עבודה זרה יז ע"ב

דף יז - ב

אמר ליה אמורא חד לחבריה: ניזיל נלך אפיתחא דעבודת כוכבים  דנכיס יצריה כי היצר לעבוד עבודה זרה כבר נשחט על ידי אנשי כנסת הגדולה [כמבואר במסכת סנהדרין - סד א]. והתכוון לומר: עדיף ללכת בדרך זו שלא נכניס עצמנו בנסיון עבירה, מאשר ללכת בדרך של בית הזונות, שמא ישלוט בנו יצר הרע.

אמר ליה אידך האמורא השני: אדרבה ! ניזיל נלך אפיתחא דבי זונות, ונכפייה ליצרין ונכוף את יצרנו, ונמנע מהרהור עבירה, ונקבל על כפייה זו - אגרא שכר.

וזה עדיף מאשר לעבור על בית אלילים.

ואכן כך היה. כי מטו התם ^[12] כשהגיעו קרוב לבית הזונות, חזינהו ראו לזונות איתכנעו [גירסת העין יעקב: דאכנען] מקמייהו הזונות ברחו להם לתוך ביתם!

אמר ליה: מנא לך הא? מנין לך, שסמכת על עצמך לעבור דרך בית הזונות, ולא פיחדת שיתגרה בך יצר הרע? ^[13]

אמר ליה: מקרא מפורש הוא [משלי ב] "כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם. מזמה תשמור עליך תבונה תנצרכה". והתורה מגינה ומצילה מן העבירה [כמו שיבואר].

תלמידי רבא הבינו דרשה זו, ש"מזימה" נדרש ל"תורה". היות ופירוש "זימה" הוא "עצה", וסברו שכוונת האמורא לדרוש "מזימה" והיא התורה - תשמור עליך. לכן מקשים על דרשה זו.

אמרו ליה רבנן לרבא: מאי נדרש מ"מזימה"?

אילימא אם תאמר "תורה", דכתיב בה שכתוב בה בתורה [ויקרא יח] "זימה", ומתרגמינן "עצת חטאין" -

ומה שהתרגום מוסיף "חטאין" הוא תוספת ביאור, וברור שתרגום המלה "זימה" הוא "עצה", ולכן סברו תלמידי רבא ש"זמה" היא ה"תורה" הנקראת עצה, וכמו שכתיב [ישעיה כח] "הפליא עצה הגדיל תושיה" אי הכי אם כן נדרשת הדרשה, קשה "זימה" מיבעי ליה, היה צריך להיאמר "זימה" תשמור עליך. ולמה כתוב "מזימה" עם מ"ם.

ענה להם רבא: לא זו דרך הדרשה, אלא הכי קאמר: [גירסת הב"ח: מזימה] מדבר זימה והוא זנות - תשמור עליך התורה, [כי כל הפרק נאמר שם על התורה], והמשך הפסוק הוא "תבונה" והיא התורה, מקור התבונה - תנצרכה תנצור עליך, מכל דבר רע, ומהרהור חטא.

הגמרא חוזרת להמסופר על רבי אליעזר שנתפס למלכות רומי הרשעה, ומספרת על תפיסת רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, והריגתו עלקדוש ה'.

הרומאים רצו לשמד את בני ישראל אחרי חורבן בית המקדש, וגזרו עליהם גזירות על שמירת התורה ומצוותיה.

תנו רבנן: כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון -

אמר לו רבי אליעזר בן פרטא לרבי חנינא בן תרדיון "אשריך! שנתפסת על דבר אחד" על לימוד תורה ברבים - "אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים". א. גניבה ב. על לימוד התורה. ג. על שקראו לו "רבי". ד. על שלא בא לבית אבידן [ויבואר לקמן]. ה. על ששיחרר עבד.

אמר לו רבי חנינא "אשריך שנתפסת על חמשה דברים - ואתה ניצול! אוי לי שנתפסתי על דבר אחד - ואיני נצול"! וטרם שהגמרא ממשיכה לספר, מסבירה הברייתא, למה אכן היה כן:

"שאתה רבי אלעזר עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני רבי חנינא לא עסקתי בגמילות חסדים אלא בתורה בלבד".

ומאמר זה של רבי חנינא בן תרדיון הוא כדברי רב הונא -

דאמר רב הונא: כל העוסק בתורה בלבד - דומה כמי שאין לו אלוה להגן עליו! ^[14]

שנאמר [דברי הימים ב טו] בימי המלך אסא "וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת", ודרשינן: מאי פירוש "ללא אלהי אמת", בלי גמילות חסדים ^[15], שכל העוסק בתורה בלבד בלי גמילות חסדים - דומה כמי שאין לו אלוה.

ומקשינן: והאם רבי חנינא בן תרדיון בגמילות חסדים לא עסק?!

והא תניא שנינו ברייתא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: לא יתן אדם מעותיו לארנקי של צדקה, אלא אם כן ממונה עליו תלמיד חכם כמו רבי חנינא בן תרדיון.

הרי שהיה גבאי צדקה? [ומסתמא נתן הרבה מממונו].

ומתרצינן: הימנוה הוא דהוה מהימן אכן, היה איש נאמן וסמכו עליו, אבל מיעבד לא עבד הוא לא התעסק בכך.

ומקשינן: והא תניא שנינו בהמשך הסיפור, ששאל רבי יוסי בן קיסמא את רבי חנינא בן תרדיון "כלום מעשה בא לידך"? כלומר: הנני רוצה לשמוע התנהגותך. אמר לו רבי חנינא "מעות של פורים שגביתי מבני העיר לצורך לחלק לעניים לסעודת פורים, ומעות אלו נתחלפו לי במעות אחרים של צדקה, וחילקתי את מעות הפורים לסתם צרכי צדקה, [ואסור לעשות כן במעות של פורים] ושילמתי מרכושי הפרטי את מעות הפורים" ^[16].

הרי שאכן עסק בצרכי צדקה?

ומתרצינן: רבי חנינא מיעבד עבד, אבל כדבעי ליה לא עבד לא עשה מספיק ^[17].

הגמרא ממשיכה לספר, איך שרבי אליעזר בן פרטא ניצול ממלכות הרשעה.

אתיוהו הביאו לרבי אליעזר בן פרטא לפני השופטים.

אמרו לו השופטים "מאי טעמא תנית למה למדת תורה ומאי טעמא גנבת"?

אמר להו רבי אליעזר: אי סייפא אם חרב לא ספרא לא ספר, ואי ספרא לא סייפא! והיות ששניהם אינם הולכים ביחד - מדהא ליתא כיון שעלילה אחת בודאי איננה בי - הא נמי ליתא גם השניה איננה בי, ומי שהלשין עלי שיקר לכם! ^[18]

ועוד שאלוהו "מאי טעמא קרו לך "רבי"?

ענה להם "רבן של תרסיים אני", מפני שאני רבם של האורגים.

ורצו לבוחנו אם האמת הוא כדבריו, אייתו ליה הביאו לפניו תרי קיבורי שתי פקעיות של חוטים, ואמרו ליה שאלוהו: הי דשתיא והי דערבא, איזה מהן הוא של שתי ואיזה של ערב?

וכיון שלא ידע איתרחיש ליה ניסא נעשה לו נס, אתיא זיבוריתא באה דבורה נקבה אותיבא והתיישבה על דשתיא על השתי, ואתאי זבורא ובא דבור זכר ויתיב על דערבא והתיישב על הערב.

ומכאן ידע איזה של שתי ואיזה של ערב שהשתי מקבל את הערב - אמר להו רבי אליעזר: האי דשתיא והאי דערבא זה של שתי וזה של ערב.

אמרו ליה השופטים: ומאי טעמא לא אתית לבי אבידן? ^[19] למה אינך בא להבית ששם מתאספין לאכול ולשתות לכבוד האלילים, ומתדבקין בו, ומפקחין על עסקי האלילים וצרכיה?

אמר להו רבי אליעזר: איש זקן הייתי [גירסת עין יעקב: אני] ומתיירא אני שמא תרמסוני ברגליכם! [אמרו לו]: ועד האידנא עד עתה - כמה סבי איתרמוס כמה אנשים זקנים נרמסו?

אתרחיש ניסא נעשה לו נס, שההוא יומא אירמס חד סבא, שאכן ביום הזה נרמס שם זקן אחד.

שאלוהו "ומאי טעמא למה קא שבקת שיחררת עבדך לחירות". והרומאים גזרו לא לעשות כן, לפי שהוא דת יהודית.

אמר להו רבי אליעזר "לא היו דברים מעו לם".

קם חד מינייהו אחד מן הרומאים לאסהודי ביה ורצה להעיד שהוא ראה כן במו עיניו.

אתא הגיע אליהו הנביא זכור לטוב, אידמי ליה נדמה להמלשין ההוא כחד מחשובי דמלכותא כאחד מחשובי הרומאים, אמר ליה אליהו לאותו מלשין: הזהר לך ממנו! מדאיתרחיש ליה ניסא בכולהו הרי אתה רואה שבכל השאלות קרו לו נסים - בהא במלשינות זו, נמי איתרחיש ליה ניסא עוד יקרה לו נס, וההוא גברא כלומר: אתה ! בישותיה הוא דקא אחוי רשעותו תיראה לעין כל, כלומר: יאמרו עליך שעדותך עדות שקר. לכן, עצתי היא שלא תעיד!

והמלשין ההוא לא אשגח ביה, התעקש, ולא שם לבו לדברים אלו.

קם למימר להו ועמד על רגליו להעיד.

הוא כתיבא איגרתא היה שם איגרת כתובה, דהוה כתיב שנכתב מחשיבי מלכות מאת חשובי רומא לשדורי לבי קיסר והיה מיועד אל קיסר רומי, ושדרוה על ידיה ושלחו את האיגרת על ידו דההוא גברא של המלשין הזה, כלומר: מינו אותו לשליח.

וכדי שלא יעיד בחזירתו - אתא אליהו פתקיה השליכו למרחק של ארבע מאה פרסי.

אזל ולא אתא ולא שב לביתו עוד.

כך ניצול רבי אליעזר בן פרטא

וממשיכה הגמרא לספר, מה נעשה ברבי חנינא בן תרדיון.

אתיוהו הביאו לפני השופטים לרבי חנינא בן תרדיון.

אמרו ליה השופטים: אמאי קא עסקת בא ורייתא?

אמר להו רבי חנינא "כאשר צוני ה' אלקי"! ^[20]

מיד גזרו כמה גזירות - עליו לשריפה, ועל אשתו להריגה, ועל בתו לישב בקובה אהל של זונות.

ר' חנינא ור' יונתן הוו אזלי לאורחא מטו לפרשת דרכים חדא פצי לבית עבודת כוכבים וחדא לבי זונות אמרו ניזיל בהאי דמיפצלא בבי זונות וניכפייה ליצרין ונקבל אגרא שנא' מזמה תשמור עליך מדבר זמה התורה תשמור עליך אבל עבודת כוכבים נכיס יצריה:

ת"ר כשנתפש ר' אלעזר בן פרטא ור' חנניה בן תרדיון למינות אמר ר' אלעזר בן פרטא לר' חנניה אשריך שנתפשת על דבר אחד אוי לי שנתפשתי על ה' דברים השיבו אתה נתפשת על ה' דברים ואתה ניצול שאתה נתעסקת בתורה ובגמילות חסדים ואני נתעסקתי בתורה בלבד וכדרב דאמר כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת וללא כהן מורה וללא תורה מאי ללא תורה כל העוסק בתורה בלבד ואינו מתעסק במצות וגם להוציא הדין לאמיתו וההוראה כתקנה כאילו גם תורה אין לו:

ומקשי' ורבי חנניה בן תרדיון לא נתעסק בג"ח והתניא ר' אליעזר בן יעקב אומר לעולם אל יתן אדם מעותיו בקופה אלא אם כן ממונה עליה כר' חנניה בן תרדיון ופרקינן אין ודאי הימוני הוה מהימן ואע"ג דהוה עביד חסדים כדתניא מעות של פורים נתחלפו לו במעות של צדקה וחילקם לעניים ונתן אחרים למעות פורים כמו שהיה ראוי לאדם עשיר כמותו לעשות לא עשה.

אתיוהו לרבי אלעזר בן פרטא אמרו לו מאי טעמא תנית וגנבת. כלומר חכם שונה וגנב. אמר להו דרך בני ישראל או סופר או בעל סייף שניהם באיש אחד אין נמצאין וכיון שאני בעל סייף (גם) איני חכם שונה אמרו לו והלא קוראין אותך רבי אמר להן גדול שבאורגים אני ולפיכך קורין אותי רבי של אורגים הביאו לפניו שתי פקעיות של מטוה אמרו לו איזו של שתי ואיזו של ערב נעשה לו נס ופרחה וישבה לה זיבורית נקבה על פקעת דערבא וזיבורא על של שתי אמר הא דשתיא הא דערבא:

בי אבידן. פי' לשכה בבית עבודת כוכבים שלהן ומתקבצין שם כל בעלי חכמה ודנין בדברי חכמה עוד אמרו לו למה שיחררת עבדך בדתן של ישראל. פי' פתקוהו בד' מאה פרסי שדרוהו פרוונקא במקום רחוק ת' פרסי. אתיוהו לר' חנניה בן תרדיון אמרו ליה אמאי עסקת באורייתא אמר להו כאשר צוני ה' אלהי גזרו עליו שריפה בעונש שהיה הוגה את השם באותיותיו בפרהסיא.

מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לענים. פי׳ כולם ולא נפרעתי מכיס של צדקה וזה היה לפנים משורת הדין ולכך א״ל מחלקך היא חלקי וטעמא דהא מעות של צדקה עד שלא באו ליד גבאי מותר לשנותם כלומר ללוותם ולפרוע אחרי וקיימא לן נמי בגבאי צדקה שנתנו לו מעות בשוק יתנם לתוך כיס של צדקה וכשיגיע לביתו יטלם דאלמא מעות שנתערבו או נתחלפו כשל חולין לית לן בה והא ודאי לא סני לן בין משנה או מערב אותן לנתערבו מאיליהן דהא תלמוד טעמא דשרי משום דאין בהם משום קדושה וליכא קפידה אלא שלא לעשות בו גזל לעניים וזה ברור.

אע"פ שכל מי שאינו מקיים את המצות נענש העוסק בתורה ואינו מקיים נתיבותיה של תורה לגמול חסדים לבריות כפי יכלתו הוא נענש ביותר מפני שהוא כיודע רצון קונו ופורקה מעליו ודומה כמי שאין לו אלוה:

כל שהוא ממונה מחמת הצבור לאיזו גוביינא הן צדקה הן גוביינא אחרת צריך להזהר שלא יביא עצמו לידי חשד בכל צד שאפשר לו אע"פ שהוא נקי מי"י יזהר לנקות עצמו מן הבריות ואם היה תלמיד חכם המפורסם בנאמנות אינו צריך לדקדק על עצמו כל כך מחשש הבריות ומתוך כך אמרו לעולם לא יתן אדם מעותיו לתוך ארנקי של צדקה שבשעה שהוא רוצה ליטלן יחשדוהו הרואים שממעות הצדקה הוא נוטל אא"כ הוא תלמיד חכם ומפורסם בנאמנות כר' חנינא בן תרדיון:

מעות הנגבים לעניים לצורך פורים אין העני רשאי להוציאן אלא לסעודת פורים אא"כ היה מתנה עליהם במעמד אנשי העיר והוא שאמרו במקום אחר מגבת פורים לפורים ובמציעא פסקנוה להתר אף שלא במעמד אנשי העיר והוא הנכון:

גמ' של צדקה וחלקתים לעניים כו' כצ"ל ול"ג ופרעתיה כנראה מפרש"י בלשון שני וכנראה מדברי התוס' וק"ל:

תוס' בד"ה ניזיל אפיתחא כו' דכתיב אל תקרב אל פתח ביתה כו' עכ"ל לאו מהאי קרא יליף ליה לעיל אלא מרישא דהאי קרא הרחק מעליה דרכך זו מינות ושגירות לישנא דפתחא נקטו וק"ל:

בד"ה מעות של פורים כו' ולשון נתחלפו כמו איוב באויב כו' כצ"ל:

א"ל מזמה תשמור וגו' ה"ק מדבר זמה תשמור עליך כו'. אין זה סותר מ"ש פ' החליל דאביי הוה מצטער ואמר על עצמו אי מאן דסני לי הוה לא הוה מצי לאוקמי נפשיה עד דתני ליה ההוא סבא כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו דהכא איירי בשעה שעוסק בתורה כפרש"י מזמה תשמור עליך מכל דבר רע והרהור חטא ואנו הולכין הלוך ודבר בדברי תורה ועוד דהתם יחיד הוה וק"ל:

אשריך שנתפסת על דבר אחד כו' ה' דברים כו'. יש לפרש כפרש"י ה' דברים היינו דקחשיב לקמן דתבעו לר"א בן פרטא א' מאי טעמא גנבת ב' ומ"ט תנית ג' ומ"ט קרו לך רבי כו' והוא טענה אחרת ממה שאמרו לו מ"ט תנית כפי' רש"י שזו עלילה שלישית והוא לפי שהוא בכלל שגזרו כל הסומך והנסמך יהרג כדאמרינן פ"ק דסנהדרין ד' ומ"ט לא אתית לבי אבידן כו' ה' ומ"ט קא שבקת עבדך לחירות כו' הרי ה' דברים וק"ל:

כמי שאין לו אלוה כו'. ר"ל כאילו אין לו אלוה להצילו שאין לו אלהים אמת ח"ו דמדותיו הם גמ"ח ויש לאדם לילך אחר מדותיו וק"ל:

מאי ללא אלהי אמת כו'. יש לעיין דמשמע שהיה שם מיהת עסק התורה ובסופיה דהאי קרא כתיב וללא תורה ויש לישב דלצדדין קאמר קרא דאותן ימים רבים חלוקים היו דיש מימים ההם ללא אלהי אמת דהיינו שהיו עוסקין בתורה אבל לא היו עוסקין בגמילות חסדים ויש מאותן ימים שגם תורה לא היה להם כדכתיב בסיפא דקרא וללא תורה וק"ל:

אי סייפא לא ספרא כו'. בערוך בערך סייף וז"ל ספר וסייף ירדו כרוכין מן השמים כו' והיכן פירושו של דבר דכתיב אם תאבו ושמעתם וגו' ואם תמאנו ומריתם חרב וגו' והיינו דאמרינן פ"ק דע"ז אי ספרא לאו סייפא כו' עכ"ל נראה מפירושו לפרש דה"ק הכא אי ספרא כמו שאתם אומרים תנית לאו סייפא שאתם אומרים גנבת ואני חייב הריגה בסייף ואי סייפא כמ"ש גנבת נתחייבתי הריגה בסייף לאו ספרא אנא שאתם אומרים תנית ומדאחד מהם ליתא אידך נמי ליתא ויותר נראה לפרש הכא דסייפא נאמר על העוסק בסייפא דומיא דעוסק שבספרא והיינו הגנב העוסק בגניבה וסייף בידו שיודע שאין אדם עומד על ממונו ובא בסייף שאם יעמוד בעל הממון נגדו יהרגנו וז"ש אי ספרא לאו כו' כי העוסק בתורה לאו סייפא אין לו זמן לעסוק בעסק הגניבה כמ"ש בפ' הפועלים שאיל עילויה אי צורבא מרבנן הוא ניים אקדומי קדים לגירסי' ואי לא גנבא הוא כו' ודו"ק:

א"ל כאשר צוני כו'. גבי ר"א בן פרטא לא א"ל רק תנית שלא היה עוסק בתורה בפרהסיא ברבים ולכך היה יכול להכחישם כדקאמר מדהא ליתא כו' ולשון תנית שהיה שונה בעל פה אבל רבי חנינא בן תרדיון שהיה מקהיל קהלות ברבים וס"ת בחיקו לא היה לו מקום להכחישם ולכך א"ל אמאי קא עסקת באורייתא מה היה לך עסק בתורה שהיתה מונחת בחיקך שזה יורה על לימודך בה שלכך שרפו אותה עמו וק"ל:

ד"ה ניזיל אפתחא דבי זונות מכאן יש ללמוד וכו'. ואע"ג דקא מקבל אגרא מ"מ פשיטא הוא דלא בשביל קבלת שכר הוה אזיל אפיתחא דבי זונות ואי לאו דהוי איסורא למיזל אפתחא דעבודת כוכבים פשיטא דהוי להו טפי למיזל אפתחא דעבודת כוכבים דלא הוי צריכין למכפייה ליצרייהו מלמיזל אפתחא דבי זונות אלא ודאי יש ללמוד מכאן דדרך להרחיק מפתח עבודת כוכבים מה שיכול ומה שמביאים התוס' לראיה הפסוק אל תקרב אל פתח ביתה נראה דלא דק דהא לתרי לישני דלעיל לא ילפינן מיני' מאל תקרב אל פתח ביתה אלא מרישא דקרא דהרחק מעליה דרכך ודו"ק:

גמרא אילימא תורה דכתיב זימה ומתרגמינן כו'. כצ"ל ומלת בה נראה למחוק:

שם תשמור עליך תורה ת"ר כו'. כצ"ל ומלת תנצרכה למחוק וכן בע"י ליתא:

שם כל העוסק בתורה בלבד כו' ללא אלהי אמת. עי' בתוס'. ול"נ לפרש דתורה נקראת אמת כדלעיל (ד ב) וה"ק קרא כביכול אינו אלהי אמת ר"ל על אנשי אמת לבד אינו אלוה להגן:

שם א"ל זקן אני ומתיירא כו'. כצ"ל וכ"ה בע"י:

רש"י ד"ה תשמור. ואנו הולכין הלוך ודבר בד"ת. הוצרך לזה משום דמסקינן בסוטה (כא) דתורה בעידנא דלא עסיק בה לא מצלא ע"ש:

תד"ה רבן של תרסיים. עי' כה"ד. נ"ל דהגי' בכולן צ"ל טרסיים בט' וכן ברש"י כאן הועתק בט' וכ"ה בתוס' חולין (נז ב) וכן הערוך הביא כולן באות ט'. ודע דגם המפרש בנזיר (נב) הביא הג' פירושים:

גמ' שנתפסתי על ד"א ואינו ניצול כו'. נ"ב אף על גב דלקמן מוכח דבידים גרם לו המיתה שלא רצה להמלט באופן שעשה ר"א שהכחיש למוד תורתו ור"ח אמר כאשר צוני ה"א. והיה יושב ועוסק בתורה וס"ת מונח לו בחיקו. א"כ הוא בחר לעצמו המות מחיים. י"ל לפי שידע בעצמו שלא יהא נצול ולא יועיל לו ת"ת למלטו ממות בגזרת המלכות לפיכך נתחזק לקדש השם בכך. ואם רשאי אדם להחמיר ולחבל בעצמו בכה"ג עמ"ש בס"ד בפנת אבן בוחן:

שם הי דשתיא והי דערבא. נ"ב השתי של צמר דק ושל ערב עב כמ"ש פ"ה דכתובות [במשנה דף סד ב] ופי"א דנגעים [מ"ח וע"ש בר"מ ור"ש]. ובשל פשתן הכל שוה:

רש"י ד"ה עבדך לחירות כו' דת יהודית. נ"ב אף על פי שהמשחרר עובר בעשה. הם לא ידעו זה:

תוס' סד"ה רבן. שני טורסיים. נ"ב טורסיים הם אומה של טרסוס היא מדינת תרשיש שבכתוב:

אָמַר לֵיהּ אִידָךְ נֵיזִיל אַפִּיתְחָא דְּבֵי זוֹנוֹת וְנִכְפְּיֵיהּ לְיִצְרִין, וּנְקַבֵּל אַגְרָא. מקשים איך יאמרו לקבל אגרא והא תנן אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס (משנה אבות א, ג)?
ונראה לי בס"ד כי הצדיקים השמחה שהיה להם מן המצות נחשב אצלם שכר גדול ועל השמחה קאמר נקבל אגרא. אי נמי אמרו רבותינו ז"ל 'שְּׂכַר מִצְוָה מִצְוָה' (משנה אבות ד, ב) ופרשו בשכר שעשה אדם המצוה כתקנה יזכהו הקדוש ברוך הוא לעשות מצוה אחרת ולזה אמר 'נְקַבֵּל אַגְרָא' שנזכה לכמה מצות אחרים כי 'שְּׂכַר מִצְוָה מִצְוָה'.

אָמַר לֵיהּ מְנָא לָךְ הָא. נראה לי בס"ד הא דלא שאלו כן מעיקרא קודם שהלכו כי תחלה נסתפק בדבר אם זאת היא עצת יצר הטוב כדי שיקבלו שכר או דלמא זו עצת יצר הרע שנתלבש בלבוש יצר הטוב לתת להם עצה לעשות טוב וחושב לעשותו מכשול להם כי ידע שאין יכולים להתגבר עליו כאשר יכנסו ויראו הזונות בעיניהם, לכן לא שאל מעיקרא שאלה זו כי אמר נמתין עד הסוף ונראה איך יפול דבר! וכאשר הלכו נכנעו הזונות מהם כל כך עד שברחו ונכנסו לביתם אז הבין כי מעיקרא זו היתה עצת היצר הטוב שידע דקדושתם תגין עליהם עד שהקליפה תהיה בורחת מלפניהם.

כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּלְבַד דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בברכת 'מַלְבִּישׁ עֲרוּמִים' דמלבוש הנשמה נמשך משם אלוה שפירושו הוא אל ו"ה כנודע עיין שם. וזה המלבוש אינו נשלם אלא בעסק התורה ולכן התורה מכונית בשם מלבוש וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק שִׂמְלָה לְךָ קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ (ישעיה ג, ו) מפני כי על ידה נמשך מלבוש של הנשמה.
והטעם נראה לי בס"ד שם 'אֵ‏־ל חֶסֶד' דכתיב 'חֶסֶד אֵ‏־ל כָּל הַיּוֹם' (תהלים נב, ג) והתורה היא בסוד החסד דכתיב מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ (דברים לג, ג) לכך על ידי תורה ימשך שם 'אֵ‏־ל' ד'אֱלוֹהַּ' ותורה נרמזה באותיות ו"ה ד'אֱלוֹהַּ' כי אות וא"ו מספר ששה ואות ה"א רמז לחמש ספרים.
וזהו שאמר 'דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ' רצונו לומר הארה של שם זה הנקרא 'אֱלוֹהַּ' אינו שומר אותו דאותיות אל 'אֱלוֹהַּ' יתעוררו על ידי תגבורת החסד בגמילות חסדים ואותיות ו"ה רמז לתורה שבכתב שהיא חמשה ספרים תורה שבעל פה שהיא ששה סדרים וכל זה נרמז באותיות 'אֱלוֹהַּ'.
ונראה לי בס"ד דדייק לה מדכתיב ברישיה דקרא 'וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹקֵי אֱמֶת' (דברי הימים ב טו, ג) ובעל כרחו איירי ביש להם תורה דהא בסופיה דקרא כתיב 'וּלְלֹא תוֹרָה' שמע מינה ברישא איירי ביש להם תורה. ועוד דייק לה מדכתיב 'וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל' דרבותינו ז"ל דרשו על 'רַבִּים קָמִים עָלָי' (תהלים ג, ב) רבים בתורה כי החכם נקרא 'רַבִּי' והכי קאמר ימים של רבים שהם בעלי תורה שנקראים רבים יש לישראל שנחשבים ללא אמת, והיינו דאמרו רבותינו ז"ל (שבת נה.) אמת חותמו של הקדוש ברוך הוא, וכן בתורה כתיב רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת (תהלים קיט, קס) כי אמת נרמז בראש התורה דסופי תיבות בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים (בראשית א, א) אֱמֶת דעל ג' דברים העולם עומד תורה ועבודה וגמילות חסדים (משנה אבות א, ב) נרמזים באותות אֱמֶת.

מַאי "מְזִמָּה" אִילֵימָא תּוֹרָה דִּכְתִיב בָּהּ "זִמָּה" וּמְתַרְגְּמִינַן עֲצַת חֲטָאִין (משלי ב, יא). יש להקשות לפי הסלקא דעתיה דקרי לתורה 'זִמָּה' משום דתרגום 'זִמָּה' עצה, והתורה נקראת בשם עצה דכתיב הִפְלִיא עֵצָה (ישעיה כח, כט) למה לא אמר להדיה 'עֵצָה תִשְׁמֹר עָלֶיךָ'?
ונראה לי בס"ד דקראה בלכון 'זִמָּה' לרמוז שהתורה שנתנה בארבעים יום נחשבת ה' ספרים ונחשבת ז' ספרים כי חשיבינן פסוק וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן (במדבר י, לה) ספר בפני עצמו (שבת קטז.) ולהכי קראה 'זִמָּה' שהם אותיות מ' ה' ז'.

מַאי טַעְמָא תָּנֵית, וּמַאי טַעְמָא גְּנַבְתְּ. יש להבין למה ערכו שתי שאלות ביחד, ולא שאלו אותו כל דבר בפני עצמו כאשר עשו אחר כך? ועוד יש להבין בתחלת המאמר דאמר לו רבי חנינא בן תרדיון 'אַשְׁרֶיךָ שֶׁנִּתְפַּסְתָּ עַל חֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְאַתָּה נִיצּוֹל' מניינא למה לי? הוה ליה למימר 'אַשְׁרֶיךָ שֶׁנִּתְפַּסְתָּ עַל כַּמָּה דְּבָרִים וְאַתָּה נִיצּוֹל'?
ונראה לי בס"ד דכל זה היה בהשגחה מאת ה' להצמיח ישועה לצדיק מן האוייבים עצמם והוא כי הד' תביעות שתבע אותו כולם אמת ולא דברו עליו שקר בהם ורק תביעה אחת של הגניבה היא שקר ומאת ה' היתה זאת שנתקן בלבם לערב עם תביעה דאשה ד'מַאי טַעְמָא תָּנֵית' תביעה אחת של 'מַאי טַעְמָא גְּנַבְתְּ' שהיא שקר כדי שבזאת התביעה שהיא של שקר תהיה לו ההצלה כי על ידי תערובת של שתי תביעות אלו שהם אחת אמת ואחת שקר נצח אותם ואזדקור בקמייתא כי בזאת נתפסו מדבריהם עצמם שנמצאו מזוייפים מתוכם דהשיב תשובה נצחת 'אִי סָפְרָא לָא סַיָּיפָא וְאִי סַיָּיפָא לָא סָפְרָא' וכיון דזה המגיד לכם שיקר בדבר אחד, בודאי הוחזק שקרן ואינו נאמן בשתיהם, אבל אם היו תובעים אותו 'מַאי טַעְמָא תָּנֵית' בלבד והיה מכחיש לא היו מאמינים אותו ולא היו מקבלים הכחשתו אלא היו מאמינים את המלשין שהגיד להם דתנא באורייתא ורק עתה שזה המלשין הלשין בשני דברים אלו ביחד נמצא נזדייף מתוכו דממה נפשך דבר שקר באחת מהם וזה הזיוף של תביעות אלו וביטולם הועיל לרבי אלעזר גם בתביעות הנשארים כי נעשה לו הרמת ראש לפניהם בתביעה הראשונה דאז כשתבעו אותו בשאר דברים של המלשינים וכיחש הטו אוזן לדבריו ומן הראוי לפטרו תכף אחר שנצח בקמייתא אך שאלו אותו על השאר לראות מה ישיב והיו מוכרחים להטות אוזן לתשובותיו ויאמינהו בהכחשתו כי כיון דאסגור בקמייתא רצו מקירות לבך לפוטרו מכולם ולהוציאו זכאי.
ונמצא כל ההצלה שלו נעשית על ידי תערובת של שקר שערבו עם תביעה של אמת ולזה אמר 'אַשְׁרֶיךָ שֶׁנִּתְפַּסְתָּ עַל חֲמִשָּׁה דְּבָרִים וְאַתָּה נִיצּוֹל' בא למנין לומר כי עם הארבעה של אמת שנתפסת עליהם נעשו חמשה דברים בתערובת אחת של שקר וכיון שהוסיפו אחת של שקר להשלים מספר החמשה מחמת כן נצמחה ההצלה שלך כך כיון ברוח הקודש שתהיה הצלתו על ארבעה דברים שהם אמת מחמת תוספת ישית שהיא של שקר.
ובזה יובן בס"ד כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי הֳ' וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם הֳ' (ישעיה נד, יז) פירוש 'כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ' לתבוע אותך בטענות להרע לך 'לֹא יִצְלָח' יען כי 'כָל לָשׁוֹן' אשר 'תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי' וכהאי עובדא דרבי אלעזר דנתפסו המלשינים בלשונם מנייהו ובהו דנזדייפו מתוכם ובמה תזכי לכך הא' בזכות התורה ולזה אמר 'זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי הֳ'' זֹאת כינוי לתורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל דכתיב 'וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה' (דברים ד, מד) גם עוד יש לך זכות גמילות חסדים וזהו 'וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם הֳ'' וכמו שאמר לו רבי חנינא בן תרדיון שאתה ניצול הואיל ועסקת בתורה וגמילות חסדים.

אֲתָא אֵלִיָּהוּ פָּתְקֵיהּ אַרְבַּע מְאָה פַּרְסֵי. נראה טעם למספר 'אַרְבַּע מְאָה' פַּרְסֵי בזכות רבי אלעזר שיש לו בשביל עסק התורה ת' עלמין דכסופין, ולכן דבר זה נעשה על ידי 'אליהו הנביא זכור לטוב' [400] שעולה מספר ארבע מאות.
ואומרו 'אֲתָא אֵלִיָּהוּ' אף על גב דכבר בא ודבר עם אותו המלשין לבלתי ילשין נראה דעשה שליחותו והלך ועתה בא מחדש לעשות שליחות זו.

ניזיל אפתחא דבי זונות ונכפייה ליצרין ונקבל אגרא. לכאורה יש להעיר מה הלשון אומרת ונקבל אגרא והרי שנינו היו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע"מ לקבל פרס. ואפשר לישב במה שתירץ הרב מהר"ש פרימו ז"ל לקושית התוספות פ"ק דר"ה דאמרו שם האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או בשביל שאזכה לעה"ב הרי זה צדיק גמור ותירץ הרב הנזכר דעושה המצות בעצמן כסדרן והלכתן דהא שנינו דצריך לעשות שלא ע"מ לקבל פרס אך בעושה יתר על חיובו שרי בזה היתר לעשות ע"מ לקבל פרס וז"ש האומר סלע זו לצדקה כלומר נוסף על החיוב בהא שרי כדי שיחיה בנו וכו' זהת"ד וממנו נקח דעושה מה שאינו חייב יכול לעשות ע"מ לקבל פרס וה"ה הכא דאינו מחוייב ללכת דרך פתחא דבי זונות והוא הולך לכוף את היצר שרי ע"מ לקבל פרס והיינו דקאמר ונקבל אגרא ומלתא אגב ארחיה קמ"ל דשרי בהא ע"מ לקבל פרס אבל לא שהיה מכוין לזה:
והתוספות כתבו וז"ל נזיל אפתחא דבי זונות מכאן יש ללמוד שדרך להרחיק מפתח ע"א כל מה שיכול משום דכתיב אל תקרב אל פתח ביתה ומוקמי לעיל בע"א שהרי היה רוצה ללכת יותר אפתחא דבי זונות עכ"ל ודבריהם קשים מאד דמה רוצים ללמוד והש"ס קרי בחיל ניכפייה ליצרין ונקביל אגרא אלמא מפרש בהדיא טעמא דאזיל אפתחא דזונות לכוף היצר וליטול שכר ולאו משום להרחיק מע"א ותו דכתבו דלעיל מוקי לא תקרב לע"א ובפירושא אתמר דמוקי למינות ורשות. וכבר אני בעניי כתבתי בזה בפתח עינים ע"ש ועתה אכתוב בקצרה קצת בסגנון אחר דהתוספות ס"ל דכיון דקי"ל דבגזרת רז"ל אף שבטל הטעם תקנה לא זזה ממקומה ק"ו למאי דקמן דהגם דנכיס יצריה דע"ז לא תקרב כדקאי קאי. וכבר נודע דהגם דאיכא כמה דרשות מ"מ פשטיה דקרא תדיר איתיה לעולם וזהו כונת התוספות דהגם דהשתא נכיס יצרא דע"ז לא תקרב איתיה והגם דלעיל מוקי בענין אחר מ"מ פשטיה דקרא אינו זז ממקומו. והתוספות קשיא להו דכיון דקמא אמר ניזיל אפתחא דע"ז דנכיס יצריה איך כי אמר ליה ניכפייה ליצרין איך נתרצה בזה והלך עמו והי"ל לומר לו דאמאי נניח הדרך הטובה שאין בה שום ספק ונלך למקום שהיצר שולט. ואדרבא ראינו שהסכים ללכת עמו אף שהוא לא ידע סגולת התורה והי"ל חידוש אח"כ כשראה שנכנעו הזונות ואמר לו מנא לך הא. ומזה מוכח דאל תקרב לפתח ע"ז כדקאי קאי אף דנכיס יצריה. ולחדודי הוא דבעא ולראות מאי דעתיה א"ל ניזיל אפתחא דע"ז דנכיס יצריה. וכשהשיב לו ניזיל ונכפייה ליצרין הסכים עמו דאל תקרב לע"ז איתיה דהכי פשטיה דקרא ומה שכתבו דלעיל מוקי לא תקרב לע"א. פירוש הוא ראשי תיבות לענין אחר כלומר דמ"מ פשטיה דקרא קיים. ועוד יש לצדד ודוק כי קצרתי:

ומאי טעמא קא שבקת עבדך לחירות. פירש רש"י והן גזרו על כך לפי שהוא דת יהודית עכ"ל ודברי רבינו ז"ל נאמנו מאוד. ומ"ש הרב עיון יעקב ז"ל לפי שהמשחרר עבדו עובר בעשה כדאיתא בגיטין עכ"ל אין דברי הרב ז"ל בזה מחוורין. ויש מי שפירש לפי שהמשחרר עבדו חייב בכל המצות והם אינן רוצים שיתחייב במצות וגם זה יש להשיב עליו והעיקר כדפירש רש"י ז"ל:

ועל אשתו להריגה דלא מיחתה ביה. מכאן אמרו כל מי שיש בידו למחות וכו' מכאן מוכח בהדיא דנשים במידי דהם שייכות גם הם יש להם ערבות אם יש בידם למחות. ומ"ש רבינו יונה והרא"ש פ"ג דברכות דנשים אינן בכלל הערבות היינו במידי דלא שייכי וק' על הגאון מהר"ר יחזקאל ז"ל בספר דגול מרבבה בהגהות א"ח סימן רע"א במה שנסתפק בקדוש שבת וצידד דכשם דנשים אינן בכלל ערבות גם האנשים אינן ערבים וכו' ע"ש:
והמסתכל יפה בעיניו יראה דהאנשים ערבים על הנשים וגם נשים עריבות במידי דשייכי כדאמרינן בסוגיין על אשת רחב"ת שנענשה שלא מיחתה ואין כאן ספק ועמ"ש אני בעניי בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סימן קכ"ד ומשם באר"ה ואין כאן מקום להאריך:

אפתחא דבי זונות ונכפייה ליצרין. כתבו התוס' מכאן יש ללמוד שדרך להרחיק מפתח ע"ז כל מה שיכול משום אל תקרב אל פתח ביתה ומוקמי לעיל בע"א שהרי היה רוצה ללכת יותר אפתח דבי זונות עכ"ל לכאורה יש לדקדק בדברי התוס' חדא דאמאי רוצים ללמוד מהכא והלא קרא כתיב כדאמרי אינהו גופיהו. ותו מה שכתבו משום אל תקרב ומוקמי לעיל בע"א שהרי לעיל בע"א אמרו אל תקרב זו הרשות ואיכא דאמרי אל תקרב זו זונה ואיך כתבו דאל תקרב מוקי ליה בע"א ויש מי שכתב דהיה כתוב בתוס' בע"ז ור"ל בענין זנות וטעו שסברו בעבודה זרה וכתבו בע"א ואינו מחוור דלשון התוס' כפ"ז לא אתי שפיר. ותו מ"ש שהרי היה רוצה ללכת יותר אפתחא דבי זונות מה הוכחה זו הרי בפירוש יהיב טעמא ונכפייה ליצרין ונקבל אגרא. ואפשר לומר דכונת התוס' דאע"ג דלעיל אמרינן הרחק מעליה דרכך זו מינות וגם לאיכא דאמרי הרחק זו מינות והרשות נמצא דלתרי לישני הרחק זו מינות אלא דללישנא קמא זו מינות לבד ולאיכא דאמרי הרחק למינות ורשות ודלא כמ"ש בספר רגל ישרה שכתב דהוצרכו התוס' ללמוד מכאן משום דלעיל איכא תרי לישני וכו' ע"ש ודבריו לא האירו דהא לתרי לישני הרחק הוא ממינות. אמנם יש לומר דשלמה הע"ה קאמר בזמנו וכל זמן בית ראשון וע' שנה של גלות בבל דהיה יצה"ר של ע"ז אבל אחר שבאו אנשי כנה"ג ובטלו יצרא דע"ז אפשר לומר דתו ליכא הרחק. ולזה התוס' למדו מכאן שהלכו אפתחא דבי זונות ולא אפתחא דע"ז הגם דנכיס דאע"ג דחד אמר נכפייה ליצרין וכו' האחר הגם שלא ידע במה כחו נתרצה ללכת בדרך דאיכא זונות משום שצריך להתרחק מע"ז דכתיב הרחק בכל זמן. והכי מוכח מדאח"ך אמר ליה מנא לך הא ופירש רש"י מנ"ל הא דסמכת אנפשך למיתי הכא ולא מסתפי מיצה"ר עכ"ל ומשמע דבתחילה לא ידע הדבר בעצם ובבירור ועכ"ז הלך אפתחא דזונות משום דהרחק מעליה קאי לע"ז וחמיר טפי מזונה דכתיב אל תקרב לחד לישנא דהרחקה טפי משמע. וכפ"ז צ"ל דמאן דאמר ניזיל אפתחא דע"ז לא שהיה דעתו כן רק רצה לדעת מאי ס"ל לחבריה אי השתא נמי איכא הרחק וכשראה דחבריה אתי עלה לקבל אגרא שתק ליה והוא הלך עד שלא ידע טעמו ונימוקו משום דאיהו סבר דהרחק בכל זמן. ואח"ך אמר לחבריה מנא לך להורות דבלא טעמו היה צריך ללכת אפתחא דזונות. ומ"ש התוס' משום דכתיב אל תקרב היינו כאלו כתבו וכו' וכונתם על הרחק ודוק כי בזה נתישב הענין כאשר המעיין בלבבו יבין ואחרי כותבי ראיתי מ"ש הרב ישרש יעקב במהדורא בתרא דף קמ"א משם הרב רצוף אהבה וכיונתי קצת לדברי הרב ומה שהקשה עליו הרב ישרש יעקב יש לישב כאשר הרואה יראה מתוך מ"ש בעניותנו ודוק:

מ"ט תנית ומ"ט גנבת א"ל אי ספרא לאו סייפא וכו'. אפשר דהם רמזו דבכח לימודו היה מוציא לאור ניצוצי הקדושה מן הקליפה וז"ש מ"ט תנית וכי תימא מה אכפת לכו ומ"ט גזרתם שלא ילמדו לז"א ומ"ט גנבת שעי"ז גנבת ניצוצי הקדושה מהסט"א בסוד התקלא וסוד הירדן כמו שפירש רבינו האר"י זלה"ה. והוא השיב אי סייפא לאו ספרא כלומר אם שולט עשו דכתיב ביה על חרבך תחיה היינו טעמא דלאו ספרא שאין הקול קול יעקב. דאם היה הבל של תינוקות הבל שאין בו חטא לא היה שולט עשו וזהו ואי ספרא לאו סייפא. א"נ במ"ש בשאר מקומות שכתבו המקובלים דהגליות הם לפרוע שארית שעבוד מצרים שהם שמ"ד ובכח מש"ה רבינו ע"ה דהוא אחד יותר על שמ"ד יצאנו ממצרים. וכתבנו בעניותנו דזהו הטעם דהעוסק בתורה יש לו חירות כי סתם ת"ח אמיתי יש בו ניצוץ משה רבינו ע"ה ולכך אמרו דבן חורין הוא העוסק בתורה בכח ניצוץ משה רבינו ע"ה אשר בקרבו אורב"ו דהוא יתר אחד על שמ"ד וזה רמז אי ספרא אם זכיתי לניצוץ משה ספרא רבא לאו סייפא דניצול משמד וכו' ואמר לישנא דמשתמע לתרי אנפי ודוק: