עבודה זרה יט ע"א

דף יט - א

זה  אברהם אבינו, שלא הלך בעצת דור הפלגה. וזה היה כשאברהם אבינו היה בן ארבעים ושמונה שנה. ודרשינן "עצת רשעים" על דור הפלגה, שרשעים היו, שנאמר [בראשית יא] "הבה נבנה לנו עיר".

"ובדרך חטאים לא עמד" - שלא עמד אברהם אבינו בעמידת אנשי סדום, שחטאים היו, שנאמר [בראשית יג] "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד".

"ובמושב לצים לא ישב" - שלא ישב אברהם אבינו במושב אנשי פלשתים, בעת שגר ביניהם, מפני שליצנים היו, שנאמר [שופטים טז] "ויהי כטוב לבם, ויאמרו: קראו לשמשון וישחק לנו". ^[1]

וממשיכה הגמרא ודורשת מקרא נוסף בתהילים [קיב] "אשרי איש ירא את ה', במצותיו חפץ מאוד".

לא אמר הכתוב אשרי "האיש" בה"א הידיעה, שמדבר עליו הכתוב, אלא אמר "איש". ולכאורה משמעותו היא למעט, איש, ולא אשה.

והדבר תמוה, האם אפשר לומר "אשרי איש" הירא את ה', ולא "אשרי אשה"? והלא גם אשה יראת ה', היא תתהלל?! אלא, אמר רב עמרם אמר רב: לא בא הכתוב למעט אשה, אלא לומר: אשרי מי שעושה תשובה, שנהיה ירא ה' כשהוא "איש", בכחו ובגבורתו, ואינו ממתין לימי זקנותו. ^[2]

רבי יהושע בן לוי אמר: אשרי מי שמתגבר על יצרו בגבורה כאיש גבור.

נאמר שם עוד "במצותיו חפץ מאוד".

אמר רבי אלעזר: ^[3] במצותיו חפץ מאוד, שעובד את ה' מאהבת שמו ומאהבת מצותיו, ולא עובד את ה' בשביל שכר מצותיו.

ודרשה זו היינו דתנן, כמו ששנינו במשנה במסכת אבות [א ג]: הוא, אנטיגנוס איש סוכו, היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב אדונם על מנת לקבל פרס. אלא היו כעבדים המשמשים את הרב מאהבת הרב שלא על מנת לקבל פרס! והיינו, שתהא נאמנותכם להקב"ה תמימה, ועבדו אותו באהבה, ותהיו נכונים לומר, שאפילו אין סופנו לקבל פרס, אוהבים אנו את בוראנו, וחפצים במצוותיו.

והגמרא ממשיכה לדרוש את הפסוקים שבפרק הראשון בספר תהילים.

"כי אם בתורת ה' חפצו" -

[תניא], אמר רבי: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ. לא ישנה הרב לתלמידו אלא ממסכת שהתלמיד חפץ בה עתה ללמדה, כי אם ילמדנו מסכת אחרת, לא יתקיים תלמודו בידו, כיון שהתלמיד אינו חפץ בה. שנאמר "כי אם בתורת ה' חפצו". "חפצו" היינו "החפץ שלו", הרצון שלו, כי לא נאמר "חפץ".

והגמרא מספרת על דבר שאירע, בקשר לכך:

לוי ורבי שמעון ברבי [בנו של רבי], יתבי קמיה דרבי, ישבו כתלמידים לפני רבי, וקא פסקי סידרא,, למדו פרשיות מקראות. סליק ספרא, סיימו את אחד מן הספרים ורצו להתחיל ספר אחר.

לוי אמר: לייתו [לן] יביאו לנו ונתחיל ספר משלי.

רבי שמעון ברבי אמר: לייתו [לן] תילים. ספר תהילים.

כפייה ללוי, הכריח רבי את לוי ללמוד כפי שרצה רבי שמעון בנו, ואייתו תילים והביאו ספר תהילים, ^[4] והתחילו לקרות בתחילתו.

כי מטו הכא, כשהגיעו לפסוק זה, "כי אם בתורת ה' חפצו", פריש פירשו רבי, ואמר: אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ.

אמר לוי: רבי! בכך נתת לי רשות לעמוד ולהפסיק מלימודי בספר תהילים, כי חפצי ללמוד בספר משלי.

והגמרא מביאה דרשות נוספות על הפסוק "כי אם בתורת ה' חפצו".

אמר רב אבדימי בר חמא: כל העוסק בתורה - הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו, רצונותיו וצרכיו, שנאמר "כי אם בתורת ה', אשר עושה לו את חפצו".

אמר רבא: לעולם ילמד אדם תורה במקום שלבו חפץ. שנאמר "כי אם בתורת ה' חפצו" ^[5].

ועוד אמר רבא: בתחילה, בעת תחילת לימודו של אדם, נקראת התורה על שמו של הקדוש ברוך הוא, ולבסוף, אחרי שלמדה וגרסה, נקראת על שמו של הלומד שטרח בלימודה. ^[6] שנאמר תחילה "בתורת ה' חפצו", ובסופו נאמר "ובתורתו, יהגה יומם ולילה". לא אמר הכתוב "ובתורת ה' יהגה", אלא אמר "בתורתו", שנקראת מעתה "תורתו" של הלומד בה.

ועוד אמר רבא: לעולם ילמד אדם תורה מרבו, עד שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה לו בפיו, ואחר כך יהגה, יעיין בתלמודו, לדמות דבר לדבר, להקשות ולתרץ, להשוות ולחלק. שנאמר "בתורת ה'" והיא התורה הנמסרת לו מרבו, והדר, ואחרי כן נאמר "ובתורתו יהגה", והיא התורה שהבינה הוא מתוך עיונו. ^[7]

ועוד אמר רבא: לעולם ליגרס איניש, ילמד אדם מרבו, ואף על גב דמשכח שוכח לימודו, ^[8] ואף על גב דלא ידע מאי קאמר, שאין רבו יודע לפרש לו כלום אלא רק מלמדו את הגירסא. שנאמר [תהלים קיט] "גרסה נפשי לתאוה", ודרשינן, "גרסה" כתיב, בלשון גריסה, שהיא שבירת החיטה לחלקים קטנים, לשתים או לארבע ב"ריחיים של גרוסות" לצורך מאכל [ואינה ראויה ללישה], ולא כתיב "טחנה", הטוחנת הדק היטיב.

וכך אמר דוד המלך: גרסה נפשי את התורה, "לתאבה", מרוב תאוותי לדברי תורה, גורס אני אותה לפי היכולת שלי עתה, אף על פי שעדיין איני יכול לטוחנה היטב, להיכנס לעומקה.

והגמרא מביאה עוד מאמר של רבא בענין זה.

רבא רמי הקשה שיש לכאורה סתירה בין שני כתובים -

בספר משלי [פרק ט] כתיב "החכמה [חכמת התורה] תרומם [את לומדיה] על גפי מרומי קרת". על כנפי מרומי העיר.

ואילו אחר כך באותו פרק, כתיב "על כסא מרומי קרת".

ולכאורה הם פסוקים הסותרים זה את זה, כי "גפי" אינו מקום מושב קבוע, ואילו "כסא" הוא מקום כבוד קבוע.

ומתרץ: בתחילה, בתחילת לימודו, התורה מרוממתו באופן שאינו קבוע, על גפי מרומי קרת. ולבסוף, אחר שלמד בה, היא מרוממתו באופן קבוע, על כסא. ^[9]

עוד דורש רבא: כתיב בספר משלי [ח] "הלא חכמה תקרא, ותבונה תתן קולה בראש מרומים". ואחר כך כתיב "עלי דרך". וזה כעין סתירה, כי "בראש מרומים" הכוונה היא לראש מרומי הרים, שאינה מצויה לכל, ו"עלי דרך" הכוונה היא לעין כל.

ומתרץ: בתחילה, בראש מרומים, שהלומד בה מתייגע בה כאילו היא מסתלקת ממנו ומתחבאת בראש הרים רמים. ולבסוף, עלי דרך. הוא מורה הוראות לעיני כל הרואים.

ועתה הגמרא מביאה דרשה דומה שדרשה עולא.

עולא רמי הקשה שיש לכאורה סתירה בין שני כתובים.

כתיב [משלי ה] "שתה מים מבורך", והכוונה על חכמת התורה, שנמשלה בפסוק זה לבור מים.

ואילו אחר כך כתיב "ונוזלים מתוך בארך".

והוא כעין סתירה, שהבור יש בו מים מכונסים, והם נגמרים כששואבים אותם, ואילו הבאר ממשיכה ומנביעה בכל עת מים חיים, ואין המים פוסקים ממנה בעת ששואבים ממנה מים.

ומתרץ: בתחלה, שתה מים מ"בורך", ולבסוף, ונוזלים מתוך "בארך".

והגמרא ממשיכה ומביאה דרשה נוספת בדרכי לימוד התורה.

אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: מאי, מה הביאור בהא דכתיב [משלי יג] "הון מהבל, ימעט. וקובץ על יד, ירבה"?

דרשינן "הבל" כמו "חבל", מלשון "חבילה" -

אם עושה אדם תורתו חבילות חבילות, שלומד הרבה יחד, ואינו יכול לחזור על לימודו הרבה פעמים, מתמעט, שוכח תלמודו ! ואם קובץ על יד, לומד מעט וחוזר עליו, ועוד מעט וחוזר עליו, ירבה!

אמר רבא: ידעי רבנן להא מילתא, התלמידים יודעים דבר זה, ועברי עלה, עוברים עליו ואין מקיימים אותו. ^[10]

אמר רב נחמן בר יצחק: אנא עבידתיה, אני עשיתי כן, לקבוץ על יד וחזרתי על תלמודי עד שהחזקתי בו, ואחר כך למדתי עוד, וחזרתי - וקיים בידי, תורתי מתקיימת בי.

ובענין זה דורשת הגמרא עוד דרשה.

אמר רב שיזבי משמיה בשם דרבי אלעזר בן עזריה: מאי מהו הביאור בהא דכתיב [משלי יב] "לא יחרוך רמיה צידו" [פשט הכתוב: הציד שורף ראשי כנפי העופות שלא יעופו, אבל הרמאי אינו עושה כן, כי רוצה לרמות את הלוקחים כשהם נראות יפות. אבל בסוף מפסיד מרמייתו, כי הן עפות לו] -

ודרשינן "יחרוך" מלשון נוטריקון "יחיה ויאריך ימים" -

לא יחיה ולא יאריך ימים צייד הרמאי היינו שלומד הרבה כדי להראות חכמתו ולרמות אנשים, ולבסוף שוכח תלמודו וימיו מתקצרים, תמורת הלימוד האמיתי שנאמר עליו [דברים ל] "כי הוא חייך ואורך ימיך".

רב ששת דורש "רמאי" לשבח, מי שיודע לעשות תחבולות חכמה להחזיק תלמודו בידו, ולומד על יד על יד וחוזר עליו הרבה.

ורב ששת אמר: צייד הרמאי - יחרוך יש לו בידו עופות לחרוך ולאכול.

ודורש את הכתוב בלשון בתמיה: וכי לא יחרוך צייד הרמאי?!

כי אתא רב דימי כשהגיע מארץ ישראל, אמר: משל לאדם שצד צפרין צפורים, אם משבר כנפיה של ראשונה שלא תברח - כולם כל השבורות מתקיימות בידו, ואם לאו - אין מתקיימות בידו.

הגמרא חוזרת לדרוש את המקרא "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב. כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. והיה כעץ שתול על פלגי מים".

ודרשינן "שתול": עץ שנוטעים אותו ועוקרים אותו ושותלים אותו במקום אחר -

אמרי דבי בישיבה של רבי ינאי "כעץ שתול" - ולא כ"על נטוע" במקום אחד -

בא ללמדנו, שתלמיד ילך וילמוד מכל האדם, ולא לפני רב אחד, מפני שכל הלומד תורה מרב אחד - אינו רואה סימן ברכה בתלמודו לעולם ^[11].

הגמרא מספרת עובדא בהקשר לכך:

אמר להו רב חסדא לרבנן "בעינא דאימא לכו מילתא ברצוני לומר לכם דבר, ומסתפינא והנני מפחד דשבקיתו לי שתעזבו אותו ואזליתו ותלכו לכם!

ואמר להם הדבר: כל הלומד תורה מרב אחד - אינו רואה סימן ברכה לעולם.

ואכן, שבקוהו עזבוהו ! ואזול והלכו להם קמיה לפני דרבא [דרבה]. אמר להו: הני מילי דברים אלו שצריכים לשמוע גם מרב אחר, אמוראים - בענין סברא ללמוד חריפות וחידוד הלב, אבל לפני כן, ללמוד גמרא גירסת התלמוד - מרב אחד עדיף כדי שתהא שגורה בפיו, כי היכי  דלא ליפלוג לישני שלא יתחלקו הלשונות, כלומר: כל רב יש לו את לשונו וגירסתו ושמועותיו, והתלמיד יכול להתבלבל בכך.

אשרי האיש. זה אברהם אבינו שלא הלך בעצת אנשי הפלגה שרשעים היו ובדרך חטאים אלו אנשי סדום שלא עמד עמהם ולא ישב במושב פלשתים כי הוא מושב לצים.

אשרי האיש ירא את ה' אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש כלומר בתוקפו ומתגבר ומשבר את יצרו כאיש.

במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו מיכן שנו אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס וכו'. כי אם בתורת ה' חפצו אין אדם קורא אלא מה שלבו חפץ:

כל העוסק בתורה הקב"ה עושה חפצו שנאמר בתורת ה' חפצו. אמר רבא בתחלה נקראת על שמו של הקב"ה שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו [ולבסוף נקראת על שמו שנאמר] ובתורתו יהגה:

לעולם ילמד אדם והדר יהגה שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו והדר ובתורתו יהגה.

ואמר רבא ליגרוס איניש אע"ג דשוכח שנאמר גרסה נפשי לתאבה.

שתה מים מבורך בתחלה מבור ואחרי כן נוזלים מבאר שנובעת מים חיים.

הון מהבל ימעט אם עושה אדם תורתו חבילות חבילו' מתמעטת כלומר שוכח ואם קובץ על יד על יד ירבה. והיינו דכתיב לא יחרוך רמיה צידו וגו' פי' אם אינו משבר כנפי העוף שכבר אינה יכולה לפרוח אם מתעסק לצוד אחרת זו פורחת כך השמועה אם אינו שונה אותה הרבה עד שיתיישב בלבו אלא מתחיל אחרת משכח הראשונה.

והיה כעץ שתול שמשלח שרשים וענפים ולא נעוץ ועומד בלבד פלגי מים כלומר שתול על נהרות הרבה מיכן אמרו כל הלומד מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם:

אע"פ שהתשובה מתקבלת בכל עת ובכל זמן כמו שבארנו למעלה מ"מ התשובה המעולה היא בעת הבחרות ובעת שכחותיו מוכנים לעבירה כמו שהיו בשעה שהיה עושה את העברות אלא שהוא שוברם ומניחם ומחלישם בהכנעתו והוא שאמרו אשרי איש ירא את י"י אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש:

ראוי לאדם להיות רודף אחר המצות שלא מחמת השכר אלא מתשוקת השלמת רצון בוראו והשכר בא מאליו והוא שאמרו במצותיו חפץ מאוד ולא בשכר מצותיו:

לעולם לא יתחיל אדם לשנות אלא במקום שלבו חפץ ולעולם יהא גורס תחלה ואח"כ יהא מעיין ומתחדד בסברא על מה ששנה ולעולם אל יתיאש אדם מן הגרסא אפילו היה שכחן ואפילו לא למד כלל כבר אמרו יגעתי ולא מצאתי אל תאמן:

[אשרי שעושה תשובה כשהוא איש כו'. עיין בזה בספר אורחות צדיקים שבשביל ז' דברים יקדים אדם לשוב בבחרותו כשהוא בגודל כח כו' ע"ש באורך]:

ריב"ל אמר אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש כמו ששנינו איזהו גבור הכובש את יצרו והיינו דנקט איש ע"פ מ"ש וכבשה חסר כתיב איש דרכו לכבוש ואין אשה וכו' וק"ל:

אל תהיו כעבדים כו'. כבר האריכו במאמר הזה המפרשים ואענה חלקי גם אני במה שהקשה בזה ר"י אברבנאל בספר נחלת אבות כי הנה ייעודי התורה וכו' נאמר בעשרת הדברים למען ייטב וגו' למען יאריכון ימיך ושמרת חקיו וגו' למען ייטב לך ולבניך אחריך וגו' וכן בכמה מקומות וכו' עכ"ל ועוד האריך בענין ע"ש ונראה לפי הפשט ליישב זה דאין מלת למען במקומות הללו מפורש שיעשה האדם מצות הש"י למען שיתן לו הש"י אריכת ימים טובים אבל הכי מתפרש דלמען שתעשה כן יתן לך הש"י בחסדו אריכת ימים וטובים אבל האדם לא יעשה אותם על מנת כן רק מאהבה ויש לדקדק בדברים אלו ממ"ש אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס ואיזהו עבד הוא שאינו מקבל פרס מרבו שהרי אף עבד כנעני מקבל פרס מרבו דהיינו מזונות ונראה שאמר אל תהיו כעבדים וכו' על מנת לקבל פרס דהיינו עבד עברי שאינו משמש לרבו רק לקבל פרס ושכר עבודתו מרבו והוא שלו אלא תהיו כעבדים וכו' שלא על מנת לקבל פרס דהיינו עבד כנעני שאינו משמש לרבו לקבל שום פרס מרבו שיהיה שלו דכל מה שקנה עבד קנה רבו וגם המזונות שנותן לו רבו אינו שלו רק של רבו כמ"ש שיכול לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך ומצד החסד נותן לו רבו מזונות משלו כן הוא הענין שלא יעבוד להש"י על מנת לקבל פרס ושכר שהוא שלו כעבד עברי רק שהפרס והשכר ההוא של הקב"ה כי כל העולם ומלואו שלו הוא ומצד החסד הוא ב"ה נותן לאדם גם מזונותיו ושאר ייעודי התורה בטוב ובאריכות ימים וק"ל:

סליק ספרא לוי אמר לייתי משלי ר' שמעון ברבי אמר לייתי תהלים כפייה ללוי וכו'. מדנקט לה בכי האי גוונא דסליק ספרא נראה דאשמעינן שבשעה שמסיימין ספר אחד יש להתחיל ספר האחר כמו שאנו עושים בשמחת תורה ע"פ המדרש מפני קטרוג השטן ודקאמר דכפייה ללוי וכו' סתם מאיזה טעם כפייה ללוי ויש לפרש משום דסדרן של כתובים כך הוא תהלים ואח"כ משלי כדאמרינן בפ"ק דב"ב ועי"ל לפי שספר תהלים כולו יראת שמים וספר משלי כולו דברי חכמה ומשל ואמרינן כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכו':

אמר לוי רבי נתת לי רשות וכו'. כצ"ל וכן הוא בילקוט:

עושה לו חפציו שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו. בסיפא דהאי עניינא מפורש ביה וכל אשר יעשה יצליח כדלקמן דבר זה כתוב וכו' ומשולש בכתובים כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין וכו' היינו ע"י מעשה שלו אבל הכא בדרש הזה הוסיף לומר דברצונו וחפצו של עוסק בתורה בעלמא בזולת מעשה כלל הקב"ה עושה לו חפצו ומשמע ליה לפי דרש זה דכינוי חפצו לא קאי אתורה דלהכי לא איצטריך דסגי ליה למימר כי אם בתורת ה' דמשמע כי אם בתורת ה' יהא הולך ועומד ויושב אבל מיירי ברצונו וחפציו של לומדי תורה וק"ל:

במקום שלבו חפץ כו'. כבר אמר רבי לעיל ממקום שלבו חפץ דהיינו מאיזה מסכת וספר כדמסיק אבל הכא אמר במקום בבי"ת היינו אצל איזה רב שלבו חפץ וכן הוא בילקוט בדברי רבא ממי שלבו חפץ ויהיה המכוון דחפצו לרבי על המקום ולרבא על הרב וק"ל:

בתחלה נקראת ע"ש הקב"ה וכו'. מפורש בפ"ק דקידושין דת"ח תורתו דיליה היא דכתיב ובתורתו יהגה וגו' כפרש"י שם דבתחלת הלמוד נקראת תורת ה' ומשלמדה וגרסה נקראת תורתו והוא ע"פ מ"ש במסכת נדרים (לח א) בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה עד שנתנה לו במתנה שנאמר ויתן אל משה ככלותו וגו' דפירושו דבתחלת למודו היה לומד ומשכחה עד שלמדה מרבו כ"כ עד שנעשית קנין בנפשו והיינו במתנה דקאמר דמקריא תורתו של ת"ח והוא הענין שהוסיף רבא לומר לעולם ילמוד אדם תורה ואח"כ יהגה וכו' שילמוד התורה מרבו ועד שתהא שגורה לו בפיו אינה תורתו עד שאחר כך יהגה בה לעיין בה הוא עצמו שהיא נעשית תורתו במתנה וק"ל:

לעולם ילמוד אדם תורה וכו'. עיין פרש"י ויותר מדוקדק פרש"י בסוף פרק הרואה בהך דהס ואח"כ כתת וכו' הס וכו' עד שתהא שגורה בפיך ואע"פ שאינה מיושבת לך ואח"כ וכו' עכ"ל. ולפי זה יש לפרש הא דסמוך [לו] כה"ג קאמר לעולם ליגרס אינש וכו' ואע"ג דלא ידע מאי קאמר היינו שלומד מבלי עיון רק שתהא שגורה בפיו ואף שרבו יודע לפרש לו כל צורך הענין כדלעיל ורש"י לא פירש כן בשמעתין:

ודקאמר ליגרוס אינש ואע"ג דמשכח אע"ג דלא ידע וכו'. נראה הא דאע"ג דמשכח יליף ליה מסיפיה דהאי קרא גופיה גרסה נפשי לתאבה אל משפטיך בכל עת ר"ל בכל עת לפי אותה שעה אע"ג דמשכח לעתיד וכן הוא בילקוט דמשכח לעתיד ודקאמר ואע"ג דלא ידע מאי קאמר יליף ליה מדכתיב גרסה ולא כתיב טחנה כפרש"י ובילקוט מדכתיב גרסה ולא כתיב טחנה וק"ל:

כתיב על גפי וכתיב על כסא וכו'. עיין פרש"י ולכל הפירושים כסא עדיף מגפי אבל בפרק אחד דיני ממונות לגבי אדם הראשון דריש ליה בהפך לפי פרש"י שם וע"ש בתוס' ועוד נראה לפרש הכא לענין קושי הלמוד והעיון דבתחלת הלמוד הוא קשה כאילו התורה על גפי מרומי קרת שקשה הוא להגיע שם ולבסוף על כסא דהיינו קרוב לו במקום שהוא יושב ולומד וכענין זה אמר ג"כ בתחלת הלמוד בראש מרומים להגיע שם ולבסוף עלי דרך קרוב להגיע למקומו שהיא עלי דרך שילך האדם בה וכענין זה בתחלה שתה מים מבורך ר"ל שהלמוד קשה לך ואתה בעצמך צריך ללמוד דהיינו שתה מים מבורך ולבסוף כשבא אדם לכלל העיון זוכה גם ללמד לאחרים דכתיב ונוזלים מתוך בארך דהיינו ונוזלים מתוך בארך לאחרים וק"ל:

מ"ד הון מהבל ימעט כו'. ה"א של הבל מתחלפת בחי"ת באותיות אחה"ע וכה"ג דרשו כבד ה' מהונך ממחוננך ודקאמר אנא עבידתה כתבו התוספות עבידתה בדלי"ת פירוש עשיתיה וכו' ויש גורסין ברי"ש עברתיה ולא נהירא דא"כ בא לסתור וכו' עכ"ל. אבל אכתי קשה לי דקאמר דידעי רבנן להא מלתא ועברי עלה כיון דידעי אמאי קעברי עלה גם מאי רבותיה נמי דרב נחמן ב"י שהתפאר שעשיתיה וע"כ נראה דהנך דרשות דלעיל לעולם ילמוד אדם תורה ואח"כ יהגה כו' ולעולם ליגרוס אינש ואע"ג דמשכח כו' כמ"ש לעיל וכפרש"י בפרק הרואה סותר כל זה הא דקאמר הכא אם אדם עושה תורתו חבילות מתמעט ולז"א רבנן ידעי הך דרשא דאם אדם עושה תורתו חבילות מתמעט ועברי עליה ועבדי כהנך דרשות דלעיל דיש ללמוד לאדם הרבה ואע"ג דלא (יתן) [ידע] וכו' ואח"כ יהגה ויעיין בה ולפ"ז יש לקיים הגירסא עברתיה ברי"ש דעברתיה להך דרשא דהון מהבל וכו' ולמדתי כעין חבילות וקיים בידי כהנך דרשות דלעיל וק"ל:

לא יחיה ולא יאריך ימים. לפי שנאמר בלומדי תורה לשמה כי היא חייך ואורך וגו' אמר ציד הרמאי שלומדה שלא לשמה רק להראות כמה אני חכם וכו' כפרש"י וע"כ לא יחיה וכו':

ודקאמר משל לאדם שצד צפרים אם משבר כנפיה של ראשונה וכו'. יותר נכון בזה גרסת פרק כיצד מעברין אם ראשון ראשון משבר גפיה משתמרים וכו' והוא מבואר לפי הנמשל אם ראשון ראשון שלמד משבר ועושה בו רושם נעשה [הדבר] קנין בנפשו ומתקיים כו' וכענין שאמרו שם בסמוך אין התורה נקנית אלא בסימנים כו' שהוא דבר רושם העושה קנין בנפשו וק"ל:

והיה כעץ שתול ולא כעץ נטוע כל הלומד מרב אחד אינו רואה וכו'. ועל זה רמז הכתוב בניך כשתילי זיתים ולא כנטועים סביב לשלחנך של ת"ח כי כן יבורך גבר שרואה סימן ברכה וק"ל:

גמרא לעולם ליגרס אינש ואע"ג דמשכח כו'. נראה דר"ל דע"י שאינו לומד בעיון ובעומק משכח מהר כמו שדרשו בפסוק ואף חכמתי עמדה לי תורה שלמדתי באף עמדה לי פי' נשאר אצלי עומד קיים:

שם רבא רמי כתיב על גפי וכתיב על כסא כו'. הן הראשון כתיב בחכמה. והב' כתיב באשת כסילות:

שם אם משבר כנפיה של ראשונה. עיין מהרש"א בח"א:

אשרי איש ולא אשרי אשה. נ"ב דהי"ל אדם שגם הנקבות בכלל כדכתיב ונפש אדם:

שם ולא בשכר מצותיו. נ"ב בעוה"ז. עלח"ש:

מַאי דִּכְתִיב: אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ וכו' (תהלים א, א). נראה לי דקשיא ליה על מה שאמר הָאִישׁ בה"א הידיעה דהוה ליה למימר 'אַשְׁרֵי אִישׁ' כמו שנאמר אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא הֳ' (תהלים קיב, א) ולזה אמר 'אַשְׁרֵי הָאִישׁ' זֶה אַבְרָהָם אָבִינוּ שנוסף לו אות ה"א בשמו.
ומה שאמר 'שֶׁלֹּא הָלַךְ בַּעֲצַת דּוֹר הַפַּלָּגָה' היינו כי דור הפלגה היה להם אחדות ואחוה ביניהם אך היתה האחדות להרע אך אברהם אבינו היה אוחז במדת האחדות ואהבה ואחוה לטובה ולכן אמר הקדוש ברוך הוא אַבְרָהָם אֹהֲבִי (ישעיה מא, ח) וכן נאמר כי כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ (ישעיה נא, ב).
ואמר עוד 'שֶׁלֹּא עָמַד בְּמַעֲמָד אַנְשֵׁי סְדוֹם' דידוע עיקר רעת אנשי סדום היתה במה שנעלו דלת בפני אורחים ובטלו גמילות חסדים מכל וכל וכמפורש בכתובים בספר איוב ואברהם אבינו ע"ה הלך מנגד להם בדבר זה מן הקצה אל הקצה שהיה רודף אחר הכנסת אורחים בתכלית והיה עוסק בגמילות חסדים במאד מאד.
ואמר עוד 'בְּמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב' אֵלּוּ הַפְּלִשְׁתִּים שאמרו קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק (שופטים טז, כה) ואמרו רבותינו ז"ל שכל אחד הביא את אשתו לבית האסורין כדי שתתעבר משמשון ראה כמה וכמה היו טמאין בטומאת הזנות ועריות עד שהבעל מביא את אשתו בידו לנאף עמה ואילו אברהם אבינו ע"ה היה רחוק מן טומאה זו בתכלית הריחוק מן הקצה אל הקצה דאפילו באשתו המותרת לו לא נסתכל ולא ידע יופיה עד שבא למצרים והכיר בה שהיא יפת מראה מאד (בבא בתרא טז.).

אַשְׁרֵי מִי שֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה כְּשֶׁהוּא אִישׁ (תהלים קיב, א). נראה לי בס"ד כי רב מדבר בעושה תשובה בבחרותו דהשבח הוא לו מפני שכופה חומרו הקשה, ורבי יהושע בן לוי מדבר גם בעושה בזקנותו שיש לו שבח באופן אחר שהוא זקן ומתנהג בדרכי תשובתו כטבע הבחור דהיינו שלא יעצרנו גשם ושלג וקור וחום רץ כצבי וקל כנשר לעשות עבודת בוראו וזהו 'כְּאִישׁ' כלומר כטבע הבחור ואף על פי שהוא עתה אינו בחור אלא זקן.
אי נמי רבי יהושע בן לוי סבירא ליה אם הוא קטן שאינו בר חיובא ועושה תשובה כמו בר חיובא יש לו שבח טפי ורב סבר אחר שנעשה בר חיובא עדיף טפי משום דתקיף יצריה טובא.

אַשְׁרֵי מִי שֶׁמִּתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ כְּאִישׁ (תהלים קיב, א). פירש רש"י ז"ל כאיש גבור. נראה לי בס"ד יש אדם נוצח מחמת חלישותו כהנך נשים אשר במדינת אפריקא שבא אלכסנדרוס לעיר שכולה נשים לעשות עמהם מלחמה ואמרו לו חדל ממנו דאם נצחת אין לך פאר דנשי נצחת ואם נצחנו אותך אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה ועזב אותם וניצולו מן המלחמה (תמיד לב:). נמצא חלישותם הוא סיבה להצלתם. ולכן אומרים חכמי הטבע 'אם הארי ירדוף אחרי אשה יש לה תקנה שתגלה ערותה לפניו וידע שהיא אשה אז יחדל ממנה' כי בזיון הוא לו להלחם עם אשה. וכן הענין במלחמת יצר הרע אם יהיה האדם חלש כגון זקן או חולני לא ירדוף אותו להתגרות בו, ואם אדם זה נצח את יצר הרע אין לו פאר בכך אך עיקר הפאר לאדם שהוא מתגבר על יצרו אפילו שהוא בעל חומר חזק עדיף וברי כאיש.
או יובן הכונה יש ניצול מיד הרודף אותו מחמת שברח מפניו או מחמת שהביא לו עזר מאחרים או מצד כלי זיין שהיה בידו ואין בכל אלה פאר כל כך לזה המציל עצמו באחת מאלה אך הפאר השלם הוא להמציל עצמו בגבורת ידו בלבד ולא על ידי שיתוף דבר אחר וכן הענין במלחמת היצר הרע הרודף אחר האדם להחטיאו יש מציל עצמו על ידי שבורח מן העבירה כהך עובדא דאמרינן לעיל (עבודה זרה יז:) בתרי שבילי דאמר החכם לחבירו נזיל אפתחא דעבודה זרה דנכיס יצריה ונברח משביל בית הזונות ששם מצוי היצר הרע של הזנות דתקיף להלחם בנו או יציל עצמו מחמת שנמצאים במקום העבירה בני אדם אחרים ואי אפשר לעשות העבירה לפניהם וכמו הך דרב עמרם חסידא דצווח נורא בי עמרם ואתו אינשי ובזה חדל היצר הרע ממנו (קידושין פא.) וכן כל כיוצא בזה בסיבות של חולשה וכיוצא שמונעים אותו מעשיית העבירה אין בכל אלה פאר לאדם שניצול מן יצר הרע דעבירה אלא הפאר דלא הוה ליה כזאת וכזאת ואין שום מונע כנגדו ועם כל זה הוא גובר על יצרו ואינו עושה העבירה.

רָבָא רָמֵי כְּתִיב "עַל גַּפֵּי" וּכְתִיב "עַל כִּסֵּא" בַּתְּחִלָּה עַל גַּפֵּי וּלְבַסּוֹף עַל כִּסֵּא (משלי ט, ג). נראה לי בס"ד גפים הם שנים אבל כסא הוא עומד על שלשה רגלים, וכן בתחלה לומד מקרא זו תורה שבכתב ומשנה זו התחלת תורה שבעל פה אך אינו מבין מהם דבר ברור וזהו גַּפֵּי שתים דוקא אך אחר כך לומד תלמוד שבו מבין דברי המקרא ודברי המשנה על אמיתתן וזה הוא עַל כִּסֵּא של שלשה רגלים כן הוא בידו שלשה למודים מקרא ומשנה ותלמוד ואז הוא שלם באמיתות דברי התורה ומצותיה.
ונראה לי בס"ד לרמוז עוד במאמר זה אותיות 'גַּפֵּי' במילואם כזה: גימ"ל פ"ה יו"ד [188] עולה מספר קפ"ח ואותיות 'כִּסֵּא' במילואם כזה: כ"ף סמ"ך אל"ף [331] עולה מספר של"א ואם תוסיף מספר קמ"ג שהוא מספר 'נוֹזְלִים' [143] על מספר קפ"ח הנזכר אז יהיה מספר 'כִּסֵּא' [188+143=331] במילואו שהוא מספר 'אֶשֶׁל' [331] ככתוב וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע (בראשית כא, לג) כלומר מספר 'כִּסֵּא' מלא 'בִּבְאֵר שָׁבַע' זו התורה דכתיב בה חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה (משלי ט, א) ובזה יובן (שיר השירים ד, טו) 'מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים' היא התורה 'וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן' כלומר מספר נוזלים אשר יבא באחרונה יהיה מן לבנון כלומר מהשפעת חכמה ובינה כי 'לְבָנוֹן' הוא ל"ב נתיבות חכמה ונו"ן שערי בינה נמצא העיקר הוא שתהיה בחינת 'כִּסֵּא' מלא שהוא מספר 'אֶשֶׁל' כדכתיב 'וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע' זו התורה כאמור.

אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם יִלְמוֹד אָדָם תּוֹרָה בְּמָקוֹם שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ (תהלים א, ב). קשא מאי הוסיף רבא על הברייתא דקאמר רבי אומר 'אֵין אָדָם לוֹמֵד תּוֹרָה אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ'? ונראה לי בס"ד דהברייתא איירי בלומד לבדו ורבא בא לחדש אפילו בלומד עם חברים ישתדל לעשות המצאות להכריחם שילמוד עמהם במקום שלבו חפץ ונזכר דבר בתיבת לעולם דאיירי בכל גוונא.
ומה שאמר 'בַּתְּחִילָּה נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְבַסּוֹף נִקְרֵאת עַל שֵׁם שֶׁלּוֹ' נראה לי בס"ד לכן תמצא נקודות תּוֹרָה הם חול"ם שמספרו עשרה וקמ"ץ שמספרו ט"ז [16+10=26] שהם מספר שם הוי־ה ואם תצרף עמהם אותיות ו"ה של תורה במלואם כזה וא"ו ה"א [19] שהם מספר י"ט אז יהיה כאן מספר אָדָם [26+19=45] רמז שבתחלה נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא ולבסוף על שמו של אדם.

בַּתְּחִלָּה 'בְּרֹאשׁ מְרוֹמִים' וּלְבַסּוֹף 'עֲלֵי דֶרֶךְ' (משלי ח, ב). הנה פשט המאמר לפירוש רש"י ז"ל הוא כך כי 'מְרוֹמִים' רצונו לומר הרים ומקומות גבוהים שאין בני אדם מצויים שם ואינם מעבר רבים וזהו כמו מחבואות ואחר כך 'עֲלֵי דֶרֶךְ' מקום מעבר רבים וגלוי לעיני הכל.
אך נראה לפרש בס"ד הכונה בזה הוא דבתחילה אינו יכול להורות מלימודו הוראות ואם כן אין הנאה מלימודו למטה בתחתונים כי אם רק למעלה בשמים שעושה תיקון בעולמות העליונים על ידי עסק התורה וזהו 'בְּרֹאשׁ מְרוֹמִים' אבל אחר כך כאשר יתחכם ויורה הוראות וגם ילמד לאחרים הנאתו היא גם לתחתונים והיינו 'עֲלֵי דֶרֶךְ' כי עולם הזה מקום התחתונים נקרא בשם דרך ונמשל לדרך כמו שכתב הרב עוללות אפרים ז"ל כי מקום זה הוא דרך ואורח לעולם העליון וכל התחתונים נקראים 'הולכי דרכים'.

בַּתְּחִלָּה 'שְׁתֵה מִבּוֹרְךָ' וּלְבַסּוֹף 'וְנוֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרְךָ' (משלי ה, טו). נראה לי בס"ד כי 'בּוֹר' אין בו אות אל"ף אך 'בְּאֵר' יש בו אות אל"ף וכתבתי בס"ד במקום אחר כי התורה נרמזה באות אל"ף ובאות למ"ד והיינו מה שילמד האדם לעצמו נרמז באות למ"ד שהוא רצונו לומר למד אתה לעצמך ומה שחייב ללמד לאחרים נרמז באות אל"ף שהוא לשון 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי' (תהלים נה, יד) וכן 'וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה' (איוב לג, לג) וקרי ביה אל"ף בדגש רצונו לומר תאלף לאחרים, ולזה אמר 'בַּתְּחִלָּה מִתּוֹךְ בּוֹרְךָ' בור שאין אתה יכול ללמד לאחרים 'וּלְבַסּוֹף מִתּוֹךְ בְּאֵרְךָ' באר בתוספת אל"ף שתלמד לאחרים ואז אתה גם כן תשכיל ותשלים השגתך להיות באר מים חיים כמו שאמרו (מכות י.) ומתלמידי יותר מכולם.
או יובן בס"ד אות א רומז לשמו יתברך כי צורתו וא"ו ושני יודי"ן שמספרם כ"ו והיינו בתחלה 'בּוֹר' בלא א' שאין לומד תורה לשמו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך 'בְּאֵר' בתוספת א' שרמוז בו שמו יתברך כלומר שלומד תורה לשם הוי־ה ברוך הוא.

מָשָׁל לְצַיֵּד שֶׁצָּד צִפָּרִין. נראה לי בס"ד הא דמדמי בעל תורה לצייד על שם שהיא צד ניצוצי הקדושה מן הקליפה על ידי לימוד התורה כי על ידי עסק התורה עושה בירור גדול לנשמות המגולגלים בדצח"ם [בדומם, צומח, חי, מדבר] ולכן נמשל לצייד.

גמ' בתחלה על גפי. עיין סנהדרין סוף לח ע"א תוס' ד"ה בתחלה:

אמר רב עמרם אמר רב אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש ורבי יהושע בן לוי אמר אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש. אע"ג דריב"ל הוזכר בסוף המשנה. אין קפידא דנקט הש"ס סברת רב ברישא ואח"כ דברי רבי יהושע בן לוי דגם רב תנא הוא ופליג והוזכר בברייתא בשם ר' אבא כמ"ש רבינו האיי גאון ועמ"ש בקונטרס יוסף אומץ סימן מ"ו. ויתכן דריב"ל שמע מימרת רב ועלה דריש לדעתו ומשו"ה אקדמיה ואין רצוני להאריך:
ובפשט המאמר נראה דהכל מודים דבעלי תשובה עדיפי אך הוא מחלוקת מחודש בבעלי תשובה עצמם דרב סבר דמי שחטא ושב כשהוא בחור נאמר בו אשרי דיש בו מיהא מעלת בעלי תשובה ורוב ימיו היה צדיק גמור ובשנים עלתה לו וז"ש אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש. וריב"ל סבר דיותר חשוב מי שהיה כמה זמן בעל עבירות ואח"כ נתגבר על יצרו וחזר בתשובה שזה הי"ל טורח גדול לשוב אחר שנשתרש בחטא וז"ש אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש:

תניא אין אדם למד תורה אלא ממקום שלבו חפץ. רבינו האר"י ז"ל טעמא טעים כי על הרוב אדם זה היה בכמה גלגולים ונראה שבגלגול זה בא להשלים חלק הלמוד הזה זאת היתה לו כי נפשו אוותה והוא חפץ בלמוד זה ולכן צריך ללמוד ממקום שהוא חפץ שזהו תיקונו:

ואמר רבא לעולם ליגרס איניש. ואע"ג דמשכח דלא ידע מאי קאמר בספר בינת יששכר כתב דהרב אביו חלק על הרב מגן אברהם א"ח סימן ן' שכתב דקורא משניות אם אינו מבין אין בידו כלום דאינו נחשב קריאה דהרי אמר רבא הכא לגרס אע"ג דלא ידע מאי קאמר וס' הרב אביו ז"ל אין בידי ונראה דמהא ל"ק על הרב מגן אברהם דהכא מיירי כשאין בידו להבין והרב מגן אברהם ז"ל מיירי שיש לו שכל להבין וקורא בבלי דעת ומיהו נראה דאם מבין פירוש התיבות הגם שאינו יודע הפירוש אמיתי כמו שפירשו המפרשים נחשב לימוד ודו"ק:

אמר רב עמרם אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש ריב"ל וכו'. עמ"ש בעניותי בספרי הקטן דברים אחדים דרוש ח"י דף צ"ה ע"ג בס"ד:

ואמר רבא לעולם לגרס איניש ואע"ג דמשכח ואע"ג דלא ידע מאי קאמר וכו'. אפשר לתת טעם לדבר כי אותיות ותיבות התורה מעוררות רוחניות למעלה כי כל אות רומזת בצורתה לרוחניות ידוע מבחינות הספירות ולכל אות יש רוחניות ואור נכבד אצול מעצם הספירות משתלשל עד שיגיע האור ההוא באות ההוא ומהבל פיו יהיו צורות קדושות עליונות מתקשרות בשרשם וכשיזכור תיבה מהתיבות יגיע כח האותיות המצורפות בה ומסיבת תנועת כחות ההם והכאתם זה בזה עוד יתהוה בהבל פיו רוחניות ומציאות חדש וכמו שהאריך מז"ה חס"ל מעיין ב' עין הקורא נהר י"א ע"ש באורך ולזה מועיל הגרסא לבד וכיון דמשמע ליה מדכתיב גרסה אף דלא ידע מאי קאמר ממילא הוא אע"ג דמשכח שהרי לא ידע מאי קאמר ולק"מ מה שהקשה הרב ת"ל דמנא ליה אע"ג דמשכח וחרב הגדול מהרח"א במקראי קדש דף ס"ח השיגו ממ"ש בנדה דף כ"ד ע"ש דיש קצת שינוי בש"ס ודוק:

כתיב על גפי וכתיב על כסא. עמ"ש רש"י והרב ישרש יעקב משם הרב ת"ל הקשה דעל כסא כתיב באשת כסילות ותירץ ע"ש ולולי פירש"י אפשר לפרש בש"ס דבין על גפי בין על כסא לאו בתורה קמשתעו דקרא כתיב שלחה נערותיה תקרא על גפי מרומי קרת מי פתי וכו' לכו לחמו וכו' אלמא על גפי כתיב קודם שיקרא האדם דמשם קוראהו התורה ואומרת לכו לחמי בלחמי. וכן באשת כסילות שולחת לקרוא אדם יושב על כסא לבא לזנות. וז"ש כתיב על גפי ולבסוף על כסא דתרוייהו לאו בתורה קמשתעו. ומשני בתחילה על גפי דקודם שנשתקע האדם בתענוגי העה"ז התורה קורא אותו וז"ש בתחילה על גפי אך בסוף שכבר נשתקע כמש"ה וילכו אחרי ההבל ויהבלו אז כתיב על כסא וקורא אותו הזונה. ולא התורה ודוק:

(יט א) ממקום שלבו חפץ.—פי' שיבקש מרבו שילמדהו מה שלבו חפץ. אבל מפירש"י משמע שהחוב על הרב ללמד את תלמידו מה שהתלמיד חפץ. וזה נסתר מב"מ (צז א), שרבא עצמו אומר שם "אנא מצי אישתמוטי לכו ממסכת למסכת" (אוצר הספרות שנת תרמ"ח).