עבודה זרה יז ע"א

דף יז - א

אמר לו רבי אליעזר: עקיבא: הזכרתני!

פעם אחת הייתי מהלך בשוק העליון של ציפורי, ומצאתי אחד [מתלמידי ישו הנוצרי] ויעקב איש כפר סכניא שמו. אמר לי אותו הרשע: כתוב בתורתכם [דברים כג] "לא תביא אתנן זונה... בית ה'". ושאל אותו רשע: מהו הדין, האם מותר לעשות הימנו מן האתנן בית הכסא לכהן גדול?

שבעה ימים לפני יום הכיפורים היו הכהן הגדול פורש מביתו אל לשכת פרהדרין, בעזרת בית המקדש, ושם תיקנו לו מקום לכל צרכיו, כולל בית הכסא. ושאל אותו רשע, האם מותר לעשות את בית הכסא הזה מאתנן זונה. ושאלתו היתה, האם אתנן אסור רק בעשיית קרבן ממנו, או שאסור לעשות ממנו אפילו שאר צרכים בבית המקדש, ונקט כדוגמא, את בית הכסא של הכהן הגדול? ולא אמרתי לו כלום לאותו רשע.

אמר לי אותו רשע: כך לימדני [ישו הנוצרי]: כתיב [מיכה א] "כי מאתנן זונה קבצה, ועד אתנן זונה ישובו", ודרש אותו הרשע: ממקום הטנופת באו - למקום הטנופת ילכו.

והנאני הדבר! ועל ידי זה נתפסתי למינות, היות ועברתי על מה שכתוב בתורה [משלי ה] ^[1] "הרחק מעליה דרכך, ואל תקרב אל פתח ביתה", ודרשינן:

"הרחק מעליה דרכך" - זו מינות. ^[2]

"ואל תקרב את פתח ביתה" - זו הרשות, השלטון.

ושלמה המלך מצווה על האדם להתרחק מהרשות, מפני שהם נותנין עיניהן בבעלי ממון, להרגן וליטול ממונם.

ואיכא דאמרי, יש מי שדורש שמועה זו כך:

"הרחק מעליה דרכך" - זו מינות והרשות.

"ואל תקרב אל פתח ביתה" - זו זונה.

ומבארת הגמרא: וכמה צריכים להתרחק? ^[3]

אמר רב חסדא: ארבע אמות. ועתה מפרשת הגמרא את פסוק "כי מאתנן זונה קבצה, ועד אתנן זונה ישובו", שלא כדברי אותו רשע.

ורבנן, שאינם דורשים את דבר המינות שדרש יעקב, תלמידו של אותו האיש, האי פסוק בספר מיכה, "מאתנן זונה" - מאי דרשי ביה? -

כדאמר רב חסדא.

דאמר רב חסדא: כל זונה שנשכרת, לבסוף היא בזויה בעיני הכל, ואז הם מסרבים לשכור אותה. וכיון שהיא הורגלה בזנות ואינה מוצאת אנשים שישכרו אותה, הרי היא שוכרת אנשים, ומשלמת להם כסף כדי שהם יזנו עמה -

וכמו שנאמר [יחזקאל טז] [שם ממשיל הנביא את בני ישראל לאשה זונה, ואומר] "ובתתך אתנן [לאחר שהורגלת שיתנו לך אתנן, ואחר כך], ואתנן לא נתן לך, ותהי להפך [שאת תהיי נותנת אתנן לאנשים, במקום שהם יתנו לך] ".

ולפי זה, כך היא משמעות הפסוק "כי מאתנן זונה קבצה" - ההון שקבצה הזונה באתננה, "ועד אתנן זונה ישובו", בסופו של דבר, היא עתידה להשיבו, ליתנו לאחרים, עבור מילוי תאוותיה.

והריחוק מפתח ביתה של הזונה, שהעמידו רב חסדא על שיעור ארבע אמות, פליגא, חולק הוא בכך על דרבי פדת ^[4] -

דאמר רבי פדת: לא אסרה התורה בעריות שאר קריבה אלא קריבה של גילוי עריות בלבד. שנאמר [ויקרא יח] "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה". הרי שהתורה אסרה רק קריבה של גילוי עריות ממש, ואין חיוב להתרחק ממנה ארבע אמות. ואילולי דברי רב חסדא, היה אפשר לבאר את הכתוב "הרחק מעליה דרכך, ואל תקרב אל פתח ביתה", שכונת הכתוב היא הוראה להמנע מלבוא עליה, ולא להרחקה כדברי רב חסדא.

עולא, כי הוה אתי מבי רב, כאשר היה בא הביתה מלימודו בישיבה, הוי מנשק להו לאחתיה לאחיותיו אבי ידייהו, על זרועותיהן. ואמרי לה, יש אומרים, שעולא נשק אבי חדייהו, על החזה שלהן. ^[5] וזו היתה נשיקה של "שאילת שלום", שכך נהגו בזמניהם.

ופליגא דידיה אדידיה. עולא חולק בדבריו אלו על דברי עצמו, שאמר במקום אחר ^[6] -

דאמר עולא: אף קריבה בעלמא לערוה אסור, משום הכלל "לך לך אמרין נזירא, אומרים לנזיר העובר ליד כרם: לך מכאן, והסתלק מלעבור דרכו. אלא, לך סחור סחור, מסביב לכרם - לכרמא לא תקרב!".

והגמרא ממשיכה בענין "מינות והרשות".

נאמר בספר משלי [ל] "לעלוקה שתי בנות הב הב" ^[7].

מאי פירוש "הב הב"?

אמר מר עוקבא: [קול] שתי בנות שצועקות מגיהנם מרוב יסורים, ואומרות בעולם הזה "הבא הבא". ומאן נינהו? מי הן אותן בנות? מינות הצועקת בעולם הזה "הבא תקרובת לאלילים", והרשות הצועקת בעולם הזה "הבא ממון ומתנות ומסים לשלטונות".

ולפי פירוש זה צועקות הבנות בגיהנם מרוב ייסורים, על אמרם "הבא הבא".

איכא דאמרי הגמרא מביאה פירוש אחר, ש"הגיהנם" צועקת ואומרת "הבא הבא" לתוכי את המינות והרשות להענישם על אומרם "הבא הבא":

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: קול גיהנם צועקת ואומרת "הביאו לי שתי בנות שצועקות ואומרות בעולם הזה [נוסח העין יעקב: האומרות בעולם הזה] הבא הבא".

הגמרא ממשיכה לדרוש מקרא אחר בענין "מינות".

נאמר בספר משלי [ב] שהתורה מצילה מאשה זרה נכריה, והיא ה"מינות". ושם מבואר גנותה שהיא עוזבת אלוף נעוריה ושוכחת ברית אלקיה, וביתה משפילה עד מות ומעגלותיה לגיהנם.

ונאמר שם "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים".

ותמהינן: וכי מאחר שלא שבו שאינם חוזרים בתשובה - היכן ישיגו אורחות חיים?!

ומתרצינן: הכי קאמר כן אומר שלמה המלך "כל באיה לא ישובו", כל הבא אל ביתה ומשתמד, אינו שב, כי קשה מאוד לשוב ואם ישובו - לא ישיגו אורחות חיים, כלומר: ממהר למות מתוך צרה. וזו גזירת הקב"ה שגזר עליו מיתה ^[8].

ומקשינן: למימרא האם בא לומר דכל הפורש ממינות מיית מת?!

והא היה עובדא: ההיא אשה דאתאי שבאה לקמיה לפני דרב חסדא ובאה לחזור בתשובה ולקבל על עצמה עונש. ואמרה ליה: עוונותי מרובות מאוד עד שקלה שבקלה שבהן, היא: שעשתה הולידה בנה הקטן מבעילת בנה הגדול. ואמר לה רב חסדא "טרחו לה בזוודתא"! הכינו לה צדה לדרך! כלומר: את תכריכיה. ולא מתה!!

ועתה, יש לדייק: מדקאמרה קלה שבקלה עשתה וכו', משמע מכלל דבריה דמינות [נמי] הויא בה שגם עברה על מינות.

ולמה לא מתה? הרי באה לפרוש גם ממינות.

ומתרצינן: הסיפור ההוא היה, משום דלא הדרא בה שפיר! לא חזרה היטיב בתשובה, ומשום הכי לא מתה. איכא דאמרי יש מי שמסר הקושיא והתירוץ בדרך אחרת:

האם ממינות - אין אכן מתים, ומעבירה והיא זנות - לא מתים?!

והא ההיא דאתאי קמיה דרב חסדא ואמרה ליה: קלה שבקלה וכו'. ואמר לה [רב חסדא "זוידו לה זוודתא"! ציידו אותה בצדה לדרך!] ומתה!!

וקשה, הרי שגם הפורש מעבירת זנות - מת?

ומתרצינן: לא פרשה רק מזנות, אלא אף ממינות, והראיה:

ממה דקא אמרה: קלה שבקלה היתה גילוי עריות, משמע מכלל דבריה, דמינות נמי הויא בה.

ולכן אכן מתה, כי פרשה גם ממינות.

הגמרא מקשה מסיפור על אחד שפרש מעבירת זנות, ומת.

והאם מי שפורש מעבירה זנות - לא מת?!

והא תניא שנינו ברייתא: אמרו עליו על [רבי] אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת שהכירה בעולם - שלא בא עליה!

פעם אחת, שמע שיש זונה אחת בכרכי הים במדינה רחוקה, והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין ועבר עליה שבעה נהרות.

בשעת הרגל דבר תחילת העבירה - הפיחה רוח.

אמרה: ^[9] "כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה - כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה".

הלך אלעזר בן דורדיא וישב בין שני הרים וגבעות, אמר "הרים וגבעות בקשו עלי רחמים! ^[10] שיקבלוני בתשובה!

אמרו לו ^[11] "עד שאנו מבקשים עליך - נבקש על עצמינו" שגם אנו זקוקים לרחמים. שנאמר [ישעיה נד] "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה".

אמר "שמים וארץ בקשו עלי רחמים"!

אמרו "עד שאנו מבקשים עליך - נבקש על עצמנו". שנאמר [ישעיה נא] " "כי שמים כעשן נמלחו, והארץ כבגד תבלה".

אמר "חמה ולבנה בקשו עלי רחמים"!

אמרו לו "עד שאנו מבקשים עליך - נבקש על עצמינו". שנאמר [ישעיה כד] "וחפרה הלבנה ובושה החמה".

אמר "כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים"!

אמרו לו "עד שאנו מבקשים עליך - נבקש על עצמינו". שנאמר [ישעיה לד] "ונמקו כל צבא השמים".

אמר אלעזר בן דורדיא: אם אין מי שיבקש עלי רחמים - "אין הדבר תלוי באחרים אלא בי" ואני בעצמי צריך לבקש עלי רחמים!

הניח ראשו בין ברכיו, וגעה בבכיה עד שיצאה נשמתו!

יצתה בת קול ואמרה "רבי אלעזר בן דורדיא תשובתו התקבלה, והוא מזומן לחיי העולם הבא"!

ומקשינן: [והא הכא בעבירה הוה פרישתו היתה מזנות - ומת]?

ומתרצינן: התם אצל רבי אלעזר בן דורדיא נמי, כיון דאביק בה טובא שהיה קשור מאוד לעבירה - כמינות דמיא הרי הוא דומה למינות, וכשם שהפורש ממינות מת כך הפורש מדביקות חזקה לזנות - מת.

כשסיפרו הדברים לפני רבי - בכה רבי. ואמר: יש קונה עולמו עולם הבא בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת של תשובה.

ועוד אמר רבי: לא דיין אינו די לבעלי תשובה שמקבלין אותן בתשובה, אלא שקורין אותן "רבי". שהרי הבת קול אמרה "רבי" אלעזר בן דורדיא.

הגמרא ממשיכה לספר בענין ההרחקה ממינות ומזנות.

רבי חנינא ורבי יונתן הוו קאזלי באורחא הלכו לדרכם. מטו הגיעו להנהו תרי שבילי לשני שבילים המתפצלים, שביל חד - פצי היה פתוח אפיתחא לפתח דעבודת כוכבים, ושביל חד - פצי היה פתוח אפיתחא לפתח דבי זונות. ודנו ביניהם: איזה מהם עדיף להימנע מללכת דרך שם.

ממקום טנופת באו ולמקום טנופת חזרו כדכתיב מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו והודה לו על דבר זה בשביל שנתיישר בעיניו ונהנה ממנו ונתפש על זה ואמר עברתי על מה שכתוב הרחק מעליה דרכך זו המינות והרשות ואל תקרב אל פתח ביתה זו זונה וכמה צריך להתרחק מפתח זונה ד' אמות:

ר' פדת הוה אמר לא אסרה תורה אלא גילוי עריות בלבד שנא' איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה:

עולא הוה מנשק לאחוותיה אבי ידיהו. ופליגא דידיה אדידיה דהא הוא דאמר אפי' שום קריבה בעולם אסור משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב:

לעלוקה שתי בנות זו המינות והרשות כל באיה לא ישובון כל באי במינות לא ישובון ואם ישובו לא ישיגו אורחות חיים:

למימרא דכל דהדר ממינות מיית ואסיק' הני מילי ממינות אבל עוברי עבירה כגון ההיא דאתאי קמיה דרב חסדא ואמרה ליה בנה קטן מבנה גדול כלומר בא עליה בנה הגדול ונתעברה ממנו וילדה בנה קטן וכיוצא בה עוברי עבירה אם ישובו שיחיו:

למימרא דהחוזר מן העבירות יחיה והרי אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה בעולם כו' בשעת הרגל דבר שמע הוו אומרין אלעזר אינו מתקבל בתשובה כו' והיה נושא ונותן בדעתו אם אתחנן לשמים שיבקשו עלי רחמים הם צריכין שיבקשו אחרים רחמים עליהם שכתוב כך וכך וכן כולם עד אין הדבר תלוי אלא בתשובה מיד חזר בתשובה והניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו יצתה בת קול ואמרה ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת כגון זה ולא דיו שנמחלו עונותיו אלא שקראוהו רבי מן השמים. והא אלעזר זה בעבירה הוה דביק וכיון דהדר ביה מית.

ופרקי' התם כיון דהוה אדיק בעבירה טובא כי מינות דמי:

אתנן זונה אסור לעשות ממנו דבר אף לבדק הבית אם נתן לה זהב באתננה אסור לעשות ממנו רקועי פחים בכל העזרה ולא סוף דבר מה שהוא בא לנויי הבית אלא אף דברים הצנועים כגון בית הכסא לכהן גדול בלשכת פלהדרין באותם שבעת ימים שהיה פורש לשם מביתו קודם יום הכפורים אסור ודוקא בגוף האתנן הא אם נמכר האתנן דמיו מותרים לכל דבר כמו שיתבאר במקומו:

אע"פ שבאיסור קריבה פרשה תורה לא תקרבו לגלות ערוה שהדבר מוכיח על קריבה שלא בכונת גלוי ערוה שמותרת מ"מ צריך אדם להזהר על כל קריבה שבעולם לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב:

לעולם אל יתיאש אדם מן התשובה אפילו נתישן בעברה ונזדקן בעונות כל שהוא מפליג בתשובה ומת מתוכה קונה עולמו ועל כיוצא בו אמרו תשב אנוש עד דכא עד דכדוכה של נפש והוא שאמרו בכאן יש קונה עולמו בשעה אחת:

בד"ה ופליגא דידיה אדידיה ומה שהיה מיקל לעצמו כו' עכ"ל והספר לא חש לפרש כו' לשון התוס' פ"ק דשבת ע"ש וק"ל:

זו היא מינות כו'. הזהיר הכתוב להרחיק כדי שלא יהנה וימשך אחריה כדקאמר והנאני הדבר ועי"ז נתפסתי למינות ועברתי כו' דכששאל ממנו ולא השיב לו כלום הי"ל להרחיק ולא ה"ל לישמע ממנו תשובתו וק"ל:

הכי קאמר ואם ישובון לא ישיגו וכו'. ודקאמר בקרא כל באיה לא ישובון היינו דלא ישובון בקל דקשה לפרוש ממינות וכפרש"י בספר משלי משא"כ בשאר עבירות דאינו קשה כ"כ לפרוש וענין ואם ישובון לא ישיגו וגו' פרש"י וזו גזירת מלך עליהם כו' עכ"ל ויש לפרש דרחמי שמיא הוא אחר שחזר שפיר בלב שלם כדמסיק ופן יחזור לסורו ח"ו אם לא ימות כי קרוב לאדם למשוך אחר המינות ולחזור לסורו ח"ו ומהאי טעמא מסיק נמי בעבירה באביק בה טובא כמינות דמיא דקרוב לו גם כן לחזור לסורו וק"ל:

למימרא דכל הפורש כו'. יש לדקדק למאי דס"ד דלא מיית אמאי לא תקשי ליה בגופיה דהאי עובדא מאי קאמר רב חסדא טרחו לה בזוודתא וי"ל דרב חסדא ודאי נמי אהאי קרא קסמיך ולהכי פריך אקרא וק"ל:

הרים וגבעות בקשו וכו'. שהיה מצטער שימות ע"י תשובה זו וע"כ אמר שיבקשו עליו רחמים שלא יפסד ויהיה קיים כמותם בעולם הזה והשיבו לו שלא יהיה חושש ודואג על הפסדו בעולם הזה כי העולם כולו בכלל הוא עולם ההויה והפסד כי ההרים ימושו וגו' וק"ל:

[אלא שקורין אותו רבי כו'. היינו הב"ק שאמרה רבי אליעזר כו' וק"ל]:

בתוס' בד"ה ופליגא דר' פדת ואם תאמר כו' דלר' פדת אין לשון קריבה בין בדברי תורה כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר בפשיטות דרב חסדא אסר מן התורה דד"ת מדברי קבלה לא ילפינן כדאמרינן בריש ב"ק ועוד דהכי משמע דמאן דאוסר אינו אלא מדרבנן כדקאמר עולא קריבה בעלמא אסור משום לך לך כו' ודו"ק:

בד"ה ופליגא דידיה אדידיה ומה שהיה מיקל לעצמו כו' עכ"ל. ור"ל דתלמודא דשמעתין קיצר במקום שה"ל להאריך דמטעם זה שהיה מיקל לעצמו כו' ל"פ דידיה אדידיה וק"ל:

רש"י ד"ה לבסוף. קבצה ממון כזונה ובאתנן כו'. כ"ה בע"י:

גמ' ומצאתי א' מתלמידי כו'. נ"ב כאן משמע שא"א היה קרוב לחורבן בזמן ר"א ור"ע וכ"מ עוד לקמן פ"ב (כ"ז ב') [ועמ"ש שם] ובבתרא [דסוטה דף מ"ז וסנהדרין קז ב'] איתא שהיה תלמידו של ריב"פ וצ"ל תרי הוו:

שם מנשק להו לאחתיה. נ"ב שהיו מגדלות אותו:

שם למימרא דכל הפורש כו'. נ"ב ואי קשיא ממנשה דחי טובא בתר דעבד תשובה. י"ל דבהא פליגי ת"ק ור"י ר"פ חלק. ת"ק סבר מדחיי כולא האי לא הדר ביה שפיר. ומר סבר מחיי חיי:

שם שלא הניח זונה א' בעולם. נ"ב שידע:

שם אמרה כו'. נ"ב לבודקו אם יהא דבק באהבתה:

תד"ה ויעקב. לא האריך ימים כ"כ. נ"ב דלא יחצו ימיהם כתיב:

שם ד"ה מהו לעשות בה"כ לכ"ג כו'. נ"ב עמ"ש בס"ד בקונטרס ב"ה פ"א. וצ"ע מ"ט נקט תלמודא ג"כ של כ"ג ולא ב"כ שהיה בהר הבית כמ"ש בפ"א דתמיד ועמ"ש שם בס"ד. ובאמת דברי תוס' תמוהין בעיני כי מ"ש אפי' רקועים דבית קה"ק כו' אינו מדויק דהא מסקינן בתמורה אפי' י"א אמה שאחורי בית הכפורת אין עושין ממנו רקועין. אי הכי דלמא לשכת פרהדרין נמי בכלל ריבויא כי אף היא בעזרה היתה. אף על פי שקדושת י"א אמה יתרים עליה. ומ"ש עוד אבל מידי דהר הבית פשיטא דשרי דהא אפי' פרה אמעיטא. לא הבינותי זה. ומאי אפי'. הא פרה לאו מידי דהר הבית היא לגמרי. שמעשיה בהר המשחה חוץ לירושלים. ומה זה ענין להר הבית שכולו מקום למקדש. אדרבה נידוק מינה איפכא מדאר"א פרט לפרה שאינה באה לבית. והיינו לפי שנעשית בהר הזיתים ע"פ ירושלים. הא מהר הבית ולפנים מקרי בא לבית:

לִמְקוֹם הַטִּנּוֹפֶת יָשׁוּבוּ וְהִנְאַנִי הַדָּבָר. צריך להבין מעיקרא איך ערב לו הדבר דאין זה הביאור של בית הכסא מתיישב בפשט המקרא שאמר 'עַד אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ' (מיכה א, ז) ובית הכסא מאן דכר שמה הכא?
ונראה לי בס"ד דידוע שלמה המלך ע"ה מכנה את פלונית שהיא נוקבא דקליפה בשם זוֹנָה וכמו שאיתא בספר הלקוטים גם מפורש עוד בדברי רבינו ז"ל בספר הלקוטים דכוחות הרע של הזנות שדבקים באדם להחטיאו הם ילדיה של פלונית וממנה נמשכים ובאים לאדם ואין באים מצד הזכר דקליפה גם מפורש עוד בדברי רבינו ז"ל בעץ חיים ומקומות אחרים דכוחות הרעות הנמצאים בבית הכסא הנזונים מן הטינוף הם באים מצד הנוקבא דקליפה שהיא הזונה הידועה הנזכר ולכן עבודה זרה של פעור שהיתה נעבדת על ידי טינוף גם היא היתה מצד הנוקבא דסטרא אחרא ולכך קאמר הפסוק 'כִּי מֵאֶתְנַן זוֹנָה קִבָּצָה וְעַד אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ' ומפרש לה ממקום הטנופת באו שהיא פלונית דמכוחות הרע של פלונית שנקראת זוֹנָה שמזונה טינוף באו כי משם באים כוחות הרע שמחטאים בזנות 'עַד אֶתְנַן זוֹנָה יָשׁוּבוּ' הוא מקום הטינוף ששם נמצא מזון הזונה דהיינו 'אֶתְנַן זוֹנָה' כלומר הטינוף שהוא מזון הזונה פלונית ולכך ערב דבר זה לרבי אליעזר בביאור המקרא.

עוּלָּא כִּי הֲוָה אָתֵי מִבֵּי רַב, הֲוָה מְנַשֵּׁק לְהוּ לַאֲחָתֵיהּ אַבֵּי יְדַיְיהוּ וְאָמְרִי לָהּ אַבֵּי חֲדַיְיהוּ. פירוש על החזה. ונראה לי בס"ד טעם להנשיקה שם הוא כמו טעם של נשיקה על היד המפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות שהוא מפני ששורש חמשה גבורות הוא בפה שהוא סוד חמשה מוצאות הפה וביד ימין יש רמז לחמשה חסדים בחמשה אצבעות ולכן בנשקו בפיו על יד אדם הגדול עושה בזה מיתוק החמשה גבורות כשרשם בפה בחמשה חסדים הנרמזים בחמש אצבעות דיד ימין וכן הענין כאן כי מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בסוד הודוי שמכה בחמש אצבעות ימין על החזה ששם הלב מפני כי החזה ששם הלב הוא מקום אורות החסדים בגילוי ונמצא גם בזה הוא ממתק החמשה גבורות הרמוזים בפיו בחסדים שהם במקום הלב שהוא סמוך לחדייהו.
נמצא היה מנהג אצל הראשנים בזמן חכמי התלמוד לנשק על החזה ולכן יש מנהג פה עירינו בג'דאד יע"א שהכלה בליל החופה כשתלך מבית אביה לבית בעלה תנשק בעת הלוכה קודם יציאתה מפתח בית אביה לאביה ולאחיה הגדולים על הבגדים שהם כנגד הדדים שלהם, ומה שנהגו בזה הנשיקה רק בעת שהולכת מבית אביה לבית בעלה בליל החופה רומזת להם אף על פי שאני יוצאה מן הבית שלכם והולכת לשכון בבית בעלי הנני עוד שוכנת בקרב לב שלכם ועודני דבוקה בכם וכמו שאמר אותו אהוב לחבירו שהלך למרחקים 'רחוק אתה מעיני וקרוב אתה בלבי ורעיוני'.

"לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב" (משלי ל, טו). הא דקרי לגיהנם בשם עֲלוּקָה נראה לי בס"ד דעלוקה היא תולעת המוצצת דם מגוף האדם שיש לו חולי והיא מוציאה ממנו דם הנפסד וכן גהינם מעשיה כיוצא בזה שמושכת הסיגים מן הנפשות הנידונים בתוכה לטהרם ולזכך אותם.

אָמַר מָר עוּקְבָא: קוֹל גֵּיהִנָּם שֶׁצּוֹעֲקוֹת (משלי ל, טו). נראה הכונה דחד מפרש הבנות שהם המינות והרשות שהיו אומרים בעולם הזה 'הַב הַב' הם צועקין בגיהנם מרוב צערם ביסורי גיהנם, וחד מפרש גיהנם צועקת ואומרת הביאו לי שתי בנות שהם מינות ורשות שהיו אומרים בעולם הזה 'הַב הַב'. ויש להבין מאי בנייהו?
ונראה לי בס"ד דאיכא דאמרי הראשון סבירא ליה דאלו הבני אדם בעלי המינות והרשות אחר שמתים תכף ומיד מוליכים אותם לגיהנם ונידונין בה דין קשה מאד לכן צועקים מר על קושי הדין והיסורין שנעשים להם בגיהנם אבל גיהנם אינה צועקת שיביאו אותם לה דהא מביאים אותם לה מיד ואיכא דאמרי השני סבירא ליה דאין מוליכים אותם תכף לגיהנם אלא מיסרים אותם חוץ לגיהנם יסורין קשים ומרים עשר ידות מיסורי גיהנם דאז צער גיהנם נחשב קל לגבי יסורים אלו והם צועקים מחמת קושי היסורין ואחרי זה כשמוליכין אותם לגיהנם לא יצעקו על קושי היסורין דנח להם בזה הצער לגבי צער ראשון אך גיהנם בזמן דאלו נדונין חוצה לה היא צועקת שיביאום לה כדי שתקיים בהם מצותה שהיא מצווה ועומדת ליסר כל אדם רשע ולבער הרע באש שלה. ונראה דרשות דנקיט הכא היינו אותם שהיו שולטים על ישראל להעבירם על דת לטמא הנפשות בר מינן.

וְהָא הַהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ רַב חִסְדָּא וְאָמְרָה לֵיהּ קַלָּה שֶׁבְּקַלּוֹת עָשְׂתָה בְּנָהּ הַקָּטָן מִבְּנָהּ הַגָּדוֹל. קשא נהי דקריא לה קלה לגבי מינות דחמירה מינה אך איך קריא לה 'קַלָּה שֶׁבְּקַלּוֹת' דחושבת אותה מכלל עבירות הקלות, וכי יש בשאר עבירות עבירה חמורה כזאת שהאם תשכב עם בנה ותוליד ממנו ממזר?
ונראה לי בס"ד מה שאמר 'קַלּוֹת' לאו על קלות האיסור אלא על קלות הטורח במציאות שלה כי יש עבירות שהאדם טורח מאד עד שיוכל לעשותם דרך משל אם רוצה לשכב עם אשת איש לא תמצא לו בנקל ובכל עת שיתאוה לעשותה מחמת מורא שיש לו ולה מבני אדם וצריך לעשות כמה מרמות ותחבולות עד שימצא ויעשה מה שלבו חפץ, מה שאין כן עבירה זאת שהאם תשכב עם בנה זאת מצויה לה תמיד בכל עת שהאם ובנה הם ישנים יחד בחדר אחד לבדם ונכנסים בחדר אחד לבדם ואין אדם חושדם בשום דבר איסור, וכן יש עבירות כיוצא בזה שמציאותם ועשייתם הם בנקל הן בערוה דאח עם אחותו הן באשתו נדה ששוכבים ומתייחדים במקום אחד במחשך וכיוצא בזה, ולהכי קריא לה 'קַלָּה' לגבי מינות דחמיר איסור שלה מינה. ואמרה 'שֶׁבְּקַלּוֹת' הכונה בעבירות שקלות מציאותם ומעשיהם שבנקל יוכל האדם להשיג תאותו בהם כל מה שירצה ואינו חושש ממראית העין או חשדות אחרים.
ומה שאמר 'טִרְחוּ לָהּ בִּזְוַודְתָא' ולא אמר 'עבידו לה זוודתא' היינו כונתו לומר כי זו היא עומדת על פרק הנסיעה שתמות עתה במהרה וצריך למהר בעשיית הזוודתא וכל דבר הנעשה במהירות יש בו טורח לעושהו עד שיגמור עשייתו.

אָמְרָה כְּשֵׁם שֶׁהֲפִיחָה זוֹ אֵינָהּ חוֹזֶרֶת לִמְקוֹמָהּ, כָּךְ אֶלְעָזָר בֶּן דּוּרְדַיָּא אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבָה. נראה לי כי אלו הזונות שלוקחין אתנן הרבה המה נזהרין לעשות הכנה ותיקון לעצמן על ידי סימנים שלא יבואו לידי הפחה כדי שלא ימאסו בעיני המנאפים שלוקחים מהם אתנן הרבה וזו ודאי נזהרת בכך אך היא לא באה לה הפחה טבעית אלא באה ההפחה בגזרת שמים כדי שעל ידה יצמח קרן תשובה להאיש הזה והיא כשראתה ההפחה וידעה שאין זו טבעית מאחר שהיא עשתה לעצמה הכנה טבעית למנוע ולדחות ההפחה שלא תבא אך חשבה שהפחה זו היא מעשה שטן שרמז לו בזה כשם שההפחה אינה חוזרת כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה והגידה דבר זה לפניו כדי לחזק לבו במעשה הרע יותר ויתייאש מן התשובה מכאן ולהבא ואז יתמיד ברשעתו. נמצא היא חשבה לעשות לו חבלים חזקים בדבריה אלו כדי למשכו לעומק הקליפה אבל מן השמים נעשו לו חבלים אלו למשכו לצד הקדושה ונהפך לבו לטובה מן הקצה אל הקצה.

הָלַךְ וְיָשַׁב בֵּין הָרִים וּגְבָעוֹת. פירוש כשבא להתפלל על תשובתו ותיקון עצמו נתכוון ונתיישב בדעתו לבטוח בזכות האבות שנקראו 'הָרִים' ובזכות האמהות שנקראו 'גְבָעוֹת' כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת (שיר השירים ב, ח) ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל ששם הוי־ה בנקוד צר"י וסגו"ל כזה יֶהֶוֶ־הֶ [ולמעלה לכל סגו״ל יש גם צר״י] מסוגל לבעלי תשובה ועולה מספרו רכ"ו [226] כי הנקודות הם מספר ר' והאותיות מספר כ"ו וזהו שאומרים [מנוסח הסליחות] 'כִּי יְמִינְךָ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים' כי ימין במלוי כזה: יו"ד מ"ם יו"ד נו"ן [226] עולה רכ"ו כמנין שם הנזכר עד כאן דבריו.
והנה ההפרש שיש בין מספר 'הָרִים' [255] למספר 'גְבָעוֹת' [481] הוא מספר רכ"ו [226] והוא מספר שם הוי־ה בנקוד צר"י וסגו"ל שעולה מספר רכ"ו שהוא מספר 'הֳ' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ' (בראשית לט, ג) שעולה רכ"ו כי על ידי הארת ה' הנזכר ה' מצליח ביד בעל תשובה ולזה אמר 'יָשַׁב בֵּין הָרִים וּגְבָעוֹת' כלומר ישב בהארת שם הוי־ה בנקוד הנזכר שהוא רמוז בהפרש שיש בין מספר 'הָרִים' למספר 'גְבָעוֹת'.

אָמַר: אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי, הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וְגָעָה בִּבְכִיָּה עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ. נראה לי בס"ד הטעם שעשה כן על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דצלם שם הוי־ה מתפשט בפנימיות האדם והארת אותיות י־ה דשם הויה מאירים בראש האדם וידוע פגם הזנות מגיע לאותיות שם י־ה שהם בסוד הראש וידוע כי עון זה של הזנות יתייחס לברכים של האדם ולכן 'הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו' לרמוז שהוא צריך עתה לתקן עון שעשה בברית המעור שהוא עומד 'בֵּין בִּרְכָּיו' שהגיע הפגם שלו עד אותיות י־ה שהם רמוזים בראשו.
או יובן לרמוז שהוא עושה התיקון בדברים שהם בפה שבראשו כדי לתקן מה שחטא בברית המעור שהוא 'בֵּין בִּרְכָּיו'. ומה שאמרו 'גָעָה בִּבְכִיָּה' רמז בזה שעל ידי כך הצנורות השפע שהם כ"ב כנגד כ"ב אותיות התורה מילא אותם אורות משם י־ה וזה נרמז בבכיה שהוא כ"ב י־ה.
ועוד נראה לי בס"ד ד'הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו' רמז שרצה עתה לטהר עצמו לגמרי מכל חטאים שעשה קודם זה עד שיהיה על ידי תשובה זו נקי ובר מכל חטא ועון כאשר היה בזמן היותו עובר במעי אמו דהיה שם מונח ראשו בין ברכיו כמו שאמרו בגמרא דנדה (נידה ל:) על העובר בהיותו תוך בטן אמו שראשו מונח בין ברכיו.

וְאָמַר רַבִּי לֹא דַּיָּין לְבַעֲלֵי תְשׁוּבָה שֶׁמְּקַבְּלִין אוֹתָן, אֶלָּא שֶׁקּוֹרִין אוֹתָן "רַבִּי". הנה הרב פתח עינים פירש בשם מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל טעם נכון למה שקראתו בת קול בשם 'רַבִּי' עיין שם.
ונראה לי בס"ד עוד טעם אחר שקראתו בשם 'רַבִּי' שהוא עשה ריב עם היצר הרע ונצחו ולכך נהפכו לו אותיות 'רִיב' לאותיות 'רַבִּי' לכבוד ולתפארת. גם 'רַבִּי' [212] עולה מספר 'חָרֵד' [212] כי הכתוב אמר וְאֶל זֶה אַבִּיט אֶל עָנִי וּנְכֵה רוּחַ וְחָרֵד עַל דְּבָרִי (ישעיה סו, ב) ופרשנו פסוק זה על בעל תשובה שהיה בתחלתו 'עָנִי' מן המצות ועתה בתשובתו הוא 'נְכֵה רוּחַ' כי לבו נשבר ובוש במעשיו הרעים כי אינו צדיק גמור מעיקרו כדי שיתגאה במעשיו ועתה ששב הוא 'חָרֵד עַל דְּבָרִי', כי שאלו לחכמה חוטא מה ענשו? ואמרה חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה (משלי יג, כא) שאלו לנבואה, אמרה נֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת (יחזקאל יח, ד) שאלו לתורה, אמרה יביא קרבן ויתכפר. שאלו להקדוש ברוך הוא, אמר יעשה תשובה (פסיקתא דרב כהנא כה, ז) נמצא כולם לא הסכימו בתשובה ולא זכרו אותה והקדוש ברוך הוא לבדו אמר 'יעשה תשובה ויתכפר לו' ובזה פירש עטרת ראשי הרב מור זקיני רבינו משה חיים ז"ל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב אָמַר הֳ' (ישעיהו נט, כ) פרוש השם יתברך הוא שאמר שיהיו 'שָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב' אלו בעלי תשובה, ולזה אמר כאן 'וְחָרֵד עַל דְּבָרִי' חרד לעשות תשובה שהיא על פי דברי בלבד, ולכן קראתו 'רַבִּי' שהוא מספר 'חָרֵד'.

והנאני הדבר. לכאורה יש להעיר דמוכח דהיה זה במחשבה לבד ולא הוציא מפיו שום דיבור. והרי אמרו דמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ואמאי נענש על זה. ואפשר במ"ש הרב אספקלריא המאירה פי' הזהר דף ע"ו דבג"ע העליון מענישין על המחשבה ע"ש ונראה הטעם כי הנה ג' שותפין באדם אביו ואמו והקב"ה והקב"ה נותן לו הבינה דעה והשכל ורוח ונשמה וכו' ומאביו ואמו בשר עצמות וגידין וא"כ נמצא דהחוטא במחשבה חוטא בחלק שנתן לו הקב"ה וראוי היה ליענש הרבה אלא שהקב"ה בענותנותו ורוב רחמיו מחשבה רעה אינו מצרפה למעשה. ומיהו בג"ע העליון לפי גדולת נשמתו מענישין על המחשבה שיהיה טהור מכל סיג ויהיה נקי ובר לפי ערך יקר נשמתו:
ובהכי אשכחנא פתרי למה שפירש הרב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות בסוף מכות במ"ש נח לאדם שנברא וי"א נח לאדם שלא נברא נמנו וגמרו נח לאדם שלא נברא וכו' דכשנברא יכול לקיים העשין שהם רמ"ח ואם לא נברא אינו עובר על שס"ה ל"ת ולכן נמנו וגמרו נח שלא נברא דהלאוין הם שס"ה זהת"ד והקשה הרב זרע ברך ז"ל ח"ג דאם נברא מקיים העשין רמ"ח ויש לו שכר על המחשבה הם תצ"ו ואם לא נברא אינו עובר אלא על שס"ו דדוקא מחשבת ע"ז מצטרפת והם שס"ו והעשין יותר זהת"ד. ואפשר לישב דרך הרב חידושי אגדות ולהעמיד דבריו אף שהרב ז"ל לא כיוין לכך. דכיון דהחוטא במחשבה חוטא בחלק הקב"ה וגם מענישין בג"ע העליון על המחשבה אמטו להכי בא חשבון מחשבת הלאוין ג"כ וא"כ היו יותר וא"ש נמנו וגמרו דלפי פשט דברי מהרש"א ז"ל לא יתישב נמנו וגמרו דנראה דהוא חידוש ודבר זה גם נערי בני ישראל יודעים דשס"ה לאוין הם יותר מרמ"ח עשין. אך לפי האמור צריכה רבה וחכמה להכריע והרי הוא כמבוא"ר:
אמור מעתה דלפי גדולת רבי אליעזר ושרשי נשמתו הקדושה דקדקו אחריו ונענש קצת על המחשבה שהנאהו בלבו:

עולא וכו' הוה מנשק לאחוותיה אבי ידייהו ואמרי לה אבי חדיהו. הרב תורת חיים ז"ל דקדק דמדלא קאמר אידיהו ואחדייהו משמע דלא הוה מנשק על היד ועל החזה גופייהו אלא על בית היד ובית החזה דהיינו על המלבוש וכו' ע"ש ומדברי רש"י ז"ל שכתב אבי ידייהו בזרועותיהן אבי חדייהו חזה דרך בני אדם כשיוצאין מבית הכנסת מיד הוא נושק לאביו ולאמו בארכובה או בפס ידיו עכ"ל נראה דעולא היה נושק על ידיהן ועל החזה ממש וכ"כ רבינו בעל הערוך ז"ל במערכת חד וז"ל מנשק להו לאחותיה אבי חדיהו פירוש על החזה שלהן עכ"ל הרי מוכח דרש"י והערוך פירשו דהיה מנשק על היד ועל החזה ממש. ואין ראיה מדקאמר אבי ידייהו ואבי חדייהו דמלבושם הכי הוה אמנם כשמנשק מנשק על היד ועל החזה ממש הגם דהיה שם קצת מלבוש וטעמייהו דרש"י ז"ל והערוך דכיון דעולא לגבי דידיה הוה דמיין עליה ככשורי כמ"ש התוספות הכא ופ"ק דשבת א"כ מי דוחקני לומר דלא היה נושק אלא דווקא על המלבוש דמפשט הש"ס. ומדקאמר ופליגא דידיה אדידיה מוכרח דהיה נושק על יד וחזה ממש:

עולא כי הוה אתי מבי רב הוה מנשק לאחותיה אבי ידיהו וכו'. פירש רש"י ז"ל דרך בני אדם כשיוצאין מבית הכנסת מיד הוא נושק לאביו ולאמו ולגדול ממנו בארכובה או בפס ידו עכ"ל ורבינו האר"י ז"ל כתב דיש סוד בנשיקת האדם ידי אמו בליל שבת קדש. ובלקוטי גורי האר"י ז"ל מצאתי בסימן מ"א שמי שמבקש להתברך מגדול ישק ידו ויברכהו ויש סוד גדול בדבר ע"ש באורך:
ולפי מה שכתבתי אני עני בברכי יוסף י"ד סימן ר"ס אות טו"ב דמשמע מסתמות הפוסקים ומדברי רבינו האר"י ז"ל דחייב לכבד לאחיו הגדולים ממנו בין זכרים בין נקבות אפשר דאחותיה דעולא היו גדולות ממנו ולכבדן הוה נשיק להו אבי ידייהו להאי לישנא ודוק:

יצאת בת קול ואמרה רבי אלעזר בן דורדיה מזומן לחיי העה"ב. לכאורה משמע דמותר להמית עצמו בשביל תשובה לכפרת עונו אבל יש לדחות דרבי אלעזר בן דורדיא לא כיוין להמית עצמו אלא מפני צערו ובכייתו ממילא יצאת נשמתו ומשו"ה יצאת ב"ק שהוא מזומן לחיי העה"ב. ועתה באו לידי ואני כארח נטה לשבת עראי תשובה מהרב אברהם אליגרי ז"ל וראיתי בסוף בקונטריס רוח חיים סימן כ"ח שכתב שהרב מהר"י חאביליו ז"ל נסתפק אם מי שעבר עבירה שחייב מיתה מותר שימית עצמו בתשובה. ושם הביא מההוא כובס דסוף כתובות ונעלם ממנו דכן כתבו מהרימ"ט ז"ל בחידושיו ורבינו בצלאל ז"ל בשם רבינו קלונימוס ז"ל בשיטה מקובצת שם. ועוד הביא ראיה מעובדא דיקים איש צרורות ונעלם ממנו דהר' יפה תואר שם על מאמר זה אסר. הן אמת דשם רמז לתשובת שבות יעקב. ובברכי יוסף י"ד סימן שמ"ה כתבתי דהרב שבות יעקב ז"ל הזכיר דברי הרב יפ"ת ז"ל ודחאם ע"ש. ועמ"ש עוד שיש להשיב עליו:

ההרים והגבעות בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו נבקש עליך וכו'. בעין יעקב כתב בשם הריטב"א ז"ל וז"ל לא שההרים מבקשים אלא כך בעי למימר בעל הברייתא כלומר הוא עצמו אמר בלבו למי אלך להרים ולשמים ולכלהו הן עצמן צריכים לבקש רחמים בשבילם ואלו היה להם פה היו משיבין לא נוכל לבקש עליך וכעין זה מצינו בכמה מקומות וכו' וכן פרק שירה שהעופות והחיות מקלסין לאו שהם אומרים כלום אלא סברא הוא שאם היה להם פה לדבר יש להם לומר כך וכך עכ"ל ובחידושי ע"ז להריטב"א ז"ל לא ראיתי לשון זה. אך אין זה ראיה דהריטב"א ז"ל חיבר מהדורות בחידושיו כידוע. אך יש לתמוה על לשון זה הכתוב בעין יעקב על שם הריטב"א ז"ל דהתינח מה שפירש במאי דקמן דקאמר דאמר להרים והגבעות וכו' אבל מה שרצה לומר על פרק שירה הדבר תמוה איך הונח לרבינו לומר דכל כך ברייתות שנו רבותינו כמעט על מגן וכמה מעלות שאמרו רבותינו והפליגו בשבח האומר פרק שירה הן כל אלה על מאי דלא הוה. ותו איך העלים עין רבינו ז"ל מהכתוב אם תשים משטרו בארץ ואמרו בבראשית רבה פרשה יו"ד אמר רבי סימון אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע מכה אותו ואומר לו גדל הדא הוא דכתיב אם ידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ לשון שוטר עכ"ל ומאחר שכן הדבר ברור דפרק שירה אומרים אותו השוטרים והממונים לכל אילן וירק ועשב וכיוצא והוא ממש כפשטו והממונה ושוטר לכל דבר שר לו נאמר. ואתיין הברייתות כפשטן ומשמען. ורבו יתירה לאומר פרק שירה ומכוין בו:
וכן כתב מר זקנינו הרב בספר חסד לאברהם ז"ל בעין כל נהר ז' וז"ל כלם יש להם שרים מופקדים עליהם למעלה ואותן השרים הם ישבחו וישוררו לבוראם ושירם וזמרם עולה ומושך אור א"ס עליהם ומחיה אותם וז"ש הללו את ה' מן השמים וכל המזמור וזה נקרא פרק שירה וכו' ע"ש ובעין יעקב נהר ג' ובספר הלקוטים מרבינו האר"י ז"ל כתב בסימן תי"ב וז"ל פרק שירה וסודו הוא כי כל הנבראים יש להם שר במרום להמשיך להם שפע וחיות על ידו וצריך שיאמר שירה תחילה ואח"כ יקבל השפע לחלק לאישי המין שהוא ממונה עליו וכשם ששר של מצרים מצרים שמו כך שר של שמים שמים שמו וכן כלם ועוד האריך הרב בענין זה ואין כאן מקום להאריך ואולם אנכי העירותיהו למי שרואה דברי הרב ז"ל להודיעו קשט אמרי אמת ודי בזה:

יצאת ב"ק ואמרה ר"א ן' דורדיא מזומן לחיי העה"ב וכו'. כתב מהרח"ו ז"ל כי המגולגל המשלים נוטל חלקו וחלק חבירו בסוד יכין רשע וצדיק ילבש כי אותו לבוש שעשה רשע זה על ידי קצת צדקותיו ומעשיו הטובים ולא זכה ללבשו עתה אותו המגולגל המשלימו לובש אותו וזהו צדיק ילבש. והנה יוחנן כ"ג ששמש פ' שנה בכהונה גדולה ובודאי כי ע"י עבודתו כמה וכמה לבושין דיקר שעשה לו רק שאח"ך נעשה צדוקי ואיבד כל החלוקים הטובים ההם. והנה דוגמת יוחנן זה שבימיו הראשונים היה צדיק ולבסוף חטא ומה שפגם היה בימיו האחרונים ולכן בא ר"א בן דורדיא שהיה פגום כל ימיו הראשונים ובסוף ימיו עשה תשובה ונמצא כי יש כאן ימים שלמים מתוקנים וימים שלימים מקולקלים והנה צד הרע שבימים האלו נטל יוחנן וצד הטוב שבימים האלו נטל ר"א בן דורדיא וכמ"ש בע"ח בפסוק יגמור נא רע רשעים וכו' ובפסוק אם רעב שנאך עכ"ל מהרח"ו ז"ל ובזה מבואר דקרו ליה רבי אלעזר כי כיון שזכה בתורה ומצות של יוחנן כ"ג ולבש חלוקא דרבנן שפיר נאה לקרותו רבי:

יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת. פשטן של דברים שקונה עולמו פירוש עה"ב דאמרו ז"ל כי לכל אדם יש לו חלק בג"ע וחלק בגהנם זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגהנם. וחלק בג"ע צריך לטרוח בתורה ומצות לקנותו וז"ש יש קונה עולמו וכו' א"נ אפשר דידוע דהאדם הוא עולם קטן ויש קונה עולמו ר"ל קונה את עצמו שהוא עולם קטן וזהו עולמו. ויען שצריך לתקן כל אבריו ע"י רמ"ח מצות ויש כמה מצות שצריכין זמן ומקרה לעשותן ויש מצות דלא אפשר לעשותן וצריך לעסוק בתורה בדיני המצות ההם ובסודן ולכוין שיחשב לו כאלו קיימן גם צריך להשלים חלקי תורתו בפרד"ס וגם לתקן נר"ן שלו ואולי גם אחרים שהם משרשו וכל זה צריך זמן רב וכולי האי ואולי. אך מי שזכה למסור נפשו על קדוש ה' בשעה אחת הוא מתקן כל אבריו כלם כמ"ש הרב מהר"ם אלשיך בפנחס שתקן כל אבריו כלם במה שמסר עצמו על ק"ה בענין זמרי וז"ש יש קונה עולמו בשעה אחת:

אמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותם. כי ע"י העבירות כמה פגם מגיע ונשחתו כל מדרגות וכל דרכי מקומות למעלה אשר בהם אחיזת שרשי נשמתו כמ"ש הרב החסיד מהר"א גאלנטי ע"פ נחפשה דרכינו. וה' ברוב רחמיו רוחץ כביכול אותם המקומות כמש"ה אם רחץ ה' דמי בנות ציון וכמו שכתב הרב הקדוש הרמ"ק בספר תומר דבורה. וזהו דבר גדול וז"ש לא דיין לבעלי תשובה שמקבלים אותם ורוחצים טנופם ומזוהמתם אלא שקורין אותן רבי דלזה צריך טורח גדול בתורה לקנות חלוקא דרבנן מהתורה בכמה שנים והם זוכים לזה באותה שעה: