ולכן מכר רבה את חמורו לישראל החשוד. הרי אי אפשר לומר כך. כי -

והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: כדרך שאמרו חכמים שאסור למכור לעובד כוכבים, כך אסור למכור לישראל החשוד!

וכיוו ששמע רבה את דברי אביי, הוא חזר בו ממכירתו לקונה, ורהט רץ ורדף רבה בתריה אחרי הקונה תלתא פרסי שלש פרסאות, כדי לחזור ולקנות ממנו את חמורו.

איכא דאמרי, יש מי שמסר שמועה זו, שרדף אחריו פרסא אחת בחלא, בין החולות, מקום קשה להליכה, ולא אדרכיה. ולא השיגו. ^[10]

כשם שאסור למכור לגוים כלי רציחה, כן אסור למכור לישראל החשוד על כך.

אמר רב דימי בר אבא: כדרך שאסור למכור כלי רציחה לעובד כוכבים - [כך] אסור למכור לליסטים ישראל.

ודנה הגמרא: היכי דמי, במה מדובר כאן? אי דחשיד דקטיל, אם הישראל חשוד לרצוח, קשה, פשיטא? ומה בא להשמיענו רב דימי בר אבא?

ואי דלא חשיד, קשה, אמאי לא נמכור לו?

ומתרצינן: לעולם, דלא קטיל. מדובר בישראל שאינו חשוד להרוג, והכא במאי עסקינן, במשמוטא, בליסטים הנוהג לשמוט ממון מיד בעליו, דזימנין שלפעמים, בשעה שהוא נמלט עם גניבתו, ומנסים להוציאה מידו, דעביד לאצולי נפשיה, משתמש הוא בכלים אלו כדי להציל עצמו עם הממון שלקח. ונמצא שהמוכר לו כלי זיין, גורם לאבד ממון מיד בעליו. ^[11]

ועתה הגמרא מביאה ברייתא העוסקת בענין מכירת כלי רציחה לגוים.

תנו רבנן: אין מוכרין להן תריסין, מגינים.

ויש אומרים: מוכרין להן תריסין.

ודנה הגמרא: מאי טעמא של הסובר אין מוכרין להם. והלא תריס אינו נחשב לכלי רציחה? -

אילימא, אם תאמר, משום דמגנו עלייהו, שהתריסין מגינים עליהם, אי הכי, אפילו חיטי ושערי, נמי לא! שיהיה אסור למכור להם גם חיטים ושעורים?

רב הונא זבן פרה לעובד כוכבים א"ל רב חסדא מאי [טעמא] עבד מר הכי אמר ליה אימור לשחיטה קנאה דתנן בית שמאי אומר' לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית ובית הלל מתירין מפני שיכול לומר לשחיטה מכרתיה.

אמר רבה מי דמי התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשנה שביעית. הכא אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת.

אמר ליה אביי וכל היכא דמצווה אסור והתנן בית שמאי אומר' לא ימכור אדם שדהו נירה בשביעית ובית הלל מתירין מפני שיכול להובירה.

מתקיף לה רב אשי וכל היכא דאין אדם מצווה שרי והרי כלים דאין אדם מצווה על שביתת כלים בשביעית ותנן אלו הן כלים שאין האומן רשאי למוכרם בשביעית המחרישה וכל כליה העול והמזרה והדקר אלא אמר רב אשי כל היכא דאיכא למיתלא תלינן ואע"ג דמצווה היכא דליכא למיתלא לא תלינן ואע"ג דאינו מצווה:

רבא זבין חמרא לישראל החשוד למכור לעובד כוכבים אמר ליה אביי מאי טעמא עבד מר הכי אמר ליה אנא לישראל זבני אמר ליה והא חשוד הוא ואזיל זבין לעובד כוכבים. אמר ליה וכי לעובד כוכבים מזבין לעולם ואינו מזבן לישראל.

איתיביה אביי מקום שנהגו למכור בהמה דקה לכותים מוכרין מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין מאי טעמא אין מוכרין לכותים לאו משום דחשידי למכור לעובד כוכבים וכי תימא משום דחשידי ארביעה והתניא אין מעמידין בהמה בפונדקאות של עובדי כוכבים וכו' אבל מעמידין בהמה בפונדקאות של כותים זכרים אצל נקבות ונקבות אצל זכרים ואין צריך לומר זכרים אצל זכרים ונקבות אצל נקבות ומוסרין בהמה לרועה שלהן ומתייחדין עמהן ומתלוין עמהן ומוסרין להם תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות.

אלמא כותים לא חשידי ארביעה אלא מאי טעמא מקום שנהגו שלא למכור לכותים בהמה דקה אין מוכרין להן דחיישינן דלמא מזבני אינהו לעובדי כוכבים.

ועוד תניא אין מוכרין להם כלי זיין ואין משחיזין להן זיין ואין מוכרין להן סכין ולא קולרין ולא כבלין ולא שלשלאות של ברזל אחד עובד כוכבים ואחד כותי וכי תימא ישראל אפשר דעביד תשובה כותי לא עביד תשובה והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כדרך שאסור למכור לעובד כוכבים כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לעובד כוכבים רהט רבא בתריה דההוא ישראל החשוד תלתא פרסי בחלא כדי לאהדורי ההוא חמרא דזבין ליה ולא אדרכיה.

וכן אסור למכור ללסטים ישראל זיין וכלי זיין ואע"ג דלא חשיד למיקטל אלא משמטא בעלמא דזימנין דעביד לאצולי נפשיה מקטלא.

ומאי דמייתי סייעתא לר"ה מדתנן לא ימכור פרה החורשת בשביעית וב"ה מתירין. אתמר עלה בירושלמי בדוכתה פ"ה דשביעית אם כשמכרו לטבח ד"ה לשחיטה מכר ואם כשמכרו לאריס ד"ה לחרישה מכר אלא אנן קיימין כשמכרו לסרסור והתם מקשו מפלוגתא דרב ושמואל במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר ה"ז מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לו לשחיטה מכרתי לך נמצא רב אמר כב"ש ושמואל כב"ה פי' דההיא נמי בגברא דזבין להכי ולהכי וכדאוקי בגמרין בדוכתא. ופריק מערבאי אפ"ת כב"ה לית אורחא משהתה תלתין יומין ויתזק בגו תלתין יומין לאו מקח טעות הוא ושמואל כב"ה אפ"ת כב"ש לית אורחא דבר נשא מכם תורא דרידייא פי' דוקא בפרה החורשת אסרו ב"ש אבל בסתם שוורים לשחיטה נמי קיימי.
ומיהו האי טעמא דפריקו לרב לא אתי אליבא דגמ' דידן דהתם מפרשינן טעמא דרב משום דאזלינן בתר רובא ורובא לרידייא זבני אלא לפום גמרין טעמייהו דב"ה משום דכל היכא דאיכא למתלי תלינן והאי גברא כיון דזבין לנכסתא ולרידייא תלינן לקולא ולא אזלינן בתר רובא דעלמא דחששא בעלמא הוא ולפיכך [מותר].
[והא דאמרי ב"ש] לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית לישראל החשוד קאמר מדתנן לעיל מינה אלו כלים שאין האומן רשאי למוכרם בשביעית לחשוד על השביעית ואמרו נמי הדא אמרה סתמא מותר ולאפוקי ממה שפי' רש"י שביון שהיא פרה החורשת לכל אדם אסור ועוד מדמייתי לה ר' הונא סייעתא ש"מ בחשוד תנן.

והא דתנן אלו דברים שאין האומן רשאי למוכרם בשביעית. ק"ל לר"ת ז"ל מדתנן בפ' הניזקין ואיתא נמי בהאי פירקא בשביעית משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית נפה וכברה ריחיים ותנור ופריק ר"ת התם בדליכא למיתלא ומפני דרכי שלום הוא דשרי אבל גבי מכירה ליכא משום דרכי שלום שאם אינו רוצה למכור כליו מי יכוף אותו בכך כמו שכתב בספר הישר.
ואינו נכון, דודאי גבי אומן כיון דלכ"ע מזבין ולהאי לא מזבין איכא משום איבה אלא התם איכא למיתלא הוא ואי אמרת א"כ ל"ל מפני דרכי שלום בלא"ה נמי כל היכא דאיכא למתלי תלינן לא כיון דלא מטיא הנאה לידיה הו"א לא לישאול ולא ליקום בספק איסורא מפני דרכי שלום הוא דשרו רבנן.
ובירושלמי בפרק ה' (דשבועות) [דשביעית] כך פירשו ר' זעירא בעי קמי ר' מונא מתניתא בסתם אבל במפרש לא א"ל וסתמו לאו בפירושו אני אומר נפה לספר בה מעות כברה לכבור בה חול ריחים לטחון בהם סמנים תנור לטמון בו אונין של פשתן.

והא דאמר רבא בר אבוה כדרך שאסרו למכור לעכו"ם כך אסרו למכור לישראל החשוד למכור לעכו"ם. יש לפרש דהא דלא תלינן בהתירא דלישראל מזבן משום גזירה הוא דקנסוה רבנן וי"ל כיון דלזבונה לאחריתי קיימא לא תלינן בהכי דבשלמא באימר לשחיטה זבנה איכא למתלי שמא לבשר הוא צריך וכן יכול להובירה שאדם עשוי להוביר שדהו להנאת עצמו אבל האי כיון דעכו"ם וישראל שוין לו מי איכא למיתלא ישראל אתי למזבן עכו"ם לא אתי א"כ בכל עכו"ם נמי נתלי שמא לא יעשה בה מלאכה בשבת ובחשוד בשביעית, ואלו דברים מנמוקי הראב"ד ז"ל.

אלו הן כלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית. פירוש: לישראל החשוד על השביעית, והכי נמי מיפרשא ההוא דלעיל דפרה ושדה [ניר] בישראל חשוד. והקשה רבנו תם ז"ל (גיטין סא, א, תוד"ה משאלת) מההיא דתנן בשביעית (פ"ה מ"ט) וכן בפרק הניזקין (גיטין שם), משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית נפה וכברה ריחים ותנור, והוא מפרק לה דהתם משום איבה שרי לה ומשום דרכי שלום, אבל הכא גבי מכירה ליכא משום דרכי שלום, שאם אינו רוצה למכור כליו מי יכוף אותו בכך. וכתב הרמב"ן נ"ר דאין זה נכון, דאין לך איבה גדולה יותר מן האומן שדרכו למכור כליו, ולכולי עלמא מזבין ולהאי לא מזבין. ופירש הוא נ"ר דהתם איכא למיתלא ותלינן, וכך פירש בירושלמי פרק ה' דשביעית (ה"ד), ר' זעירא בעי קומי ר' מונא מתניתין בסתם אבל במפרש לא, אמר לו וסתמו לא כפירושו, אני אומר נפה לספור בה מעות, כברה לכבור בה חול, ריחיים לטחון בה סמנים, תנור [לטמון] בה אונין של פשתין. ואם תאמר אם כן למה לי שאמר עליה (במתני' שביעית שם) מפני דרכי שלום, דהא בלאו הכי כל היכא דאיכא למתלי תלינן, יש לומר דשאלה כיון דלא מטא הנאה לידיה הוה אמינא לא נשאיל ולא ניקום בספק איסורא, אלא מפני דרכי שלום הוא דשרו רבנן.

רבא זבין חמרא וכו'. ומסקנא דאסור למכור לישראל החשוד למכור לגוי. וכתב הראב"ד ז"ל ולאו לפני דלפני הוא אלא לפני עור ממש הוא, דהא ישראל מצווה על שביתת בהמתו בשבת, וגזירה משום נסיוני. ואי קשיא לך ליתלי נמי הכא שמא יחזיקנה לעצמו או ימכרנה לישראל, איכא למימר כיון דתגר הוא ליכא למימר יחזיקנה לעצמו, ואי אמרת שמא ימכרנה לישראל בכי האי גוונא לא תלינן, חדא, דכיון דישראל חשוד הוא למכור לגוי, לא שני ליה בין גוי לישראל כלל, מידי דהוה אמכירת בהמה לגוי דלא תלינן אלא בשחיטה, ולא אמרינן שמא לא יעשה בה מלאכת שבת, אלא אמרינן כיון דלא שני ליה לגוי בין חול לשבת לאו תליה היא והוא הדין פרה החורשת דלא תליא אלא בשחיטה, ולא אמרינן שמא לא יחרוש בה בשביעית, דכיון דחשוד הוא אי לחרישה זבנה לא שני ליה בין שביעית למוצאי שביעית, הכא נמי כיון דחשוד הוא למכור לגוי לא שני ליה בין גוי לישראל, ועוד דלא תלי אלא במידי דאית ליה הנאה בגויה כגון פרה לשחיטה כי שמא לבשר הוא צריך, וכגון שדה ניר, (שהמצייר) [שהמביר] שדהו הנאה יש לו, אבל הכא מאי הנאה אית ליה בין מכירת ישראל למכירת גוי, עד כאן.

מי דמי התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת תמיה לי מילתא מאי קאמר אדרבא נהי דהתם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית איכא איסורא אחרינא והיינו איסורא דלפני עור והא חמיר שהוא איסור שבגופו טפי מאיסורא דהכא שאינו בגופו ומסתברא לי דה״ק דהתם כיון דליכא אלא לאו דלפני עור אין לאו דלפני עור אלא כשנותנו למי שיעשה בו עבירה ודאי ורבנן אסרו אפילו סתמו היכא שיש רגלים לדבר לחוש שיעבור בו זה עברה ועשו סתמו כפירושו וכל היכא דאיכא למיתלי לקולא דלאו לעברה בעי ליה אוקמוה רבנן הדינא והתירוהו אבל הכא שהוא מוזהרמן התור׳ על שביתת בהמתו כל היכא דאיכא חשש מלאכה חיישינן ואסרו רבנן ולא תלינן לקולא והיינו דאחמור ביה רבנן לאסור מכירה אתו שכירות שתחילת איסורו מן התורה בבהמתו אבל מן הספק הוא שיש לו ליזהר שמירה מעולה בבהמתו שלא לעשות מלאכה אפי׳ על ידי אחרים ואפילו בשנטלוה ממנו למידי דהיתרא כמו שהוא מוזהר על עצמו.

אמר ליה אביי וכל היכא דאדם מצווה מי אסיר והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית ותנן בית שמאי אומרים לא ימכור לו. כלומר לישראל חשוד שדה נירה בשביעית וב״ה מתירין מפני שיכול להובירה פי׳ והא הכא דאיתא תרתי איסורא דלפני עור ואיסורא דשדהו שהוא מצווה על שביתתה ואפילו הכי תלו ב״ה לקולא.

מתקיף לה רב אשי. פי׳ לאתקפתא דרבה דלעיל וכל היכא דאין אדם מצווה מי שרי כלומר וכי טעמא דשרו ב״ה בפרה משום דאין אדם מצווה וליכא אלא לאו דלפני עור הוא והרי כלים דאין אדם מצווה על שביתתם בשביעית ותנן אלו הן כלים שאין האומן רשאי למכרן בשביעית כלומר לישראל חשוד על השביעית המחרישה וכל כליה העגל והמזרק והדקר פי׳ ואף ע״ג דאיכא קצת למיתלי למימרא דלשתא אחריתי בעו להו לא סגי לן ותלינן לחומרא לומר דאלו לשתא אחריתי בעו להו למה ליה למזבנינהו מהשתא ולעיולי נפשיה בחשדא אלא ודאי לעולם כל היכא דאיכא למיתלי כלומר שקרוב לודאי לתלות לקולא תלינן ואפי׳ היכא דאדם מצווה וכל היכא דליכא למיתלי כלומר דליכא למיתלי בענין דליהוי ביה אומדנא דמוכח לקולא לא תלינן אע״ג דאינו מצווה שאין הדבר תלוי אלא בדאיכא למיתלי שפיר או ליכא למיתלי ומקשו רבנן ז״ל אהא דתנן אלו הן כלים שאין האומן רשאי למכרן מהא דתנן התם בשביעית ומייתינן לה בגטין משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה רחים ותנור וכי תימא דהתם משו׳ דרכי שלום הוא דשריא כדאיתא התם הכא נמי אין לך איבה גדולה יותר מן האומן שדרכו למכור כליו ומוכר לכל העול׳ ואינו מוכר לזה ונישרי נמי משום דרכי שלום הא כבר תרגמה בירושלמי פ״ה דשביעית וכלשון הזה אמרו שם ר׳ זעירא בעי קומי רבי מונא מתניתא בסתם אבל במפרש לא א״ל וסתמו לאו בפירושו אני אומר נפה למנות בה מעות כברה לכבור בה חול רחים לטחון בה סמנין תנור לטמון בו אונין של פשטין ע״כ.

הרי שביררו בירושלמי זה דטעמא דשרינן התם משום דהנהו כלים אפשר למיתלי בהו דאע״ג דלמלאכה דהשתא בעי להו דעביד בהו מלאכה דהיתרא דהא הוי נמי למלאכה כהיתירה מיהו אצרכינן אכתי לטעמא דמפני דרכי שלום דכיון דשאלה הוא ולא מטיא ליה הנאה מיניה הוה אמינא דלא לישוי נפשיה בספק איסורא בכדי אי לאו טעמא דדרכי שלום אבל בכלי האומן שאסרו דאי למלאכה דהשתא בעי להו אי אפשר אלא לעשות בהם מלאכה דאיסורא דהני כלים לא מעלו אלא לעבודה כיון דליכא למיתלי לא שרינן מפני דרכי שלום.

והא אזיל ומזבין ליה לגוי. פי׳ והא לא חשיב לפני דלפני כיון שהחשוד הזה מוזהר שלא למכור לגוים לגוי מזבין לישראל לא מזבין פי׳ בתמיה ואסיקנא דאסו׳ למכור לו ולא אמרינן לישראל מזבין ואע״ג דלעיל תלינן לקולא בשחיטה התם משום דכל היכא דבעי ליה לשחיטה הכי עדיף ליה אבל הכא מאי מרוח בין ישראל לגוי דניתלי בהכי כיון דחשוד ומוחזק למכור לגוי וליכא למימר דהכא נמי נתלי לקולא דילמא האי ישראל לנפשיה בעי לה ולא ימכרנה או שמא ימכרנה לישראל דהא כיון דתגר הוא אינו מחזיקה לעצמו ולישראל נמי לא מזבנה דכיון דחשוד הוא למכור לגוי ולא שני ליה בין ישראל לגוי אמאי מזבין לה לישראל טפי מגוי כיון דלית ליה הנאה במילתא דאילו באידך דלעיל דתלינן לקולא משום דאפשר דאית ליה הנאה בשחיטה טפי וכן בכולם.

מאי טעמא אילימא משום דמגנו עלייהו אי הכי חטי ושערי נמי לא נזבין להו דהא יהבינן להו חיותא אמר רב פפא אי אפשר הכי נמי. פירוש אי הוה אפשר בלא איבה דלא לזבוני להו חטי ושערי הכי נמי דלא הוה לן לזבוני כי היכי דלא ניתן להו חיותא הילכך בתריסין דאפשר בלא איבה לא מזבינן איכא דאמרי תריסין היינו טעמא דלא משום שפיכות דמים דכי משלים זיניהו קטלי בהו ויש אומרים מוכרין להם כדמשלי׳ זיניהו ערקי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הלכה כיש אומרי'.

כשם שאסור למכור לגוי כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לגוי שהרי יש כאן נתינת מכשול ואין לומר אלפני מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן שהרי הוא עצמו גורם להיות מוכרה לגוי ולהשאילה ולהשכירה ועובר על למען ינוח וכן שחזר החשש להיות ישראל שני עובר על לפני ואין לתלות שמא ימכרנה לישראל שהגוים מצויים לקנות בהמות אלו הרבה וישראל אין רגילין בכך ואין תולין ממצוי לשאינו מצוי:

זמנים הללו אין בהם חשש רביעה ומ"מ כל שנאסר מחשש מלאכת שבת במקומו עומד ואין לחלק בזה בין עובדי האלילים לשאר האמות שהרי לענין שמירת שבת מיהא אין לומר כן ואעפ"כ אין נזהרין בזמן הזה משאלה ושכירות ואין צריך לומר ממכירה ואין למנהג על מה לסמוך אלא שקצת חכמי צרפת מוסיפין בה דברים דרך עצה מהם מי שאמר שיפקירנה ערב שבת כדרך שאמרו במסכת שבת י"ח ב' בגגית נר וקדרה לדעת המחייב בשביתת כלים ובהפקר המספיק על הדרך שיתבאר בדין ההפקר במסכת נדרים פרק אין בין המדר וכמו שבארנו בשני של מציעא ומהם מי שאמר שיאמר לגוי הרי היא קנויה לך לגמרי ומהם מי שאמר שיתנה ויאמר על מבת שלא תעשה בה מלאכה בשבת ואח"כ מה שירצה יעשה ויש חולקים בכלם אלא שאף הם מניחין מקום מתורת הנח להם לבני ישראל וכו' ומ"מ לרכיבה מותר ובלבד שלא יהא שם טעינת משא ואף בטעינת משא מותר לדעת קצת מפרשים כמו שהזכרנו למעלה וכן ביציאה חוץ לשלש פרסאות שאין תחומין לבהמה שכל הלוך שבבהמה אין בו מלאכה ומכאן התירו קצת מפרשים בכל אלו בבהמה שסתמה לרכיבה וכן יש מתירין אף לגוף מלאכה בחול ובלבד שלא ישכור לימים אלא לשבוע או חדש ועל ידי הבלעה ואין זה כלום שלא הוזכרה הבלעה אלא במקום שאין שם גוף מלאכה ולענין התר נטילת השכר בדבר שאינו גוף מלאכה מצד עצמו של דבר כגון שכר למוד ושכר שמור כמו שהתבאר בפרק אין בין המודר אבל להתיר גוף מלאכה לא ועיקר הדברים שכל שבמכירה מותר לגמרי מטעם דמגנו עלן כדאיתא לקמן כדאי הוא טעם זה לבטל מפניו מה שאין בו גוף איסור אלא מחמת גזרה וכל שאנו נעזרים בהם במה שלוקחים ממנו הוא בכלל זה ושאלה ושכירות עיקר הדברים להקנותה להם או להפקירה או להתנות עמהם שלא לעשות מלאכה בשבת ואח"כ יעשה בה מה שירצה וכל שכן במקום שיש לתלות שאינו רוצה אותה אלא לרכיבה ושלא בשום משא שתולין בה כשם שתולין לשחיטה בבהמה הראויה לכך:

כותיים לא נחשדו על הרביעה ומתוך כך מעמידין בהמה בפונדקאותיהם אף נקבות אצל זכרים ומוסרין בהמה לרועה שלהם ומוסרין להם תינוק ללמדו ספר או אומנות וכן לא נחשדו על שפיכות דמים והילכך מתיחדין עמהם ומתלוין עמהם בדרך אבל גוים שבאותו זמן ודומיהם מאותם עובדי האלילים שנשארו בקצוות אין מוסרין להם תינוק ללמדו איזה חכמה או איזו אומנות מחשש רביעה או מחשש שמא יטהו למינות וכשם שביארנו עליהם שהם חשודים על הרביעה כך הם חשודים על שפיכות דמים והילכך אין מתיחדין עמהם ואין מתלוין עמהם בדרך וכן אין מוכרין להם מטעם זה לא זיין ולא כלי זיין ואין משחיזין להם את הזיין וכן אין מוכרין להם לא סכין ולא כבלים ולא שלשלאות של ברזל שכל אלו מאחר שאינם בעלי שום דת בעולם ואינם נכנעים תחת יראת אלהות אלא שמקטירים לצבא השמים ועובדים את האלילים אין נזהרין משום עבירה והרי הם מזיקים בהם ואפילו חתכת ברזל אם הוא ברזל הידוע שעושין ממנו חרבות והוא הקרוי כאן פרזלא הינדואה אין מוכרין אותו להם וכשם שאסור למכור לגוי כך אסור למכור ללסטים ישראל אע"פ שאינו לסטים גמור אלא שהוא מזיק וכשהניזק מתריס כנגדו הוא עשוי להרגו כדי להציל את עצמו וכן אסור למכור לכותי שמא יחזור וימכרם לגוי והוא הדין לישראל החשוד למכור לגוי אבל מוכרין להם תריסין שאינם עשויים אלא להצלת עצמם ולא להרוג בהם ובימי רבותינו התירו למכור כל אלו לפרסיים מפני שהיו שרויים בתוכם ומגינים עליהם וכל שאדם חוסה בצלו ראוי לעזרו כפי האפשר ואף אנו באלו ובכיוצא בהם ובכל הדברים אנו מתירין לעצמנו מאותו הטעם אף בקצוות שהעבודת אלילים נשארה לשם מפני שכל מלאכת ישראל נעשית על ידם וכל שאנו נעזרים בהם באותם הדברים שאנו מוכרין להם מותר כמו שכתבנו בהיתר מכירת בהמה גסה למעלה אלא שיש חולקין בבהמה שיש בה חשש מלאכת שבת אלא שבודאי ראוי הוא טעם זה לבטל מכחו כל שלא נאסר אלא מצד גזרה כמו שכתבנו למעלה:

ומה שאמרו כאן בענין מקום שאמרו להשכיר יתבאר למטה במשנה אחרונה:

ישראל ששכר פרה מכהן אע"פ שמזונותיה על ישראל אם יש לו כרשיני תרומה מאכילם לבהמת הכהן הואיל והיא של כהן אע"פ שישראל נהנה ממנה הרי היה הישראל יכול ליתנן לאותו כהן והרי הכהן נהנה בכך הרבה מתוך שדומה לו שהאכילה בריוח אחר שהן של תרומה עד שהדבר כאלו נתנן לכהן זה ובשליחותו של כהן האכילתם לבהמתו ומ"מ דבר הראוי למאכל אדם אסור אף לכהן עצמו ליתנה לבהמתו כמו שאמרו בספרי ילידי ביתו הם יאכלו בלחמו אבל בהמתו לא אבל כהן ששכר בהמה מישראל אין מאכילה כרשיני תרומה מפני שאינה קנין כספו ויש לטעון על שמועה זו קצת דברים וכבר כתבנום בשביעי של יבמות:

כשם שאסור לעבוד את הארץ בשביעית כך אסור לחזק ידי ישראל החשוד לעבוד אותה ומתוך כך אסרו למכור להם בשביעית כלים המיוחדים לעבודת קרקע כגון מחרישה וכל כלי העול והמזרה והדקר והוא כלי העשוי לחפירת הארץ אבל משאילין להם נפה וכברה מפני דרכי שלום כמו שהתבאר במסכת גיטין שכל שאין בו אלא תשמיש מועט יש במניעתו צד איבה ומותר ואע"פ שאין שם במה לתלות ומ"מ כל כלי העשוי למלאכה שאינה אסורה בשביעית אע"פ שאפשר להשתמש בו למלאכה האסורה בשביעית כל שבסתם מיהא תולין לקולא אבל לשאינו חשוד אף העשוי למלאכה האסורה בשביעית מוכרין שאפשר שקנאן לעשות מלאכה לאחר שביעית ומותר למכור אף לחשוד פרה החורשת שאפשר שלשחיטה קנאה ואין כאן מוכיח וכן מוכר לו שדהו אפילו נירה ומוכנת לזריעה שאפשר לו להבירה שאין שום אדם נמנע מלקיחת קרקע אע"פ שאין משתמש בו אלא לשנה האחרת:

זה שכתבנו בהתר השאלת נפה וכברה שהוא משום איבה י"מ אף באלו מפני שאין מיוחדים לעבירה ויש לתלות בהם לקולא כגון נפה למנות בה מעות וכברה לכבור בה את החול וכן היא שנויה בתלמוד המערב שבמסכת שביעית ולא יראה לי כן שאם כן לא הוצרכו לבא עליה מפני דרכי שלום אלא שלדעתי לא אמרוה כן בתלמוד המערב אלא שלא להתיר אלא בסתם שמאחר שיש כאן איבה תולין בה אף על צד רחוק כגון אלו שהזכרנו אבל מה שאין בו צד איבה אין תולין בו על צדדין רחוקים כאלו שאם כן אף במחרישה וחברותיה יש לתלות בהם לקצת דברים רחוקים אלא שכל שאין שם איבה אין תולין אלא בדברים המצויים ולשון תלמוד המערב מתניתין בסתם אבל במפרש לא ושאלו בה וסתמו לא כפירושו כלומר והרי אלו כלים המיוחדים לכך הם ותירץ שאני אומר נפה למנות בה מעות כברה לכבור בה חול כלומר ומאחר שיש שם איבה תולין אף בדברים שאין מצויים ומ"מ בחמישי של גיטין ס"א א' פרשנוה בשטה האחרת ויישבנו שם מה שהוצרכו לבא עליה מפני דרכי שלום:

אמר ליה אביי וכל היכא דמצווה אסור והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית כו' עד כל היכא דאיכא למילתא תלינן ואע"ג דמצווה והיכא דליכא למילתא לא תלינן ואע"ג דאינו מצווה קשיא לי טובא ומי דמי ציווי דשביתת שדהו בשביעית וציווי בשביתת בהמתו בשבת ציווי דשביתת שדהו בשביעית אינו אלא שלא יעשה הוא מלאכה בשדהו אבל אם השכיר שדהו לחשוד על השביעית אינו עובר המשכיר ואין בו אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול ולהשכיר שדהו לגוי בשביעית אין בו איסור תורה כלל דלא נצטוו ישראל על שביתת קרקע אלא שלא יעשו בהם מלאכה אבל שביתת בהמתו בשבת בין על ידו בין ע"י גוים אסור מן התורה דהכי קא מזהיר קרא למען ינוח שורך וחמורך כמוך חייב ליתן לו נייח שלא יעשה בהם מלאכה. אפילו על ידי גוים תדע דלא דמיא שביתה דשבת לשביתה דשביעית דהא שביתת כלי' בשבת שריא כדמוכח ביציאת השבת וה"נ אמרי' דאין אדם מצווה על שביתת כלים בשביעית ולא דמי להדדי בשביתת כלים דשבת דשריא הכי שריא להשכירן לגוים אבל לא שיעשה הוא בהם מלאכה אבל בשביעית שריא לגמרי שיעשה הוא בהם מלאכה בשביעית הה"נ שביתת קרקע דאסורה בשביעית אינה דומה לשביתת בהמה בשבת ששביתת בהמה הוא מצווה אפי' ע"י אחרים ושביתת קרקע אינה אלא על ידו תדע דהכי הוא דהא שביתת שדה בשבת חמורה משביעית ואם השכיר שדהו לגוי ועשה בה מלאכה בשבת אינה עובר דוקא בבעלי חיים אזהר רחמנא שינוחו בשבת ולא יעשו מלאכה אפילו על ידי גום אבל כלים וקרקעות לא וכיון שנתברר ששביתת שדה בשביעית אינה אלא לעצמו אבל ע"י גוים שרי וע"י ישראל אינו אלא משום דלפני עור וגומר מש"ה כי איכא למיתלי תלינן אבל שביתת בהמתו בשבת דאפילו על ידי גוים עובר על דברי תורה יש לומר דאע"ג דאיכא למילתא לא תלינן והיכי מצי ר"ה למילף שריותא דשבת משריותא דשביעית ויש לומר דבשביתת קרקע הזהרנו בשביעית כדפירש המורה דנפקח לן משבת שבתון יהי' לארץ ואסור להשכיר שדהו לגוי בשביעית אבל בשבת לא הוזהרנו על שביתת קרקע ונראה לי דמאי דאמרי' לקמן איבעי להו שור של פטם דסתמי' קאי לשחיטה לא כ"ש דשרי וכן מה דבעינן לקמן בהמה ע"מ לשחוט ושחט מהו כו' ההיא בעי' פליגא על רב הונא דהא רב הונא אפילו בסתמא שרי וכ"ש ע"מ לשחוט וטעמא דהנהו דפליגי עלי' דרב הונא דלא ילפא שריותא דשבת משריותא דשביעית י לומר דרב הונא דיליף סבר לפני עור לא תתן מכשול איסור תורה היא. כי היכי דהתם תלינן ה"נ בשביתת בהמתו בשבת תלינן ומיהו בריית דתניא לקמן במהמה על מנת לשחוט ושוחט דברי ר' יהודה ר"מ אומר אינו מוכר לו אלא שחיטה ההוא ודאי פליגי על רב הונא ויש לומר דלא שמיעא לי' דאי הוה שמיע לי' הוה הדר בי'. סברות אחרות ראיתי שמעמידים שתי הבעיות הללו אילו אליבא דרב הונא ומפני שלא נראו לי לא כתבתים והנכון בעיני דפליגי כדפרישית:

והא אמרת דכותים לא חשידי אשפיכות דמים ראיתי מקשים ממאי דתנן בעירובין הדר עם הנכרי בחצר או עם מי שאינו מוד' בעירו' ה"ז אוס' עליו ראב"י או' לעול' אינו אוס' עד שיהיו ב' יש' אוסרין זע"ז ומי שאינו מודה בעירוב הוא כותי ואמרי' בגמרא דטעמא דראב"י כיון דגוי חשיד על שפיכות דמים תרי ישראל דשכיחי דדיירי גזרו בהו רבנן כו' אלמא גם הכותי חשיד הוא על שפיכות דמים שבשניהם הוא חולק ראב"י ואומר עד שיהיו שני ישראלי' אוסרים זע"ז ונ"ל לתרץ דלעול' כותי לא חשיד אשפיכות דמים דראב"י לא פליג אלא אנכרי דבעי שני ישראלים אוסרין זע"ז ודייקא נמי מדקתני לעולם אינו אוסר ולא קתני אינן אוסרין אלמא לא פליג אלא אנכרי דחשיד אשפיכות דמים. ובכל שיטת הגמרא אינו מזכיר אלא גוי למימרא דלא פליג אלא אגוי והאי דאדכר ת"ק כותי מפני שדינן שוין לאסור ואין העירוב מועיל בכותי כמו שאינו מועיל בגוי אבל מיהו ראב"י לא פליג את"ק אלא אנכרי דחשיד אשפיכות דמים ולא שכיח דדייר חד ישראל בהדי':

בד"ה מי דמי התם כו' לא שייך בה שאלה ונסיוני תדע כו' עכ"ל לכאורה נראה מדבריהם דשכירות ודאי שייך בשדה אלא משום גזירה דשכירות לחוד לא אסרינן מכירת שדה לעובד כוכבים אך ממה שכתבו לעיל בבהמות שלנו דאין רגילין להשאילן ולהשכירם מיהו מאותן שרגיל לשכור קשיא כו' משמע דמשום שכירות לחוד נמי אסרינן שכירות לעובד כוכבים ונראה לומר דודאי שייך שכירות בשדה אלא דליכא לגזור מכירת שדה לעובד כוכבים [משום] שכירות שדה לעובד כוכבים כיון דהשכירות שדה לעובד כוכבים אסורה אף בחול כדלקמן בפירקין ודו"ק:

בד"ה והדקר פ"ה כו' ואין דרך מרא להניחו נעוץ כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה לעובד כוכבים מזבין כו' על ידינו הר"ר אלחנן ועוד דחד לפני הוא כו' עכ"ל הד"א כצ"ל:

ד"ה והרי כלים וכו' ושמא י"ל דהוה ס"ד דמקשה דהכא נמי יש צד לתלות וכו'. דברי התוס' הללו צריכין עיון משום דלפי זה לא משני רב אשי מידי דקאמר אלא אמר רב אשי כל מקום שיש לתלות וכו' הא לפי מה שכתבו גבי כלים נמי יש לתלות וק"ל וכבר הארכתי בזה בחידושי בדרכי הישיבה:

גמרא אמר רבה מי דמי כו'. ובגליון ס"א רבא. לקמן בתד"ה רבה מייתו לגי' זו:

רש"י ד"ה אלמא לא חשידי. ואפ"ה כו' הא בהמה גסה כו'. לע"ד לחנם פי' הקושיא מדיוקא. דמגופה דבמקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין בדקה נמי שמעינן שפיר:

תד"ה רבה. דרובא לרדיא זבני. כ"ה בב"ק (מו ב) ובב"ב (צב ב):

תוס' סד"ה והמזרה כו' של מחרישה. נ"ב ז"א כדמוכח הך קרא גופיה אשר זורה וגו' אלא מזרה מין כלי נפה הוא: