עבודה זרה טז ע"א

דף טז - א

אמר רב [פפא]:  אי אפשר, אם יש אפשרות להימנע מלמכור להם חיטים ושעורים, הכי נמי, אכן אסור. כלומר, לא גזרו בהם חכמים, מפני שמניעת מכירתם תביא לידי איבה. ואילו ממכירת תריסין אפשר להימנע בלי איבה.

איכא דאמרי, יש מי שמבאר, כי תריסין היינו טעמא דלא, הטעם שאסרו למכור תריסין הוא משום דכי שלים זינייהו, כשנגמרים להם כלי זיינם במלחמה, קטלי בגווייהו, הם הורגים בתריסין, ונמצא שהתריסים נכללים בכלל כלי הרציחה שאסרו חכמים.

ו"יש אומרים" סוברים, מוכרים להם תריסין, דכי שלים זינייהו, כי כאשר נגמרים להם כלי זיינם, מערק ערקי, הם בורחים, ואינם משתמשים בתריסין להריגה.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הלכה כדברי יש אומרים, המתירים.

ועתה הגמרא מביאה עוד הלכה בענין מכירת כלי רציחה לגוים.

אמר רב אדא בר אהבה: אין מוכרין להם עששיות חתיכות עבות של ברזל.

ודנה הגמרא: מאי טעמא מה טעם האיסור? האם הוא משום דחלשי מינייהו כלי זיין, שהם מייצרים מהברזל כלי רציחה, אי הכי, אם כן, אפילו מרא וחצינא, כלי מלאכה העשויים מברזל, נמי יהיה אסור למכור להם, מפני שהם יכולים לייצר מהברזל שלהם כלי רציחה?

אמר רב זביד: סתם כלי ברזל מותר למכור להם, ומה שאסרו - מדובר בפרזלא הינדאה, ברזל מארץ הודו, שממנו עשויים לייצר כלי רציחה. ^[1] ומסקינן: והאידנא בזמנינו [בזמן האמוראים בבבל] דקא מזבנינן שאנו נוהגים היתר, ומוכרים להם כלים אלו, מה הטעם?

אמר רב אשי: אנו מוכרין לפרסאי, לפרסים דמגנו עלוון, שהם מגינים עלינו, ומשתמשים בכלים אלו לשמור את העיר ואת יושביה. ^[2]

שנינו במשנה: עגלים וסייחין שלמין ושבורין, רבי יהודה מתיר בשבורה.

והגמרא מבארת טעמו של רבי יהודה, ובמה נחלקו עליו חכמים.

תניא, רבי יהודה מתיר בשבורה מפני שאינה יכולה להתרפאות ולחיות. ומן הסתם קונה אותה הגוי לשחיטה, ואינו משהה אותה, ולא יראו אותה כשהיא ביד הגוי, ולא יתלמדו מכך היתר למכור "שלימה".

אמרו לו חכמים לרבי יהודה: והלא מרביעין עליה בהמה אחרת ויולדת. ^[3] וכיון דמרביעין עליה ויולדת - אתו לשהויה, יבא הגוי להשהות לשם כך את השבורה אצלו, ומי שיראנה ביד הגוי, יתלמד מכך למכור "שלימה".

אמר להן רבי יהודה: לכשתלד, אז תאסרוה.

ומוכיחה הגמרא: אלמא, הרי שרבי יהודה סובר שבהמה שבורה לא מקבלת עליה זכר.

שנינו במשנה: בן בתירה מתיר בסוס.

הגמרא מבארת את היתרו של בן בתירה, ואת טעמם של החולקים עליו.

תניא, בן בתירה מתיר בסוס מפני שהוא עושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת. כלומר, שמלאכת הסוס היא רכיבה, שאינה אסורה מן התורה [כמבואר במסכת שבת]. ולא שייך למיגזר בה משום שאלה שכירות וניסיוני, כי גם אם ישאילנו או ישכירנו או ינסנו - לא יעבור על איסור מן התורה.

ורבי אוסר למכור להם סוס, מפני שני דברים. אחד, משום תורת כלי זיין. ואחד, משום תורת בהמה גסה, וכמו שיבואר.

ודנה הגמרא: בשלמא מה שאמר רבי משום תורת כלי זיין, מובן, כי איכא ישנם סוסים דקטיל בסחופיה, שמלמדים אותם להרוג בני אדם על ידי מכה, שמכים ברגליהם הקדמיות כלפי מטה, והורגים את הנופלים במלחמה -

אלא מה שאמר רבי משום תורת בהמה גסה - מאי היא? הלא הסוס אינו ראוי למלאכה דאורייתא, ולא שייך לגזור בו משום "נסיוני"? ^[4] ומתרצינן: אמר רבי יוחנן: לכשיזקין הסוס, מטחינו ברחיים. הוא מסובב את אבן הריחיים, והוא אב מלאכה בשבת, של מלאכת טוחן, ולכן אסר רבי.

אמר רבי יוחנן: הלכה כבן בתירה, המתיר למכור להם סוס.

איבעיא להו, הסתפקו בני הישיבה, "שור של פטם", שפיטמו אותו ^[5] והוא שמן מאוד, ואינו ראוי למלאכה, מהו? האם מותר למכרו לגוי שאינו טבח.

וצדדי הספק הם: מצד אחד, מן הסתם עומד השור הה רק לשחיטה, ותיכף יישחט, ולא ייראה ביד הגוי. אך מאידך, כיון שאפשר להשהותו ואחר כך יהיה ראוי למלאכה, הרי יש לחשוש שהוא ייראה ביד הגוי, ויתלמדו ממנו למכור להם סתם שוורים.

תיבעי לרבי יהודה, אפשר להסתפק בבעיה זו הן לדעת רבי יהודה המתיר למכור לגוי בהמה שבורה, ותיבעי לרבנן, והן לדעת חכמים, האוסרים למכור שבורה -

תיבעי לרבי יהודה, כי עד כאן לא קא שרי, לא התיר רבי יהודה, אלא בשבורה, דלא אתי לכלל מלאכה, שלא תבא לעולם לידי מלאכה, ובודאי ישחטנה הגוי מהר. אבל האי, שור פטם זה, דכי משהי ליה, שאם ישהנו הגוי אצלו בלי להמשיך לפטמו, אתי לכלל מלאכה, יהיה ראוי השור בעתיד למלאכה, אסור.

ואף שבאותו השור אין חשש משום "נסיוני", שהרי בשעת המכירה הוא מפוטם ואינו ראוי למלאכה, מכל מקום, כיון שאם ישהנו הגוי אצלו בלי להמשיך לפטמו הוא יהיה ראוי למלאכה, והוא ייראה בידו, יבואו להתלמד מכך למכור שאר שוורים, שאינם מפוטמים, לגוי, ולכן יש צד לאסור.

או דילמא, שמא אפילו לרבנן יש להתיר למוכרו לגוי. כי עד כאן לא קאסרי התם אלא בשבורה, דסתמיה, לאו לשחיטה קאי, כי היא כחושה, ועומדת לגדל ממנה ולדות, ולכך משהין אותה. אבל האי, "שור פטם" זה, דסתמיה לשחיטה קאי, כי לשם כך פיטמו אותו, יתכן לומר שאפילו רבנן שרו, מתירים.

כלומר, מצד אחד יש לו עדיפות על שבורה, שהוא מיועד לשחיטה מיד, ומצד שני יש לו גריעותא כלפי שבורה, כי אפשר להשהות אותו מבלי לפטמו עוד, ואז הוא יהיה ראוי למלאכה.

תא שמע ראיה לפשוט את האיבעיא, מהא דאמר רב יהודה אמר שמואל: אנשים של בית רבי, היו מקריבין היו נוהגים להביא למלך, בתורת מס ודורון "שור של פטם", ביום אידם. ^[6]

והיות שרבי לא היה מרוצה מהנהגה זאת, היא ביקש להפסיקה, ולכן בשנה הראשונה הוא חסר ארבע ריבבן, הוציא רבי ובזבז מממונו סך של ארבע ריבואות ממון כשוחד, במטרה שאין מקריבין אותו, שלא יצטרכו להביא את הדורון של השור הפטם היום, שהוא יום אידם, אלא יביאו אותו למלך רק למחר, שאינו יום אידם.

ולשנה הבאה, שוב חסר ארבע ריבבן - שאין מקריבין אותו שור חי, אלא שחוט.

ולשנה שאחריה שוב חסר ארבע ריבבן - שאין מקריבין אותו כל עיקר.

ומוכיח הגמרא: מאי טעמא, למה השתדל רבי כל כך שלא יקריבו אותו חי, האם לאו, משום דלמא שמא אתי לשהויי, שמא לא ישחטו את השור הפטם, אלא ישהו אותו עד שיהיה ראוי למלאכה.

הרי שאסור למכור או לתת לגוי מתנה של "שור של פטם".

ודחינן: אין מכאן ראיה, כי לטעמיך, זה שהוציא רבי הוצאות מרובות על כך שאין מקריבין אותו היום אלא למחר - מאי טעמא? הרי אין בכך שום נפקא מינה לדינא? הרי זה לא יום אידם! אלא, כך הוא הביאור למנהג שנהג רבי: רבי, מיעקר מילתא בעי. רצה לעקור את המנהג הגרוע הזה. וכיון שידע שאינו יכול לעקור אותו לגמרי, סבר, יעקר ואתי פורתא פורתא. יעקרנו מעט מעט, שנה אחת יקריבנו למחר, שנה שלאחריה יקריבנו שחוט, ושלאחריה לא יקריבו לחלוטין.

ולא עשה כן רבי משום שיש נפקא מינה "לדינא" בין חי לשחוט, כשם שאין נפקא מינה בין היום למחר. ולא נפשטה האיבעיא.

ומקשינן על מה שאמר בעל האיבעיא, ששור של פטם אם ישהנו יהיה ראוי למלאכה: וכי משהי ליה, בריא ועביד מלאכה?!

ומתרצינן: אמר רב אשי: אמר לי זבידא, פטם של שוורים: בר תורא שור מפוטם משהינן ליה, משהין אותו עד שנהיה כחוש, ואז עביד עושה מלאכה על חד תרין, פי שנים משוורים אחרים.

מתניתין:

אין מוכרין להם דובין ואריות, וכל דבר שיש בו נזק לרבים כגון כלי רציחה, וכלי מאסר.

אין בונין עמהם להשתתף בבנייתן - בסילקי בתי משפט שהורגים שם את הנידונים, גרדום מקום הוצאה להורג, איצטדייא מקום שעושין שם מלחמות שוורים, ונהרגים שם אנשים ובימה כעין בנינים גבוהים שמשם דוחפין אנשים להריגה -

ויש במקומות אלו נזק לרבים, ואסור לבנות עמהם, כדי שלא יהרגו שם את בני ישראל ^[7].

אבל בונין עמהם מקומות שאין בהם נזק לרבים, ושאינם עשויין לעבודת אלילים, כגון בימוסיאות בימה של אבן אחת ^[8], ובית מרחצאות.

נהגו הגוים להעמיד צלמים בבתי מרחץ, וכשהישראל הגיע לכיפה קמרון שמעמידין בה עבודת כוכבים - אסור לבנות ^[9].

גמרא:

אמר רב חנין בר בר חסדא, ואמרי לה יש מי שמסר שמועה זו: אמר רב חנן בר רבא אמר רב: חיה גסה, הרי היא כבהמה דקה לגבי דין פירכוס, כי דרכה לפשוט יד בהוצאת נפש, כיון שתנועותיה קלות ואינה ניתרת בכך עד שתפרכס, ואף שהיא גסה.

וממשיך רב דין שני: אבל לא לדין מכירה, אין לה לחיה גסה דין של בהמה דקה לגבי איסור מכירה לנכרי, ואינו תלוי במנהג המקומות, אלא דינה כבהמה גסה, ובכל מקום - אין מוכרין.

וממשיך רב חנן: ואני אומר: אף למכירה דינה כבהמה דקה, לכן מקום שנהגו למכור בהמה דקה - מוכרין, ומקום שנהגו שלא למכור - אין מוכרין.

לדעת רב, אסור בכל מקום למכור לגוים חיה גסה, ולדעת רב חנין - אסור רק במקום שנהגו לאסור מכירת בהמה דקה.

הגמרא מדייקת מדברי המשנה כדעת רב חנן. והיא קשה לדעת רב.

תנן שנינו במשנה: אין מוכרין להן דובין ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים -

ונדייק: טעמא הטעם שאסרו חכמים הוא: משום דאית ביה שיש בו נזק לרבים - הא ואילו לית ביה אין בו נזק לרבים כגון ארי תרבות ^[10] - שרי מותר למכור, ולא חששו משום איסור מלאכה בשבת -

משמע כדברי רב חנן, וקשה לרב?

אמר רבה בר עולא לא נדייק כן, כי מה שמשתמע מהמשנה שארי תרבות מותר, מדובר בארי שבור שאינו ראוי למלאכה

ת"ר אין מוכרין להן תריסין. ויש אומרים מוכרין להן תריסין. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הלכתא כיש אומרים מאי טעמא דכי שלים זינייהו מיערק ערקי. (הא דאמרו אין מוכרין להן תריסין ויש אומרים מוכרין להן תריסין אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הלכתא כיש אומרים). מ"ט עשתות של ברזל אוקימנא בפרזלא הינדואה. והאידנא דמזבנינן לפרסאי משום דאגנו עילוואן. וכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה עגלים וסייחין שלמין ושבורין.

בן בתירא מתיר בסוס. תניא בן בתירא מתיר מפני שעושה בו מלאכה שאין חייבין עליה חטאת. פי' רוכב עליו בלבד אבל אינו חורש עמו ולא מלאכה אחרת כיוצא בה ואע"ג דר' יהודה אוסר למכור סוס לעובד כוכבים מפני שני דברים אחד שהורג בסיחופיה פי' בידיו ושיניו [ועוד] כשמזקין מטחינו בריחים:

ירושלמי כשמזקין כודנו בריחים הא אמר ר' יוחנן הלכה כבן בתירא ור' יהודה מתיר בשבורה שאינה יכולה להתרפאות ולחיות.

הא דאמר רב יהודה אמר שמואל של בית ר' היו מקריבין שור של פטם ביום אידם. פי' זה שאמר מקריבין מנחה היו נותנין לבית קיסר מלשון תרגום מנחה תקרובתא אבל לא להקרבה לעבודת כוכבים ח"ו. ואעפ"כ חסר ד' רבוון כלומר נתן שוחד כדי שלא יהיו מקריבין ומדרינין אותו ביום אידם עצמו אלא למחר. ועוד השחיד שלא להדרינו להן חי אלא שחוט. ואסיק' ביקש רבי לבטל הדבר ועשה מעט מעט. בשנה אחת ביטל מלשלחו להן ביום אידם אלא למחר ובשנה אחרת ביטל מלשלחו חי אלא שחוט ובשנה אחרת ביטלו לגמרי:

אמר רב אשי אמר לי זבידא בר תורא דמפטמינן ליה ומשהינן ועביד מלאכה כתרי תורי:

מתני' אין מוכרין להן דובין ואריות ולא כל דבר שיש בו ניזקא לרבים.

אמר רב חנן בר רבא אמר רב חיה גסה הרי היא אסורה לפירכוס כבהמה דקה אבל לא למכירה לעובד כוכבים ואני אומר אף למכירה מקום שנהגו למכור מוכרין מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין להן:

[גמ'] ומקשי' אין מוכרין להן דובין ואריות מפני שיש בהן נזק לרבים כלומר מזיקין לרבים.

הא חיה גסה שאינה מזקת שרי ופריק רבא בר עולא מתני' דדייקת מינה הא חיה שאינה מזקת לרבים שרי בארי שבור ואליבא דרבי יהודה דתנינן במתני' רבי יהודה מתיר בשבורה.

הא דאקשינן וליטעמיך שאין מקריבין אותו היום אלא למחר מ"ט וכו'. ק"ל והא נפקא מינה טובא דלא לוזיל ולודי ואדרבא הא חמירא מגזירת דמכירת בהמה גסה דלא אתיא ליה לידי איסור דאורייתא.
ונ"ל שכיון שמוטל עליהם היה ליכא למיחש למודה ומה שטרח לבטלה מפני שהיתה עבודה בזויה עליהן ועוד שהיה להם חלישות דעת בדבר דרבנן לאו בני מיתן כרגא נינהו ויש לשון אחר לרב הנז' ז"ל ואין בו ממש.

והאידנא דמזבנינן לפרסאי דמגנו עלן. כתב הר"ז הלוי ז"ל: והאידנא דמזבני סוסים ופרדים [לעובדי כוכבים] דמגנו עילוון, מידי דהוה אתריסין וכלי זיין דמזבנינן להו לפרסאי דמגנו עלן, מיהו שאלה ושכירות ודאי אסור. ואיכא מאן דאמר ביום ה' בסתם מותר להשאילן ולהשכירן, מידי דהוה אכלים לב"ש שמצווה מן התורה על שביתתן לדבריהם ולא אסרו אלא בערב שבת אבל בחמישי מותר, ומפורש בבריתא בשבת בפרק ראשון (יט, א), עד כאן. ולא נהירא, דאיסור שאלה ושכירות אין לו שיעור. ותדע לך, דהא עיקר איסור מכירה משום שאלה ושכירות הוא, ולא יהא עיקר קל מן הטפל, למכור אסור לעולם, ולהשכיר ולהשאיל לא יהא אסור אלא ביום ששי, בתמיהא.
ולענין פסק הלכה, האידנא מותר למכור לגויים בהמה דקה, ולהעמיד בהמה שלנו בפונדקאות של גויים, ואפילו נקבות אצל זכרים וזכרים אצל נקבות, ומוסרין בהמה לרועה שלהן, דלא חשידי ארביעה, דלא אסרו אלא במקומות שחשודין על הרביעה, ולענין מכירת בהמה גסה, על ידי סרסור לעולם מותר, דליכא משום נסיוני דלא ידעא לה לקליה, ולא משום שאלה ושכירות דלא מושל ולא מוגר משום דלא נגלו מומה, ועל ידי הבעלים בלא סרסור, לטבח דזבין לשחיטה ואף על פי שפעמים לוקח גם כן לחרישה מותר דתלינן לקולא, וכן לגוי שעושה סעודה שיש לתלות דלשחיטה בעי לה מותר, כדברי רבנו האיי ז"ל והראב"ד ז"ל שהסכים לדבריו. אבל בהמה טמאה דודאי היא עומדת למלאכה, ובהמה טהורה לסתם אנשים דלא טבחים הם, ושלא בשעת משתיהם, נהגו העם היתר ואין להם על מה שיסמוכו, ותינח סוסים ופרדים דהרי הן ככלי זיין דמגנו בהו עלן, אבל חמורים ושוורים העומדים לחרישה היאך מוכרים להן, ועוד היאך (מוכרין) [משכירין] להם ומשאילין להם סמוך לשבת, וכתב בעל התרומות (ספר התרומה סי' קמא) בשם רבנו יצחק ב"ר אברהם ז"ל: דלא אסרו אלא בדורות הראשונים שהיו ישראל שכונים הרבה יחד והיו יכולין למכור זה לזה ואין להם הפסד בדבר, אבל עכשיו שאנו מפוזרים ביניהם איכא הפסד אם לא היינו מוכרים להם, וכי האי גוונא אמרינן לקמן אין מוכרין כלי זיין לגויים משום דמגנו עלייהו, ופריך אי הכי אפילו חטי ושערי נמי לא, ומשני אי איפשר הכי נמי, פירוש: אי אפשר בלא הפסד. ולזה הטעם אין להתיר לקנות בהמות כדי למוכרן דאיהו קא גרים לנפשיה ההוא הפסד. וכן נמי שאלה ושכירות ביום ששי לא ידענו טעם להתירו, אלא הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין. ולא עוד אלא שנראה לי שעכשיו גדול יותר האיסור, כי מאחר שנהגו למכור לגוי כך (אסור) [נהגו] למכור לישראל החשוד, [וזה] חמור מלמכור לגוי, דאלו לגויים על ידי ספסירא שרי, ולישראל החשוד למכור לגוי אפילו על ידי ספסירא אסור, דטעמא דאסרינן למכור לישראל החשוד אינו מטעם נסיוני דידן, אלא משום נסיוני דידיה כשימכרנה לגוי, ולדידן אסור לזבונה ניהליה משום לפני עור, ואיפשר כי כל זה בכלל מה שאמר דלא איפשר שצריכין אנו לסחור ולהרויח עמהם, האלהים יתברך יאיר לנו נתיב ויצילנו מן המכשול.

אמר להם לכשתלד. אלמא לא מקבלא זכר, ולשחיטה קא בעי לה, אבל רבנן סבירא להו דאיפשר להעמידה ולהרביע עליה את הזכר, ומשהי לה.
וכתב הראב"ד ז"ל: דנראה, דמודה רבי יהודה בזכר דאיפשר להרביעו על הנקבה, ולא פליג אלא בנקבה. ונראה לי דרבי יהודה בכל שבורים זכרים ונקבות פליג, דאם לא כן הוה ליה למתני במתניתין רבי יהודה מתיר בנקבה שבורה, דכיון דתאני ברישא עגלים וסייחים שבורים ושלמים והוא לא פליג אלא במקצת שבורים לא הוה ליה למסתם לישניה. ועוד דגרסינן בירושלמי: והלא מביא עליה זכר ויולדת, אמר להם אף אני לא אמרתי אלא בזכר שאינו יכול להתרפא, אמרו לו והלא הוא מביא לו נקבה והיא רובעת ממנו ויולדת, אלמא משמע מגרסה זו ירושלמי דרבי יהודה אזכר פליג. ואף על גב דירושלמי לא אזיל לשטת גמרין, דאלו בירושלמי אמרינן דלא פליג אלא אזכר, ובגמרא דילן אמר דפליג אנקבה מטעמא דלא מקבלה זכר, מכל מקום ילפינן מניה דאדרבא טפי איכא לאוקומי פלוגתייהו דרבי יהודה בזכר מבנקבה, דאלו אליבא דגרסת הירושלמי פליג רבי יהודה [בזכר] ובנקבה מודה להו לרבנן, הילכך לדידן דסבירא לן דפליג אף אנקבה כל שכן דפליג אזכר, כן נראה לי. והלכה כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים, ואפילו שבורה אין מוכרין להם אלא על ידי סרסור, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות שבת פרק כ (ה"ג).

ולטעמיך שאין מקריבין אותו היום אלא למחר מאי טעמא. פירש הראב"ד ז"ל: אם איתא דחי לא נפיק ליה מאיסור דדילמא משהו ליה, למה חסר רבואן שלא להקריבו ביום אידם אלא למחרתו כיון דאכתי רביעא עליה איסורא אחרינא, דמה לי חד איסור מה ליתרי אסורי, הוה ליה למבטל לה לגמרי, אלא ודאי למבטל לה [לגמרי] קא בעי וכו', ולפירושו קשה דמאי קושיא, אטו מאן דאיכא עליה תרי אסורי אי לא מצי מיבטיל תרוייהו לא מיבטיל חדא מנייהו, ותו דהא אמר דקשה הוא למעקר בחדא זימנא ופורתא פורתא עקר לה, ואם כן מאי קשיא ליה ליבטלה לגמרי, ויש מפרשים ולטעמיך דפריש לך דמשום חשש אסור הוא דעקר לה למילתא, למה ליה לחסר רבואן לדחוייה למחר, דאיסור יום אידן בכי הא ליכא, דלא אסרו אלא למכור ולתת אי משום דאזיל ומודה אי משום דלפני עור, אבל במס המוטל וקבוע על עבדיו לא אזיל ומודה, ומשום לפני עור נמי ליכא דלדידיה טובא הוה ליה, והיכא דאית ליה בהמה נמי לדידיה הא אסיקנא לעיל (עבודה זרה ו, א) דליכא משום לפני עור, ופירוש נכון הוא.
קשה לי, למה לא הקשה ולטעמיך שאין מקריבין אותו כל עיקר מאי טעמא, דכיון דמקריבין אותו למחר ושחוט מעתה אין כאן איסור, ולמה חסר רבואן שלא להקריבו כל עקר, ואינה קושיא, דבשלמא בין מקריבו לשאינו מקריבו כלל שפיר קא מחסר (ודקא ניזי) [דכדאי] הוא לחסר ממון להסיר מעליהם מס קבוע, וכל שכן שגנאי היה לו דרבנן לא בני מתן מס נינהו, אלא בין חי לשחוט אי לאו משלם אסורא מאי נפקא ליה מינה, וכן בין היום או למחר מאי איכא, ומשום הכי פריך ליה מרישא שאין מקריבין אותו היום אלא למחר מאי טעמא.
ומסקנא: דשור של פטם אף על גב דסתמא לשחיטה קאי, אסור, משום דמשהו ליה, וכדאמר רב אשי אמר לי זבידא, בר תורי משהינן ליה ועביד מלאכה על חד תרין, ודוקא לסתם גויים דזביני לרדיא ולנכסתא, אבל לטבח דרובה לשחיטה זבין, אי נמי לגוי דאית ליה סעודה אי איכא למיתלי דלסעודתיה בעי לה שפיר דמי, ואפילו שור שאינו של פטם כעובדיה דרב הונא דלעיל (עבודה זרה טו, א). והרי"ף ז"ל השמיטה מהלכותיו, ולא ידעתי טעם לדבריו.

אמר רב אדא בר אבא אין מוכרין להם עששיות של ברזל. פי׳ חתיכות של ברזל שעושין מהן כלי זין ואוקימנא בפרזלא הנרואה לכלי זין וכי תימא וכיון דאנן עששיות מזבינן להו דלא קטלי בהו אלא על ידי מלאכה שעושין מהן כלי זין אמאי אסור דהא כי עבדי בהו כלי זין פנים חדשות באו לכאן והו״ל דלפני דלפני דלא מפקדינן אומר מורי נר״ו דלעולם לא חשיב לפני דלפני אלא היכא דההוא דיהבינן ליה לא עביד ביה איסורא כלל אלא שנותן אותו לאחרים ועושין בו איסור אבל כל היכא דאיהו גופיה עביד איסורא במאי דיהבינן ליה אע״ג ד לא מתעביד איסורא אלא על ידי מלאכות שעשו לו אחרים כיון דאיכא גורם על ידינו לההוא גוי גופיה חד לפני חשיב ואסור.

והאידנא דמזבנינן לפרסאי דמגנו עלן. פי׳ וכיון דהצלתנו הוא בכלי זין מותר ולא חיישינן ללפני עור ודוקא למכור כלי זין אבל למכור בהמה העומדת למשוי שאנו מצווין על שביתתה מהאי טעמא לא שרינן אבל סוסים ופרדים העומדים לרכיבה דלא משכו להו מאורחייהו למשאוי בלאו האי טעמא נמי שרי דהא קיימ׳ לן כבן בתירה שמתיר בסוס מפני שעושה מלאכה שאין חייבין עליה חטאת דהיינו רכיבה דלא חשיבה מלאכה דחי נושא את עצמו.

איבעיא להו שור של פטם מהו. פי׳ שור של פטם דחזי לשחיטה מהו למוכרו לסתם גוי דלאו טבח דאילו לטבח אפי׳ שור דעלמא נמי כההיא דרב הונא דלעיל בתר הי מנייהו תלינן מי תלינן לקולא בתר שור גופיה דחזי לשחיטה טפי מחרישה או תלינן לחומרא בתר לוקח דרוב גוים לרדיה זבני תבעי לרבי יאודה תבעי לרבנן תבעי לרבי יאודה כו׳ ובעיין לא איפשיטא וכיון דכן מוכרין דספקא דרבנן היא ולקולא וחזינן מאן דכתב דכי איבעיא האי בעיא בבי מדרשא לא שמיע להו ההיא דרב הונא או לא סבירא להו אבל לדידן דקיימא לן כדרב הונא ממילא איפשיטא לן ולא מיחוור ומאי דכתיבנא עיקר.

אלמא לא מקבלה זכר ודעת הראבד ז״ל דמודה רבי יאוד׳ בזכר דההיא שפיר מרבע על הנקבה ויש לסייע דבריו מדקתני בשבורה ולא קתני בשבורין בלשון ת״ק והא דאמרינן לקמן בארי שבור ואליבא דרבי יאודה אר״י נקבה היא וזה דוחק והנכון דלא שני ליה והא דקתני בשבורה הרישא דמתני קאי דאיירי בבהמה גסה שהוא לשון נקבה ותדע שבירושלמי אמרו דלא פליג רבי יאודה אלא בזכר ולא קשיא להו מאי דקתני בשבורה ואף על פי שאין הירושלמי הולך בשטת גמרא שלנו מ״מ נשמע מינה דשבורה לאו דוקא משום נקבה נקיט לה.

ולטעמיך שאין מקריבין אותו היום אלא למחר מאי טעמא. פי׳ הר״אבד ז״ל אינו נכון אלא הכי פי׳ הנכון לדבריך דס״ד דמה שחסר דיכוין מפני חשש איסור היה מה שחסר מתחילה דכיון שאין מקריבין אותו ביום אידם אלא למחר למה ומאי זה איסור חשש שנסתלק בזה דאי משום דחייש להקרבה דאיכא לפני עור כדקא ס״ד להא לא ה״ל למיחש דכל היכ׳ דאית ליה לגוי בהמה לדידיה שרי ובבית קיסר לא היה חסרון בהמות להקרבה ומשום דילמא אזיל ומודה ליכא דאע״ג דבדורון דעלמא איכא למיחש דילמא אזיל ומודה דלא דמי למכירה דלא חיישינן להוראה הכא לאו דורון הוא אלא מס קבוע ומשום מס עבדיהם לא אזלי ומודו דבי קיסר ואם כן למה חיסר רבבות שלא יתנוהו ביום אידם אלא ודאי לא היה חסרון זה משום חשש איסור לא בתחילה ולא בסוף אלא למעקר מילתא בעי כלומר לפרוק מעליו על מס זה ועיקר ואתא פורתא פורתא ואם תאמר ואמאי לא מכרח לה מדקתני חסר ריבוין שאין מקריבין אותו כל עיקר אלמא למעקר מילתא עבידא י״ל משום דאיכא למימ׳ נהי דבסוף עבד למעקר מילתא מעיקרא לא הוה עביד אלא למעקר איסורא להכי אכרח ליה דאף מרישא מוכח דודאי למעקר מילתא עביד דהא ליכא איסורא ביום אידם טפי מלמחר.

וכי משהו להו וכארי מיעביד ביה מלאכה. פי׳ העיקר בעיין מהדרינן היכי מספקא לן כלל דהא שור של פטם לא חזי למלאכה אפ׳ כי משהו ליה ואהדר רב אשי אמר לי זבידא בר תורין משהינן ליה ועבדינן ביה מלאכה על חד תרין פי׳ וכיון שכן היינו דמבעיא לן אי חיישינן דילמא משהו ליה. ושפיר איבעיא לן זהו הפירוש הנכון דליכא לפרושי דרב אשי פשט בעיין לחומרא דהא לא מוכח לישנא כלל ותו וכי משום דאי משהו ליה עביד מלאכה על חד תרין מסיקא לן מילתא דהאי גברא לחריש׳ בעו לה הא ודאי אכתי איכא למימר דלאכילה דהשתא בעי לה ולא לשהויה אלא ודאי רב אשי לא אתא אלא לפרושי מאי דהוה מספקא לן בעיקר בעיין וכן נראה דעת הרב הנשיא רבי׳ מאירהלוי ז״ל והוא הנכון.

מתני׳ אין מוכרין להם דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים. פי׳ וכיון דחשודין לשפוך דם ולהזיק אסור לגרום דבר זה על ידינו: אין בונין עמהם בסלקי וגרדות איצטריא וכימה פירוש כל אלו מקומות שדנין בהם דיני ממונות והן דנין שלא כדין ושופכים דם נקי אבל בונין עמהם דימוסאות פר״שי ז״ל שהם אבנים גדולות שמקריבין בהם זבחים לע״ז ולפי דבריו מה׳ בונין עמהם משום שהם תשמיש דתשמיש ולא אסרו לבנות אלא בכיפה שהוא תשמיש ע״ז ולא נהירא דהא כיון דבע״ז עצמה רוצה בקיומה אסור כדאית׳ לקמן בפרק השוכר אין ספק שיהא אסור לעשות לה שום קיום ושום תשמיש ועוד מה ענין דימוסאות אצל מרחצאות שאינם לתשמיש ולא תשמיש דתשמיש לכך נרא׳ דדמוסאות הם בנין נאה ורחב שעושין לישב שם ומעמידין בהן ע״ז והרב הנשיא רבינו מאיר הלוי ז״ל פי׳ שדמוסאות הן כעין חמי טבריא וחברו ונמסכת שבת אין נכנסין לדמסית מפני שמעמלת ונכון הוא: ולפי דברים אלו אין לנו ראיה להתיר שום ענין עבודה זרה לעשותו לכתחילה ואפי׳ הוא תשמיש דתשמי׳ וכן עיקר אלא שמלבושי הכומרים כיון שאינן לע״ז עצמה אלא להתנאות בפניה בלבד ויש לה קיום זולתם כל היכ׳ דאיכא משום איבה אפשר דשרי וכן תקון ספרי הנוצרין וכמו שנהגו.

הגיע לכופה מקום שמכניסין בה ע״ז. פי׳ שכן דרכן להעמיד ע״ז במרחצאות ודמוסיות שלא נעשו לעבודה זרה כגון מרחץ של אפרידיטי האמור בפרק כל והצלמים לפיכך אסור לבנותה ואף על גב דאכתי לא הוו משמשין עד שיעברו לדברי הכל מכל מקום אסור לעשות שום הכן לעבודה זרה שאף רוצה בקיומה אסור כדאיתא בפרק השוכר.

גמרא אמר רב חנן בר רב חסדא אמר רב חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפרסום. כלומר שאם פשטה ידה ולא החזירה לא הוי פרסום שאין זה ראיה לה שיש בה חיות דבבהמה גסה שהיא כבדה חשיב והא פרכוס אבל חיה גסה לפי שהיא קלה דינה כבהמה דקה אבל לא למכירה פי׳ דלענין מכירה דינא כבהמה גסה ואסור למוכרה לגוי דהא נמי חזיא למלאכה ואני אומר אף למכירה דינא כבהמה דקה ומקום שנהגו למכור כלומר דלא חיישינן לרביעה מוכרין דלא חזיא למלאכה ואקשי עלה ממתני׳ דתנן אין מוכרין להם דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים טעמא דיש בו נזק לרבים הא אין בו נזק מוכרין כגון בארי תרבות ולמלאכה לא חיישינן ופרקינן אמר רבה בר אבוה בארי שבור ואליבא דרבי יאודה דשרי במתני׳ בשבורין רב אשי אמר סתם ארי שבור הוא אצל מלאכה פי׳ רב אשי אתא למימר דלעולם מתני׳ אפי׳ בארי שלם ואפי׳ אליבא דרבנן ושאני ארי דאפי׳ הוא שלם הרי הוא כשבור מעיקרו דלא חזי למלאכה כלל ואפי׳ רבנן דאסרי בבהמה שבורה הכא שרי לגמרי וליכא משום חשש הרואים דכולי עלמא ידעי דלא חזי למלאכה:

המשנה השביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה והוא שאמר אין מוכרין להם דובים ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים אין בונין עמהם בסילקי וגרדום ואצטדיא ובימה אבל בונין עמהם בומסיאות ומרחצאות הגיע לכיפה שמעמידין בה ע"ז אסור לבנותה אמר הר"ם כל דבר שיש בו נזק לרבים כגון כלי מלחמה כלם וכלי יסורין כגון שלשלאות וכבלי ברזל וצינוקים וכמו כן אין מתקנין להם כלי מלחמה ואין מלטשין להם החרבות והרמחים וכיוצא בהם שלא לעזור המשחיתים בארץ ובסילקי ובגרדינים ואצטדיא ובימה כלן תארי כסאות ואצטבאות שעושין לכבוד ע"ז ובשבילה ובימסאות בירניות וארמוניות וכיפה בנין עשוי כעין קשת:

אמר המאירי אין מוכרים להם דבים ואריות ופרשוה בגמ' בשאינן בני תרבות מפני שיוצא מהם נזק לרבים ושמא הם לא יהיו נזהרים בכך והוא הדין שאין מוכרין להם כל דבר שיהא בו נזק לרבים ואין בונין עמהם בסלקי גרדים ואיצטדיא סרטיא ובימה פירוש בסילקי הוא שם כלל לכל הבאים אחריו ופירושו מעלות והענין הוא שהיו בונים בית מעלות מעלות והבית בכללו קרוי בסילקי ושמות המעלות גרדום אצטדיא סרטיא ובימה והענין הוא שכשהיה הנדון בא לפניהם יושב בקרקע והוא ושכנגדו מספרים טענותיהם לשוטר שהוא יושב במדרגה התחתונה הנקראת גרדום והשוטר מספרם לסופר שעליו במעלת אצטדיא וכותבן ואחר שכתבן מוסרם לשופט שעליו במעלת סרטיא וגומר את הדין ומוסר גמר דינו לפקיד שעליו במעלת בימה לקיים את גמר דינו וטעם האיסור מפני שבשעה שנתפס ישראל בידם דנים אותו לשם שלא כדיני ישראל ואע"פ שאמרו דינא דמלכותא דינא יש מי שאומר שלא נאמר כן אלא לענין ממון ועיקר הדברים שאף לענין ממון לא נאמר אלא בחק שהמלך קובע מאיליו לפי מה שרואה צורך השעה או דברים שהם עסקי מלכות כגון מסים ותשחורות ומכסים אבל מה שהם עושים מתורת נימוס הידוע להם בספריהם אין זה נקרא דינא דמלכותא וכמו שאמרו בב"ק קי"ג ב' האי בר ישראל דידע סהדותא לגוי בישראל ומסהיד ליה בערכאות של גוים משמתינן ליה משום דאינהו מפקי ממונא אפומא דחד סהדא ומפסידו ממון שלא כדין אבל בונין עמהם בימוסאות ופי' בה גדולי הרבנים במות שמקטירין בהם או מקריבין בהם לעבודות זרות ר"ל לאלילים שלהם מלשון והשמדתי את במותיכם שתרגומו בתלמוד המערב ית בימוסיכון וכן בדרש אמרו רואה היתה שרה את ישמעאל בונה בימוסאות לע"ז וצד חגבים ומקריבם עליהם וטעם היתרן מפני שאין זה אלא תשמיש דתשמיש וכן מרחצאות אע"פ שהיה דרכם לבנות באחד מהחדרים שבו כיפה אחת להעמיד בה אליל אחד שכל הבאים לשם יהו נודרין לה ונותנים ומ"מ כשיגיע לאותה כיפה אסור וכן בכל בתים של ע"ז מותר לבנות עמהם חוץ מגוף המקום שמעמידין שם ע"ז אין עושין תכשיטין לע"ז ור' יהודה אומר בשכר מותר שאין באלו עיקר ע"ז וכן הלכה וקרטלאות הוא כעין ארגז קטן יפה מלשון אותבינהו בקרטלא ואגנוב והיו נותנין אותו ביד הצלם לנוי וליתן בני אדם מעות לתוכו ובזו מיהא אסור שלא להרחיב להם את הדרך ובערוך גורסין דימוסיאות ופי' בו מרחצאות של חמי טבריא מלשון מה שאמרו בדרש למחר אני פותח לכם דימוסיאות ומרחצאות וא"כ מרחצאות פירושו מקום הזיעה או של חמי האור וגדולי הרבנים פי' במשנה זו בסלקי טירא גבוהה שממנה מפילין את הנדון ומת וגרדום הוא מקום שגומרין שם את הדין ואצטדא מקום אצטדינות והוא שהיה להם דרך שחוק שור נגח וממית בני אדם ואין גורסין במשנתנו סרטיא ומ"מ אפשר לפרשו בשטה זו רחוב קטן שלפני הגרדום ששם היו העדים עומדים עם שאר בני אדם הבאים לראות ולשמוע ומפרשים בבימה מקום העשוי להפיל ממנו את הנדון ואני תמה שהרי בבסילקי פי' כן אלא שאפשר לפרש אף לשטה זו בסילקי על הבית עצמו שהגרדום לשם ומפני שהיה מקום גבוה קורין לו כן אלא שמא לשיטה זו אפשר לפרש בבימה ששם היה עומד כרוז להשמיע גמר דינו של זה לעם:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

מה שאסרנו במשנה במכירת דובים ואריות כבר בארנו הטעם מפני שיוצא מהם נזק לרבים אחר שכן דוקא בשאינם בני תרבות אבל ארי תרבות ודוב תרבות מותר למכרו שהרי אין כאן נזק וחשש מלאכה אין בהם כשאר בהמה גסה ששני אלו שבורים הם אצל מלאכה ואף לדעת חכמים שאסרו בשבורה בזו מפני שמרביעין עליה ויולדת ומשהו לה והרואה אותה ביד גוי למד הימנה למכור שלימה אבל ארי אין לחוש לכך וגדולי הרבנים חולקין לומר שלא נאמר אלא לדעת ר' יהודה אין דבריהם נראין אבל חיה גסה אחרת אין מוכרין להם לעולם מחשש מלאכה ואע"פ שהיא כבהמה דקה לפרכוס... פשטה ידה והחזירה אם שחטה מסוכנת ולא די לה בפשטה ידה לבד אע"פ שלא החזירה כבהמה גסה כמו שהתבאר במסכת חולין אעפ"כ אינה שוה לה במכירה ר"ל שאין מכירתה תלויה במנהג אלא אסור לעולם:

פיסקא בן בתירא מתיר בסוס ולטעמך שאין מקריבין אותו היום אלא למחר למה לי נ"ל דל"ג לי' משום דביום איד שמודו לע"ז ולמחר לא מודו. אלא ה"ג בלחוד לא התם מיעקר מילתא פורתא פורתא הוא דאתי ואי גרסי' ולטעמיך ה"ג ולטעמיך שאין מקריבין אותו כל עיקר למה לי כיון שיאן מקריבין אותו אלא שחוט ואין מקריבין אותו אלא למחר למה לי' להוציא עוד שלא יקריבנו כל עיקר והלא לא נשאר איסור בדבר אלא נתכוין לעקור מעט מעט שלא יחזור הדבר לכמות שהיה להקריבו ביום אידם:

אין בונין עמהם בסולקי כו' מאי וללא תורה אמר רב הונא כל העוסק בתורה בלבד דומה כמ שאין לו אלוה לא ידענא היכי משמע הכא הכי:

פרק אין מעמידין

פיסקא אין מוכרין להן דובים ואריות כו' מיתיבי כשם שאין מוכרים לם בהמה גסה כך אין מוכרין להן חיה גסה ואפילו במקום שמוכרין להן בהמה דקה אין מוכרין כ"כ בספרי וה"פ כגון שהיא מזקת והמורה גריס חיה גסה ולא מסתבר:

פיסקא אין בונין עמהם כו' אם פריו יתן בעתו עלהו לא יבול פי' בעתו ולא קודם עתו זה תלמוד שלא הגיע להוראה וכיון שהגיע עתו לא יאחרנו זה שהגיע להוראה ואינו מורה ועתה מתיישב יפה והיינו דאמר ר' אבא. אמר רב הונא מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה וכו':

גמרא ויולדת אתו לשהויה כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה חיסר ד' כו' שלא יקרבוהו ביום כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה אבל האי כו' כי היכי דגזרי רבנן בשבורה כו' עכ"ל ומרבנן נשמע לר"י דהא לא שרי ר"י בשבורה אלא משום דסתמא לשחיטה זבנה ולא אתא לשהוי' וק"ל:

תוס' ד"ה אלא תורת בהמה גסה וכו' וג' מחלוקת בדבר. פי' דבן בתירא מתיר אפילו בסוס המיוחד לעופות ורבי אוסר אפילו בסוס המיוחד לרכיבה ורבנן אוסרין בסוס המיוחד לעופות ומתירין בסוס המיוחד לרכיבה:

ד"ה אבל האי דאי משהי ליה וכו' תימה ל"ל האי טעמא תיפוק ליה כו' לפיטום אתי למימר כחוש מכרו לו וכו'. ע"כ צ"ל דקושיא זו אינה לפי פי' ר"ת שכתבו התוס' לעיל בדף שלפני זה משום דהא איהו ס"ל דבכל השורים מותר למכור דבין פרות ובין שורים תלינן דלשחיטה זבני וא"כ מה בכך אי אתי למימר כחוש מכרו לו גם הלשון אינו מדוקדק דממאי דמקשה ת"ל משום דאי משהי ליה לפיטום משמע דאיהו מפרש דשור של פיטום הוי פירושו דעומד להתפטם כפירוש ר"ת לעיל ומאי דמסיק הקושיא אתי למימר כחוש מכרו לו משמע דמפרש דשור של פיטום היינו שכבר הוא מפוטם אם לא שנפרש בדוחק דהא דקאמר אתי למימר כחוש מכרו לו ר"ל לישאר כחוש ולא לפטמו וק"ל:

גמ' מ"ט לאו משום דלמא אתי לשהויי וכו' וליטעמך שאין מקריבין אותו היום אלא למחר מ"ט וכו'. צ"ל מאי טעמא חסר ד' ריבבן בשביל זה כי מה לי שמקריבים אותו היום או למחר:

תוס' ד"ה אבל האי דלשחיטה קאי לאו דוקא וכו'. דבור זה קאי לפי פירוש ר"ת אע"ג שהדיבור שלפני זה ע"כ א"א לפרשו אלא לפירוש הרשב"ם:

גמרא א"ל והלא מרביעין עליה ויולדת כו'. והרמב"ם בפי' כאן ובפסחים כ' טעמייהו משום דמשמשת לטחון וע"כ ה"ל ג"א:

שם אריו"ח הל' כב"ב. הן הרמב"ם שם ושם כתב שאין הלכה כבן בתירא. וכן בחבורו בפ"כ מהלכות שבת הלכה ד לא התיר אלא סוס העומד לרכיבת אדם דמודו ביה רבנן. וכן שם בפי"ח הט"ז פסק דלא כר"נ בשבת (צד) במוציא בהמה חיה ועוף. והוא וב"ב אמרו דבר אחד (שם) (ולפלא בעיני על הגר"א ז"ל בשו"ע או"ח סי' ש"ח סעיף מ' בגליון שכ' בשם הרמב"ם שפסק כר"נ וע"ש במ"א ס"ק ס"ז) והתוי"ט בפסחים כתב דהרמב"ם ע"כ ל"ג בגמרא דהל' כב"ב. אבל עדיין ק"ל מהא דר"פ נוטל רבא כר"נ ס"ל כו' וה"ל לפסוק כרבא. לכן נ"ל ליישב ע"ד שכ' הב"י בסי' רל"ה בדעת הרמב"ם דהא דפסק שם בגמרא הל' כר"ג היינו לאפוקי מדר"א כו' אבל במאי דאמרו חכמים כו' הל' כוותייהו דיחיד ורבים הלכה כרבים ע"ש. וה"נ י"ל הכא דל"פ הל' כב"ב אלא לאפוקי מרבי. וכ"מ מהא דקבע הש"ס ההלכה אחר הברייתא דפליג ביה רבי ולא קבעה אמתניתין. והא דל"ק הלכה כחכמים הוא בכדי שלא נטעה דטעמייהו דאסרי בסוס הוא כרבי כקושיית התוס' במתניתין ואסרי אפי' במיוחד לרכיבת אדם קמ"ל דהלכה כב"ב דל"ח לטעמיה דרבי וממילא במיוחד לרכיבת אדם דלכ"ע נושא א"ע מותר. ומיושב ג"כ דברי הה"מ והגמי"י במש"כ ע"ד הרמב"ם בפ"כ כב"ב. ובפשוט י"ל דל"פ כב"ב אלא בהא דמתיר בעושה מלאכה שא"ח עליה חטאת. ולכן במיוחד לרכיבת אדם דלכ"ע נושא א"ע מותר. והא דר"פ נוטל י"ל נמי דהא דקאמר כר"נ לאו לאפוקי רבנן אלא משום דבדבריהם אינו מבואר דבאדם מודו לכן קאמר כר"נ והוא ומחלוקותו קאמר וכמו שפירש"י בפסחים (כז) בסד"ה יוליך הנאה. ובבכורות (טו) ותני זו דר"ש ומחלוקתו ועי' בב"ק (מט ב) בתד"ה ותני ובמה שציינתי שם. ויתורץ ג"כ תמיהת התוס' בשבת (צד) בד"ה אבל:

תד"ה אלא. וג' מחלוקת בדבר. עי' מהר"ם. אבל בשבת (צד) בד"ה בסוס כתבו דאף חכמים אוסרין בכל הסוסים אפי' במיוחד לרכיבת אדם דלא חלקו חכמים בסוסים:

רש"י (במשנה בסופה) כמו אפרודיטא בבה"מ. הוא לקמן (מד ב):

אי אפשר. בלא איבה: דכי שלים זינייהו. כשכלים כלי זיינן במלחמה קטלי בתריסין: עששיות. חתיכות עבות שקורין מש''ש: דחלשי מינייהו. מחלישין אותן בקורנס עד שנעשו דקות ועושין מהן כלי זיין: אפילו מרי. פושיו''ר: וחציני. דולדורי''א לא נזבין להו דחלישי מינייהו כלי זיין: בפרזלא הינדואה. של ארץ הודו שאין עושין אותה אלא לכלי זיין: דמגני עילוון. נלחמים לשמור העיר ואת יושביה: שאינה יכולה להתרפאות. ומסתמא לשחיטה זבנה ולא משהי ליה ולא חזי ליה ישראל בי עובד כוכבים דתיפוק חורבה מיניה לזבוני שלימה: והלא מרביעין עליה. ומשהו לה ומאן דחזי לה בי עובד כוכבים יליף מינה לזבוני שלימה: לכשתלד. תאסרוהו דלא תלד לעולם: דקטיל בסיחופיה. מלמדהו להרוג בידו את הנופלים במלחמה. סיחופיה מכת יד בהמה וחיה קרי סיחופא שמכה כלפי מטה כמו סחופי כסא (שבת דף סו:) אדנטי''ר בלע''ז: תורת בהמה גסה מאי היא. כלומר איסור טעם מכירת בהמה גסה מאי היא הא לא עביד מלאכה דחייב חטאת דנגזור משום נסיוני: מטחינו ברחיים. ואב מלאכה היא: שור של פטם. שפיטמו ושמן מאד ואינו ראוי למלאכה: מהו. למכרו לעובד כוכבים: אבל האי דאתי לכלל מלאכה אסור. דמשהו ליה וחזו ליה לאחר זמן בידיה ואע''ג דהשתא ליכא למיחש לנסיוני מיהו נפקא מינה חורבה למכור שאר שוורים לעובד כוכבים: לאו לשחיטה קיימא. דכחושה ומשהו לה לגדל וולדות: מקריבין. מס ודורן למלך: שור של פטם. ועבודת בזיון היתה: חיסר ד' ריבבן. הוציא ד' ריבואות ממון לבטל שלא יקריבוהו ביום אידם: אלא למחר. ולמיעקר פורתא מיכוין: וכי משהו ליה בריא ועביד מלאכה. אתקפתא היא כלומר ואי משהו ליה בריא תו למעבד מלאכה דקא בעית למיסריה: בריא. מתחזק: זבידא. פטם היה: בר תורא. שור שפטמוהו משהי ליה עד דכחיש: ועביד על חד תרין. בשוורים אחרים: מתני' בסילקי. לשון טירה גבוהה היא כדאמר בסדר יומא (דף כה.) לשכת הגזית כמין בסילקי גדולה היתה ושם דנין בני אדם ומפילין אותו ומת: גרדום. בנין אחד הוא לדון נפשות כמו שנים שעלו לגרדום בר''ה (דף יח.): איצטדייא. מקום שעושין שם איצטדנית שור כמו שור האיצטדין (ב''ק לט.) מנגח והורג אנשים ושחוק הוא להם: בימה. נמי כעין מגדל קצר הוא וגבוה כדאמר במס' סוטה (דף מא.) בימה של עץ עושים לו בעזרה ואנו קורין אותו אלמבר''א והיו עושין אותו לדחוף משם איש להמיתו ובכל אלה יש נזק לרבים וכדי שלא יתפש ישראל שם אסור לבנות עמהם: בימוסיאות. גרסינן בנין שאינו לצורך עבודת כוכבים ומפרש לקמן בפרק רבי ישמעאל (דף נג:) וקורין לו אלט''ר דקתני בימוסיאות של עובדי כוכבים מותרין ומאי בימוס בימה של אבן אחת ומקריב זבחים דהוי תשמיש דתשמיש לעבודת כוכבים: ומרחצאות. בקרקע הן עשוין עמוקין מאד והמים נופלין מתחת ואנשים רוחצים מלמעלה ע''ג הנסרים: כיפה. אריוולד''י דרך עובדי כוכבים להעמיד דמות אפרודיטא בבית המרחץ שלהן: גמ' כבהמה דקה לפירכוס. כדאמר גבי בהמה מסוכנת בשחיטת חולין (דף לז.) בהמה דקה שפשטה ידה אחר שחיטתה ולא החזירה אסורה דבהמה מסוכנת היא ואינה מותרת עד שתפרכס ואם לא פרכסה הויא כמתה קודם שחיטה ופישוט יד לדקה אינה אלא הוצאת נפש אבל גסה בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה פירכוס היא וכשרה הכי מפרש התם וחיה גסה נמי דרכה לפשוט יד בהוצאת נפש הלכך שחט חיה גסה מסוכנת ולא פרכסה אלא פשטה ידה ולא החזירה אסורה: אבל לא למכירה. למיתלי במנהגא אלא כבהמה גסה היא ובכל מקום אין מוכרין: הא. ארי דלית ביה ניזקא כגון ארי תרבות שרי אלמא חיה גסה מוכרין להן וקשיא לרב וסייעתא לרב חנן: בארי שבור. הא דקתני מתני' דארי תרבות שרי בארי שבור:

לפרסאי דמגנו עלן. ונראה דאנן נמי שרינן השתא למכור לעובדי כוכבים כלי זיין מהאי טעמא: מרביעין עליה ויולדת. ובזכר נמי יכול להרביעו על כמה נקבות: אלמא לא מקבלת זכר. לאו משום דסבר טריפה אינה יולדת דבפרק אלו טריפות (חולין דף נז:) בעי למימר לר' יהודה דיולדת אלא דלא מקבלת זכר וכדמשמע לישנא מדלא קאמר אלמא דלא ילדה.: אלא תורת בהמה גסה מאי היא. קשה לימא דלית ליה חי נושא את עצמו בעופות כרבנן וי''ל מדאסר רבי משום תורת כלי זיין משמע דאפילו המיוחד לרכיבת אדם דמודו כ''ע דחי נושא את עצמו וא''כ תורת בהמה גסה מאי היא וג' מחלוקות בדבר: אבל האי דאי משהי ליה אתי לכלל מלאכה. תימה ל''ל האי טעמא תיפוק ליה משום דאי משהי ליה לפיטום אתי למימר כחוש מכרו לו כי היכי דגזרי רבנן בשבורה דלא ליתי למימר שלימה מכרה לו וי''ל דודאי בשבורה יש לגזור דכיון דרבנן אית להו מרביעין עליה זכר א''כ משהה לו זמן מרובה אבל בזמן מועט דפיטום לית לן למיגזר אי לאו טעמא דחזי למלאכה: אבל האי דלשחיטה קאי. לאו דוקא נקט האי דהא בסתם שוורים גופייהו אמרינן אימור לשחיטה זבינהו אלא להכי נקט הכי דאתא לאפוקי בהמה גסה דמתני' דמיירי בבהמה טמאה נקט הכי אבל בבהמה טהורה תלינן בשחיטה ואע''ג דסתם שוורים נמי לרדיא זביני: